בס״ד.
פתח דבר
לקראת חג השבועות הבעל״ט – הננו מוציאים לאור את המאמר ד״ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי גו׳, שאמר כ״ק אדמו״ר שליט״א בהתוועדות דיום ב׳ דחג השבועות ה׳תשכ״ח.
מערכת ״אוצר החסידים״
ימי הגבלה ה׳תשמ״ט (תהא שנת משיח טובה),
שנת המאתיים להולדת כ״ק אדמו״ר הצמח צדק,
שנת הארבעים לנשיאות כ״ק אדמו״ר שליט״א,
ברוקלין, נ. י.
בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשכ״ח
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי גו׳1, ומדייק אדמו״ר הזקן2 מהו אומרו את כל הדברים האלה, דלכאורה הול״ל וידבר אלקים אנכי גו׳. ומבאר, דכל הדברים האלה קאי3 על כל התורה כולה, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וכו׳4. וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה, דבעשרת הדברות (אנכי וגו׳) נכלל כל התורה כולה (כל הדברים האלה). ויש לקשר זה עם פירוש רש״י עה״פ5, דמ״ש את כל הדברים האלה (קודם לאנכי גו׳) הוא ללמד שכל עשרת הדברות נאמרו (תחילה) בדיבור אחד, ואח״כ חזר ופירש כל דיבור ודיבור בפ״ע, דתוכנם של שני הפירושים הוא, שנתינת התורה היתה בדרך כלל ופרט. אלא שלפי פירוש רש״י מדבר הכתוב בעשרת הדברות עצמם, שמתחילה נאמרו בבחינת כלל (דיבור אחד) ואח״כ נפרטו כל דיבור ודיבור בפ״ע, ולפי פירוש אדה״ז מדבר הכתוב בהפרטים דתורה, שגם הם ניתנו תחילה בבחינת כלל, בעשרת הדברות, ואח״כ נפרטו ונמשכו בגילוי. ויש להוסיף, שגם זה גופא (הפירוט והגילוי דעשרת הדברות) הי׳ באופן דכלל ופרט. דתחילת ההמשכה והפירוט דעשרת הדברות הוא בתורה שבכתב, ואח״כ בפרטיות יותר בתושבע״פ, דכל התושבע״פ היא פירוש וביאור דתושב״כ6 (מנא הני מילי אמר קרא), והתושבע״פ גופא היא ג״כ באופן דכלל ופרט, משנה ברייתא7 גמרא וכו׳ עד כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וצריך להבין8, מכיון שכל הפרטים דתורה, עד לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכל ניתן למשה בסיני4, למה לא ניתנו מלכתחילה באופן גלוי, ומדוע ניתנו תחילה בבחינת כלל.
ב) ויובן זה9 ממה שמצינו עד״ז גם בבריאת העולם (אסתכל באורייתא וברא עלמא10), שהיתה באופן דכלל ופרט. דארז״ל11 בעשרה מאמרות נברא העולם כו׳ במאמר אחד יכול להבראות, וידוע12 דמאמר אחד הוא המאמר דבראשית (בראשית נמי מאמר הוא13), שהוא מאמר כללי שכולל ט׳ המאמרות שלאחריו. דזהו מ״ש14 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וארז״ל15 את השמים לרבות צבאיהם ואת הארץ לרבות צבאי׳, שכל הנבראים נתהוו מהמאמר דבראשית (להיותו מאמר כללי שכולל את כל המאמרות). אלא שהיו בבחינת כלל16, ואח״כ נפרט המאמר דבראשית בהט׳ מאמרות שלאחריו17, ועי״ז נעשו הנבראים בבחינת התחלקות פרטים.
