בס״ד. ש״פ צו, פ׳ זכור, י״ג אדר-שני ה׳תשד״מ
הנחה בלתי מוגה
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים1, ואח״כ כתיב2 תמחה את זכר עמלק, ומסיים לא תשכח. וידוע הדיוק בזה3, מהו ענין זכירת עמלק שנצטוינו לזכור אותו ולמחותו וגם נצטוינו לא תשכח וכו׳. ומביא בזה כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע בד״ה זכור תרנ״ד4 (ועוד5) מה שכתוב (בנבואת בלעם6) ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. והיינו דאף שיש עוד גוים, מ״מ דוקא עמלק (שהוא ראשיתם) אחריתו עדי אובד. וכמובן מהמפורש בנבואת בלעם שם7, ששאר הגוים לא יאבדו לעתיד, אלא דוקא עמלק, וגם כתיב בפירוש8 (כמובא במאמר שם9) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד, והיינו שלעתיד לבוא יתעלו כל הגוים ממדריגתם, וא״כ צריך להבין מדוע דוקא עמלק שהוא ראשית גוים הנה אחריתו עדי אובד. וביותר אינו מובן, דהנה מפסוק זה גופא משמע שיש לעמלק שייכות אל שאר הגוים, שהרי הוא ראשיתם של הגוים, ולפי זה יש להבין ביותר מדוע דוקא אחריתו עדי אובד, שבשאר הגוים לא מצינו זה. עוד מביא שם10 מה שאמרו במדרש11 על הפסוק12 זכרוניכם משלי אפר גו׳, אמר הקב״ה שתי זכירות כתבתי לכם בתורה, זכור את אשר עשה לך עמלק, תמחה את זכר עמלק, הוו זהירים בהם ואם עשיתם כך הרי אתם בניו של אברהם שנמשל לאפר13. וצריך להבין מהו ענין זכירת עמלק לזה שבני ישראל הם בניו של אברהם דוקא.
ולהבין כל זה, הנה כללות העבודה בבירור העולם נחלקת לב׳ אופנים. דהנה ידוע מה שאמרו רז״ל14 גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, היינו שההוראה למעשה היא מהלימוד שבתורה, והרי גם הסיפורים שבתורה הם הוראות כדאיתא בזהר15. ומזה מובן, שזה שיש ב׳ אופני מלחמה המסופרים בתורה הוא משום שיש ב׳ אופנים אלו גם בעבודת האדם. והנה ב׳ אופני מלחמה אלה בכללות הם מלחמת כיבוש ארץ ישראל, מלחמת ז׳ אומות, ומלחמת עמלק16. דהמלחמה עם ז׳ האומות היא כדי לכבוש מהם את הארץ17, אבל המלחמה עם עמלק היא באופן של תמחה, שכוונתה היא איבוד עמלק.
והנה ענין מלחמת ז׳ האומות בעבודה הוא, דכשם שכיבוש ארץ ז׳ אומות ענינו בפשטות הוא שכובשים את הארץ השייכת לז׳ האומות ועושים ממנה ארץ ישראל, עד״ז בעבודת האדם זהו ענין כיבוש ז׳ המדות (שמהם נשתלשלו ז׳ האומות), היינו כיבוש המדות דלעו״ז והפיכתם לקדושה. וזה כולל גם את המוחין השייכים אל המדות, ובפרט שאצל האומות הרי העיקר הם המדות והמוחין הם רק בשביל המדות. [וכנודע18 שזהו ההפרש בין ישראל לאומות העולם, דבאומות העולם ענין המוחין הוא בשביל המדות בלבד, וע״ד הערמומיות שבשועל שהוא פיקח שבחיות19, ולכן אי אפשר לתבוע מהם שיהי׳ אצלם המוח שליט על הלב, כי המוח הוא רק בשביל הלב, משא״כ בישראל כתיב20 דע את אלקי אביך, שאצלם (בנפש האלקית) המוחין הן העיקר, ולכן אפשר שיהי׳ ענין הידיעה וההכרה באלקות, וגם שיהי׳ ענין מוח שליט על הלב]. וזהו ענין כיבוש ארץ ז׳ אומות, להפוך אותה מארץ כנען לארץ טובה ורחבה21, ארץ ישראל.
