בס״ד. ש״פ קדושים, כ״ו ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשכ״ז
הנחה בלתי מוגה
קדושים תהיו כי קדוש אני וגו׳1, ואיתא במדרש2 על פסוק זה, קדושים תהיו יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם. וזהו המשל דאיתא במדרש3 שבני המדינה עשו ג׳ עטרות בשביל המלך, אחד נתן לעצמו ושנים נתן בראש בניו, וז״ש קדושתי למעלה מקדושתכם, שזה אינו מתאים לכאורה עם המבואר בכמה מקומות4 שקדוש גו׳ ענינו המשכה, וא״כ מאחר שעטרה אחד נתן לעצמו, אינו מובן למה נאמר כאן (בין הקרי ובין הכתיב) קדוש גו׳, והוה לי׳ לומר קדש בלא ו׳, שקדש מלה בגרמי׳5 שאינו בגדר המשכה.
והביאור בזה הוא כמ״ש בלקו״ת פ׳ במדבר6 בדרושים המבארים ענין ספירת העומר וחג השבועות, שיש אתערותא דלעילא שנמשך ע״י אתערותא דלתתא, וע״י אתעדל״ת ממשיכים אתעדל״ע, ויש אתעדל״ע מצד עצמו, שהאתעדל״ת אינה מגעת לשם. והגם שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, הנה זהו רק מצד הרצון, שרצה שיהי׳ באופן כזה, אבל מצד עצמו אינו מוכרח שיהי׳, מ״מ לאחר שעלה ברצונו שיהי׳ כך, הרי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח7. משא״כ בחי׳ אתעדל״ע מצד עצמו אינו נמשך ע״י עבודה, אלא זהו בבחי׳ מתנה מלמעלה [כמובא בלקו״ת שיר השירים דרושי צאינה וראינה8, ששם מבוארים הענינים של אתעדל״ת ואתעדל״ע באריכות]. וכן הוא בספירת העומר לפי הדיעות שע״י העבודה של ספירת המ״ט יום נמשך ג״כ שער הנ׳9, אבל זהו רק הבחינה בשער הנ׳ ששייך להמ״ט ספירות, משא״כ שער הנ׳ עצמו שלמעלה מהמ״ט ספירות, אינו נמשך ע״י ספירת המ״ט יום, אבל זה נמשך מלמעלה באופן של מתנה בחג השבועות.
וזהו מה שנתבאר כבר במאמר10 דע״י העבודה של קדש עצמך במותר לך11 הרי יש המשכת העצמות, שזהו ענין דירה בתחתונים12, שהדירה היא בשביל האדם וכל עניניו, שעצם האדם דר בהדירה13, ולעתיד לבוא יהיו כל הענינים בבחי׳ פנימיות, נמצא שאין שום דבר שנשאר למעלה, והכל נמשך למטה. אלא שיש ענינים שנמשכים ע״י עבודה, ויש ענינים שנמשכים ע״י מתנה, ולכן אומר קדוש גו׳, שאפילו הכתר שנטל לעצמו נמשך ג״כ למטה.
