בס״ד. ש״פ משפטים, כ״ט שבט, מבה״ח וער״ח אד״ר ה׳תשי״ט
הנחה בלתי מוגה
ויראו1 את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר2. ויש בזה ב׳ פירושים, פירוש א׳ אשר לבנת הספיר ועצם השמים לטוהר הם ב׳ ענינים, ופירוש הב׳ הוא אשר הם ענין אחד. דבמדרש3 ובירושלמי4 איתא אשר לבנת הספיר הוא ענין השעבוד בחומר ולבנים שהי׳ במצרים, שזהו לבנת הספיר, הנה זה עד שלא נגאלו (הי׳ תחת רגליו דמות לבנה על שם עמו אנכי בצרה5, או על שם וירא את ענינו6) אבל משנגאלו היכן היא דרכה של לבנה לינתן שם היא נתונה (כלומר, לא נראית עוד כדכתיב בסיפא דקרא וכעצם השמים לטוהר), ולפי זה מ״ש ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ומ״ש כעצם השמים לטוהר הם ב׳ ענינים בב׳ זמנים. ובתרגום יונתן7 איתא דכשהעבידו מצרים את ישראל בחומר ולבנים וכו׳ ועובר נשתקע עם טיט, ירד גבריאל ועשה מזה לבנה והעלה לשמי שמים ועשה מזה שרפרף למעלה והאיר כלבנת הספיר שהוא כעצם השמים לטהר, ולפי זה לבנת הספיר ועצם השמים לטוהר הם ענין אחד. וצריך להבין ההפרש בין ב׳ הפירושים. וגם צריך להבין לפירוש הא׳ שלבנת הספיר הי׳ בשעת השעבוד במצרים, והרי מ״ש ויראו את אלקי ישראל הי׳ אחרי יציאת מצרים, וראו אז כמעשה לבנת הספיר. ועוד צריך להבין דענין לבנת הספיר שייך לכסא הכבוד, וכאומרו ותחת רגליו וגו׳ כסא הכבוד, וכן איתא במסכת חולין8 תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן הספיר ואבן הספיר דומה לכסא הכבוד דכתיב ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו וגו׳ וכתיב9 כמראה אבן ספיר דמות כסא, אשר אבן ספיר הוא דמות כסא הכבוד, ובחי׳ לבנת הוא למטה מבחי׳ אבן, ולמה נאמר כאן לבנת ולא אבן. וגם צריך להבין דאיתא בירושלמי ההפרש בין לבנת הספיר ואבן הספיר, דאבן הוא קשה יותר מלבנה, ולכן הנה לבנה רומז על שעבוד מצרים ואבן הספיר רומז על שעבוד שאר הגליות שהם קשים יותר, דשעבוד מצרים הי׳ רק בגשמיות משא״כ שאר הגליות הרי השעבוד הוא גם ברוחניות, וכמ״ש כתבו לכם על קרן השור כו׳10, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך11, ואיך זה מתאים להנ״ל אשר בחי׳ אבן הספיר הוא למעלה מבחי׳ לבנת הספיר.
ויובן זה בהקדים תחילה ענין גלות מצרים, שהוא גלות שאין לו מקום בשכל. ולכן אפילו משה רבינו שאל למה הרעותה לעם הזה12, וכמו שמבאר במדרש13 נטלתי ספר בראשית כו׳ דור המבול כו׳ דור הפלגה ומדת הדין היתה, דדור המבול ודור הפלגה הי׳ עונשם לפי חטאם, העם הזה מה עשו, למה הרעותה. וענה לו הקב״ה עתה14 תראה גו׳ אני הוי׳, מדת הרחמים. והיינו אשר הנהגה זו יש לה מקום לא רק במדת הדין כי אם עוד יותר שבאה ממדת הרחמים. וידוע הביאור בזה ע״פ מ״ש בפרי עץ חיים שער חג המצות15 אשר ישראל שהיו בשעבוד מצרים היו גלגול הנשמות שהיו בדור הפלגה, שהיו אז נשמות קדושות ועצומות, וחטאם הי׳ שאמרו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן16, ולכן נתגלגלו בדור מצרים שהי׳ עונשם בחומר ובלבנים17, ואינו עונש בלבד כי אם תיקון על חטאם. דזהו אני הוי׳, שהוא הנהגה שמצד מדת הרחמים, שנתקן חטאם וזכו לכל הענינים שזכו בצאתם ממצרים. וצריך להבין, הרי לכאורה חטא דור הפלגה הי׳ שרצו לבנות עיר ומגדל וראשו בשמים18 לבקוע הרקיע ולמרוד בהקב״ה, ומהו דענין נלבנה לבנים, ותהי להם הלבנה לאבן, שלכן הי׳ התיקון בשעבוד מצרים בחומר ובלבנים דוקא.