והנה הכיבוש דארץ ז׳ האומות, ז׳ המדות, בעבודת האדם, הוא עבודה קשה ביותר, וכמו בגשמיות הרי הכיבוש דארץ ז׳ האומות הי׳ ע״י מלחמה גדולה כו׳, כן הוא גם בעבודה הרוחנית דבכדי לכבוש את הז׳ אומות צריכים לעבודה קשה ביותר. ואף שאילו זכו ישראל והי׳ הכיבוש נעשה ע״י משה, הרי הי׳ זה ג׳ ימים או אחד עשר יום אחר מתן תורה22, והי׳ כמו כיבוש ארץ סיחון ועוג שהם היו המגינים (די שיצער) של ארץ ז׳ אומות, שהי׳ נצחון שלמעלה מדרך הטבע, וכך הי׳ נעשה גם כיבוש ארץ טובה ורחבה (ובמכל שכן וקל וחומר מכיבוש ארץ סיחון ועוג, ומה ארץ סיחון ועוג שאינה בארץ ישראל הי׳ הכיבוש באופן כזה, כל שכן וקל וחומר שכן הי׳ צריך להיות בארץ טובה ורחבה) אם הי׳ נעשה ע״י משה. ולכן, גם ברוחניות הי׳ אז הכיבוש באופן כזה, כמו שרצה משה שיהיו ישראל בבחי׳ ראי׳, כמ״ש23 אתה החילות להראות את עבדך גו׳, שמשה רצה לפעול בבנ״י שהשגת האלקות שלהם תהי׳ בבחי׳ ראי׳24, והיינו באופן כזה שלמעלה גם מבחי׳ כי תצא למלחמה על אויביך25, שגם באופן כזה הרי כבר בצאתו למלחמה הוא על אויביך26, אלא יתירה מזו, שהם בטלים אליו לגמרי. ואפילו כפי שהי׳ הכיבוש בפועל ע״י יהושע, כשהיו ישראל בבחי׳ שמיעה בלבד, ועתה ישראל שמע גו׳27, מ״מ הנה כיבוש יריחו שהיא מנעולה של ארץ ישראל28 הי׳ ג״כ באופן נסי, דע״י שהקיפו את החומה ז׳ פעמים עם הארון וכו׳, ותפול החומה תחתי׳ גו׳29, וכל זה הי׳ בכחו של משה. אמנם בפועל, כיון שלא זכו, צריך שהמלחמה עם האומות בפועל תהי׳ בדרך מלחמה קשה (כמו שהי׳ כיבוש יהושע בפועל), כדי לברר את האומות.
והענין בעבודת האדם, הנה גם באומות העולם אפשר לפעול את ההכרה וההתבוננות שמכיון שאין דבר עושה את עצמו30 הרי בודאי שיש מי שממציא אותם, ומובן שהממציא המציא אותם עם כוונה ומטרה, דזהו מה שנבראו לשמש את קוני31. דע״י התבוננות זו אפשר לפעול את בירור ז׳ המדות. וזהו גם מה שאומות העולם נצטוו בז׳ מצוות בני נח (שכנגד ז׳ המדות), משום שיש בכחם לקיים ציווי זה. ועד״ז הוא גם בעבודה עם עצמו, שע״י התבוננות הנ״ל מהפך הוא את הז׳ מדות שלו לקדושה. והיינו, דבתחילה הוא פועל על ז׳ המדות שלו באופן דאתכפיא, כפי׳ בלבד, ואח״כ בא למצב של אתהפכא, שגם מהפך אותם לקדושה, מן הקל אל הכבד. וע״י שלימות העבודה בבירור ז׳ המדות, באים אח״כ לבירור המוחין, שזה יהי׳ לעתיד לבוא כשתהי׳ גם ארץ קיני קניזי וקדמוני, ארץ עשר עממין32, וכמבואר בד״ה אל תצר לאדמו״ר האמצעי33, שאז לא יהי׳ הענין דאל תצר את מואב34 משום שאז יהי׳ גם בירור המוחין ממש. אמנם עד אז הנה עיקר העבודה הוא בבחי׳ בירור המדות, כדאיתא בתניא35, וכפי שהוא להלכה בפועל שבזמן הזה אפשר לכבוש רק ארץ ז׳ עממין, משא״כ בנוגע לארץ ג׳ עממין כתיב אל תצר גו׳, ואינה בכלל ארץ ישראל36.
