בס״ד. ש״פ פינחס, כ״ד תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשח״י
הנחה בלתי מוגה
קדש1 ישראל להוי׳ ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו גו׳2, ופירש בתרגום והובא בפירש״י3, כדמעה ארמות עללא והוא תרומה, שהאוכל תרומה חייב מיתה, ועוד פירש כשירו חצד עומר ארמותא, והוא ראשית קציר העומר, שטרם הקרבת העומר אסור בחדש והאוכל חדש נענש, כך כל אוכליו יאשמו. וצריך להבין למה לי׳ למימר ב׳ הדוגמאות דתרומה ועומר, והרי בין בהמעלה ובין בהעונש הרי התרומה היא נעלית יותר מהעומר, ובפרט אשר תרומה מהמובחר והוא חטים מאכל אדם ועומר הוא משעורים מאכל בהמה4, והאדם הוא נעלה יותר מהבהמה, א״כ מה מוסיף בהדוגמא מעומר על הדוגמא דתרומה. וכללות הענין הוא, דהנה כתיב5 ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות נפש האלקית ונפש הבהמית6, דהנפש האלקית נקראת בשם אדם, אדם אתם7, לפי שהיא אדמה לעליון8, ונפש הבהמית כשמה כן ענינה אשר היא בהמה, ועבודת האדם צ״ל בב׳ הנפשות, וכמשנת״ל9 בענין והשב לשכנינו שבעתים10, שבעתים דייקא, ב׳ הנפשות, נפש האלקית ונפש הבהמית, שצ״ל העבודה לא רק עם הנפש האלקית כי אם גם צ״ל בירור המדות דנפש הבהמית, אשר עי״ז הנה לבד גוף מעלת הבירור דנפש הבהמית, הנה עוד זאת אשר ע״י בירור נפש הבהמית דוקא נעשה תוספת עילוי גם בנפש האלקית, כמשנת״ל בארוכה. וזהו שנותן גם הדוגמא דחצד עומר שהוא מאכל שעורים, ובעבודה הוא בירור הנפש הבהמית, שזה הוספה על הדוגמא דתרומה, מאכל אדם, לפי שע״י בירור הנפש הבהמית נעשה עלי׳ גם בנפש האלקית.
ויובן זה ממה שמצינו בענין התורה, דהנה תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה11. הנה התורה ניתנה למטה דוקא, דכשהמלאכים ביקשו התורה ואמרו תנה הודך על השמים12, שהמלאכים ידעו מ״ש בתורה ומ״מ ביקשו שיתנו התורה אליהם, והיינו שכוונתם היתה שיתנו להם התורה כמו שהיא ברוחניות, ועל זה השיבו להם, כלום למצרים ירדתם וכלום יצר הרע יש ביניכם13, דהגם שביקשו את התורה כמו שהיא ברוחניות, מ״מ תכלית עילוי התורה היא כמו שניתנה למטה דוקא, אשר נסעה וירדה ונתלבשה בדיו וקלף גשמי ובהלכות גשמיים וכו׳14, דזהו למצרים ירדתם, מיצרים והגבלות דהעולם15, ויצר הרע יש ביניכם, דבר המעלים ומסתיר כו׳. וע״י ירידה זו הוא תכלית העילוי דתורה שהיא מתקשרת בקוב״ה, וכמאמר הידוע16 דוד הי׳ מחבר תורה בהקב״ה. וכמו״כ יובן בנש״י, אשר ע״י ירידת הנשמות למטה בגוף ונפש הבהמית, הנה ירידה זו היא צורך עלי׳.
ולהבין מעלת ענין ירידת הנשמה למטה, יובן זה מנשמת אדם הראשון שנשמתו כוללת את כל הנשמות17, דכתיב18 בי׳ ויפח באפיו נשמת חיים, וכך כאו״א מישראל אומר בברכותיו להקב״ה19 ואתה נפחתה בי, ואיתא בתניא20 בשם הזהר מאן דנפח מתוכי׳ נפח, מתוכיותו ומפנימיותו, שהו״ע הנפיחה בכח. דבהתהוות כל הנבראים כתיב21 בדבר הוי׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, משא״כ בבריאת האדם כתיב הלשון דנפיחה שמורה על הכח. והענין הוא, דכאשר ההמשכה הוא בהדרגה מעילה לעלול, אזי אין צריך לכח מיוחד דוקא, ומספיק גם בחי׳ דיבור לבד, משא״כ כאשר ההמשכה היא שלא בהדרגה כי אם בדרך דילוג והתחדשות, אזי צריך לכח מיוחד, והו״ע הנפיחה.