והנה כמו שהוא בעשרה מאמרות כפי שנמשכו בפועל ובגילוי (בספירת המלכות18), שהמאמר דבראשית הוא מאמר כללי שכולל כל המאמרות, עד״ז הוא בשרשם, בהעשר ספירות, שהמאמר דבראשית הוא כלל, ויש בזה כמה דרגות19. דבתרגום ירושלמי איתא בראשית בחוכמתא20, שהחכמה21 היא כלל שכוללת כל הספירות. ובתרגום אונקלוס איתא בראשית בקדמין, והיינו הרצון דכתר שלמעלה מהחכמה21, ועד למחשבה הקדומה דא״ק שהוא הרצון הכללי על כללות ההשתלשלות, ולמעלה יותר הרצון לברוא עולמות כמו שהוא לפני הצמצום, שהוא בחינת כלל גם לגבי מחשבה הקדומה דא״ק. ולפני הצמצום גופא יש ג״כ כלל ופרט, דלאחרי שעלה ברצונו שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, דהרצון וההשערה הם בחינת כלל ופרט22. ונמצא, דכמו שההמשכה דתורה היא בבחינת כלל ופרט בכו״כ דרגות, כנ״ל, עד״ז הוא בההמשכה דעולמות שהיא בבחינת כלל ופרט בכו״כ דרגות. וגם בזה צריך להבין, הרי הכוונה בבריאת העולמות היא שיהיו נבראים פרטיים בהתחלקות, וכוונה זו היא הסיבה להתעוררות הרצון לפני הצמצום בכדי שימשך ממנו אח״כ (ע״י ריבוי השתלשלות) עשרה מאמרות פרטיים שמהם יתהוו נבראים פרטיים, וא״כ הי׳ צריך להיות לכאורה התעוררות הרצון מלכתחילה בבחינת פרט באופן שיהי׳ אפשר להיות ממנו התהוות נבראים פרטיים כפי הכוונה, ולמה הי׳ התעוררות הרצון בתחילה בבחינת כלל.
ג) ויובן זה ע״פ משל דהשפעת שכל מרב לתלמיד, דאמרו חז״ל23 לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה, וידוע24 הדיוק בהלשון דרך קצרה (ולא שכל קצר), שצריך להשפיע להתלמיד כל העומק והפרטים שבהשכל, אלא שכל זה צריך ללמדו בדרך קצרה, בדיבורים קצרים, שמהם יוכל התלמיד להבין כל הפרטים. וכמו המשנה ששנה לנו רבינו הקדוש, שבלשון המשנה ישנם (בהעלם) כל הפרטים, האורך הרוחב והעומק, שנתבאר אח״כ בגמרא, אלא שבמשנה הם בקיצור נמרץ25. והטעם על זה (שההשפעה צריכה להיות בדרך קצרה דוקא) הוא, כי באם ישפיע לו (בתחילה) כל הפרטים בגילוי, יתבלבלו חושי התלמיד, וגם אפשר שמצד ריבוי ההתפשטות ילך בדרך עקלתון, ולכן צריך ללמדו בדרך קצרה דוקא, שעי״ז בא השכל בציור מוגבל (שהוא יודע את הענין בכללותו), ועי״ז, הנה גם לאחרי שמעיין בהפרטים, בריבוי סברות, תהי׳ ההתפשטות לפי אופן הציור של הדיבורים הקצרים ולא ילך בדרך עקלתון. וכמו שהוא בההשפעה להתלמיד בפועל, דתחילת ההשפעה צריכה להיות בדרך קצרה דוקא, עד״ז הוא גם בהמצאת השכל השייך להתלמיד בהרב עצמו, דתחילת המשכת (והמצאת) השכל היא בבחינת נקודה. דהנה ידוע26 שבשכל הרב כלול גם חיצוניות השכל ששייך להתלמיד, אלא, שבהיותו כלול בשכל הרב, הנה נוסף לזה שאינו ניכר שם בפ״ע (להיותו כלול ומעורב עם הפנימיות), הנה גם חיצוניות השכל (השייך להתלמיד) הוא בריבוי אור, ולכן צריך הרב לצמצם את שכלו, היינו להעלים את שכלו העצמי שלא יאיר כלל, שעי״ז נבדל החיצוניות מהפנימיות וניכר בפ״ע, וגם החיצוניות שנמצא אצלו אז הוא בבחינת נקודה בלבד, ורק לאחרי זה (לפני שמשפיע בפועל) הוא משער בעצמו את הפרטים שישפיע אל המקבל. והטעם על זה שבתחילה בא השכל בבחינת נקודה הוא, כי באם השכל ששייך להתלמיד הי׳ נמצא מלכתחילה באופן דהתפשטות בריבוי פרטים, יהיו אז הפרטים באופן כמו שהם נובעים משכל הרב, בריבוי אור, ולא יהיו מכוונים ומתאימים לחושי התלמיד. ולכן, המצאת השכל בתחילה הוא בבחינת נקודה (ענין של התעלמות), שעי״ז נגבל השכל. דעם היות שבהנקודה כלולים כל הפרטים שישפיע אח״כ להתלמיד [ויתירה מזו, שיש בהנקודה בהעלם גם מפנימיות השכל27], מ״מ, מכיון שכל זה הוא בהעלם, הנה עי״ז נעשה הגבלה וציור (כללית) בהשכל שיהי׳ באופן ששייך להשפיע אותו להתלמיד, ולאחרי שנעשה בו הגבלה זו, הנה גם לאחרי שנמשך ברוחב והתפשטות (כשמפרט את הפרטים), יהי׳ הרוחב כפי אופן ההגבלה והציור של הנקודה.