והנה זה שאומות העולם מצד עצמם אינם כדבעי וצריכין לכובשם לקדושה, הנה הגורם לזה הוא עמלק שהוא ראשית גוים. והענין הוא, דהנה עמלק הוא זה שפועל בכל האומות שיתנגדו לקדושה, ולכן נקרא ראשית גוים. כי מצבם של אומות העולם מצד עצמם הוא, כדאיתא במדרש37 שאילו היו אומות העולם יודעים מה הי׳ המקדש יפה להם היו מעמידין לגיונות כדי לשומרו, היינו משום שאפשר שתהי׳ בהם ההכרה הנ״ל דאין דבר עושה את עצמו וכו׳, וגם הם יודעים שהקרבת ע׳ הפרים היא כנגד ע׳ אומות38 (אף שהוא באופן דמתמעטים והולכים39). וזה שחסרה אצלם ידיעה זו הוא מחמת שבא עמלק ומכניס בהם קרירות וספיקות40 וכו׳. כי האמירה לי יאורי ואני עשיתני41 היא דבר בלתי רגיל כלל42, ואפילו בלעם עצמו אמר43 (לפני שאמר ראשית גוים עמלק) לא אוכל לעבור את פי ה׳. וכדאיתא בתניא44 שפקודתו ית׳ שמרה רוחם ואין יכולים לעבור על רצונו ית׳. אלא שבא עמלק ומטיל בהם ספיקות (שזהו ענין אילו היו יודעים, ענין של ספק) וגם קרירות, עד שנעשה אצלם גם מדות רעות כו׳. ולכן צריכים לענין ההתבוננות הנ״ל, שדוקא ע״י התבוננות כובשים את הז׳ אומות כנ״ל בארוכה.
אמנם במלחמת עמלק הוא באופן אחר, שלכן התכלית היא שיהי׳ תמחה גו׳. והענין הוא, דהנה נוסף על זה שעמלק מלא ספיקות, דמשום זה הוא ראשית גוים כנ״ל, הנה עוד זאת ישנו בעמלק מה שיודע את רבונו ומכוון למרוד בו45. והיינו, דהגם שיודע את רבונו, מ״מ עושה את תפקידו לכוון למרוד בו. ובספירות הוא ענין ספירת הכתר דלעו״ז (וכנודע דמכיון שהאדם נברא באופן שיהי׳ בעל בחירה, ובחרת בחיים46, לפיכך זה לעומת זה עשה האלקים47), היינו שהוא מנגד לא רק למדות דקדושה, ולא רק למוחין השייכים אל המדות, ולא רק למוחין מצד עצמם, אלא שהוא בבחי׳ כתר ומקיף שלמעלה מהמוחין. והוא ענין חוצפה בלא תגא48. ולכן צריך להיות בו ענין דתמחה, כי הענין דמרידה כו׳ אי אפשר לזככו ולבררו, אלא אחריתו עדי אובד, שבירתו זו היא תקנתו49.
אמנם צריך להבין, והלא אמרו רז״ל50 כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, ואיך יתכן להיות עמלק שכל ענינו הוא לכוון למרוד בו, שלכן צריך להיות עדי אובד. אך הענין הוא, דנוסף להמבואר בתניא51 המשל מזונה ובן המלך כו׳ שזהו כדי לנסות את בן המלך ולהביא כשרונותיו מן הכח אל הפועל, הנה נוסף לזה, גם בזה גופא שהוא עדי אובד, מתגלה בזה כבודו ית׳. והענין הוא, דהנה ב׳ אופני מלחמה הנ״ל הם ב׳ אופנים כלליים שעל ידם פועלים את גילוי אחדות ה׳ בעולם52. אופן אחד הוא ע״י בירור הדברים ששייך בהם בירור, לגלות שגם בהם נמשך אור ה׳, והאופן הב׳ הוא ע״י שבירת הלעו״ז, היינו דע״י שמבטלים לגמרי את מציאות המנגד הרי זה ג״כ מגלה שאין עוד מלבדו, שלא יתכן להיות שום מנגד לאלקות. ויובן זה ממה שרואים למשל במלך בשר ודם, דבזה שנותן שכר לבנו המתנהג כרצונו (של המלך) ומעניש את מי שאינו מתנהג כדבעי, הנה בשניהם מתגלה תקפו ואחדותו של המלך, דבזה שנותן שכר למי שמתנהג כדבעי, מתגלה שההנהגה צריכה להיות כרצון המלך, ובזה שמעניש את מי שאינו מתנהג כדבעי מתגלה שלא יתכן להיות הנהגה שאינה כדבעי, ובלשון הידוע (ע״ד המוסר ובפשטות) למען ישמעו ויראו53. דאופן מלחמת ז׳ האומות הוא כאופן הא׳, בירור המדות, שעי״ז נעשה יתרון האור מתוך החושך, ובאופן של ארץ כנען מלשון מסחר כמבואר במ״א54 בארוכה. אמנם גם עמלק שמכוון למרוד בו ואי אפשר לבררו, גם בו יש כוונה, וכנ״ל דכל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, והכוונה היא ששבירתן זוהי תקנתן, שהיא תקנתו לגלות על ידו שאין עוד מלבדו.