וזהו מ״ש בהמאמר של אחרון של פסח14, שמביא15 הסתירה בשער היחוד והאמונה, שבפרק ג׳16 איתא שאילו ניתנה רשות לעין לראות הי׳ בטל במציאות ממש, והי׳ כאין ואפס ממש, ובפרק ד׳17 איתא הגדול הגבור, שמצד מדת מלכותו של הקב״ה היו נבראים לאין קץ ותכלית, ופעולת מדת הגבורה היא רק שיהי׳ יש ודבר נפרד, נמצא שגם לולי מדת הגבורה הי׳ ג״כ מציאות, רק מציאות אין קץ. והביאור בזה18 הוא דמ״ש בפרק ג׳ שאילו ניתנה רשות כו׳ הכוונה שלא הי׳ מציאות נבראים של עלמא דאתגליא אלא שהי׳ כמו נבראים דעלמא דאתכסיא, כזיו השמש בשמש. ואח״כ ממשיך בהמאמר19 מהפרט אל הכלל מלמטה למעלה, דהיינו בסדר זמנים, ומקדים קושיא כללית דמאחר שאין עוד20, שמע ישראל גו׳ אחד21, שהח׳ הוא ז׳ רקיעים וארץ שזהו ענין מעלה ומטה וד׳ הוא ד׳ רוחות עולם שהם בטלים להא׳ אלופו של עולם22, א״כ איך יכול להיות הרגש הישות שהוא היפך האמת. ואע״פ שיש מדת הגבורה, מ״מ הא גופא קשיא, איך יכולה מדת הגבורה להעלים על האמת. אלא שזהו מצד היש האמיתי, שהוא למעלה מהא-ל דיעות23, שרש הדיעות של עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, שהדיעה של עלמא דאתכסיא הוא הדיעה של דעת עליון שלמעלה יש ולמטה אין, והדיעה של עלמא דאתגליא, דעת תחתון, הוא שלמטה יש ולמעלה אין, והיש האמיתי הוא למעלה מהב׳ דיעות של דעת עליון ודעת תחתון, ומצד יש האמיתי יכול להיות התהוות הישות ומציאות, דאנת הוא שלימותא דכולא24 הוא בגילוי יותר בענין הגבורה, וכידוע שבכדי להגביל ענין בלי גבול צ״ל המשכה נעלית יותר (אַ טיפערע המשכה).
וכן הוא בענין העולמות, שיש עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, שעלמא דאתכסיא הוא במלאכים ונשמות קודם שירדו למטה ששם היו בטלים למקורם, משא״כ עלמא דאתגליא ששם מתחיל הענין של ומשם יפרד25, שהנבראים שלמטה אינם מכוסים בעפר, עד שלפעמים יכולים ליפרד מן העפר, עד שיכול להיות המציאות של ועוף יעופף על פני הארץ26. ולכאורה אינו מובן, מאחר שנשמות ישראל עלו במחשבה27, שמחשבה הו״ע עלמא דאתכסיא (שבכחות הנפש הנה מחשבה ודיבור הם כנגד עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא)28, ואח״כ הם יורדים למטה להתלבש בגוף ולהתעסק עמו, עד שצ״ל ובחרת בחיים29, שבחירת החיים אינו מוכרח, שזהו רק ציווי וצ״ל בחירה, וא״כ איך יכול להיות שהנשמה תתלבש בגוף, וכמו שאנו רואים במלאכים שאינם יורדים למטה בתמידות ובקביעות, רק שיורדים לעשות שליחותם ובגמר שליחותם עולים למעלה, ובעת30 שליחותם הנה הם בטלים לאלקות שבתוכם ולכן יכולים לומר בי נשבעתי31, ושאר הלשונות, ואדרבה אם המלאכים נשארים למטה אין זה מתאים (טויג נישט), וכמו בעוזא ועזאל, בחי׳ ענין הנפילים32. אלא הענין בזה הוא דנשמות ישראל עלו במחשבה, דהפירוש עלו במחשבה היינו במדריגה הכי נעלית שיש במחשבה33, והכוונה בזה הוא דבנשמות ישראל מאיר הארת יש האמיתי, ועוד יותר שהיא חלק אלוקה ממעל ממש34, ומצד בחינה זו יכול להיות שהנשמה תתלבש בגוף למטה ולא יתבטל ממציאותו, ולכן35 הנשמה מרגשת שמציאותה מעצמותה מאחר שנמשכת מהעצמות דאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו36.