ויובן זה עד״מ מכחות הנפש, מכח היותר נעלה שהוא כח השכל, הנה המשכת השכל מכח המשכיל הוא בסדר והדרגה. והגם אשר כח המשכיל אינו מציאות שכל ממש, מ״מ מזה שהוא מקור למציאות שכל דוקא ולא למציאות אחר, הרי מזה הוא הוכחה אשר גם כח המשכיל הוא ענין של שכל, והגם שהוא למעלה ממציאות שכל ממש, מ״מ ההעלם דכח המשכיל הוא העלם שישנו במציאות. והוא22 כמו עד״מ השלהבת הטמונה בגחלת שהוא העלם שישנו במציאות, ולכן בכדי לגלות השלהבת מהגחלת אין צריך לנפיחה בכח דוקא, וגם ע״י נפיחה סתם אפשר לגלותה, לפי שהיא העלם שישנו במציאות. משא״כ האש שבצור החלמיש הוא העלם שאינו במציאות, שהרי אין בו שום הגבלות, וגם אם יניחו את האבן במים או באש לא ישתנה מאומה לפי שהוא העלם שאינו במציאות, ולכן בכדי לגלות את האש מצור החלמיש אינו מספיק נפיחה, גם לא נפיחה בכח, כי אם צריך הכאה דוקא, משא״כ בגילוי מהעלם שישנו במציאות שהוא המשכה שבהדרגה. וכן הוא גם בגילוי התנועה מכח התנועה, אשר מכח זה נמשכים כל המיני תנועות, הנה הגם אשר כח התנועה אינו אותה המציאות של תנועה פרטית, מ״מ מאחר שהוא מקור לתנועה דוקא ולא למציאות אחר, הרי זה בחי׳ העלם שישנו במציאות. וכן הוא גם בכח התנועה גופא, הנה כח ההילוך שהוא כח היותר תחתון בתנועה גופא, הנה התנועה שבהילוך הוא המשכה שבהדרגה מהתנועה שבמוח, דהגם שאינו דומה התנועה שברגלים להתנועה בכלל ובפרט להתנועה שבמוח, מ״מ זה המשכה שבסדר והדרגה. אמנם כל זה הוא בהילוך שהוא בהדרגה, משא״כ בשביל הדילוג, אשר הדילוג וקפיצה אינו בהדרגה, וכמו״כ בכח התנועה כאשר רוצה לנענע משא כבד, שאין זה ע״ד הרגיל, וכן גם בשכל כאשר ישנם ריבוי קושיות ופרכות אשר אז הנה הכחות הגלויים אינם מספיקים, כי אם צריך לעורר בהכחות ההיולים העצמיים, והוא בחי׳ ההעלם שאינו במציאות, אשר מצד כחות ההיולים העצמיים הנה אז אפשר לא רק להלך כי אם לדלג, ולנענע משא כבד, וכמו״כ בשכל דגם כאשר ישנם ריבוי קושיות ופרכות מ״מ מייגע את עצמו ומתמרמר במאד על העדר ההשכלה, הנה ע״י היגיעה באור חוזר, מגו מרירו ודחיקו, הוא מגיע בכח ההיולי העצמי דשכל, אשר מצד המשכה זו הנה גם כאשר יש ריבוי קושיות ופרכות, מ״מ יגיע להאמת של השכל. וזהו מ״ש23 החלש יאמר גבור אני, דלכאורה אינו מובן, דמאחר שהוא חלש ואין לו כחות, מה יועיל שיאמר גבור אני. אך הענין הוא, דכאשר יאמר כן, וזה יזיז אותו (און דאָס וועט אים אָנרירן) עד מיצוי הנפש, הנה אז יעורר עי״ז מכחות היולים העצמיים, אשר עי״ז יהי׳ גבור בענין ההילוך שיוכל לדלג, ובענין התנועה שיוכל לנענע משא כבד, וכידוע הסיפור שסיפר כ״ק מו״ח אדמו״ר24, ובענין השכל שיוכל להשכיל באין ערוך גם כאשר ישנו העלם הקושיות ופרכות. הרי מובן מכל זה אשר המשכה שבהדרגה אין צריך לזה כח מיוחד, והמשכה שלא בהדרגה בא ע״י כח מיוחד דוקא.