ד) והנמשל מזה יובן למעלה, דבכדי שהאור שמהווה את העולמות יהי׳ לפי ערך הנבראים, באופן שיוכל להאיר בהם בפנימיות, הוצרך להיות תחילה ההמשכה באופן דכלל ופרט. כי מכיון שהעולמות הם באין ערוך לגבי אוא״ס, לכן, באם ההמשכה מאוא״ס היתה מלכתחילה בריבוי פרטים, היו אז הפרטים בבלי גבול (כמו שהם מצד אוא״ס), ולכן הוצרך להיות תחילה ההמשכה באופן דכלל, שעי״ז נעשה ציור כללי בהאור שיהי׳ לפי ערך העולמות, ועי״ז, גם הפרטים שנמשכו אח״כ הם לפי ציור זה.
וכמו שבהשפעת השכל מרב לתלמיד, קדימת הכלל להפרטים היא הן בההשפעה בפועל, שההשפעה היא בדרך קצרה, דיבורים קצרים שכוללים כל הפרטים שהתלמיד יבין אח״כ, והן בהמשכת השכל (השייך להתלמיד) בהרב עצמו, שתחילת המשכתו היא בבחינת נקודה, שכוללת כל הפרטים שנמשכים אח״כ (אצל הרב, לפני ההשפעה בפועל), עד״ז הוא גם למעלה, שקדימת הכלל להפרטים היא הן בהמשכת האור שלצורך התהוות העולמות, שבתחילה היתה ההמשכה בבחינת כלל ואח״כ דוקא נמשכו הפרטים [וענין זה דקדימת הכלל להפרטים הי׳ בכל דרגא ודרגא, כנ״ל (סעיף ב) בארוכה], והן בההתהוות בפועל, שבתחילה נברא העולם במאמר אחד, המאמר דבראשית, ורק לאח״ז היתה ההתהוות בכל מאמרות פרטיים.
ה) אך צריך להבין, דלכאורה, המשל דרב ותלמיד אינו דומה להנמשל. דבהמשל, הרי זה שישנו שכל הרב שלמעלה מגדר השפעה להתלמיד, הוא ענין שמצד הרב עצמו ולא בשביל ההשפעה להתלמיד. משא״כ בהנמשל, הרי כל הגילויים, גם הגילויים הכי נעלים, כולל גם האור שבבחינת גילוי העצם שלמעלה גם מהכלל הראשון השייך לעולמות (עליית הרצון), הוא בכדי28 שאח״כ יומשכו ממנו (ע״י ריבוי צמצומים) העשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ועפ״ז צריך להבין, מדוע לא נמשכו מלכתחילה עשרה מאמרות. דביאור הנ״ל על הצורך דקדימת הכלל להפרטים הוא לאחרי שהוקבע שבתחילה יהי׳ האור שלמעלה משייכות לעולמות וממנו דוקא תהי׳ המשכת האור שלפי ערך העולמות [דכיון שהאור שלפי ערך העולמות נמשך מהאור שלמעלה משייכות לעולמות, לכן הי׳ צריך להיות תחילה ההמשכה בבחינת כלל, שעי״ז נעשה הגבלה בהאור, כנ״ל], אבל אינו מובן, דכיון שהכוונה בהמצאת האור שלמעלה משייכות לעולמות היא בכדי שאח״כ יומשך ממנו האור שלפי ערך העולמות עד לעשרה המאמרות שבהם נברא העולם, הרי לכאורה הי׳ צריך להיות מלכתחילה המשכת (המצאת) העשרה מאמרות29.