והנה ממ״ש ותהי להם הלבנה לאבן מוכח שיש ב׳ ענינים, לבנה ואבן. וכמבואר בתו״א19 ההפרש בין אבנים ולבנים, דאבנים הוא בידי שמים ולבנים הוא בידי אדם. ויובן בהקדים תחילה כללות ענין אבנים, דידוע דאבנים הו״ע אותיות, כדאיתא בספר יצירה20 שתי אבנים בונות שני בתים שלשה אבנים וכו׳, דאותיות הוא מלשון אתא בוקר21, היינו שהאותיות הם כלים לאיזה המשכה וגילוי שנמשך בהאותיות. וכמו שתי אבנים בונות שני בתים, וכמו אותיות א׳ ב׳ בונות ב׳ בתים אב בא, וכשהם בצירוף אב הרי יש בהם המשכת וגילוי ענין אב המוליד, וכשהם בצירוף בא יש בהם המשכת וגילוי ענין ביאה. שבענין האותיות יש שני ענינים, א׳ גוף האותיות והב׳ הוא ההמשכה והגילוי שנתגלה בהאותיות. ובלשון הקבלה הו״ע אורות וכלים. ובענין השמות הו״ע שם מ״ה ושם ב״ן, דשם מ״ה הו״ע האורות ושם ב״ן הו״ע הכלים, כידוע. אמנם זהו בדרך כלל. ובדרך פרט, הנה בשם מ״ה עצמו, אף שבכללותו הוא ענין האורות, יש בו גם ענין הכלים והוא בחי׳ ב״ן דמ״ה, והיינו שבשם מ״ה גופא יש בחי׳ מ״ה דמ״ה וב״ן דמ״ה, וכן בשם ב״ן עצמו, אף שבכללות הו״ע הכלים, מ״מ יש בו גם ענין האורות והוא בחי׳ מ״ה דב״ן, דבשם ב״ן עצמו יש בחי׳ מ״ה דב״ן ובחי׳ ב״ן דב״ן. ובענין העולמות הוא ההפרש בין אצילות לבי״ע, דאצילות הוא בחי׳ מ״ה כדאיתא במאמר פתח אלי׳22 שם מ״ה דאיהו אורח אצילות, וב״ן הוא בחי׳ בי״ע, שההפרש בין אצילות לבי״ע הוא דבבי״ע ישנו ענין הישות והפירוד, משא״כ באצילות הרי הוא בתכלית הביטול והיחוד כו׳, וכמאמר23 איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, שגם גרמוהי הם חד, אך מ״מ כנ״ל במ״ה וב״ן, הרי גם באצילות יש ענין הכלים וגם בבי״ע יש ענין האורות.