ועד״ז יובן למעלה, דהתהוות העולמות הוא מבחי׳ הדיבור, לפי שהתהוות יש מאין הוא המשכה שבהדרגה, כי היש תופס מקום אצל האין, שהרי האין יכול (טראָגט זיך צו) להוות את היש*, אבל אינו יכול להעשות יש (כי אם שהאין מהוה את היש חוץ ממנו), מפני שזה בערך וזה לא, ולכן מבואר אשר אמיתית ענין אין ערוך הוא בהתהוות מהעצמות**, אשר הנברא הוא באין ערוך לגמרי להעצמות, ואופן ההתהוות הוא אשר היש האמיתי נעשה יש הנברא, משא״כ התהוות היש מאין הוא בערך. דזהו ענין ההשתלשלות מלשון שלשלת26, אשר כל טבעות השלשלת הם אחוזות וקשורות זו בזו, והגם דאופן ההתקשרות הוא אשר העליון שבתחתון קשור בתחתון שבעליון, מ״מ הרי יש לו שייכות גם עם העליון ממש. משא״כ ירידת הנשמה בגוף הוא ע״י נפיחה בכח דוקא, לפי שירידת הנשמה בגוף היא באין ערוך. דאינו27 דומה בריאת האדם לשאר הנבראים, דכתיב בהו28 תוצא הארץ נפש חי׳, לפי שבכל הנבראים הרי גופם הוא בבחי׳ צומח ונפשם בחי׳ חי, דצומח וחי הם קרובים זה לזה, משא״כ בבריאת אדם הרי גופו הוא בחי׳ דומם כמ״ש29 גלמי ראו עיניך, ונפשו הוא בחי׳ מדבר שלמעלה מבחי׳ חי, ומדבר ודומם הם באין ערוך זה לזה. ובעומק יותר, הרי30 בנשמת האדם כתיב19 נשמה שנתת בי טהורה היא, הרי הנשמה היא בבחי׳ טהורה, ולמעלה יותר כמו שהיא בבחי׳ נתת, ולמעלה יותר דנשמות ישראל עלו במחשבה31, והוא במחשבה הקדומה דא״ק32, ושם גופא הם בבחי׳ עלו, בחינה עליונה שבמחשבה, ומשם ירדו הנשמות לגוף, אשר מצד הגוף הרי גם יתוש קדמך33 לפי שאינו משנה את תפקידו34, משא״כ מצד הגוף הרי אפשר אשר יהי׳ יודע את רבונו ומכוון למרוד בו35. דמכל זה מובן אשר ירידת וקישור הנשמה בגוף היא המשכה שלא בערך כלל, ובכדי שיהי׳ המשכה זו הוא ע״י הנפיחה בכח דוקא.
וזהו ג״כ אשר ירידת הנשמות בגוף היא מבחי׳ רצון הוי׳, דהגם אשר גם כל הנבראים שרשם מהרצון כמ״ש36 כל אשר חפץ הוי׳ עשה, אמנם כל הנבראים ששרשם מהרצון הרי זה כמו שהרצון בא בהתלבשות בבחי׳ הפנימיות עד בחי׳ דבר הוי׳, משא״כ בריאת האדם (היינו ירידת הנשמות בגוף) הוא מבחי׳ הרצון עצמו שאינו מלובש בבחי׳ הפנימיות, כי אם מבחי׳ עצם הרצון. והנה37 המשכת הרצון למעלה אינו דומה להמשכת הרצון למטה, דהרצון למטה הוא בכדי למלאות את מחסורו, וא״כ מובן אשר המחסור שייך להרצון וגם להאדם עצמו, ומכל שכן אשר הרצון שייך להאדם עצמו, שהרי הרצון הוא בשביל למלאות את מחסורו. משא״כ המשכת הרצון למעלה אשר אינו בשביל למלאות מחסורו, דאנת הוא שלימו דכולהו38 וכלום חסר בבית המלך39, וא״כ הרי אין להרצון שום ערך ושייכות כלל, והמשכת הרצון הוא בהתחדשות ודילוג, וזהו ענין הנפיחה בכח – שע״י הרצון וחפץ העליון. משא״כ כל הבריאה, שהיתה בדבר הוי׳, בהדרגה.