ועוד יותר, כמו שצ״ל בענין התורה ומצוות שבאו בדברים גשמיים, וכידוע מ״ש כ״ק מו״ח אדמו״ר בארוכה במאמריו37 שאפילו מצוות אהבה ויראה התלויים בלב הנה צ״ל ניכר בכיווץ והתפשטות הלב הגשמי, ועל תורה ומצוות כתיב38 היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה, שע״י תורה ומצוות יש המשכה מים ליבשה, מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, וא״כ צריך להבין מדוע אינו מתבטל הדבר גשמי שבו נעשה המצוה. והביאור בזה, דתורה ומצוות הן חכמתו ורצונו ית׳, דשורש התורה הוא למעלה מעמך מקור חיים39, בחי׳ עלמא דאתכסיא שזהו רק עמך, טפל ובטל לך40, משא״כ שורש התורה הוא בעצמות, ומצד בחינה זו יכול להיות שישאר הגשמי במציאותו. והנה בתורה ומצוות אין שום שינוי נעשה בהגשמי, שציצית הם צמר גשמי ותפילין בקלף גשמי, וכל השינוי הוא רק בעשיית האדם, משא״כ בהדבר גשמי וכו׳, וכמ״ש בקונטרס אחרון41, אבל תפילה ענינה לרפאות חולים ולברך השנים, שנעשה שינוי בהגשמי42, שזהו החידוש שהי׳ בקריעת ים סוף, כמ״ש43 לגוזר ים סוף לגזרים, הפך ים ליבשה44, שהים עצמו נעשה יבשה, ואעפ״כ לא נתבטל ממציאותו כמ״ש44 בנהר יעברו ברגל, והעביר ישראל בתוכו45, שהיו נשמות בגופים, ברגל גשמי, הנה הביאור בזה הוא דכתיב46 ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה, דרוח קדים הו״ע קדמונו של עולם47, ומצד בחינה זו יכול להיות לגוזר ים סוף לגזרים, ואעפ״כ הי׳ פלא יותר גדול שהעביר ישראל בתוכו.
והנה לעתיד לבוא יהי׳ במדריגה נעלית יותר אפילו מקריעת ים סוף, שבקריעת ים סוף הי׳ רק לפי שעה משא״כ לעתיד לבוא יהי׳ בתמידות48. והגם שבקריעת ים סוף הנה בקיעת הים הי׳ לגבי בחי׳ ארץ שלמטה הימנה ובחי׳ ארץ שלמטה ממנו בקע לבחי׳ ארץ שלמטה ממנו שבערכו נקרא ים, משא״כ לעתיד לבוא הנה יהי׳ בקיעת הים העליון בהארץ התחתונה, וכתיב49 וראו כל בשר, שיהי׳ הגילוי לכל, ומ״ש50 שלעתיד לבוא יהי׳ והדריך בנעלים, וכמו שעכשיו יש בחי׳ נעל שמלאך נקרא בשם נעל51, שבכדי שיוכל לקבל מבחי׳ אלקות צ״ל ע״י נעל המפסיק, הנה כמו״כ לעתיד לבוא שעתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב״ה52, ועמך כולם צדיקים53, הנה יצטרך לקבל ע״י בחי׳ נעל. וז״ש קדושים תהיו כי קדוש אני, שאפילו העטרה הג׳ שנטל לעצמו נמשך למטה, שזהו ענין קדוש בו׳, שאפילו דרגא הכי נעלית נמשך למטה54.
__________
1) פרשתנו (קדושים) יט, ב. – מאמר זה הוא המשך לשני המאמרים שלפניו – ד״ה אילו קרע לנו את הים דליל ב׳ דחה״פ (סה״מ פסח ח״א ע׳ קה ואילך) וד״ה הפך ים ליבשה דאחש״פ (שם ח״ב ע׳ קסב ואילך). וראה לקמן הערה 14.
2) ויק״ר פכ״ד, ט. וראה גם ב״ר פ״צ, ב.
3) ויק״ר שם, ח.
4) לקו״ת נשא כח, ד. שה״ש כא, ב ואילך. ובכ״מ.
5) זח״ג צד, ב.
6) יב, ב.
7) ראה זהר ח״א פט, ב. ח״ב קסב, ב.
8) כד, ב.
9) ראה שם כד, ג.
10) ד״ה ועתה אם שמוע דיום ב׳ דחה״ש תשי״ז (סה״מ שבועות ע׳ קיז). וראה לקו״ש ח״א ע׳ 256 ואילך.
11) יבמות כ, א. ספרי פ׳ ראה יד, כא.
12) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
13) ראה אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג. סה״מ תרס״ט ע׳ קס. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סו. וש״נ.
14) הנ״ל הערה 1 – הכולל ד״ה בוקע ים לפני משה לאדהאמ״צ (י״ל בקונטרס בפ״ע (קה״ת, תשכ״ז) ואח״כ) במאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ שסז ואילך.
15) מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ שסח.
16) עח, א.