ו) אך הענין הוא, דבכדי שתושלם כוונת הבריאה, שהנבראים ע״י עבודתם יהיו בטלים לאלקות, היתה הבריאה30 באופן כזה שגם קודם העבודה תהי׳ בהנבראים כעין הכנה והכשרה להביטול שיפעלו ע״י עבודתם. ולכן היתה הבריאה באופן שבתחילה נמצא האור שלמעלה משייכות לעולמות, וממנו דוקא נמשך האור שלפי ערך העולמות, שעי״ז נעשה ההכשרה בהעולם להיות דירה לו ית׳.
ויובן זה בהקדים מה שארז״ל11 דהטעם על זה שבריאת העולם היתה בעשרה מאמרות (אף שבמאמר אחד יכול להבראות) הוא להפרע מן הרשעים כו׳ וליתן שכר טוב לצדיקים כו׳. וידוע הביאור בזה31, דבאם היתה ההתהוות ממאמר אחד, הי׳ העולם בטל בתכלית [שהרי אפילו עולם הבריאה, שנתהווה מהמאמר דבראשית שבספירת המלכות, אינו יש ממש, ומכ״ש באם היתה ההתהוות מהמאמר אחד דחכמה או דכתר, ועאכו״כ מהרצון שלפני הצמצום, שאז היו העולמות בתכלית הביטול], ובמילא לא הי׳ שייך ענין הבחירה. ולכן היתה הבריאה בעשרה מאמרות פרטיים, שעי״ז נעשו הנבראים בבחינת יש, ושייך בהם ענין הבחירה (וענין שכר ועונש, להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים). אבל, מכיון שההתהוות שמצד העשרה מאמרות היא בבחינת יש ועד שאפשר לבחור בהיפך, הנה בכדי שתושלם כוונת הבריאה, שיהי׳ גילוי אלקות בעולם ושהנבראים יהיו בטלים לאלקות, לכן היתה הבריאה באופן שבתחילה נמשך המאמר אחד וממנו נפרטו עשרה מאמרות פרטיים, דעי״ז יש בהעלם בהעשרה מאמרות הכלל דמאמר אחד, וע״י עבודת האדם, הוא מגלה את הכלל דמאמר אחד32 (שבכל הדרגות, עד להרצון שלפני הצמצום) בהעשרה מאמרות ובהעולם33 שנתהווה מהם, שיהי׳ גילוי אלקות בהעולם ושיהי׳ בטל לאלקות34.
ז) ועפ״ז יובן גם זה שבתחילה האיר האור שבבחינת גילוי העצם שלמעלה משייכות לעולמות, וממנו דוקא נמשך האור שלפי ערך העולמות. דהנה ידוע35 שהביטול בעולם שמצד גילוי האור שלפי ערך העולמות, הוא רק ביטול היש, מכיון שלגבי אור זה יש להם ערך, ואמיתית ענין הביטול, ביטול במציאות, הוא דוקא מצד האור שלמעלה משייכות לעולמות. ולהיות שכוונת הבריאה היא שהנבראים יהיו בטלים לאלקות בתכלית הביטול, ביטול במציאות, שעי״ז דוקא נעשים דירה לו ית׳, לכן הי׳ תחילה האור שלמעלה משייכות לעולמות, וממנו דוקא נמשך האור שלפי ערך העולמות, דעי״ז יש בו בהעלם גם מהאור שלמעלה משייכות לעולמות, וכמו שידוע27 שבנקודת הרשימה יש בהעלם (לא רק כל הפרטים שיומשכו אח״כ בהקו, אלא גם) מפנימיות האור שלמעלה משייכות לעולמות, וכבהמשל דרב ותלמיד, שבנקודת השכל של הרב (שנשאר אצלו בעת הצמצום) יש בהעלם כל הפרטים שישפיע אח״כ להתלמיד (שנמשכים מחיצוניות השכל של הרב), וגם מפנימיות השכל של הרב. ומכיון שהפרטים שנמשכים אח״כ עד להעשרה מאמרות שמהם נברא העולם בפועל הם (לא ענין בפ״ע, אלא) הפרטים של הכלל דמאמר אחד (עד לשרשו הראשון) שיש בו בהעלם מהאור שלמעלה משייכות לעולמות, לכן, ע״י העבודה, מגלים בהעשרה מאמרות (ובהעולם שנברא מהם) לא רק הכלל דמאמר אחד אלא גם האור שלמעלה משייכות לעולמות [ובדוגמת המשל דרב ותלמיד, שע״י שהתלמיד מעיין בהפרטים, הנה סוף סוף נעשה קאי אדעתי׳ דרבי׳36, שמגיע לשכל העצמי דהרב], דע״י גילוי אור זה, נמשך בעולם שיהי׳ בטל לאלקות בתכלית הביטול, ביטול במציאות.
