בס״ד. ש״פ וירא, כ׳ מרחשון ה׳תשי״ג
הנחה בלתי מוגה
והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו1, וצריך להבין שייכות הענינים דוהוא עומד עליהם וגו׳ לויאכלו, דהנה במ״ש ויאכלו יש בזה ב׳ פירושים, א׳ שהכוונה היא נראים כאוכלים וכן הוא במדרש2, ופירוש הב׳ הוא שאכלו ממש, דכן מוכח מזהר פרשת תולדות3 שמביא שם מאמר הגמרא4 אזלת לקרתא עבדית כנימוסא וראי׳ מהמלאכים, ואינו מסיים שהיו נראים כאוכלים, ועוד דהזהר שם מבאר מ״ש5 ויאבק איש עמו, שהמלאכים נתלבשו ביסודות גשמיים ולכן שייך ענין האיבוק, ומביא דוגמא ע״ז מאכילת המלאכים, הרי מובן מזה שאכלו ממש. וצריך להבין שייכות הענינים דוהוא עומד עליהם לויאכלו בב׳ הפירושים שבזה. ועוד צריך להבין מהו המעלה בזה שאכלו המלאכים, דמשמע שהוא מעלה גדולה שעי״ז שאברהם עמד עליהם עי״ז פעל בהם שיאכלו, וצריך להבין מהו המעלה בזה. ויובן זה בהקדים מ״ש6 ואם האכל יאכל, ואמרו רז״ל7 בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת מזבח ואחת אכילת כהנים, דאכילת מזבח היא אכילת הקרבנות ואכילת כהנים היא אכילת אדם, ומשוה זה לזה דאכילת אדם הוא כמו אכילת הקרבנות, וצריך להבין איך מדמים אכילת אדם לאכילת הקרבנות. וביותר אינו מובן, שמצינו שיש מעלה באכילת אדם על אכילת מזבח, כמאמר8 כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, והיינו דמה שלא פעל אכילת המזבח פועל אכילת אדם, וצריך להבין הרי אכילת מזבח היא אכילת הקרבנות ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס9, ואיך אפשר לומר שאכילת אדם היא למעלה יותר מאכילת הקרבנות.
והענין הוא, דהנה ענין הקרבנות הוא שהקריבו בהמה גשמית ע״ג המזבח ונכללת בבחי׳ ארי׳ דאכיל קורבנין10, היינו שהבהמה נכללת בפני שור וע״י פני שור היא נכללת בפני ארי׳, בבחי׳ ארי׳ דאכיל קורבנין, שהוא בחי׳ מלכות דאצילות מקור דבי״ע, והיינו דהעלאת הקרבנות הוא במלכות דאצילות מקור דבי״ע. ולכן הי׳ הקרבת הקרבנות על מזבח החיצון שהי׳ בחצר המשכן, דהנה11 בבית המקדש וכן במשכן היו ג׳ דיורים נגד ג׳ סוגי העולמות12, עולמות א״ס שלפני האצילות ועולם האצילות ועולמות בי״ע, דקדשי קדשים הוא נגד עולמות א״ס שלפני האצילות, ואוהל מועד וההיכל הוא נגד עולם האצילות, והעזרה וחצר המשכן הוא נגד עולמות בי״ע, ולכן מקום ההקרבה הוא על מזבח החיצון בחצר המשכן, דמזה הוא בחי׳ מלכות, והי׳ בחצר המשכן, היינו כמו שהוא מקור לבי״ע. והעלאת הקרבן היא במלכות דאצילות כמו שהוא בבי״ע, הסדר בזה הוא שע״י הקרבת הבהמה הגשמית היא נכללת בפני שור, וכשעולה בשרשה ביצירה, הנה ע״י אכילת החיות דיצירה נעשה העלי׳ בעולם הבריאה, וע״י הבירור שבעולם הבריאה נעשה העלי׳ במלכות דאצילות כמו שהיא בבי״ע. דהנה שרש הדברים הגשמיים הוא משבירת הכלים דתהו, ויש בזה ב׳ אופני בירורים13, בירור שמלמעלה למטה ובירור