והנה בירידת הנשמה למטה בגוף ונפש הבהמית, ועובדת עם הנפש הבהמית לבררו, עי״ז נעשה תוספת עלי׳ בהנשמה. והוא שעי״ז מגעת למעלה משרשה ומקורה, דבכדי להגיע לשרשה ומקורה הרי על זה לא הוצרך להיות הירידה, ומוכרח לומר שע״י ירידתה מגעת למעלה משרשה ומקורה, שהנברא מצד עצמו יכול להגיע רק למקורו ושרשו, וכידוע40 בענין מעין עין עיטם41, וע״י ירידתה בגוף ונפש הבהמית, עי״ז מגעת למעלה משרשה ומקורה, והוא שעי״ז באה לבחי׳ בלי גבול. דהגם אשר גם בהנשמה מצד עצמה יש לה דחילו ורחימו שהם תרין גדפין שמעלים אותה למעלה42, מ״מ הרי האהבה ויראה של הנשמה הם בהגבלה. והגם אשר האהבה ויראה של הנשמה הם למעלה מטעם ודעת, שהרי הנשמה היא חלק אלוקה ממעל43, וא״כ האהבה שלה היא למעלה מטעם ודעת, שזהו ענין האהבה מסותרת כו׳44, מ״מ הרי זה בהגבלה דמאחר אשר האהבה שלה היא להיותה חלק אלוקה ממעל, א״כ הרי האהבה שלה היא מצד מציאותה ואין בזה ביטול במציאות, וע״י התלבשותה בגוף ונפש הבהמית דוקא עי״ז היא באה לבחי׳ ביטול במציאות. דהנה בהתלבשות הנשמה בגוף, הנה בכדי לעורר את האהבה מסותרת שלה, הרי יש בזה הפרש כמו שהוא בצדיקים וכמו שהוא בבינונים ולמטה מהם, אשר באמת הרי מדת הבינוני אחרי׳ כל אדם ימשוך45. דבצדיקים התעוררות האהבה הוא ע״י התבוננות כו׳, ובבינונים התעוררות האהבה באה ע״י ההתבוננות מצד הריחוק שמצד נפש הבהמית46. הנה כאשר עבודת הנשמה היא בעצמה, הנה גם בהתלבשותה בגוף ונפש הבהמית אבל העבודה היא עם עצמה, הרי אז לא בא עדיין לבחי׳ ביטול במציאות, דלא מבעי בצדיקים אשר ההתעוררות היא ע״י התבוננות, הרי פשיטא אשר האהבה היא בהגבלה כו׳, אלא גם בבינונים אשר ההתעוררות היא מצד הריחוק, והיינו שמתבונן אשר הנפש הבהמית מעלים ומסתיר ומנגד על דביקותו באלקות, אשר עי״ז הוא מעורר את האהבה שלו, הרי מזה גופא מובן אשר הנפש האלקית עצמה היא מקורב לאלקות ומרגשת את העונג באלקות, אשר משום זה נעשה צר לה כאשר הנפש הבהמית מעלמת ומסתרת, וא״כ באהבה זו לא בא לבחי׳ ביטול במציאות, שהרי זה מצד מציאותו, והיינו אשר הנשמה גם בעת הריחוק דנפש הבהמית שלה הרי היא עצמה מקורב לאלקות*, שהרי היא חלק אלוקה ממעל, וא״כ גם בשעת המרירות מצד הנפש הבהמית הרי בכי׳ תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא47, וא״כ הרי היא נשארת במציאותה ואינה בביטול. אמנם כאשר הנפש האלקית עובדת עם הנפש הבהמית עצמה, אשר הנפש הבהמית אין לה שום שייכות לאלקות כלל, הנה כאשר הנפש האלקית מבארת להנפש הבהמית אשר להיותה גשמית וחומרית משום זה אין לה שום שייכות לענין המבורר ומזוכך, ומכל שכן לענין רוחני, ומכל שכן לדביקות והרגש תענוג אלקי, וזה מזיז אותו (און דאָס רירט אים אָן) עד מיצוי הנפש, הנה כאשר הנפש הבהמית מתפעלת מזה ונעשה במרירות, הרי זה ביטול במציאות, שהרי גם בעת המרירות אין זה מצד הרגש טוב טעם באלקות, שהרי לזה אין שייך נפש הבהמית כלל, כי אם כל ההרגש הוא אשר רע ומר עזבך את הוי׳ אלקיך48, וא״כ הרי בזה מתבטלת הנפש הבהמית ממציאותה. ומאחר אשר הנפש האלקית פעלה בנפש הבהמית ביטול זה, לכן הנה ע״י הביטול דנפש הבהמית נעשה עלי׳ גם בנפש האלקית, אשר ע״י הביטול במציאות דנפש הבהמית נעשה ביטול במציאות גם בנפש האלקית, שזהו עלייתה**.