ח) ובעומק יותר יש לומר, דע״י העבודה בהפרטים, מגיעים לבחינת עצם האור, שלמעלה גם מהאור שלמעלה מעולמות שישנו בהעלם בהכלל דעולמות. דמה שיש בהעלם בהכלל דעולמות הוא בחינת התפשטות האור, שבתחילה הי׳ אוא״ס ממלא את מקום החלל37, שהוא האור שבבחינת התפשטות וגילוי, ואח״כ (באור זה38) עלה ברצונו להאציל ולברוא, הרי שהשייכות דהרצון לעולמות (הכלל דעולמות בשרשו הראשון) לאור הבל״ג שלמעלה מעולמות, היא רק להאור שבבחינת התפשטות וגילוי, וע״י העבודה בהפרטים מגיעים לעצם האור.
והענין הוא, דשרש הפרט הוא למעלה מהכלל39. וכמו חכמה ובינה, דהגם שחכמה היא הכלל שממנה נמשכים כל הפרטים דבינה, מ״מ מצד זה גופא, שרש הבינה הוא למעלה משרש החכמה. שלכן, ע״י העיון בהפרטים דבינה ניתוספים (לפעמים) ענינים חדשים שלא היו בנקודת החכמה. ועד״ז הוא בדיבור, דכשנמשך השכל בדיבור נעשים בו ריבוי פרטים יותר גם מהפרטים דבינה (אפילו לאחרי שהבינה מתלבשת במחשבה, דמה שחושבים במחשבה אחת הנה בדיבור הוא משך זמן), דשרש הדיבור הוא למעלה יותר גם מהשרש דבינה, שלכן כשלומד את השכל בדיבור, מתחדשים אצלו ענינים שלא היו תחילה במחשבה, גם בההשגה דבינה. ועד״ז הוא בהשפעת שכל מרב לתלמיד, דע״י שהשכל מתפרט לריבוי פרטים [ובפרט ע״י ההשפעה לתלמיד קטן, דכל מה שההשפעה היא לתלמיד קטן יותר, צריך לפרט את השכל בריבוי פרטים יותר40], הנה עי״ז מיתוסף אצל הרב עומק חדש שלא הי׳ אצלו לפני ההשפעה, כמאמר41 ומתלמידי יותר מכולן. ובפרט כשהתלמיד מקשה קושיות על השכל, שבכדי לתרץ ולהסיר את הקושיא, מתעורר אצלו עומק חדש.
והנמשל מזה יובן למעלה בענין העשרה מאמרות, דהגם שהעשרה מאמרות הם הפרטים דהמאמר אחד, מ״מ, מצד זה גופא, מכיון ששרש הפרט הוא למעלה מהכלל, לכן ע״י העבודה בהעולם שנברא בעשרה מאמרות [ובפרט שמצד זה שהעולם נברא בעשרה מאמרות יש אפשרות לבחור גם בהיפך (כנ״ל סעיף ו), בדוגמת הקושיות שסותרים את השכל], מגיעים למעלה יותר מבחינת הכלל דעולם דמאמר אחד, ויתירה מזו, שמגיעים גם לעצם האור, שלמעלה גם מהאור (התפשטות האור) שבו הי׳ העלאת הרצון לעולמות.