שמלמטה למעלה, הבירור שמלמעלה למטה הוא, שמיד אחרי השבירה נפל הכל בעולם הבריאה, וע״י הבירור הנה המובחר שבזה נעשה בחי׳ בריאה והשאר נפל ליצירה, ונתברר עוד, וע״י הבירור הנה המובחר שבזה נעשה בחי׳ יצירה והשאר נפל לעשי׳, ונתברר עוד, וע״י הבירור הנה המובחר שבזה נעשה עולם העשי׳. והבירור שמלמטה למעלה הוא שע״י עבודת האדם בעולם העשי׳ נעשה הבירור בעשי׳ והמובחר שבזה נעשה עולם היצירה, וע״י הבירור שבעולם היצירה הנה המובחר שבזה נעשה עולם הבריאה, וע״י הבירור שבעולם הבריאה הנה המובחר שבזה עולה בבחי׳ מלכות דאצילות. דזהו ענין עבודת הקרבנות שהבהמה נכללת בעולם היצירה, וע״י הבירור שבעולם היצירה היא נכללת בעולם הבריאה, וע״י הבירור שבעולם הבריאה ארי׳ אכיל קורבנין, הנה בחי׳ המלכות עולה לאצילות ומקבלת מ״ד מז״א. דאף שהבירור כבר יש מצד ההתהוות, שהרי מצד ההתהוות כבר ישנו הבירור שמלמעלה למטה, ומה ששייך לכל עולם ועולם, מ״מ צריך להיות הבירור שמלמטה למעלה, כי הבירור שמלמעלה למטה הוא רק בפנימיות העולמות אבל החיצוניות לא נתברר, ולכן צריך להיות הבירור שני שמלמטה למעלה בכדי לברר גם את חיצוניות העולמות, והיינו דכללות ענין עבודת הקרבנות הוא עבודת הבירורים שמתבררים הניצוצות דתהו שנפלו בנוגה, וע״י הקרבת הקרבנות הם מתעלים בבחי׳ מלכות דאצילות כמו שהיא בבי״ע, ועי״ז המלכות עולה לאצילות ומקבלת מ״ד מז״א. ולכן נקראת עבודת הקרבנות אכילת מזבח ולא אכילת אדם, להיות דאדם הוא בחי׳ ז״א והעלי׳ שנעשה ע״י הקרבנות הוא רק בבחי׳ המלכות, לכן נקראת בשם אכילת מזבח, אכילת בחי׳ מלכות, ואף שע״י הקרבנות הנה המלכות מקבלת מבחי׳ ז״א, מ״מ אין זה ענין אכילת אדם, דענין אכילת אדם הוא שע״י האכילה מיתוסף חיות בהאדם, אבל ע״י הקרבנות לא נעשה המשכה בז״א כי אם שהמלכות מקבלת מהז״א.
והנה אף שרזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס, דרזא דא״ס הוא למעלה מבחי׳ מלכות היינו שהוא למעלה מעולמות, דבזה יובן הטעם שקרבנות מכפרים על חטא, דענין החטא הוא מה שהוא היפך התורה ומצוות, ותורה ומצוות הו״ע נעלה ביותר, ומ״מ הנה הקרבנות מכפרים על חטא, והוא לפי שהקרבנות הם למעלה מענין התורה ומצוות, דע״י ההקרבה הנה הבהמה הגשמית נכללת בשרשה בעולם התהו, שהוא למעלה מן העולמות לגמרי, מ״מ הנה באמת גם האורות דתהו יש להם שייכות לעולמות. דהנה תורה היא בחי׳ פנימיות ומצוות הן מקיפים14, אבל הם מקיפים שעל הכלים, היינו שהם בערך הכלים, אבל האורות דתהו הן למעלה גם מבחי׳ מקיפים, דבתהו הי׳ אורות מרובים15, ואין הכוונה מרובים בכמות לבד כי אם שהיו מרובים גם באיכות16, היינו שהאורות דתהו הם באופן אחר לגמרי במדריגה נעלית שבאין ערוך, דהנה גם בעולם התיקון, הרי אור שנברא ביום הראשון שהי׳ אדם הראשון מביט בו מסוף העולם ועד סופו17, לא הי׳ העולם כדאי להשתמש בו18, היינו שהוא אור