והנה כל הנ״ל הוא רק בנוגע לזה שענינו של עמלק הוא למרוד בו, שבזה אי אפשר להיות בירור, ושבירתו זוהי תקנתו. אמנם התוקף של עמלק אפשר להפוך לקדושה, ובלשון רז״ל55 מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, כי בזה אפשר להיות אתהפכא. וזהו ג״כ מה שאמרו רז״ל56 מבני בניו של המן למדו תורה כו׳, כי את התוקף של עמלק יכולים להפוך לקדושה57.
וזהו מה דאיתא במדרש שע״י זכירת עמלק נקראים ישראל בניו של אברהם, כי אברהם אבינו הובטח בברית בין הבתרים שיקבל ארץ עשר עממין, ושלימות בירור כל האומות המביאה לידי קבלת ארץ עשר עממין היא ע״י ביטול מציאות עמלק, ואחריתו עדי אובד. וזה נפעל גם לפני הגאולה הכללית, בגאולה הפרטית שבעבודת כל אחד מישראל, כמבואר באגה״ק58. ובפרט באלף הששי אחר חצות, שאחר חצות היום הוא תחילת עליית העולמות כדאיתא בכתבי האריז״ל59.
וע״י עבודה זו דתמחה את זכר עמלק נמשך גם מלמעלה הענין דמחה אמחה את זכר עמלק60, וכמ״ש61 מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור, ותרגם יונתן מדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי, שאז עושים דירה לו ית׳ בתחתונים, ועד שיהי׳ המשכת העצמות ומהות שלמעלה מאור וחושך, בביאת משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש.
__________
1) תצא כה, יז.
2) שם, יט.
3) ראה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך עמלק. וש״נ. ועוד.
4) סה״מ תרנ״ד ע׳ קצו ואילך.
5) סה״מ תרס״ה ע׳ ריא ואילך. וראה גם תו״א ס״פ תצוה (פה, א ואילך). סידור (עם דא״ח) שער הפורים (רפא, א ואילך). סהמ״צ להצ״צ מצות זכירת מעשה עמלק (צד, א ואילך). ד״ה והי׳ כאשר ירים וד״ה ראשית גוים פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ רפז ואילך). ועוד.
6) בלק כד, כ.
7) ראה בלק שם, יז ובת״א. וראה הנסמן בלקו״ש חכ״ג ע׳ 172 הערה 6.
8) צפני׳ ג, ט.
9) סה״מ תרנ״ד שם. סה״מ תרס״ה שם (ע׳ ריב).
10) סה״מ תרנ״ד שם (ע׳ קצו). סה״מ תרס״ה שם (ס״ע רי).
11) הובא בבחיי ס״פ תצא. וראה תנחומא, פסיקתא ויל״ש ס״פ תצא.
12) איוב יג, יב.
13) וירא יח, כז.
14) קידושין מ, ב. ב״ק יז, א.
15) ח״ג קנב, א.
16) ראה בכ״ז (עד״ז) גם לקו״ש שם ע׳ 106 ואילך (וראה שם ע׳ 209). וש״נ.
17) ראה לקו״ש שם הערה 8. וש״נ.
18) ראה גם ד״ה זה עטר״ת בתחלתו (סה״מ עטר״ת ע׳ רפט-צ). ובכ״מ.
19) ברכות סא, ב.
20) דברי הימים-א כח, ט.
21) שמות ג, ח.
22) ראה פרש״י ר״פ דברים.
23) ואתחנן ג, כד.
