בס״ד. ליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר) ה׳תשכ״ט
הנחה בלתי מוגה
בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה ריבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמדה גנוזה וכו׳ מה אדיר שמך בכל הארץ וגו׳ תנה הודך על השמים1, ואמר לו הקב״ה החזיר להם תשובה וכו׳, וענה להם משה כלום למצרים ירדתם כלום יצר הרע יש ביניכם כלום אב ואם יש לכם, ועוד פרטים המבוארים בסוגיא דמתן תורה2, ואח״כ נעשו המלאכים ידידים למשה עד שנתנו לו מתנות.
וצריך להבין, דהרי זהו דבר הפשוט דמה שביקשו המלאכים תנה הודך וכו׳ ביקשו שתנתן להם התורה ברוחניות, דהרי אמרו חמדה גנוזה וכו׳ תנה הודך, וכפירוש המהרש״א בחידושי אגדות שחמדה גנוזה זהו סודות התורה, וא״כ מה השיב להם משה כלום למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם, דהרי הם ביקשו שתנתן להם התורה ברוחניות. וביותר אינו מובן, דהרי גם למטה היתה התורה ברוחניות, דהרי מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו, אברהם זקן ויושב בישיבה הי׳ וכמו״כ יצחק וכמו״כ יעקב ובניו וכו׳3, ומכיון שכל זה הי׳ לפני יציאת מצרים, בהכרח לומר שהי׳ הלימוד ברוחניות הענינים, דהרי לפני יציאת מצרים אינם שייכים כמה וכמה דברים, הרי בהכרח שכל זה הי׳ ברוחניות, א״כ מובן במכל שכן דלמעלה שייך לימוד התורה ברוחניות, דאם למטה שנפעל ע״י ענינים גשמיים, ע״ד הענין דמצות אפה4 והכנסת אורחים דאברהם, וחפירת הבארות דיצחק5 והמקלות דיעקב6, שכל זה הי׳ בגשמיות, ומ״מ עי״ז פעלו והמשיכו כל הענינים ברוחניות, כל שכן למעלה שיכול להיות התורה ברוחניות, וא״כ ביותר אינו מובן מה השיב משה להמלאכים כלום למצרים ירדתם כלום יצר הרע יש ביניכם. וגם צריך להבין בקשת המלאכים תנה הודך על השמים, הרי הי׳ להם התורה מקודם ג״כ, שהרי ישנה התורה במתיבתא דרקיעא ומתיבתא דקוב״ה7, וכמבואר בכמה מקומות שזה הי׳ גם קודם מתן תורה, וכל זה הוא נוסף על מה שצריך ביאור, דהרי מתן תורה הי׳ חידוש גדול שמשום זה הי׳ צ״ל קולות וברקים8, עד שאומרים שדבר זה הי׳ פעם אחת במשך כל הבריאה9 ושזהו מעין דלעתיד10, א״כ מה ביקשו המלאכים תנה הודך על השמים, דאיזה חידוש הי׳ בנתינת התורה למעלה.