שאינו שייך אל העולם, דאין הכוונה שהוא בריבוי בכמות כי אם שהוא מהות אחר לגמרי, דזהו הפירוש שלא הי׳ העולם כדאי להשתמש בו, א״כ הרי יובן במכל שכן שהאורות מרובים דתהו הם מרובים באיכות, היינו שמעלת האורות דתהו אינה כמעלת העילה על העלול, כי אם שהוא בסוג אחר לגמרי שלמעלה לגמרי מן העולמות, ולכן הנה כאשר מאיר בחי׳ ריבוי האור דתהו, מתמלאים כל הפגמים והחסרונות שנעשו ע״י החטא. אבל מ״מ הנה גם האורות דתהו יש להם איזה שייכות להעולמות. דהנה מה שהי׳ בתהו אורות מרובים וכלים מועטים, הם ב׳ ענינים שתלוים זה בזה, דהאורות תלויים בהכלים והכלים בהאורות, דכלים מועטים הוא שהכלים היו במיעוט, שלא הי׳ נרגש בהם בחי׳ כלי, כי הכלי הי׳ ברצוא, ולכן המשיכו אורות מרובים, היינו אור שבלתי מתיישב בהכלי, דהא בהא תליא, שהכלי פעל על האור והאור על הכלי, א״כ מובן שגם האורות לא היו בהתיישבות בהכלים, ואדרבה, ע״י האורות נעשה שבירה בהכלים, מ״מ הנה מזה שנעשה שבירה בהכלים, הרי מזה גופא מובן שאיזה שייכות יש להם עם הכלים. ולכן הנה ההמשכה שע״י עבודת הקרבנות אין זה המשכת אור חדש, דאף שע״י עבודת הקרבנות נמשך האור דתהו, מ״מ אין זה אור חדש, לפי שהאורות דתהו יש להם שייכות אל התיקון, דהנה תהו ותיקון יש להם שייכות זה לזה, שהרי תהו הוא בשביל התיקון כמאמר19 בונה ע״מ לסתור וסותר ע״מ לבנות, היינו דבנין ושבירת התהו הוא בשביל התיקון, ואף דשייכות זו היא בהכלים דתהו, שהרי השבירה הי׳ בהכלים דתהו שמהם נעשה התיקון, אבל האור נסתלק למעלה, מ״מ להיות שהכלים דתהו יש להם שייכות אל התיקון והאור דתהו יש לו שייכות להכלים דתהו כנ״ל, א״כ הרי יש שייכות להאורות דתהו עם הכלים דתיקון, ולכן הנה האורות דתהו אין זה המשכת אור חדש.
אמנם אכילת אדם הוא המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות, דאדם הוא בחי׳ ז״א כמ״ש20 ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם שהוא בחי׳ ז״א, ובחי׳ ז״א הוא בכלל עולמות הא״ס, כמ״ש רבינו בתורה אור פרשת תרומה עה״פ21 כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה22, שהם ב׳ קצוות נפרדים (עס איז צוויי באַזונדערע קצוות), קצה הא׳ הוא בחינה עליונה שבנבראים שהוא בחי׳ מלכות, וקצה הב׳ הוא בחי׳ ז״א שהוא סוף עולמות הא״ס, דעם היותו סוף מדריגת הא״ס, מ״מ הוא בכלל המאציל. ומ״מ צריך להיות בזה המשכת אור, דזהו ענין אכילת אדם שמתוסף חיות בהאדם, לפי שאף שהוא בכלל עולמות הא״ס, מ״מ להיותו סוף עולמות הא״ס, היינו שהוא בגדר תחילה וסוף, א״כ הוא הארה לבד שאינו תופס מקום כלל, וצריך להיות ההמשכה בבחי׳ ז״א מבחי׳ [האור שלמעלה מהעולמות], שזה נעשה ע״י אכילת כהנים, והיינו שההמשכה שע״י אכילת אדם הוא המשכת אור חדש שלמעלה לגמרי מהעולמות, דלא זו בלבד שאינו כמעלת העילה על העלול, אלא שהוא אור חדש שלמעלה מהעולמות לגמרי.