ט) והנה עד״ז הוא גם בההמשכה דתורה, דע״י שנמשכה תחילה בבחינת כלל ואח״כ נפרטה לפרטים, הנה גם הפרטים הם (לא ענין בפני עצמו, כי אם) פרטים שנובעים מהכלל, ועי״ז ישנו הכח שגם בהפרטים דתושבע״פ, ועד לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, יהי׳ בגילוי האור דהכלל דתושב״כ, ועד להכלל דעשרת הדברות (שלימוד כל פרט שבתורה יהי׳ באימה וביראה וברתת ובזיע כמו שהי׳ בעת אמירת עשרת הדברות42), ועד להכלל דדיבור אחד שבו נכללו כל עשרת הדברות.
ויתירה מזו, דע״י העיון והיגיעה בהפרטים דתושבע״פ, מגיעים למעלה גם מבחינת הכלל. דזהו מה שאמרו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (לחדש43 דוקא)44, כי ע״י היגיעה בתורה ממשיכים מבחינת התורה כמו שהיא מושרשת בהעלם העצמי דא״ס, שלמעלה מבחינת התורה כמו שבאה בבחינת המשכה וגילוי45. וזהו יגעתי ומצאתי46, דענין מציאה (מצאתי) הוא שמוצא דבר חדש שבתחילה לא הי׳ אפשר לשער, כמו מציאה שבאה47 בהיסח הדעת. וזהו יגעתי ומצאתי, שע״י היגיעה בתורה מוצאים ומגלים ענינים חדשים, ועד שע״י היגיעה בתורה [ובפרט בפנימיות התורה שהיא מעין תורתו של משיח] עכשיו, נזכה לגילוי תורתו של משיח, שבא47 בהיסח הדעת, מצאתי דוד עבדי48 (מצאתי דוקא), שאז יהי׳ גילוי עצמות אוא״ס בלי לבוש49 (ועד שגם הגילוי בשעת מ״ת הי׳ רק מעין הגילוי דלעתיד49), בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
__________
1) יתרו כ, א ואילך.
2) בלקו״ת במדבר ד״ה זה בתחילתו (טו, ג). רד״ה זה תקס״ח (סה״מ תקס״ח ח״א ע׳ רכד).
3) ראה חגיגה ג, ב (וכ״ה בבמדב״ר פי״ד, ד). שמו״ר רפמ״ז. ועוד – הובאו בלקו״ת שם.
4) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. שמו״ר שם. ויק״ר רפכ״ב. קה״ר פ״א, ט (ב). פ״ה, ח (ב). ועוד.
5) ממכילתא עה״פ. ועיין ג״כ במדב״ר פי״א, ז (הובא בלקו״ת שם).
6) ראה לקו״ת ברכה צד, א ואילך. וראה אגה״ק סכ״ט (קנ, ב ואילך). ובכ״מ.
7) ראה תענית כא, א: מי* איכא מידי בברייתא דלא פשיטנא לי׳ ממתניתין. וראה לקו״ת שה״ש מא, ב.
8) וכמו שמדייק עד״ז בד״ה וידבר גו׳ ושבתה תרע״ג (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ רנ ואילך).
9) בהבא לקמן (סעיף ב-ד) – ראה (בסגנון אחר קצת) בד״ה ושבתה תרכ״ז (סה״מ תרכ״ז ע׳ רנז ואילך); תרע״ג הנ״ל שם.
10) זח״ב קסא, א-ב.
11) אבות פ״ה מ״א.
12) פרדס שער ב (שער טעם האצילות) פ״ו. לקו״ת בהר מא, ד. ד״ה דבר גו׳ כי תבואו גו׳ ושבתה תקס״ב (סה״מ תקס״ב ח״א ע׳ קפח. שם ע׳ תלב. סהמ״צ להצ״צ קסז, א). מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ רפד-ה. ח״ב ע׳ תעז (וש״נ). אוה״ת עקב ע׳ תפ. שם ע׳ תצג. ובכ״מ. ובארוכה – סה״מ תרנ״ט ע׳ קמג ואילך. ה׳תש״ד ע׳ 67 ואילך.