24) ראה בכ״ז בארוכה לקו״ת ואתחנן ב, סע״ד ואילך. שערי תשובה (לאדהאמ״צ) ח״ב חינוך פ״ח (כט, סע״ב) ואילך. אוה״ת ואתחנן ע׳ צח ואילך. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך משה (ע׳ א׳תרפ ואילך). סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע שה. וש״נ. וראה סד״ה ואתחנן תער״ג ועדר״ת (המשך תער״ב ח״א ס״ע שנד. שם ע׳ תקפ).
25) ר״פ תצא (כא, י).
26) לקו״ת תצא לו, רע״א.
27) ואתחנן ד, א. וראה הנסמן בהערה 24.
28) ראה תנחומא בהעלותך י. במדב״ר פט״ו, טו. ובכ״מ. כפתור ופרח פ״י.
29) יהושע ו, כ.
30) חובת הלבבות שער א רפ״ה.
31) ראה משנה וברייתא סוף קידושין.
32) לך לך טו, יט ובפרש״י שם. וראה לקו״ש לך לך שנה זו (חכ״ה ע׳ 53) הערה 59.
33) מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ ד ואילך. וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״ב ע׳ תתב ואילך. סידור (עם דא״ח) קפט, ב. אוה״ת בראשית (כרך ז) תתשסח, א ואילך.
34) דברים ב, ט.
35) ראה גם ד״ה וארא אל אברהם תשמ״ה (סה״מ שמות ח״א ע׳ ריח). וש״נ.
36) ראה ב״ב נו, א.
37) ראה תנחומא בחוקותי ב. במדב״ר פ״א, ג. וראה סוכה נה, ב.
38) ראה סוכה שם.
39) ראה פרש״י פינחס כט, יט.
40) ראה תנחומא תצא ט. יל״ש ופרש״י תצא כה, יח. ד״ה זה תקס״ב (מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ קעב). תרל״ד (סה״מ תרל״ד ע׳ קלו. שם ע׳ קלט). תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ שפט. שם ע׳ קצה ואילך). עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ רצד). תרפ״א (סה״מ תרפ״א ע׳ קעב). תרפ״ה (סה״מ תרפ״ה ע׳ רח). תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ קלב). תרצ״ד (סה״מ קונטרסים ח״ב רפה, ב ואילך). ועוד. ד״ה והי׳ כאשר ירים פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ רצג-ד). ד״ה ויבא עמלק תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ נח-ט). ד״ה ויבוא עמלק וד״ה ויאמר משה תש״ט (סה״מ תש״ט ס״ע 40-41 (השני). ע׳ 65 (השני)).
41) יחזקאל כט, ג.
42) ראה לקו״ש חכ״א ע׳ 40 ואילך. וש״נ.
43) בלק כב, יח.
44) פכ״ד (ל, ב), ע״פ איוב י, יב.
45) ל׳ חז״ל – תו״כ ופרש״י בחוקותי כו, יד. פרש״י נח י, ט. לך לך יג, יג. וראה סה״מ תרס״ה ע׳ ריג. לקו״ש חכ״א ע׳ 193 הערה 38. וש״נ.
46) נצבים ל, יט.
47) קהלת ז, יד.
48) סנהדרין קה, א.
49) ע״פ ל׳ חז״ל – כלים פ״ב מ״א.
50) אבות פ״ו מי״א.
51) ספ״ט. ספכ״ט.
52) ראה גם לקו״ש ח״ה ע׳ 67 ובהערות שם.
53) ראה פ׳ שופטים יז, יג. יט, כ. ובכ״מ.
54) ראה תו״א ר״פ וישב. ובכ״מ.
55) מנחות מד, א.
56) גיטין נז, ב. סנהדרין צו, ב.
57) ראה גם סד״ה ראשית גוים עמלק פר״ת (לאדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע – סה״מ פר״ת ע׳ שא, ולאדמו״ר מהוריי״צ – סה״מ תר״פ-פא ע׳ יב).
58) סימן ד.
59) ראה פע״ח שער (יח) השבת פ״ג. שער הכוונות ענין ליל ו׳. וראה שיחת עשרה בטבת שנה זו (התוועדויות תשד״מ ח״ב ע׳ 739) בהערה.
60) בשלח יז, יד.
61) שם, טז.
[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' רלה ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשד״מ ע׳ צו ואילך. התוועדויות תשד״מ ח״ב ע׳ 1183 ואילך.