והנה כמו שבזמן הבית היו ב׳ הענינים דאכילת מזבח ואכילת כהנים, כמו״כ גם עכשיו יש ב׳ אכילות והם אכילת חול ואכילת שבת23, שהוא דוגמת אכילת מזבח ואכילת כהנים. דאכילת חול הו״ע הבירורים דע״ז נאמר24 ובטן רשעים תחסר, שהוא כענין אכילת מזבח. ואכילת שבת הו״ע המשכת אור חדש, שע״ז נאמר24 צדיק אוכל לשובע נפשו, שהוא כענין אכילת כהנים. והענין הוא, דהנה האכילה דחול היא עבודת הבירורים שמברר את הטוב מן הרע, כדאיתא בזהר25 נהמא אפום חרבא ליכול, שהמאכל הגשמי הוא מקליפת נוגה שיש בו תערובת רע, והאדם בטבעו נמשך להמאכל דלכן המאכל יכול להוריד את האדם, הנה זהו ענין המלחמה שצריך לפעול בעצמו דלא זו בלבד שהמאכל לא יוריד אותו, כי אם גם שהוא יברר את המאכל ויעלה אותו לקדושה. והנה בירור זה נעשה ע״י התגלות נפש האלקית דוקא, דלהיות שהאדם מצד נפשו הבהמית ומכל שכן מצד גופו, הוא נמשך בטבעו להדבר הגשמי, אשר משום זה הרי אפשר להיות דלא זו בלבד שלא יפעול בירור בהמאכל כי אם אדרבה שהמאכל יוריד אותו, לכן הנה הבירור הוא ע״י התגלות נפש האלקית דוקא. ולכן אסור לאכול קודם התפילה כמ״ש26 לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם27, דדוקא ע״י הקדמת עבודת התפילה שאז הוא פועל בעצמו התגלות הנפש האלקית, הנה דוקא עי״ז אפשר להיות עבודת הבירורים, דבלא הקדמת עבודת התפילה, הנה להיות שהעבודה היא בדרך מלחמה, וענין המלחמה הוא שגם הלעו״ז מתגבר כמ״ש28 ולאום מלאום יאמץ, אי אפשר להיות הבירור, ודוקא ע״י הקדמת התפילה, שפועל בעצמו אז התגלות הנפש האלקית, הנה עי״ז בכחו לנצח את המלחמה, ובשעת הבירור גופא אי אפשר לפעול בעצמו התגלות הנפש האלקית, שהרי אדרבה המאכל מורידו למטה ובטבעו נמשך להגשמי, אלא ע״י שמקודם פועל בעצמו התגלות נפש האלקית, הנה אז דוקא יכול לפעול הבירור בהגשמי. דמכל זה מובן שהאכילה דחול אין זה המשכת אור חדש, כי אם המשכת האור שבהעולמות, שמגלה את האור ע״י שמברר אותו מהרע. משא״כ אכילת שבת אין זה ענין הבירורים, דבשבת בורר אסור29, דבששת ימי החול הנה תנא סדורא דפת נקט החורש והזורע כו׳ הבורר30, אבל בשבת בורר אסור, משום דבשבת אין תערובות הטוב ורע, כידוע אשר בערב שבת אחרי חצות נפרד הרע מן הטוב, שהרע יורד בשלהיבותא דאשא31, דאף שאין אנו מרגישים זאת אבל בפנימיות הענין הרי הרע נפרד מן הטוב, וכמו ששאל32 כ״ק אדמו״ר הצ״צ מרבינו הזקן, כיון שבשבת אין תערובת טוב ורע למה אין אנו רואים זאת, והשיב לו רבינו הזקן אשר הבירור הוא בפנימיות, דלכן הנה בשבת בורר אסור, והאכילה דשבת היא המשכת אור חדש שלמעלה מעולמות. [גם להאכילה דשבת שהוא המשכת אור חדש צריך להיות מקודם עבודת התפילה, ואדרבה הוא עוד ביותר מכמו בששת ימי החול, דלכן התפילה דשבת צריך להיות באריכות יתירה33].