ויובן ע״פ המאמר ד״ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, שנאמר לפני מאה שנה, בשנת תרכ״ט11. ומקשה שם מהו הלשון לאמר12, דהרי פירוש לאמר הוא שיאמר לאחרים, ובמתן תורה הרי נכחו שם כל הנשמות, וכמ״ש13 את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, וכדאיתא בפרקי דר׳ אליעזר14 שהיו שם הנשמות שהיו כבר בעולם הזה, והנשמות שעתידים להיות, ואפילו נשמות הגרים, וא״כ אינו מובן מהו הלשון לאמר. וגם אין לומר שחלק מהם שמעו מפי הקב״ה בעצמו וחלק שמעו ע״י ממוצע, דהרי איתא במדרש15 עה״פ16 אנכי הוי׳ אלקיך שכל אחד הי׳ אומר עמי הדיבור מדבר, הרי מוכח שכל אחד שמע בעצמו, ולא היו צריכים לממוצעים. וזה שהי׳ הדיבור לכל אחד הי׳ לא רק מצד הנותן אלא ג״כ מצד המקבל, כמו שמביא ראי׳ בהמאמר ממה דאיתא במדרש הנ״ל17 שהדיבור הי׳ להזקנים לפי כחן והבחורים לפי כחן. וכדי לבאר זה, מביא מה דאיתא בילקוט18 עה״פ בתהילים קאַפּיטל ס״ח19, בגימטריא חיים20, רכב אלקים רבותים אלפי שנאן אדנ-י בם סיני בקודש, שהקב״ה משתף שמו בשמות המלאכים, ע״ד מיכא-ל גבריא-ל רפא-ל, שבכ״א ישנו שם א-ל, וידועה תורת הרב המגיד21 עה״פ22 נפש חי׳ הוא שמו, וכמ״ש בשער היחוד והאמונה23, ששמו אשר יקראו בלשון הקודש הוא חיותו של הדבר הנקרא בשם זה, שלכן המלאכים עומדים בביטול, ועד שבשעת השליחות נקראים בשם המשלח, וכמ״ש24 ותקרא בשם הוי׳ הדובר אלי׳, שהכוונה בזה שקאי על המלאך, ומ״מ קוראו בשם הוי׳, שזהו מחמת הרגש הביטול של המלאך בשעת השליחות, וכמו שמביא בהמאמר עוד כמה פסוקים על זה.
והנה כמו שהוא במלאכים, עד״ז הוא גם בנשמות ישראל, וכמבואר בהמשך המאמר דזהו מ״ש אדנ-י בם סיני בקודש, שע״ד שאדנ-י בם, בהמלאכים, כמו״כ הוא סיני בקודש, שבמתן תורה שיתף הקב״ה שמו בישראל, ואדרבה יש מעלה בנשמות ישראל על המלאכים, דהרי בנשמות ישראל כתיב25 כי חלק הוי׳ עמו, שהם נמשכים משם הוי׳, משא״כ המלאכים נמשכים משם אלקים, וכמ״ש26 בדבר הוי׳ שמים נעשו, שזה כולל גם מלאכים, וכמ״ש בשער היחוד והאמונה27 ובאגה״ת28 שזהו ענין שם אלקים, משא״כ נשמות נמשכים משם הוי׳, ורק מצד ירידת הנשמה למטה והעלם והסתר הגוף, שזהו ענין ירידתם למצרים שמשום זה הנה יצר הרע יש ביניכם, שזהו ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא29, הנה משום זה אין הביטול מורגש, משא״כ בשעת מתן תורה שהי׳ ביטול הגזירה דעליונים ירדו לתחתונים ותחתונים יעלו לעליונים30, הנה שיתף הקב״ה שמו בישראל, ושיתוף זה הוא לא רק מצד הנשמה אלא גם מצד הגוף, שהרי שיתוף זה בא ג״כ כמו שהנשמה היא מלובשת בגוף, ואדרבה זהו עוד למעלה מכמו שהוא במלאכים, שלכן מצינו במשה שאמר31 ונתתי עשב וגו׳, דאע״פ דג׳ מפתחות לא נמסרו לשליח ואחד מהם הוא מפתח של גשמים32, מ״מ אמר משה ונתתי שהוא מדבר בעדו (בעד הקב״ה)33, לפי שהי׳ בטל בתכלית, וכמ״ש34 ונחנו מה, שלא הי׳ מציאות כלל לעצמו, וכמו״כ הוא גם בכ״א מישראל, ובפרט זהו אצל משה.