13) ר״ה לב, א. מגילה כא, ב.
14) בראשית א, א.
15) ראה פרש״י עה״פ בראשית שם, יד.
16) ראה חדא״ג מהרש״א לר״ה שם, שמהמאמר דבראשית נברא ״חומר הראשון אשר ממנו נתהוו כל הצורות״. וראה גם לקו״ת בהר שם, ״שכמו״כ בגשמיות בהתהוות עוה״ז . . נתהווה ע״י מאמר דבראשית כו׳ אלא שנפרטו אח״כ ע״י ט׳ מאמרות״, ומציין לרמב״ן עה״ת ר״פ בראשית, דמזה מוכח שכוונתו היא ל״חומר הראשון״.
17) ראה שעהיוה״א פ״א, שהחיות הנמשך מהעשרה מאמרות עצמם ״גדול מאד מבחי׳ הנבראים פרטיים״, והמשכת החיות לפרטי הנבראים מהעשרה מאמרות הוא ע״י צירופים וחילופים כו׳ – דעפ״ז נמצא, שגם העשרה מאמרות (עם היותם בחי׳ פרט לגבי הכלל דמאמר אחד) הם בחינת כלל שנפרטו אח״כ ע״י הצירופים וכו׳ – בדוגמת מה שגם עשרת הדברות הם בחינת כלל ונפרטו אח״כ בתושב״כ ובתושבע״פ.
18) היינו, שגם המאמר דבראשית הוא במלכות, כדמוכח ממ״ש בהערה 16 שמהמאמר דבראשית נתהווה ״חומר הראשון״. וראה סה״מ עזר״ת ס״ע יד, שהוא ״הפנימיות דחיצוניות המל׳ המקור לבי״ע״. ומה שמבואר בכ״מ שהמאמר דבראשית הוא חכמה או כתר (כדלהלן בפנים), הוא – לפי ששם מדובר בענין העשרה מאמרות כמו שהם בשרשם, בהספירות.
19) ולהעיר שעד״ז הוא בהכלל דעשרת הדברות – שיש בו כו״כ דרגות, דב׳ דברות הראשונות ״הם כללות כל התורה כולה״ (תניא רפ״כ. וראה תו״ש יתרו כרך טז מילואים אות א. וש״נ), למעלה מזה הוא הדיבור ״אנכי״ שכולל גם הדיבור לא יהי׳ לך (ראה ״הדרן״ על הרמב״ם (קה״ת, תשמ״ה) סעיף ו), למעלה מזה – תיבת אנכי, תיבה הראשונה שכוללת כל הפרטים שבדיבור אנכי (ראה פורת יוסף (כג, ד) בשם הבעש״ט), ובתיבת אנכי גופא – האל״ף שהוא ״ראש״ התיבה שכולל כל האותיות שבה (ראה פנים יפות (לבעל ההפלאה) עה״פ יתרו כאן).
20) כ״ה בכ״מ בדא״ח. ובתרגום שם: בחוכמא.
21) ראה גם לקו״ת במדבר יג, א.
22) ראה שער היחוד (לאדהאמ״צ) פ״י וי״א. ד״ה צאינה וראינה תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ שב ואילך).
23) פסחים ג, ב.
24) ראה לקו״ת בשלח א, א. ביאוה״ז לאדהאמ״צ פ׳ אחרי (עו, ד) ולהצ״צ שם (ח״א ע׳ שסג-ד). ד״ה וידעת תרנ״ז (סה״מ תרנ״ז ע׳ מט). וראה גם לקו״ת שה״ש מא, ב.
25) ראה הקדמת הרמב״ם לפירוש המשניות ד״ה אחר כן ראה, שלשון המשנה הוא ״דבר קצר וכולל ענינים רבים״.
26) ראה המשך תרס״ו ע׳ סה. סה״מ תרס״ח ע׳ קסד. תרפ״ד ע׳ שז-ח. תרפ״ז ע׳ מב. ה׳תש״ט ע׳ 133-4. ועוד.
27) ראה ד״ה פנים בפנים תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ס״ע קצא ואילך).