ולכן בהג׳ סעודות דשבת אנו אומרים עתיקא קדישא אתיין לסעדא בהדי׳ או בהדא, דעתיקא קדישא הוא אור שלמעלה מן העולמות, דאף אשר גם בששת ימי החול יש המשכת עתיקא קדישא שהוא המשכת התענוג, כמ״ש בכל יום מששת ימי בראשית לבד מיום ב׳ שהי׳ בו מחלוקת כו׳34 וירא אלקים כי טוב, מ״מ אין זה דומה להמשכת התענוג שבשבת, דבששת ימי החול התענוג הוא מורכב באיזה דבר, ובכללות הוא מורכב בחכמה, דאף שהחכמה היא ראשית הספירות35, אבל גם החכמה הרי היא מציאות, ומזה שהתענוג הוא מורכב הרי מובן שהוא הארה לבד מהתענוג העצמי, והיינו שהתענוג בא ע״י צמצום שמתצמצם ומתלבש בחכמה, דלכן כתיב בי׳ שם אלקים כמ״ש וירא אלקים כי טוב, ול״ב פעמים אלקים נאמר במעשה בראשית36 שהם צמצומים, דהמשכת התענוג הוא במוחא סתימאה ומחכמה הוא נמשך ע״י ל״ב נתיבות חכמה שהם צמצומים לבינה, ומבינה הוא נמשך ע״י נו״ן שערי בינה שהם צמצומים בז״א, ומז״א נמשך למלכות ע״י צמצומים, הרי דבששת ימי החול אף שבכל יום נאמר וירא אלקים כי טוב, וגם ביום ב׳ שלא נאמר בו כי טוב, הרי נכפל ביום ג׳ ב״פ כי טוב לגמור מלאכת יום השני34, מ״מ הוא תענוג מצומצם. דכל זה הוא בששת ימי החול, משא״כ בשבת דכתיב בי׳37 ויכל אלקים ביום השביעי, שכלו הצמצומים דשם אלקים (עס לאָזט זיך אויס די צמצומים פון שם אלקים)38, הנה המשכת התענוג אינו בצמצום כי אם הוא עצמות התענוג, ואינו בא במורכב בחכמה כי אם פנימיות אבא פנימיות עתיק39, דכאשר המשכת התענוג היא בחיצוניות החכמה, הרי החכמה והתענוג הם ב׳ דברים נבדלים זה מזה, היינו שהתענוג אינו מתעצם עם החכמה, וכמו שאנו רואים דכאשר א׳ מגלה שכל חדש הוא מתענג על השכל, ומ״מ כאשר השכל נתיישן אצלו אינו מרגיש בו תענוג, דזהו הוראה שהשכל והתענוג הם ב׳ דברים, דאם הי׳ השכל מתעצם עם התענוג והם דבר אחד הרי הי׳ צריך להיות התענוג תמיד כל זמן שהשכל מתקיים, אלא שהשכל והתענוג הם ב׳ דברים נבדלים. דכל זה הוא בחיצוניות החכמה, משא״כ בפנימיות החכמה הנה פנימיות אבא פנימיות עתיק, שהחכמה היא עצמה תענוג, והוא לפי שאין זה הארה מהתענוג בלבד כי אם הוא עצמות התענוג, דזהו פנימיות עתיק, והיינו דבשבת הוא המשכת פנימיות עתיק, שהוא המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות.
והנה עד״ז הוא ג״כ ההפרש בין אכילת צדיקים ובין אכילת בינונים ושלמטה מהם, דאכילת הבינונים ושלמטה מהם הו״ע ובטן רשעים תחסר, ואכילת צדיקים הו״ע צדיק אוכל לשובע נפשו. דהנה כתיב40 וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה41, דנשמות הבינונים ורשעים הוא זרע בהמה ונשמות הצדיקים הוא זרע אדם. וההפרש בין עבודת הנשמות דזרע אדם לעבודת הנשמות דזרע בהמה הוא, דעבודת הנשמות דזרע בהמה הוא העבודה דדעת תחתון, ועבודת הנשמות דזרע אדם הוא העבודה דדעת עליון. והנה דעת תחתון הוא שההתהוות היא מאין ליש, דלמטה יש ולמעלה אין, דאף שיודע ומרגיש אשר האין האלקי הוא הוא המחי׳ ומהוה את היש וכל חיותו וקיומו של היש הוא מהאין האלקי, מ״מ קורא אותו בשם אין, דהנברא הנה את מה שאינו רואה קוראו בשם אין, ולכן הנה הביטול שמצד דעת תחתון הוא ביטול היש בלבד, דאף שהוא בטל להאין האלקי, שהרי הוא יודע שהאין האלקי מהוה אותו דמשום זה הוא בטל אליו, ומ״מ הביטול הוא ביטול היש בלבד, והיינו שהיש נשאר במציאותו ובישותו אלא שהוא יש מי שבטל. ואף שאינו דומה יש מי שבטל ליש מי שאוהב, דיש מי שאוהב הרי גם מצד עבודתו הוא בישותו, דהאהבה הוא שהוא רוצה (וואָס ער וויל), משא״כ יש מי שבטל הרי מצד עבודתו הוא בביטול, ומ״מ הרי כל זה הוא מצד עבודתו דוקא, אבל בעצם הוא יש, היינו שמתחיל ביש (אַז אָנהויבן הויבט זיך אָן מיט יש), שזהו יש מי שבטל.