וממשיך בהמאמר ומבאר עפ״ז מ״ש35 וידגו לרוב בקרב הארץ, שגם בקרב הארץ יהי׳ בבחי׳ וידגו, דבחי׳ וידגו זהו ענין נוני ימא36. דבכללות הו״ע המלאכים דעלמא דאתכסיא, שהם ע״ד דגים שבים, שמרגישים שהים הוא מקור חיותם, וכשפורשים מן הים מיד נעשים היפך החיים37, ועד״ז הוא במלאכים דעלמא דאתכסיא שהם מרגישים שכל מציאותם הוא מקורם המהוה אותם, משא״כ בעלמא דאתגליא, שזהו ענין ארץ, הנה שם אין מורגש מקור החיות, וזהו מ״ש וידגו לרוב בקרב הארץ, שגם בקרב הארץ יהיו בבחי׳ נוני ימא, היינו שגם בנבראים דעלמא דאתגליא יורגש שכל מציאותם הוא מקור המהוה אותם. ומביא על זה המשל דר׳ עקיבא38 כשהי׳ מקהיל קהילות ללימוד התורה בשעת הגזירה, ושאלוהו היתכן, והשיב במשל מדגים שבים דמיד שפורשים מיד הם היפך החיים, ועד״ז הוא גם בתורה, שמזה רואים שהתורה היא המקור המחי׳ את כל המציאות. וממשיך בהמאמר שמה שיהי׳ וידגו אין זה שיהי׳ רק וידגו סתם, אלא וידגו לרוב.
ולהבין ההפרש בין וידגו סתם לוידגו לרוב, מבאר שם בקיצור, ומבואר במ״א באריכות יותר39, שזהו ע״ד דאית חסד ואית רב חסד40, שזהו חסד דא״א, ועד״ז הוא גם בענין וידגו לרוב, שזהו ריבוי המדריגות שיש במלאכים. דהנה בעלמא דאתכסיא מתחיל הענין דומשם יפרד41, שהרי מ״מ זהו כבר איזה מציאות, שזהו בעולמות בי״ע, שישנם מלאכים דבריאה ויצירה ועשי׳, משא״כ באצילות אין שם מלאכים42, שלכן נבראו המלאכים ביום ב׳43, משא״כ ביום א׳ הי׳ יחיד בעולמו44, שזהו ענין עולם האחדות, והמלאכים אפילו כמו שהם מושרשים באצילות הרי שרשם הוא רק מהכלים, וגם מה ששייכים לאור, הרי זה רק לההארה השייכת לכלים, וגם מצינו שהמלאכים יש להם גוף45, דמשום זה שייך שיהי׳ במלאכיו ישים תהלה46, דבשעת השליחות הרי המלאך הוא בטל בתכלית דמשום זה שייך לקוראו בשם הוי׳, אבל שלא בשעת השליחות הגם שאינו שייך במלאכים ענין העדר מילוי הרצון, אבל מ״מ יכול להיות שיחסר אצלם בהביטול שאינו ביטול בתכלית, ומשום זה שייך שיהי׳ דבמלאכיו ישים תהלה. ועפ״י המבואר במ״א47 מובן דמצד זה שיש להם גוף שייך שיהי׳ במלאכיו ישים תהלה אפילו בשעת השליחות, וע״ז אומר וידגו לרוב בקרב הארץ, שהדרגא הכי נעלית בביטול יהי׳ בקרב הארץ דוקא, שיהי׳ הביטול במדריגה נעלית יותר מכמו שהוא במלאכים, וכמבואר לעיל (בענין ונתתי עשב). ולכן מצינו במתן תורה שהי׳ הענין דמרכבת הסוסים, דהמרכבה דמלאכים (הו״ע דכרוב עוף, ד)הו״ע כרוב קל48, משא״כ במתן תורה שהי׳ מרכבת הסוסים, שזהו ענין מ״ש49 תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, וענין מרכבת הסוסים זהו בדוגמת הסוס50 שמוליך את האדם למקום גבוה ביותר שבעצמו לא הי׳ יכול להגיע לשם, וגם מוליכו למקום נמוך ביותר שהוא בעצמו לא הי׳ יכול לירד שם, שזהו מה שהי׳ במתן תורה דעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה.