והנה כמו״כ הוא גם בתורה, אשר ע״י ירידת התורה למטה דוקא לבחי׳ מצרים ויצר הרע, עי״ז נעשה תוספת עילוי בהתורה. וזהו ההתחדשות דמתן תורה על מעשה האבות49 שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה50, מ״מ אין זה בדומה כמו שהי׳ אחרי מתן תורה, שעבודת האבות היתה בהגבלה הקשורה במציאותם. והגם אשר עבודת האבות הי׳ למעלה מטעם ודעת, שהרי האבות הן הן המרכבה51, וענין המרכבה הוא שלמעלה מטעם ודעת, ובפרט בהנסיונות שהיו להם52 ועבודתם היתה במסירות נפש53, מ״מ כל זה הוא העבודה כמו שהיא מצד מציאות הנשמה54, ולא הי׳ בזה בחי׳ ביטול במציאות. והגם שגם האבות היו נשמותיהם מלובשות בגוף כו׳, מ״מ לא הי׳ גופם מעלים ומסתיר, שהרי היו מרכבה לאלקות גם מצד הגוף55. והגם שענין המרכבה אינו מיוחד עם האדם הרוכב והוא דבר אחר, אבל מ״מ הרי אין זה מעלים ומסתיר ומנגד כו׳. וגם הנסיונות שהי׳ להם, מ״מ הרי כל עבודתם הי׳ כמו שהוא מצד מציאות הנשמה, דהנסיונות שהי׳ להם אינו כמו מצרים כור הברזל56 כו׳, משא״כ מצרים כור הברזל, הנה מתן תורה שהי׳ אחרי יציאת מצרים הוא בחי׳ ביטול במציאות. וזהו ההתחדשות דמתן תורה אשר למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם, דלבד זאת אשר התורה ירדה למטה בדיו וקלף גשמי ובהלכות גשמיים, לבד זאת הרי נתלבשה גם בטענות של שקר57, דזהו מצרים ויצר הרע, דלא זו בלבד אשר נתלבשה במצרים, מיצרים וגבולים של העולם, עוד זאת אשר נתלבשה ביצר הרע שהוא ענין הפכי ומנגד לאלקות, הנה ע״י העבודה עם המנגד, והיינו לא העבודה בנפש האלקית גם כאשר יש לה מנגד, כי אם העבודה בהמנגד עצמו, עי״ז הוא בא לבחי׳ ביטול במציאות כו׳ כנ״ל.
וזהו דאיתא במדרש58 עה״פ59 לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך, דריח הוא הארה בלבד משא״כ שמן תורק שמך הוא המשכת העצם60. והגם אשר הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו61 וע״י הריח הוא המשכת החיות, מ״מ הוא הארה בלבד, שהרי פעולת הריח הוא כאשר האדם מתעלף62 והיינו שנסתלקה המשכת הארת החיות, אבל העצם ישנו עדיין בגופו, אז הוא פעולת הריח, משא״כ שמן תורק שמך הוא המשכת העצם. וזהו מעלת העבודה שאחרי מ״ת על עבודת האבות, דעבודת האבות הי׳ כמו שהיא מצד מציאות הנשמה ולא הי׳ בזה ביטול במציאות, ולכן כל ההמשכה היא הארה בלבד, משא״כ במתן תורה שלמצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם, הרי עי״ז הוא עצם המציאות, מצד הביטול כו׳ כנ״ל.
והנה הגם אשר עבודת האבות הי׳ במדריגה נעלית והעבודה שאחרי מתן תורה היא במדריגה פחותה דלמצרים כו׳ ויצר הרע כו׳, מ״מ הרי ידוע אשר מציאות במדריגה פחותה היא יותר מאשר הארה במדריגה עליונה. ואחת הדוגמאות על זה היא ממה שאמרו חכם עדיף מנביא63, והוא64 לפי שהנבואה היא בנצח והוד65, ובזה גופא יש כמה חילוקים, דנבואת ישעי׳ היא בבריאה והיינו שע״י נצח והוד דבריאה השיג בבחי׳ נצח והוד דאצילות66, ונבואת יחזקאל היא למטה יותר שהשיג רק בבחי׳ נצח והוד דיצירה67, וזהו חכם עדיף מנביא לפי שהנבואה היא רק בנצח והוד והחכמה היא בבחינות נעלות יותר, וכמו הרשב״י68 והאריז״ל שהשיגו בבחינות נעלות הרבה יותר מאשר בחי׳ נצח והוד. ומ״מ משחרב ביהמ״ק ניטלה נבואה63 והחכמה נשארה, הרי אשר יש מעלה יתירה בנבואה על החכמה, דהגם שחכם עדיף מנביא, שמשיג במדריגות עליונות יותר, מ״מ הרי זה רק ידיעת המציאות