והנה להיות שעבודת הנשמות דזרע בהמה הוא ביטול היש בלבד, לכן שייך בזה עבודת הבירורים, דכיון שהיש נשאר במציאותו וישנו בו תערובות טוב ורע, צריך לברר הטוב מן הרע, דזהו ובטן רשעים תחסר, שצריך לברר את הניצוצות דקדושה שבתוך הקליפות ולהעלות אותם, דכל זה הוא עבודת הנשמות דזרע בהמה. אבל עבודת הנשמות דזרע אדם, שעבודתם היא העבודה דדעת עליון שלמעלה יש ולמטה אין, שכל הענינים שלמטה הם אין ואפס, הנה לא שייך בהם ענין הבירורים הואיל שהוא יוצא מישות (אַז ער גייט אַרויס פון ישות) לגמרי, דהרגש זה שיש בנפשם אשר למעלה יש ולמטה אין, הנה הרגש זה פועל גם בחלקם בעולם שאין בזה ההגבלות דעולם, וכמבואר42 שהבעש״ט ז״ל לא הי׳ המקום מסתיר אצלו כלל וראה בריחוק מקום כמו שראה בקירוב מקום, ומבואר שזה לא הי׳ בדרך נבואה כי אם בראי׳ מוחשית ממש, והוא לפי שבצדיקים (שאף שזה נאמר אצל הבעש״ט, אבל כן הוא בכל הצדיקים) הנה ההרגש שיש בנפשם דלמטה פועל גם בחלקם בעולם שאין בזה ההגבלות דעולם, ולכן ראה בריחוק מקום כמו בקירוב מקום, לפי שבחלקו בעולם לא הי׳ ההגבלה דמקום, וריחוק מקום וקירוב מקום הי׳ בשוה. ואף שזה הי׳ בגדר מקום, אבל המקום גופא הי׳ למעלה מהגבלת מקום. וכמו מקום הארון אינו מן המדה43, דאף שהארון הי׳ מוגבל בארכו ברחבו ובקומתו, וכמו״כ מקום קדש הקדשים הי׳ מוגבל בארכו ברחבו ובקומתו, ומ״מ הנה מקום הארון אינו מן המדה. וכמו״כ הי׳ אצל הבעש״ט שהמקום לא הי׳ בבחי׳ יש כלל, והיינו דבצדיקים הנה גם בחלקם בעולם לא יש ההגבלות דעולם, ובמילא מובן שאין שייך בהם כלל ענין עבודת הבירורים, והאכילה דצדיקים הו״ע צדיק אוכל לשובע נפשו, היינו שהוא המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות, דההמשכה היא בז״א וע״י ההמשכה שבז״א נמשך גם בבחי׳ המלכות, דזהו צדיק אוכל לשובע נפשו, נפש הוא מלכות.
והנה זהו ההפרש בין נשמות ומלאכים, דנשמות יכולות להמשיך את האור שלמעלה מהעולמות, משא״כ מלאכים אם יומשך להם אור שלמעלה מהם יתבטלו ממציאותם, היינו הפסד המציאות, כמאמר44 הושיט הקב״ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם, דהמשכת האור שבמלאכים הוא אור שלפי ערכם דוקא, ואם יומשך להם אור שלא לפי ערכם יתבטלו ממציאותם. משא״כ הנשמות הנה גם כשהם במציאותם יכולים להמשיך אור שלמעלה מהעולמות. דטעם הדבר הוא לפי שהמלאכים הם נבראים, ובנבראים אי אפשר שיומשך אור שלמעלה מהם לפי שהם בחי׳ יש ומציאות, וגם בעת שליחותם שאז הם בביטול לגמרי עד שנקראים בשם הוי׳ כמ״ש שם הוי׳ הדובר אלי׳45, ובי נשבעתי נאום הוי׳46, מ״מ הוא רק ביטול היש לבד, היינו שגם אז הם בבחי׳ מציאות, ולכן אינם יכולים לקבל גילוי אור אלקי. משא״כ נשמות הרי הם מה שהאלקות נעשה נברא, לכן יכולים לקבל גם בחי׳ אור שלמעלה מהם.