ולהבין זה בעומק יותר, הנה ההפרש בין אצילות לבי״ע כמו שהוא בענין הספירות, הנה אצילות הוא מצד בחי׳ החכמה, ובי״ע הוא מהבינה ולמטה24. והנה בענין ספירת החכמה ידוע שהוא בחי׳ אור, כידוע25 אשר התחלת הכלים הוא מהבינה, ובחכמה הו״ע האורות, ובענין האור הרי ישנו האור כמו שהוא בגילוי והאור כמו שהוא בהעצם. דמובן אשר האור כמו שהוא בגילוי אינו דומה כלל להאור כמו שהוא בעצם, והגם אשר גם האור שהוא בגילוי הוא בדביקות במאור, וכמו שאנו רואים באור השמש דכאשר יהיו עננים המסתירים יתבטל האור, ועוד יותר אשר אין זה דביקות בעלמא כי אם שנרגש בו אשר מציאותו הוא מהמאור ולכן הוא בביטול כו׳26, מ״מ הרי אין זה דומה כלל לגבי האור כמו שהוא בעצם, ובכדי שיהי׳ מציאות האור צריך להכלים דוקא. ופעולת הכלים הוא בג׳ ענינים. ענין הא׳ הוא שע״י הכלים נעשה האור במציאות, והוא דוגמת האש אשר טבע האש לעלות למעלה ובכדי שיהי׳ האש במציאות צריך לדבר הנפרד שבו נאחז האש27, וכמו״כ הוא גם בענין האור אשר בכדי שיהי׳ האור במציאות הוא ע״י הכלים דוקא שבהם נאחז האור28, וענין הב׳ בפעולת הכלים הוא אשר הם ממשיכים את האור ממקורו, וכידוע29 בענין הכלים למעלה אשר אינם רק מכילים בתוכם את האור כי אם גם שממשיכים אותו ממקורו, ועוד פועלים הכלים בהאור שעל ידם הוא נתגלה למטה. דתכלית ענין המשכת האור הוא בכדי שיתגלה למטה, והאור מצד עצמו אי אפשר שיתגלה למטה כי אם ע״י אמצעות הכלים דוקא יכול לבוא בגילוי למטה. והנה בחי׳ הכלים דאצילות, הנה מאחר שהם באצילות הרי גם הכלים הם בתכלית הביטול, והביטול שבהם אינו מדבר שחוץ מהם כי אם מצד עצם אצילותם, והיינו שהוא ביטול עצמי. ואף שהכלים נקראים בשם יש הנאצל, הנה זה שנקראים בשם יש הוא רק שם המושאל לפי שעל ידם נמצא היש בבי״ע, דמזה גופא שנקראים בשם יש נאצל מובן שהם בתכלית הביטול, שהרי נאצל ידוע שהוא מלשון אצלו וסמוך30, ומאחר שהם אצלו וסמוך הרי הם בתכלית הביטול, וכמאמר איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד. ומה שמחלקים לב״פ חד הוא מפני שדביקות הכלים אינה דומה לדביקות האורות, שהאורות הם בדביקות ניכרת והכלים בדביקות בלתי ניכרת31, אבל גם הכלים הם בדביקות ובתכלית הביטול. ומאחר שהם אצלו וסמוך להא״ס, הרי כמו שהוא ית׳ הוא בלי גבול כך גם הכלים הם בבחי׳ בלי גבול, וכמובן מלקו״ת ד״ה מה יפו פעמיך32, דבחי׳ הגבול שבאצילות אין זה הגבלה ממש, ורק מה שפועל הגבלה בבי״ע, אבל בהיותו באצילות הוא בבחי׳ בלי גבול. והמשל בזה מכח התנועה והכתיבה שבאדם, שהוא כח בלי גבול בערך האדם, שיכול להניע תנועות או לכתוב אותיות עד אין קץ, באם לא יהיו דברים המונעים אותו מבחוץ, אך צורת והגבלת כל תנועה, או שכל תנועה ואות הם באופן מסוים ומוגבל, הגבלתן הוא מכח הגבול דוקא, וא״כ הרי כח הגבול הוא בלי גבול, כיון שמגביל תנועות ואותיות שהן עד אין קץ, שהרי ענינו של כח התנועה או הכתיבה הבלי גבול הוא להניע או לכתוב תנועות או אותיות מסוימות, שזהו ע״י כח הגבול דוקא, וא״כ הרי כח הגבול הוא בלי גבול, אלא שהוא כח המגביל*, דלא ככח הבלי גבול. וכמו״כ יובן בענין הכלים דאצילות, אשר זה שהם בבחי׳ גבול הכוונה בזה היא שהם פועלים הגבלה וגם זה רק בבי״ע, אבל הם עצמם הם בבחי׳ בלי גבול.