17) עט, א.
18) מאמרי אדהאמ״צ שם ס״ע שעט ואילך.
19) שם ע׳ שפא.
20) ואתחנן ד, לט.
21) שם ו, ד.
22) ראה סמ״ק – הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב בסמ״ק). שו״ע (ודאדה״ז) או״ח שם ס״ו.
וראה תו״א וארא נה, ב. לקו״ש חי״א ע׳ 11. ובכ״מ.
23) שמואל-א ב, ג.
24) ראה תקו״ז בהקדמה (יז, ב). עבוה״ק חלק (א) היחוד רפ״ח.
25) בראשית ב, י.
26) שם א, כ (בשינוי).
27) ב״ר פ״א, ד.
28) ראה תו״א ויצא כב, ד. לקו״ת שמיני יט, א. ובכ״מ.
29) נצבים ל, יט.
30) ראה אגה״ק סכ״ה (קמא, א). קו״א סד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנט, א). לקו״ת במדבר יא, א-ב. ובכ״מ.
31) וירא כב, טז.
32) בראשית ו, ד. ראה מדרש – הובא בתורה שלמה עה״פ אות מח. זח״א לז, א. וראה מאמרי אדהאמ״צ דרושי חתונה ח״ב ע׳ תעא. אוה״ת עה״פ (כרך ג תקצה, א. וש״נ). פינחס ע׳ א׳רט.
33) ראה לקו״ת במדבר ב, ב. שה״ש יז, ד ואילך. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17. ע׳ 27. תש״ג ע׳ 74. ובכ״מ.
34) תניא רפ״ב.
35) ראה סה״מ עזר״ת ע׳ קנ. המשך תשרי תרצ״ד פי״ג (סה״מ תשי״א ע׳ 37-38). ובכ״מ.
36) אגה״ק ס״כ (קל, ריש ע״ב).
37) סה״מ קונטרסים ח״א רסז, ב. ח״ב רצ, ב ואילך. תרצ״ז ע׳ 215. ע׳ 282 (תש״י ע׳ 224). ה׳ש״ת ס״ע 112 ואילך. תש״ד ע׳ 214.
38) משלי לא, יד.
39) תהלים לו, י.
40) לקו״ת פ׳ ראה יט, סע״ג. אוה״ת (יהל אור) לתהלים שם (ע׳ קלז). ובכ״מ.
41) ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנה, א). וראה סה״מ מלוקט ח״א ע׳ כד, ובהערה כד שם.
42) קו״א שם. וראה סה״מ תרע״ח ע׳ תב. עטר״ת ס״ע קלה ואילך. ובכ״מ.
43) תהלים קלו, יג.
44) שם סו, ו. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן שנה זו (תשכ״ז) אמירת מזמור זה. המו״ל.
45) תהלים קלו, יד.
46) בשלח יד, כא.
47) לקו״ת צו יד, ג. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פמ״ה (עד, א). ובכ״מ.
48) ראה ד״ה הפך ים ליבשה שבהערה 1 (סה״מ פסח ח״ב ע׳ קסב). וש״נ.
49) ישעי׳ מ, ה.
50) שם יא, טו.
51) ראה לקו״ת שה״ש מג, ג ואילך. סהמ״צ להצ״צ ז, ב. המשך והחרים תרל״א (קה״ת, תשע״ה) ס״ע נח-ט. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פקי״ג (ע׳ קעט).
52) ב״ב עה, ריש ע״ב.
53) ישעי׳ ס, כא.
54) חסר הסיום. המו״ל.
[סה"מ ויקרא ע' רי ואילך]
״כ״ק אדמו״ר שליט״א הואיל לאמר חלקי מאמר זה [ד״ה בוקע ים לפני משה לאדהאמ״צ] – בהוספת התחלה וסיום ושינויים – בליל ב׳ דחג הפסח, בסעודת אחרון של פסח, בהתועדות דשבת מברכים חודש אייר – שנה זו״ (מהקדמת המו״ל להמאמר – נדפס במאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ שסז).
כעין שיחה. מאמר שלישי מהמשך. י״ל בקופּיר, ונדפס כאן לראשונה בתוספת מ״מ וכו׳.