אמנם כל זה הוא המלאכים מצד עצמם, שאינם יכולים לקבל בחי׳ אור שלמעלה מהם לפי שהם בבחי׳ מציאות, דלכן נקראים בשם עומדים47, לפי שכל עלייתם היא במדריגת העולמות והם בבחי׳ מציאות, אבל ע״י עבודת נשמות הצדיקים, הנה הם פועלים גם על המלאכים שיהי׳ בהם המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות. וזהו מ״ש והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, דעי״ז שעמד עליהם אברהם פעל שיהי׳ בהם אכילת אדם, דמלאכים מצד עצמם הם במדריגת העולמות, אבל ע״י עבודת אברהם עליהם פעל שיהי׳ בהם אכילת אדם, והוא המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות. ויש לומר בדרך אפשר48 דכמו שהוא בנשמות ומלאכים, דאף שבמלאכים מצד עצמם אין שייך בהם אכילת אדם, מ״מ ע״י הנשמות יש בהם ג״כ אכילת אדם, כמו״כ הוא גם בנשמות דזרע אדם וזרע בהמה שהוא נשמות הבינונים כו׳, דאף שעבודתם מצד עצמם היא עבודת הבירורים, שלוחם עם הרע, מ״מ כל זה הוא מצד עצמם, אבל ע״י עבודת הצדיקים פועל זה ג״כ בנשמות הבינונים שיהי׳ בהם אכילת אדם, המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות, וכמ״ש49 כי תקנה עבד עברי, שמשה פעל גם בהנשמות דעבד עברי, כמ״ש50 ונתתי עשב בשדך לבהמתך, דגם בהנשמות דזרע בהמה המשיך בהם בחי׳ עשב. ויובן זה במכל שכן מזה שהנשמות פועלים במלאכים שיהי׳ בהם אכילת אדם, דמה מלאכים שהם נבראים ומ״מ הנה הנשמות פועלים בהם שיהי׳ בהם המשכת אור חדש, מכל שכן בנשמות הבינונים שהם מה שאלקות נעשה נברא, דזה שענין הנשמות הוא מה שאלקות נעשה נברא הוא בכל הנשמות, גם בנשמות דזרע בהמה, דבודאי הנה ע״י התקשרותם לנשמות הצדיקים יש בהם ג״כ ענין אכילת אדם. דאף שמצד עצמם הרי עבודתם הו״ע עבודת הבירורים שלוחם עם הרע, דאף שבבינונים גופא יש ג״כ ריבוי מדריגות אבל גם במדריגה היותר עליונה שבבינונים הו״ע עבודת הבירורים, וכל המתאבק עם מנוול מתנוול ג״כ כו׳51, ובפרט מצד הענינים שיש בכל אחד אשר ידע אינש בנפשי׳ אליבא דנפשי׳, מ״מ כל זה הוא מצד עצמם, אבל ע״י התקשרותם לנשמות הצדיקים יש בהם ג״כ אכילת אדם, היינו המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות, אור הבלי גבול. וזהו והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, דעי״ז אשר והוא עומד עליהם וקשור איתם (אויף זיי און צוגעבונדען מיט זיי), הוא פועל שיהי׳ בהם ויאכלו אכילת אדם, והיינו שהוא ממשיך אור הבלי גבול בכל מקושריו שלמטה, שעי״ז יש להם תוספות חיות בקיום התורה והמצוות.
__________
1) וירא יח, ח. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה זה בסה״מ תרס״ג ח״א ע׳ נ [המאמר דתרס״ג י״ל ג״כ אז – בשנת תשי״ג – בקונטרס בפ״ע בקשר ליום הולדת כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע בכ׳ מרחשון, שחל אז בש״פ וירא. ושם בשוה״ג באו מראי מקומות מכ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (חלקם נעתקו להלן). וראה בסה״מ שם ע׳ רלז הקדמת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א להמאמר], ושם ח״ב ע׳ כד. וראה ספהמ״צ להצ״צ מצות אכילת קדשי קדשים (צ, ב ואילך). ד״ה כי הוא יברך הזבח במאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ קסב, ובסה״מ ה׳ש״ת ע׳ סב. ויעויין ג״כ לקו״ת ר״פ צו, סידור (עם דא״ח) שער ברהמ״ז ביאור ד״ה והקימותי, תו״א ר״פ חיי שרה, סידור סדר סעודת שבת ד״ה יגלה לן טעמי (ע״פ הקדמת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א שם). וראה שיחות קודש תשי״ג (ברוקלין, תש״ס) ע׳ 381, ולקמן הערה 48.
2) ב״ר פמ״ח, יד (הובא בפרש״י עה״פ).
3) קמד, א.
4) ראה ב״מ פו, ב. וראה גם ב״ר שם. שמו״ר פמ״ז, ה.
5) וישלח לב, כה.
6) צו ז, יח.
7) זבחים יג, ב. וראה לקו״ת שם. וראה גם ד״ה ואכלתם אכול ושבוע תשמ״ז (סה״מ ויקרא ע׳ נו).
8) פסחים נט, ב.
9) ראה זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.
10) ראה יומא כא, ב. זח״א ו, ב. זח״ב רעח, א. זח״ג יז, א. לב, ב. ועוד. ולהעיר ג״כ מלקו״ת במדבר ד״ה וארי׳ כבקר. ואכ״מ [הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תרס״ג ח״א שם ע׳ נא].