ועפ״ז יובן מה שהמלאכים ביקשו שיהי׳ תנה הודך על השמים, דכיון שמציאות המלאכים והתהוותם הוא באופן דומשם יפרד, שלכן הם בבחי׳ מציאות מורגשת, דמשום זה שייך שיהי׳ במלאכיו ישים תהלה, לכן ביקשו תנה הודך על השמים, שתתבטל הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ושאצילות ירד לבי״ע, שהרי אורייתא מחכמה נפקת51, דענין החכמה בעולמות הוא בחי׳ עולם האצילות52, ועי״ז שתנתן להם התורה תהי׳ המשכת האצילות לבי״ע, ועי״ז יתוקן הענין דבמלאכיו ישים תהלה. וע״ז ענה להם משה כלום למצרים ירדתם, כלום יצר הרע יש ביניכם, שהמכוון בזה הוא, שמתן תורה זהו בחי׳ העצם, ושלא כבקשת המלאכים שיהי׳ רק תנה הודך בלבד, דמשום זה הם ג״כ יכולים לקבל התורה, אלא שהתורה נמשכת מבחי׳ העצם, וכמ״ש53 נעלמה מעין כל חי, וכמ״ש54 ושעשועים לפני יום יום, ומה שהתורה מחכמה נפקת זהו רק מה שנפקת מחכמה, היינו שהתגלותה היא שם, אבל באמיתית הענין הנה התורה נמשכת מהעצם, מפנימיות הכתר55. וע״ז ענה להם כלום למצרים ירדתם, דהמשכת העצם נמשך רק למטה ביותר. ועפ״ז יובן ג״כ מעלת מתן תורה על המצוות שקיימו האבות, דהנה כתיב56 לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, ואיתא במדרש57 דמצוות שקיימו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך, כאדם המריק מכלי אל כלי, היינו שהמצוות שקיימו האבות לא היו רק בחי׳ ריח לבד, שאינו עצם הדבר, משא״כ במתן תורה ניתן העצם, שזהו ענין שמן תורק שמך, כאדם המריק מכלי אל כלי, שנמשך עצם הדבר, וכדאיתא בזהר58 עה״פ59 ויקחו לי תרומה דאותי אתם לוקחים, שזהו המשכת העצם, שזה ניתן במתן תורה, שאז בטלה הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה.
והנה ענין ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, בהכרח לומר שזהו ע״י כח עליון מאוד שלגבי׳ התחתון והעליון הם בהשוואה ממש. והביאור בזה הוא ע״ד המבואר בענין א-ל דעות הוי׳60, דדעות תרין61, שזהו הב׳ דעות, דעת עליון ודעת תחתון, שדעת עליון הוא שלמעלה יש ולמטה אין ודעת תחתון הוא שלמטה יש ולמעלה אין, וענינם בעבודה הוא יחודא עילאה ויחודא תתאה, ובכדי שיהי׳ חיבור עליון ותחתון, זהו דוקא ע״י מדריגה כזו שהיא למעלה לגמרי מב׳ דעות אלו. וכמו״כ הוא גם בענין עליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, שבכדי שיוכל להיות חיבור עליון ותחתון זהו רק בכח עליון גבוה מאוד, ששם הנה עליונים ותחתונים הם בהשוואה, שזהו אמיתית ענין הסובב, פנימיות הכתר, שהו״ע אנכי. וזהו ג״כ מ״ש אנכי הוי׳ אלקיך, דבכדי ששם הוי׳ יומשך למטה להיות אלקיך, כחך וחיותך62, זהו רק ע״י אנכי, שהוא למעלה משניהם, וזהו ענין שמן תורק שמך, שהעצם נמשך במתן תורה, שעי״ז הי׳ יכול להיות שהעליונים ירדו למטה והתחתונים יעלו למעלה, ולכן הי׳ מתן תורה למטה דוקא, דהמשכת העצם יכולה להיות דוקא למטה בעולם הזה הגשמי, וזהו ג״כ ענין וידגו לרוב בקרב הארץ, דדוקא למטה בקרב הארץ יכול להיות וידגו לרוב.