28) דמכיון שלמעלה הגילוי אינו בדרך הכרח ח״ו – הרי מובן, שגם גילוי האור שבבחינת גילוי העצם הוא בשביל הכוונה דדירה בתחתונים (סה״מ עטר״ת ע׳ לא. תרצ״ט ע׳ 48. ובכ״מ).
29) ראה עד״ז סה״מ תרע״ח ע׳ רפג וסה״מ תרפ״א ע׳ חצר שמדייק שם ״למה הי׳ הגילוי תחילה בבחי׳ א״ס שיהי׳ הצמצום ואח״כ המשכת הקו, הרי בכח הא״ס הי׳ יכול להיות בתחילה המשכת הקו בבחי׳ מדה וגבול״ (ולהעיר מהמשך תרס״ו ע׳ תסה. ובכ״מ).
30) כי הכוונה ב״דירה בתחתונים״ היא שהתחתונים יהיו דירה לו ית׳ מצד ענינם הם (לקו״ש חי״ב ע׳ 73. ובכ״מ). ולכן היתה הבריאה באופן כזה, בכדי שהביטול בעולם (שיהי׳ אח״כ ע״י עבודה) יהי׳ (גם) מצד ענין וגדר העולם.
31) ד״ה ושבתה תרכ״ז שבהערה 9. סה״מ תרנ״ב ע׳ נא. תרנ״ט ע׳ קמד. ה׳תש״ד ע׳ 70.
32) להעיר גם מלקו״ת נשא כו, ב (בענין ויקרא האדם שמות), ד״ע״י האדם באים למאמר הכולל״.
33) ועפ״ז יומתק זה שבריאת העולם (בתחילה) היתה במאמר אחד, בכדי שהשייכות דעולם להמאמר אחד תהי׳ (לא רק ע״י העשרה מאמרות שהם הפרטים דהמאמר אחד, אלא) גם מצד העולם.
34) ראה גם סה״מ תרנ״ב ע׳ נב, ״שיומשך בחי׳ מאמר אחד בעש״מ ועי״ז נעשה בחי׳ ביטול היש לאין״.
35) ראה קונטרס עה״ח פ״ו. המשך תרס״ו ע׳ תלו. ובכ״מ.
36) ראה ע״ז ה, ב.
37) עץ חיים שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב.
38) המשך תרס״ו ריש ע׳ קפה. ובכ״מ.
39) ראה בארוכה המשך מצה זו תר״מ פי״ז ואילך ובסה״מ תרנ״ט ע׳ ג ואילך (בענין בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש). וראה שם הדוגמאות דלקמן. וראה גם ד״ה ושבתה תרע״ג שבהערה 9 (ע׳ רנד ואילך).
40) ראה גם סהמ״צ להצ״צ נט, ריש ע״ב.
41) תענית ז, א.
42) ברכות כב, א. וראה תו״א יתרו סז, ב.
43) ראה לקו״ש חי״ט ע׳ 252 הערה 21.
44) ראה המשך תרס״ו (ע׳ שפג. שם ע׳ שצג. ועוד), ש״הגם דלכאורה כל הענינים דתושבע״פ (שחידשו חז״ל) הכל מתושב״כ״, הנה באמת ״כל עניני תושבע״פ הן בבחי׳ חידוש בכח עצמם ויגיעתם דוקא״, וע״י היגיעה שלהם המשיכו ״לא מבחי׳ תוה״ק לבד כ״א מבחי׳ העלם העצמי דא״ס״.
45) ומה שאמרו דכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה בסיני – הוא, לפי שבמ״ת ״ניתנה״ התורה כמו שהיא מושרשת ב״העלם העצמי דא״ס״ (שלמעלה מבחינת התורה כמו שבאה בבחינת המשכה וגילוי).
46) מגילה ו, ב.
47) סנהדרין צז, א.
48) תהלים פט, כא. וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1165.
49) תניא פל״ו (מו, א).
[סה"מ שבועות ע' רנא ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס חג השבועות תשמ״ט, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״ג ע׳ קסג ואילך. הפתח דבר, וכן הנחה בלתי מוגה מהמאמר, נדפס לקמן בהוספות.