והנה כל זה הוא בבחי׳ האצילות, דבכללות הוא בחי׳ מ״ה, הנה גם הכלים דאצילות הם בביטול עצמי, משא״כ בבי״ע הרי מעולם הבריאה הוא התחלת ענין הישות והוא בחי׳ שם ב״ן, אמנם גם בבי״ע יש ענין האורות וכמו שנת״ל שגם בבחי׳ ב״ן יש שם מ״ה דב״ן. ויובן זה בעבודת המלאכים דכתיב36 בעמדם תרפינה כנפיהן שזהו עבודת המלאכים, מלאך מיכאל באהבה יש מי שאוהב, וכן מלאך גבריאל ביראה, וכן שאר המלאכים. ויש בזה ב׳ פירושים37, פירוש א׳ שהוא בחי׳ יש ועובד עבודתו באהבה שאוהב, ופירוש הב׳ הוא בעומק יותר שגם האהבה עצמה היא בבחי׳ ישות, אמנם (גם לפירוש הב׳) הרי ידוע38 שהמלאך בשעת שליחותו הוא מתבטל ממציאותו לגמרי עד שיכול לקרות את עצמו בשם הוי׳, וכמ״ש39 ותקרא שם הוי׳ הדובר אלי׳, וכתיב40 בי נשבעתי, לפי שבשעת השליחות כל מציאותו הוא מציאות המשלח. וא״כ מובן שיש בהם ב׳ ענינים. עצם מציאותם והוא בחי׳ ב״ן דב״ן, והו״ע גוף המלאכים כידוע שהמלאכים יש להם גוף, וכמ״ש41 עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, והגם שגופם הוא מב׳ יסודות הדקים42, בכל זאת הרי גוף הוא, דזהו בחי׳ ב״ן דב״ן, והאור שלהם שהוא עבודתם באהבה ויראה (לפירוש הא׳) ובפרט ענין השליחות כו׳, שהוא בחי׳ מ״ה דב״ן. אמנם מובן שאינו דומה בחי׳ ב״ן דב״ן לבחי׳ ב״ן דמ״ה. דבבחי׳ ב״ן דמ״ה והוא הכלים דאצילות, הרי נת״ל שהוא ביטול עצמי, ולא ע״י ענין שמחוץ להן, ולכן הנה הכלים דאצילות אין צריכים תיקון לפי שהם בביטול עצמי, משא״כ בבחי׳ ב״ן דב״ן הנה מאחר שבעצם מציאותם הוא בחי׳ יש, הרי צריכים עבודה שיתבטלו ממציאותם כו׳.
והנה בכדי לבנות העיר ומגדל דקדושה, דענין העיר הוא מ״ש43 עיר אלקינו, וענין המגדל הוא מ״ש מגדל עוז שם הוי׳44, דהעיר הוא על שם אלקים, והמגדל, שהוא גבוה ובולט מהעיר, נקרא על שם הוי׳, דהוי׳ הוא מקור האורות ואלקים הוא מקור הכלים, והוא בחי׳ שם מ״ה ושם ב״ן, ובאצילות הנה גם הכלים הם בביטול עצמי כנ״ל, הנה בכדי לבנות העיר ומגדל דקדושה, הנה הבנין הוא ע״י אבנים ולבנים, דאבנים הוא בידי שמים ולבנים הוא בידי אדם, הנה אפשר לבנות בנין גם מלבנים, אמנם הו״ע ביטול היש בלבד, והו״ע בנין העיר, ואח״כ הוא בנין המגדל עוז שם הוי׳, והוא ע״י האבנים שבידי שמים*. והענין בקצרה46, ע״פ מה דאיתא בירושלמי47 עה״פ48 ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי עתה, דלא מצינו שישראל נקראים בשם ציון אלא בפסוק זה. והיינו אשר ע״י העבודה דואשים דברי בפיך גו׳ שהוא הג׳ קוין דתורה עבודה וגמילות חסדים, הנה עי״ז נעשים בבחי׳ ציון, ואשים דברי בפיך, דבר הוי׳ זו הלכה49, והו״ע התורה, דזהו מ״ש בפיך שהוא בפנימיות כמ״ש50 ותורתך בתוך מעי, ובצל ידי כסיתיך הו״ע המצוות שהם בחי׳ מקיפים דלכן נקראים בשם צל, כסיתיך, הו״ע הלבושים, והו״ע קו הגמילות חסדים, לנטוע שמים וליסוד ארץ הוא קו הקרבנות כמארז״ל51 אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, וזהו לנטוע שמים וליסוד ארץ, שע״י הקרבנות הוא קיום שמים וארץ, ומשחרב בית המקדש הוא עבודת התפילה שענינה כמ״ש52 סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהתחלת התפילה הוא במדריגות תחתונות, שלא עשני גוי ושלא עשני עבד, וראשו מגיע השמימה בהביטול ומסירות נפש דקריאת שמע ושמונה עשרה שאומרים ברוך אתה הוי׳, ההמשכה בשם הוי׳. שע״י כל זה נעשה בחי׳ ציון, והיינו שע״י העבודה בונים בחי׳ המגדל עוז שם הוי׳. ואין זה סותר למה שנת״ל דבבי״ע להיותם בחי׳ יש אי אפשר להיות בהם אמיתית הביטול דמ״ה כו׳, הנה זהו דוקא בבי״ע עצמם, שהם בבחי׳ יש והביטול הוא מדבר שחוץ מהם, משא״כ בענין נשמות ישראל הרי ידוע אשר כל הנשמות הם מבחי׳ אצילות וכמבואר בלקו״ת ד״ה שחורה אני ונאוה53, וגם כמו שירדו למטה הם אלקות בעצם מהותם שהרי הנשמה (גם כמו שהיא למטה בגוף) היא חלק אלקה ממעל54, ועוד מוסיפים בזה55 תיבת ממש, לכן הם יכולים להגיע לבחי׳ ציון ומגדל דשם הוי׳. וזהו ענין הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן כמו שהוא בקדושה, דלבנים הו״ע האבנים שבידי אדם, והוא הבירור שם ב״ן, שצריך להיות בזה השריפה, והו״ע המסירות נפש דקריאת שמע והביטול שנעשים כאבן, הלבנה לאבן בקדושה, ועד שמגיעים לבחי׳ אבנים שבידי שמים.
אמנם את זה לעומת זה עשה אלקים56, וישנו ענין זה גם בלעו״ז. וזה הי׳ חטא דור הפלגה. דהנה ידוע אשר בכדי לקבל השפעות אלקות צריך להיות בביטול דוקא וכמבואר בארוכה בקונטרס ומעין57, אך דור הפלגה לא רצו להיות בביטול ולכן אמרו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה, שאין זה ענין הביטול ואהבה כרשפי אש דקדושה כי אם ענין אש זרה תנור בוערה מאופה58, ורצו להכריח ההשפעות מלמעלה בבחי׳ היש, דזהו ותהי׳ להם הלבנה לאבן, שרצו לבנות עיר ומגדל דלעו״ז ולהמשיך ההמשכות שממשיכים עיר ומגדל דקדושה הנבנים ע״י האבן, להמשיך כל זה ע״י הלבנים שלהם. וכמ״ש59 אמלאה החריבה, דנתמלאה צור מחורבנה של ירושלים60, ותיסרך רעתך61, שנתגלגלו בדור מצרים והי׳ עונשם שנשתעבדו בחומר ובלבנים. אך לא הי׳ זה עונש בלבד כי אם זה הי׳ תיקון על חטאם. דהגם שאיתא בגמרא62 שדור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא, הנה הכוונה בזה דעולם הבא הוא לנשמות בגופים כידוע63, והגופים דדור הפלגה לא יחיו לעולם הבא, אבל הנשמות הנה ע״י השעבוד במצרים יהי׳ להם חלק לעולם הבא, וכדאיתא בגמרא62 שבקי׳ ר׳ עקיבא לחסידותא כו׳ שאומר שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ואדרבה אחרים ג״כ באים בזכותם.
והנה כמו שהוא בענין שעבוד מצרים, הנה כמו״כ הוא בכל יום ויום, דצריכים לבנות העיר ומגדל דקדושה, ע״י עבודת הלבנה שבידי אדם ואבן בידי שמים, והו״ע עבודת התפילה, פסוקי דזמרה ברכות קריאת שמע וקריאת שמע ושמונה עשרה, שזה פועל הבירור בעיר ומגדל דלעו״ז. והנה ענין הבירור הוא בב׳ אופנים, בירור בדרך מלחמה ובירור בדרך מנוחה64, וכמו שהי׳ בימי שלמה65 דקיימא סיהרא באשלימותא66. דבכלל בירור שבדרך מלחמה הוא הבירור דשם ב״ן, היינו שבעצם הוא בבחי׳ יש דזהו ענין המלחמה כו׳, דהגם שמנצח מ״מ הוא בדרך מלחמה, אמנם הבירור דשם מ״ה הו״ע הבירור בדרך מנוחה, והו״ע ההפרש שבין לבנים שבידי אדם ואבנים שבידי שמים.
