בס״ד. ש״פ תרומה, ו׳ אדר ה׳תשמ״ז
הנחה בלתי מוגה
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם1, ומדייק בזה כ״ק מו״ח אדמו״ר בד״ה זה דשנת תש״ד2, דצריך להבין אומרו ועשו לי מקדש לשון יחיד, א״כ מהו אומר ושכנתי בתוכם לשון רבים, והוה לי׳ לכתוב ושכנתי בתוכו ומהו בתוכם. והנה על מ״ש ועשו לי מקדש גו׳ מביא מה שאמרו רז״ל3 כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא לעולם הבא, וחשיב שם בית המקדש כו׳ שנאמר כו׳ ועשו לי מקדש. ומדייק בזה (בהמאמר שם4), דצריך להבין, והלא עכשיו בזמן הגלות אשר בית המקדש חרב כו׳, ואיך הוא אינו זז לא לעולם הזה ולא לעולם הבא.
ומבואר בזה4, דמ״ש ועשו לי מקדש היינו דכל ישראל צריכים לעשות את המקדש שהוא מקום לשכינת עוזו ית׳, והמקדש הזה הוא בית קדושה בלבו של אדם ולכן הנה ושכנתי בתוכם בתוך כאו״א מישראל5. והוא שעיקר הכוונה היא שהאדם יהי׳ בבחי׳ משכן, היינו להיות מכון לשבתו שהאלקות ישכון בנפשו בגילוי. וענין אינו זז לעולם שבמקדש כפשוטו, משמע בהמאמר שם שגם תחילת העשי׳ הוא באופן דאינו זז לעולם, שאין שייך בזה שינויים, ועד״ז מובן גם בעבודת כאו״א, דזה שעבודתו צ״ל באופן דאינו זז לעולם (אין הכוונה בזה רק לתאר זמן קיום עבודתו, אלא) הכוונה בזה, לתאר את אופן עבודתו, שהעבודה (גם בתחילתה) היא בתוקף גדול ביותר שאינו זז לעולם, שאין שייך בה שינויים.
וממשיך בהמאמר4, דכל פרטי המדריגות שהיו במקדש בהכלים והיריעות שהן פנימיים ומקיפים הכל ישנם בהאדם למטה, שעי״ז נעשה כלי שהוי׳ ישרה בתוכו בגילוי. והענין הוא, כמו שמבאר אדמו״ר הצ״צ בספר המצוות שלו6 (ועד״ז הוא גם במאמרי אדמו״ר האמצעי7), דעיקר כוונת עשיית המקדש היא להיות גילוי אלקות בישראל, שלכך נצטוינו לעשותו כדוגמת סדר ההשתלשלות הנמשך מעצמות א״ס ב״ה, שישנם בזה ב׳ אופנים, המשכת אורות מקיפים והמשכת אורות פנימיים, ורצה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים8 כדוגמת ראשית ההשתלשלות מעצמות אוא״ס, ולכך צוה לעשות המשכן כדוגמת זה, והיינו היריעות והקרשים שבמשכן שהם דוגמת אורות מקיפים עליונים והכלים שהם כמו בחי׳ אורות פנימיים. ומשחרב בית המקדש, אעפ״כ יכול כל אדם להמשיך כל בחינות ומדריגות הנ״ל ע״י עבודתו. והיינו, שיוכל להמשיך ע״י עבודתו האורות שהיו בבית המקדש ובכליו כי גם בנפשו יש בחי׳ יריעות וכלים, דהיריעות שבנפשו הוא העבודה שלמעלה מהשכל, והכלים שבנפשו הם העבודה פנימיות שע״פ טעם ודעת.