אך עדיין צריך להבין למה יומשך העצם למטה דוקא, דעם היות דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר63, הנה זה גופא צריך להבין למה הוא כן. והענין יובן ע״פ המבואר בכמה מקומות, שדוקא למטה יש ניצוצות גדולים ביותר, וזהו ג״כ מה שנתאוה הקב״ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים64 דוקא, דהיינו שיהי׳ בירור ניצוצות אלו, והכח לזה הוא ע״י המשכת העצם, שזהו ענין אנכי הוי׳ אלקיך, שאנכי הוא ר״ת אנא נפשי כתבית יהבית65, שהקב״ה מסר את עצמו בהתורה66, דזהו המשכת העצם שהיתה במתן תורה. וזהו מ״ש וידבר אלקים ולא כתיב וידבר הוי׳, כמו בכמה מקומות, שמ״ש כאן שם אלקים הנה זה מורה על תוקף ועוצם ההשפעה, ולא כמו בכמה מקומות שכתוב שם אלקים שמורה על השפעה שהיא באופן של גבורות וצמצום, וכאן הפירוש הוא שמ״ש שם אלקים זה מורה על תגבורת ההשפעה67. וזהו ג״כ מה שמבאר שם בהמאמר על מ״ש לאמר, שהכוונה בזה היא שבמתן תורה נמשך העצם, וע״כ כשתלמיד חכם יושב ועוסק בתורה עי״ז הקב״ה קורא ושונה כנגדו68, וכמ״ש69 מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, שע״י קיום התורה ומצוות כאן למטה פועלים עד״ז למעלה, וע״ד דוגמא שע״י שהיהודי מניח תפלין הקב״ה מניח תפלין70, וכמו״כ בכל המצוות, וכל זה הוא לפי שבמתן תורה נמשך העצם.
אך הענין בשביל מה הי׳ צריך להיות כל אריכות הסיפור עם טענת המלאכים ותשובת משה קודם מתן תורה, הענין בזה הוא, שהוא בכדי להסביר להם גודל מעלת התורה, שמה שניתנה תורה למטה זהו המשכת העצם, ועי״ז שיפעלו עלי׳ למטה, הנה עי״ז יתעלו בדרך ממילא גם המלאכים, וכידוע המשל71 דבכדי להרים איזה בנין צריכים להרים אותו מתחתיתו, ועי״ז נגבה בדרך ממילא גם שאר הבנין, וזה פעל שנעשו המלאכים אוהבים ונתנו לו מתנות.
וכמו״כ הוא בכל שנה ושנה שחוזרין וניעורים הענינים שהיו במתן תורה, ובשעה שישראל מחליטים לקיים התורה ומצוות ערב היום דמתן תורה ובלילה שלפני מתן תורה ובשעת מתן תורה, ובהביטול דהקדמת נעשה לנשמע72, עי״ז נעשה מחדש עוד פעם ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ואני המתחיל, וירד הוי׳ על הר סיני73, ונמשכים הגילויים דמתן תורה, שזהו מעין דלעתיד, וגם המלאכים נותנים מתנות, וזה מעמיד את ישראל בקרן אורה ובקרן ברכה ובקרן תורה74.
__________
1) תהלים ח, ב.
2) שבת פח, ב ואילך.
3) יומא כח, ב.
4) וירא יט, ג.
5) תולדות כו, יח ואילך. ראה ד״ה ויצחק בא מבוא תשכ״ב (סה״מ בראשית ח״א ע׳ רפט ואילך). וש״נ.
6) ויצא ל, לז. ראה זח״א קסא, ב ואילך (ס״ת). אוה״ת ויצא רכא, ב. סה״מ תרע״ח ע׳ עו. תרצ״ט ע׳ 108. ובכ״מ.
7) ע״פ ל׳ חז״ל – ב״מ פו, א.
8) יתרו יט, טז.
9) ראה סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.
10) תניא פל״ו (מו, א).
11) סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ ריב ואילך.
12) ראה גם תו״א יתרו סז, ב. רד״ה וידבר אלקים אכה״ד גו׳ שנה זו (לקמן ע׳ רסז). וש״נ.
13) נצבים כט, יד.
14) פמ״א. וראה גם שמו״ר פכ״ח, ו. תנחומא יתרו יא. פקודי ג. נצבים ג. זח״א צא, א. ובכ״מ.
15) יל״ש יתרו רמז רפו.
16) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
17) ראה גם שמו״ר פכ״ט, א.
18) שמעוני – יתרו רמז רפו. תהלים רמז תשצז.
19) פסוק יח. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן שנה זו (תשכ״ט) אמירת מזמור זה. המו״ל.