בלבד, שאינו משיג ומכיר את המציאות כי אם ידיעה בלבד. והגם שהשגת הרשב״י והאריז״ל הי׳ ברוח הקודש, מ״מ הרי ידוע אשר רוח הקודש היא רק ביצירה וכמו ארבעה שנכנסו לפרדס69, ושם היתה השגתם ועי״ז היתה רק ידיעת המציאות באצילות, משא״כ נבואה היא בחי׳ הכרה, שמכיר את המציאות, וכמ״ש הרח״ו בשערי קדושה70 אשר הנבואה היתה מצטיירת בחושי וכחות נפשו ובדיבורו של הנביא, הרי שזהו בחי׳ הכרה. ולכן גדלה מעלת הנבואה על החכמה, דהגם שהחכמה היא במדריגות נעלות יותר, מ״מ גדלה מעלת הנבואה לפי שהיא בחי׳ הכרה. הרי אשר מציאות במדריגה פחותה היא יותר מאשר הארה במדריגה נעלית. דכמו״כ יובן בעבודה, אשר העבודה עם הנפש הבהמית הנה אף שהיא במדריגה פחותה, מ״מ היא נעלית יותר מעבודת נפש האלקית מצד עצמה. לפי דבעבודת נפש האלקית הנה גם בהיותו מלובש בנפש הבהמית ומרגיש את הריחוק דנפש הבהמית, מ״מ הנה כאשר הוא עובד בעצמו הרי לא מתבטל ממציאותו, ולכן צריך להיות העבודה עם הנפש הבהמית דוקא, לא העבודה דמסירות נפש והוא לצאת (אויסטאָן זיך) מהנפש הבהמית, ולא העבודה דשבירת (ברעכען) נפש הבהמית, כי אם צריך לעבוד עם נפש הבהמית עצמה (מען דאַרף דורכטאָן די עבודה מיטן נה״ב אַליין), אשר יהיו המדות דנפש הבהמית קשה כארז71, ויפעול בהם ביטול. וע״י הביטול במציאות דנפש הבהמית, עי״ז בא גם הנפש האלקית לבחי׳ ביטול במציאות. וכידוע במעלת הבעלי תשובה, אשר מצד הרגש הריחוק עבודתם היא ברעותא יתיר ובחילא יתיר72, אשר עבודתם היא נעלית לא רק על עבודת הצדיקים שאין עבודתם מצד הריחוק כלל, כי אם גם מעבודת הבינונים אשר ההתעוררות בהבינונים הוא מצד הריחוק, מ״מ מאחר אשר הריחוק הוא מצד הנפש הבהמית והעבודה היא בנפש האלקית, הנה אין זה ביטול במציאות, משא״כ בתשובה שהיא עבודה עם הנפש הבהמית, הרי זה ברעותא יתיר ובחילא יתיר. וכמשל אמת המים73 דכאשר ישנה סתימה המונעת את הילוך המים, הרי ע״י ההסתר נעשה התגברות המים (וגם הסתימה עצמה הולכת*), וכמו״כ הוא גם בעבודה, אשר ע״י עבודת התשובה, העבודה עם הנפש הבהמית עצמה, הנה עי״ז מתחדש התוקף בנפש האלקית.
וזהו קדש ישראל להוי׳ ראשית תבואתה, שיש בזה ב׳ פירושים, פירוש א׳ הוא שקאי על תרומה, מאכל אדם, ופירוש הב׳ הוא דקאי על קצירת העומר, מאכל בהמה, אשר פירוש השני מוסיף על פירוש הראשון, כי צריך להיות העבודה עם הנפש הבהמית דוקא. שהעבודה דנפש האלקית עצמה אינה מספיק עדיין, כי זה עבודה הקשורה עם מציאות. וגם כאשר הנפש האלקית מלובש בנפש הבהמית, הנה לא מבעי בצדיקים אשר התעוררות האהבה באה ע״י ההתבוננות, אלא גם בבינונים אשר התעוררות האהבה באה ע״י הריחוק, מ״מ מאחר אשר הריחוק הוא מהנפש הבהמית והעבודה היא עם הנפש האלקית, הרי היא נשארת עדיין במציאותה, וכל העבודה מגיעה רק לבחי׳ העלם שישנו במציאות. ובכדי להגיע להעלם שאינו במציאות הוא ע״י העבודה עם הנפש הבהמית עצמה, דזהו ענין קצירת העומר, מאכל בהמה, דבעומר כתיב74 מהחל חרמש בקמה, קמה הוא קומה75, קומת הנפש הבהמית76, וצריך לפעול ביטול במציאות בקומת הנפש הבהמית. וע״י הביטול במציאות בקומת הנפש הבהמית, עי״ז נעשה ביטול במציאות גם בנפש האלקית, אשר עי״ז הוא מגיע לבחי׳ העלם שאינו במציאות ולמעלה יותר להעצמות, אשר זה נמשך ע״י העבודה בבירור נפש הבהמית וגופו וחלקו בעולם שעושה את העולם דירה לו ית׳77, שיהי׳ גילוי העצמות ממש78 למטה בעולם הזה ממש.