וממשיך בספר המצוות שם9, ועפ״ז יובן מה שמשה צוה בפ׳ תרומה לעשות כלים ואח״כ היריעות ובצלאל עשה בהיפך תחילה היריעות ואח״כ הכלים, וידוע מארז״ל ע״ז10 שבשעה שציוה משה לעשות ארון וכלים ומשכן אמר לו בצלאל, משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה דירה ואח״כ מכניס לתוכה כלים שמא כך אמר לך הקב״ה עשה משכן ארון וכלים, אמר לו בצל א-ל היית וידעת. ומבאר בזה9, דבצלאל אמר לו הרי ידוע בענין סדר ההשתלשלות מאוא״ס שמתחילה נמשכו בחי׳ המקיפים ואח״כ נמשכו בחי׳ הפנימיים, ולכן צ״ל תחילה עשיית היריעות (מקיפים) ואח״כ עשיית הכלים (פנימיים). ויש להוסיף בזה, דעד״ז הוא גם בעבודת האדם. דהנה נת״ל שהיריעות שבנפש הוא העבודה שלמעלה מהשכל, והכלים שבנפשו הוא העבודה פנימית שע״פ טעם ודעת, והסדר בזה הוא, שתחילה צ״ל העבודה שלמעלה מטעם ודעת, ואח״כ העבודה שע״פ טעם ודעת. וכמו שרואים בעבודת כל יום, שתחילת עבודת היום היא באמירת מודה אני, העבודה שלמעלה מטעם ודעת, שלכן כולם שוים בזה11. ואח״כ ישנה העבודה פנימית שע״פ טעם ודעת, שזהו מה שאומרים אח״כ הח״י ברכות דברכות השחר, ואח״כ מברכים ברכת התורה, ואח״כ בא לימוד התורה, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה12, שכל זה הוא העבודה שע״פ טעם ודעת.
וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, דעבודה זו דעשיית המשכן ישנה תמיד בעבודת כאו״א. וכמארז״ל5 בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו״א, וכמבואר בהמאמר (דתש״ד) שם2, דלפי פרש״י לשמי, דקאי על שם הוי׳ וכמ״ש13 אני הוי׳ הוא שמי, דשם הוי׳ הוא שם העצם ושם המפורש ושם המיוחד14, ולכן אינו שייך בו ענין השינויים, ולכן כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם בלי שום שינוי כלל.
והנה מה שאמרו רז״ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד, הכוונה בזה היא כמו כל אחד ואחת (כולל נשים), וכמובא בסיום המאמר (דתש״ד) שם15, דכל ישראל, האנשים והנשים, מחוייבים בבנין בית המקדש16 [ועד״ז גם בנדבת המשכן השתתפו הנשים, ואדרבה ויבואו האנשים על הנשים כתיב17, שהאנשים נטפלו לנשים18, וגם בפרש״י (שמפרש ויבואו האנשים על הנשים באופן אחר), הרי בנוגע למתן תורה מדגיש רש״י במ״ש19 כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים (ולאחרי זה) – ותגיד לבני ישראל (אלו האנשים), שהוקדמו הנשים לאנשים]. שהרי ענין זה (עשיית המשכן בלבו של כאו״א) היא מצוה תמידית, בדוגמת השש מצוות אמונה אהבה ויראה וכו׳ המנויים בהקדמת ספר החינוך שהם מצוות תמידיות, ובמילא מובן שהם שייכים גם לנשים (הפטורות רק ממצוות עשה שהזמן גרמא20) [ולהעיר ממ״ש הרמב״ם סוף הלכות תשובה21, כשמלמדין כו׳ הנשים כו׳ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להן רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה. הרי מפורש בזה שני ענינים, שעבודה הנ״ל דאהבה ויראה כו׳ שייכת גם לנשים, ויתירה מזו, שע״י החינוך הרי סוף סוף מגיעים גם הנשים לדרגא הכי עליונה דעבודה מאהבה דוגמת אברהם אוהבי22]. ואף שלשון רז״ל בכל מקום הוא בתוך כל אחד ואחד (ולא בתוך כל אחד ואחת), הרי גדולה מזה מצינו שגם הכתובים23 אנכי ה׳ אלקיך גו׳ ולא יהי׳ לך גו׳, הרי (נוסף לזה שנאמרו בלשון יחיד, הרי גם) נאמרו בלשון זכר, ואעפ״כ הרי פשוט שהכוונה היא גם לנשים24. ומה גם שאנכי גו׳ ולא יהי׳ לך גו׳ הם השרש דכל מצוות עשה וכל מצוות לא תעשה25. ועד״ז בנדון דידן דהלשון בתוך כל אחד ואחד הכוונה בזה היא גם לכל אחד ואחת (כולל נשים). וטעם הדבר מה שמדגישים ענין זה דוקא עכשיו, אף שלא הדגישו זה בספרים ובמאמרי רבותינו נשיאינו, הרי זה מצד ענינים של היפך כו׳, דמכיון שישנם אלו שאומרים להיפך (היינו היפך הדין כו׳), לקחתי על עצמי (האָט מען גענומען אויף זיך) להדגיש בפירוש שענין זה שייך גם לנשים. והיינו, שאין הכוונה בהנ״ל לחדש דברים חדשים, כי הלואי היו אוחזים בדברים הישנים, והכוונה היא רק להוציא מטעות הנ״ל.