20) פע״ח שער (ד) התפילין פי״א. ובכ״מ. וראה סה״ש תשמ״ח ח״א ע׳ 349. וראה גם ד״ה והחרים שנה זו (סה״מ פסח ח״ב ס״ע קפה).
21) לקו״א סימן רמד (נח, ג ואילך). או״ת ד, סע״ב ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן יד).
22) בראשית ב, יט.
23) פ״א.
24) לך לך טז, יג.
25) האזינו לב, ט.
26) תהלים לג, ו.
27) ראה שעהיוה״א ספ״ב.
28) ראה אגה״ת פ״ד (צד, א).
29) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
30) ראה תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
31) עקב יא, טו.
32) תענית ב, סע״א. סנהדרין קיג, סע״א.
33) ראה לקו״ת אחרי כז, ב.
34) בשלח טז, ז-ח.
35) ויחי מח, טז.
36) ראה זח״ג קפז, ב ואילך.
37) ראה ע״ז ג, ב. זהר שם. הנסמן בהערה הבאה.
38) ברכות סא, ב.
39) ראה סה״מ תרכ״ז ע׳ קעה ואילך. תר״ל ע׳ קצט ואילך. ובכ״מ.
40) זהר ח״א ריט, א. ח״ג (אד״ר) קלג, ב. קמ, ב. וראה תו״א תצוה פב, א. ובכ״מ.
41) בראשית ב, י. וראה לקו״ת שה״ש לט, ב. ובכ״מ.
42) ראה פרדס שער (טז) אבי״ע פ״ד. הקדמת פע״ח בסופה. סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ כט. ובכ״מ.
43) ראה ב״ר פ״א, ג. פדר״א רפ״ד. ס׳ הבהיר סכ״א-ב. ובכ״מ. וראה זח״א יז, ב. יח, ב. לד, א. מו, א. תקו״ז ריש תס״ט. זהר חדש ר״פ בראשית.
44) ב״ר פ״ג, ח.
45) רמב״ן בסוף שער הגמול. הובא בתו״א בראשית ד, ב. לקו״ת ברכה צח, א. סידור (עם דא״ח) ערה, סע״ד. ובכ״מ.
46) איוב ד, יח.
47) ראה בכ״ז אוה״ת נ״ך ע׳ תרס-סא. וש״נ.
48) ראה ע״ז שם.
49) חבקוק ג, ח.
50) ראה תו״א בשלח סג, ד. מג״א צו, ד. ובכ״מ.
51) זח״ב סב, א. פה, א. קכא, א. ובכ״מ.
52) לקו״ת מסעי צה, א. ובכ״מ.
53) ע״פ איוב כח, כא.
54) משלי ח, ל.
55) ראה תו״א לך לך יא, ג. לקו״ת במדבר ז, א. ועוד.
56) שה״ש א, ג.
57) שהש״ר עה״פ (פ״א, ג (א)).
58) ח״ב קמ, ב. וראה שמו״ר פל״ג, א. תניא פמ״ז (סז, רע״א).
59) תרומה כה, ב.
60) שמואל-א ב, ג.
61) ראה תקו״ז ריש תיקון סט.
62) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
63) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
64) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
65) שבת קה, א (לגירסת העין יעקב).
66) ראה לקו״ת שלח מח, סע״ד. אוה״ת יתרו ע׳ תתקא. ובכ״מ.
67) ראה אוה״ת יתרו ע׳ תתקט. ד״ה זה עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ רטו ואילך). וראה גם סה״ש תש״נ ח״א ס״ע 290 ובהערה 39 שם.
68) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
69) תהלים קמז, יט. ראה שמו״ר פ״ל, ט.
70) ראה ברכות ו, א.
71) ראה תו״א בראשית ד, א. תרומה פ, ב.
72) משפטים כד, ז. שבת פח, א.
73) יתרו יט, כ.
74) חסר הסיום. המו״ל.
[סה"מ שבועות ע' רס ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. י״ל בקופּיר, ונדפס כאן לראשונה ובתוספת מ״מ וכו׳.