__________
*) כל זמן שנשאר הציור שלה.
**) [והגם אשר סוכ״ס הנפש האלקית היא חלק אלוקה כו׳ ואיך מתבטלת, ע״ז כותב כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א:] ע״י שנה״ב מסתירה ונלחמת נגד היותה חלק אלקה – ע״ד דשטות דלעו״ז מעורר שטות דקדושה [עוד מבואר שם, אשר ענין הנפיחה בכח שיש בירידת וקישור הנשמה בגוף נותן בהנשמה בפנימיותה] יכולת לעלות למעלה ממקורה [ענין של העדר מציאותה, אלא שמצד הרגש הגילוי והתענוג כו׳ מונע להרגש הביטול במציאות, ומתגלה ע״י הנפש הבהמית].
__________
1) להתחלת וסיום המאמר – ראה ד״ה זה באוה״ת פינחס ע׳ א׳רכא ואילך. נ״ך ס״ע שכב ואילך. לכללות המאמר – ראה ד״ה וכל העם רואים תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קסה ואילך). המשך וכל העם רואים תש״ו (סה״מ תש״ו ע׳ 96 ואילך).
2) ירמי׳ ב, ג (סיום הפטרת פ׳ פינחס).
3) משפטים כב, כח – נסמן באוה״ת שם.
4) ראה סוטה יד, סע״א (במשנה). פסחים ג, סע״ב. וראה לקו״ת אמור לו, א ואילך. בחוקותי נ, סע״ב. ובכ״מ.
5) ישעי׳ נז, טז.
6) תניא פ״א (ה, ב) ורפ״ב.
7) יחזקאל לד, חא.
8) עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג. של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
9) ד״ה והי׳ שארית יעקב (לעיל ע׳ קלח).
10) תהלים עט, יב. וראה לעיל שם הערה 108.
11) ראה זח״ג עג, א.
12) תהלים ח, ב.
13) שבת פח, סע״ב ואילך.
14) תניא פ״ד (ח, ב).
15) ראה תו״א יתרו עא, ג ואילך. ובכ״מ.
16) ס׳ הבהיר סנ״ח (קצו). ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
17) אגה״ק ס״ז (קיא, ב). סהמ״צ להצ״צ כח, סע״א. וש״נ.
18) בראשית ב, ז.
19) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
20) רפ״ב. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״כ ע׳ קלא. וש״נ.
21) תהלים לג, ו.
22) ראה גם לקו״ת אחרי כו, ג.
23) יואל ד, י.
24) ראה סה״מ תרפ״ז ע׳ קסה. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ע׳ ריא.
25) המשך תרס״ו ע׳ תלו-ז.
26) תו״א בשלח סד, ב. מג״א צ, א. לקו״ת ואתחנן יב, א. ברכה צה, ב. שה״ש מב, ב. סה״מ תרפ״ט ע׳ 123. וש״נ.
27) ראה תו״א ד״ה להבין הטעם שנשתנה צורת גוף האדם (בראשית ג, ד). ועם הגהות וכו׳ – באוה״ת בראשית (כרך ו) תתרנא, סע״א ואילך. תו״ח ד״ה הנ״ל (יח, ד ואילך). קונטרס ומעין מאמר טו פ״א-ב (ע׳ 99 ואילך).
28) תהלים קלט, טז. וראה סנהדרין לח, ריש ע״ב.
30) ראה לקו״ת ר״פ האזינו.
31) ב״ר פ״א, ד.
32) ראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17. וש״נ. תש״ג ע׳ 74. וש״נ.
33) ראה סנהדרין שם, א.
34) תניא פכ״ד (ל, ב).
35) ל׳ חז״ל – תו״כ ופרש״י בחוקותי כו, יד. ועוד.
36) תהלים קלה, ו.
37) ראה לקו״ת שלח נ, א. אוה״ת שלח ריש ע׳ תרנ. סה״מ תרנ״ב ע׳ קכו. ועוד.
38) ראה תקו״ז בהקדמה (״פתח אליהו״) יז, ב. עבוה״ק ח״א (חלק היחוד) רפ״ח.
39) ע״פ ל׳ חז״ל – שבת קנג, א.