11) בהבא לקמן – ראה (נוסף לסה״מ תרס״ג וה׳ש״ת שם) סה״מ תרנ״א ע׳ קלה. המשך תער״ב ח״א ס״ע פד. שם ע׳ תמד. ח״ב ע׳ תתצב. סה״מ תרע״ח ע׳ קפג. פר״ת ע׳ קצג. תרפ״ו ע׳ רנז-ח. ועוד.
12) ראה זח״ג קנט, א ובמק״מ שם.
13) ראה גם סה״מ במדבר ח״א ע׳ רנא. וש״נ.
14) ראה לקו״ת ברכה צט, ב ואילך. ובכ״מ.
15) ראה ע״ח שער (י) התיקון פ״ה. שער (יא) המלכים פ״א-ב. תו״א וישלח כד, סע״א. סה״מ במדבר שם ע׳ רנו. וש״נ.
16) ראה סה״מ במדבר שם ואילך.
17) חגיגה יב, א. ירושלמי ברכות פ״ח ה״ה. ב״ר פי״א, ב. פי״ב, ו. שמו״ר רפל״ה. זהר ח״א לא, ב. מה, סע״ב. רג, ב. ח״ג פח, א.
18) שמו״ר שם.
19) ע״פ ל׳ חז״ל – שבת לא, ב. וראה ב״ר פ״ט, ב. קה״ר פ״ג, יא. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ סה. ובכ״מ.
20) יחזקאל א, כו.
21) תרומה כה, יט.
22) פא, א-ב.
23) ראה (נוסף לסה״מ תרס״ג שם (ע׳ ס ואילך)) תו״א שבהערה 1. לקו״ת בלק עב, א. סידור (עם דא״ח) שער סעודת שבת שם (רב, ג ואילך). ועוד.
24) משלי יג, כה.
25) ראה זח״ג קפח, ב. וראה סה״מ תש״ד ע׳ 103.
26) קדושים יט, כו.
27) ברכות י, סע״ב. ראה גם לקו״ת פינחס עט, ד. וש״נ. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תשמז. הקצרים ע׳ שב ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תשנו. וש״נ. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרכ, א ואילך. ועוד.
28) תולדות כה, כג. וראה פרש״י שם. פסחים מב, ב. מגילה ו, א. זח״ב רלו, א. לקו״ת צו יא, ב. ואתחנן ד, סע״ב.
29) טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סשי״ט.
30) שבת עד, ב.
31) ראה זח״ג רג, ב. תו״א כי תשא (הוספות) קיג, ב. סהמ״צ להצ״צ צ, א. ועוד.
32) סהמ״צ שם.
33) חסר המשך הענין. המו״ל.
34) ב״ר פ״ד, ו.
35) ראה ״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״א״ (קה״ת, תשע״ב) ע׳ 75 ואילך. וש״נ.
36) ראה זח״ג פא, ב (ברע״מ). רטז, סע״ב. תקו״ז ריש תיקון יב. זהר חדש צד, ד. צו, ב. וראה שם קיב, ג-ד (וש״נ). ועוד – נסמן לעיל ע׳ צב.
37) בראשית ב, ב.
38) לקו״ת בהר מב, ג. סהמ״צ להצ״צ צג, רע״א. ובכ״מ.
39) ראה לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א קונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 5-6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.
40) ירמי׳ לא, כו. וראה מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ ב. וש״נ.
41) בכ״ז – ראה תו״א ר״פ משפטים. סהמ״צ להצ״צ מצות דין עבד עברי (פ, א ואילך). ועוד.
42) ראה ספר החקירה להצ״צ סה, סע״א.
43) יומא כא, א.
44) סנהדרין לח, ב.
45) לך לך טז, יג. וראה אגה״ק סו״ס כה.
46) פרשתנו כב, טז.
47) זכרי׳ ג, ז. וראה תו״א וישב ל, סע״א ואילך. לקו״ת ר״פ בחוקותי. ובכ״מ.
48) ראה שיחות קודש שם ע׳ 68: ״[כשאמר בהמאמר, וי״ל בד״א כו׳, הפסיק ואמר:] זהו מאמר של כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע, אביו של כ״ק מו״ח אדמו״ר, שהוא אמרו לפני חמישים שנה, בשנת תרס״ג, וכיון שהיום הוא יום הולדתו אני אומר חלק מהמאמר״. וראה גם שם ע׳ 393.
49) משפטים כא, ב. וראה הנסמן בהערה 41.
50) עקב יא, טו.
51) ראה תניא ספכ״ח.
[סה"מ בראשית ח"א ע' רה ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ג (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 310 ואילך.