והנה הכח לועשו לי מקדש גו׳ הוא ממשה רבינו, וכמ״ש בפרשת השבוע הבא (וקוראים זה במנחת שבת זה) ואתה תצוה את בני ישראל26, תצוה מלשון צוותא וחיבור27, שמשה רבינו מתקשר עם כאו״א מישראל, ויתירה מזו, משה רבינו עצמו כפי שהוא בבחי׳ אתה, עצמותו של משה רבינו28, הוא מתקשר עם כאו״א ונותן לו כח להעבודה דועשו לי מקדש, והמעשה הוא העיקר29. ועי״ז ממשיכים את בית המקדש השלישי שהוא בנוי ומשוכלל למעלה30 וממשיכים אותו למטה מעשרה טפחים, ובאים ביחד לארץ הקודש, ובירושלים עיר הקודש, ובהר הקודש, ובבית המקדש השלישי, במהרה בימינו ממש.
__________
1) פרשתנו (תרומה) כה, ח.
2) סה״מ תש״ד ע׳ 150.
3) ויק״ר פ״ב, ב.
4) שם ע׳ 151.
5) ראשית חכמה שער האהבה פ״ו קרוב לתחלתו (ד״ה ושני פסוקים). אלשיך תרומה שם. של״ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. וראה לקו״ש חכ״ו ע׳ 173 הערה 45.
6) מצות בנין מקדש (פה, א ואילך).
7) תו״ח פרשתנו ד״ה זה (תמג, א ואילך). וראה גם תו״א ויקהל פו, ג ואילך. ובכ״מ.
8) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
9) פ״ג (פז, ב ואילך). וראה גם תו״ח שם תנא, א ואילך.
10) ברכות נה, א.
11) ראה בארוכה קונטרס ענינה של תורת החסידות. וש״נ.
12) קידושין מ, ב.
13) ישעי׳ מב, ח.
14) ראה לקו״ש חי״ב ע׳ 15. וש״נ. חט״ו ע׳ 234. וש״נ.
15) ע׳ 156.
16) רמב״ם הל׳ ביהב״ח פ״א הי״ב.
17) ויקהל לה, כב.
18) רמב״ן עה״פ. וראה גם ראב״ע שם. ועוד.
19) יתרו יט, ג.
20) קידושין כט, א. לד, א.
21) פ״י ה״ה.
22) ראה רמב״ם שם ה״ב.
23) יתרו כ, א-ב. ואתחנן ה, ו-ז.
24) ראה אנציקלופדי׳ תלמודית ערך אשה (כרך ב ע׳ רמב ואילך). וש״נ.
25) ראה תניא רפ״כ.
26) כז, ב.
27) תו״א תצוה פב, א. ובכ״מ.
28) ראה לקו״ש חכ״א ע׳ 178. וש״נ.
29) אבות פ״א מי״ז.
30) פרש״י סוכה מא, סע״א. ר״ה ל, סע״א. ועוד. וראה לקו״ש חי״א ע׳ 185. חי״ח ע׳ 418. וש״נ.
[סה"מ שמות ח"ב ע' רכג ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ז ע׳ פט ואילך. התוועדויות תשמ״ז ח״ב ע׳ 516 ואילך.