40) דרושים שבהערה 1 (סה״מ תרע״ח ע׳ קסה. תש״ו ע׳ 96). וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״ב ע׳ תרסד (הקצרים ע׳ ב). על מארז״ל ע׳ רד. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ג ס״ע א׳לג. סה״מ תרנ״ד ע׳ ר. שם ס״ע שמג-ד. תר״ס ע׳ נט. תרס״ב ע׳ רסה. תרס״ה ע׳ רכא. תרס״ח ע׳ פח. פר״ת ע׳ קצו. תרפ״ג ע׳ קצז. תרפ״ד ע׳ עז. תרפ״ט ע׳ 269 (תש״י ע׳ 280). תש״ג ע׳ 23. סה״מ ויקרא ע׳ רד. ועוד.
41) יומא לא, א.
42) ראה תקו״ז ת״י (כה, ב). תניא פ״מ (נה, ב).
43) תניא רפ״ב.
44) ראה תניא פי״ח. לקו״ת תצא לח, ג. ובכ״מ.
45) תניא רפי״ד.
46) ראה תניא פכ״ט. וראה סהמ״צ להצ״צ קמ, א. המשך תער״ב ח״א ס״ע תמה-ו. ובכ״מ.
47) זח״ג עה, א.
48) ירמי׳ ב, יט.
49) בכ״ז – ראה גם סה״מ תרצ״ז ע׳ 281 (תש״י ע׳ 223) ואילך. וש״נ.
50) קידושין פב, א במשנה. יומא כח, ב.
51) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו.
52) ראה אבות פ״ה מ״ג. ובכ״מ.
53) ראה פסחים קיח, א. ב״ר פל״ח, יג. ובכ״מ.
54) ראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תרצ״ז שם ע׳ 282 (תש״י שם ע׳ 223). וש״נ.
55) ראה תניא פכ״ג (כח, ב).
56) ואתחנן ד, כ. מלכים-א ח, נא. ירמי׳ יא, ד. וראה תו״א יתרו עד, סע״א-ב.
57) תניא פ״ה (ט, ב).
58) שהש״ר פ״א, ג.
59) שה״ש א, ג.
60) ראה (נוסף לדרושים שבהערה 1 והערה 49) סה״מ תרפ״ט שם ע׳ 270 (תש״י ס״ע 280). ועוד.
61) ברכות מג, ב.
62) ראה תו״א תולדות כ, ריש ע״ד. (הוספות) קיז, ב. סה״מ חנוכה ע׳ רלג. וש״נ.
63) ב״ב יב, א.
64) בכ״ז – ראה מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״א ע׳ רעז ואילך. שם ס״ע רפד ואילך. תו״ח בשלח קפה, סע״ב ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ לו ואילך. נ״ך ע׳ קמא ואילך. הנחות – תקע״ז ע׳ כב ואילך. סהמ״צ להצ״צ קעב, ב ואילך. אוה״ת דרושים לפסח (כרך ד) ע׳ תתקעו ואילך.
65) תקו״ז תכ״א (מט, א). שער היחודים להאריז״ל פ״א. לקו״ת ר״ה נז, ג. וראה גם אגה״ק סי״ט.
66) ראה ל״ת להאריז״ל ישעי׳ פ״ו. לקוטי הש״ס להאריז״ל יבמות מט, ב ד״ה מנשה. סידור (עם דא״ח) שער הק״ש עט, א.
67) ראה תקו״ז בהקדמה ד, א. ע״ח שער (מט) קליפת נוגה פ״ב. ועוד.
68) ראה גם מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ שפא.
69) חגיגה יד, ב. ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א.
70) ח״ג שער ה.
71) ל׳ חז״ל – תענית כ, ב.
72) זח״א קכט, ב.
73) ראה (נוסף לדרושים שבהערה 1) המשך יונתי תר״ם פי״ג (ע׳ כ). סה״מ תרס״ב ע׳ רסו. תרס״ד (קה״ת, תשנ״ד) ע׳ רלט. תרס״ט ס״ע קמ. המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳יט. סה״מ תש״ד ע׳ 258.
74) פ׳ ראה טז, ט.
75) ראה רא״ש סוף פסחים. כס״מ הל׳ תמידין ומוספין פ״ז הכ״ז.
76) ראה בארוכה ד״ה להבין ענין ספירת העומר וד״ה משכני שנה זו (סה״מ ימי הספירה ע׳ ט ואילך. סה״מ שבועות ע׳ קיט ואילך).
77) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
78) אוה״ת בלק ע׳ תתקצז ואילך. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' ערב ואילך]
מאמר שלישי מהמשך. נדפס בסה״מ תשח״י ע׳ 490 ואילך.