וזהו ענין ויראו את אלקי ישראל גו׳ כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, דלבנת הספיר הו״ע הבירור בדרך מלחמה, והיינו שהוא בחי׳ יש עדיין וצריך מלחמה ואין זה ביטול עצמי, אמנם ענין כעצם השמים לטוהר הוא הביטול דשם מ״ה, ביטול עצמי, דזהו ענין אבן ספיר, אבנים שבידי שמים דאין רע יורד מלמעלה67, דמה שלמעלה הוא רק טהרה ואין שייך בחי׳ יש כלל. ובזה יובן ב׳ הפירושים, דפירוש המדרש וירושלמי הוא אשר לבנת הספיר אינו אותו הענין דעצם השמים לטוהר, דזהו כמעשה לבנת הספיר שהוא הבירור דבחי׳ שם ב״ן שנתברר בשעבוד מצרים בחומר ובלבנים שעי״ז נתקן חטא דור הפלגה, אך להיות שהוא בירור בדרך מלחמה לבד, לכן אין זה ביטול עצמי, וזהו נתונה במקום שהיא נתונה ובמקומו כעצם השמים לטוהר. אמנם פירוש התרגום יונתן הוא שהלבנה עצמה נעשית כעצם השמים לטוהר, והיינו שמבחי׳ העבודה דביטול היש מגיעים לביטול עצמי, והוא ע״ד דאיתא במסכת יומא68 בענין תשובה מאהבה שזדונות עצמם נעשים כזכיות, והוא דוגמת הבירור בימי שלמה שהי׳ איש מנוחה69 והביאו לו את הניצוצות מכל המקומות65, וכמו״כ ויותר מכן יהי׳ לעתיד דכתיב70 ונהרו אליו כל הגוים. אך להיות אשר כל הגילויים דלעתיד הם ע״י העבודה דעכשיו71, לכן גם עכשיו צריך להיות גם העבודה דדרך מנוחה, להפך את הרע עצמו לטוב, שעי״ז יהי׳ הגילוי דבחי׳ מנוחה שלעתיד ע״י משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
*) ראה לקו״ת שה״ש ד״ה מה יפו פעמיך32 – (נמצא ג״כ בסו״ס דרמ״צ33 (בשינוים)). ועייג״כ המשך מים רבים34 פ״ל ואילך. דרוש ג׳ שיטות35.
*) הענין מבואר בלקו״ת לג״פ ס״פ נח45 ובכ״מ בענין עיר ומגדל דקדושה.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה דרש ר״ל בר סיסי בנהרדעא ויראו את אלקי תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ צד ואילך). ד״ה זה תרס״ח (סה״מ תרס״ח ס״ע קו ואילך).
2) פרשתנו (משפטים) כד, י.
3) ויק״ר פכ״ג, ח.
4) סוכה פ״ד ה״ג.
5) תהלים צא, טו.
6) תבוא כו, ז. מ״כ לויק״ר שם.
7) עה״פ.
8) פט, א.
9) יחזקאל א, כו.
10) ב״ר פט״ז, ד. ועוד. תו״א וישב ל, א.
11) נוסח ״ועל הנסים״ דחנוכה.
12) שמות ה, כב.
13) שמו״ר פ״ה, כב.
14) שמות ו, א.
15) פרק א. ראה אוה״ת וארא ע׳ קיט. (כרך ז) ע׳ ב׳תקסז. ובכ״מ. וראה גם של״ה מסכת פסחים קסד, א.
16) נח יא, ג.
17) שמות א, יד.
18) נח שם, ד.
19) פרשתנו עז, ג. וראה גם אוה״ת נח (כרך ו) תתרסו, ב. לקו״ש ח״ו ע׳ 15 ואילך.
20) פ״ד מי״ב (בקצת דפוסים מט״ז).
21) ישעי׳ כא, יב. ראה תו״א מקץ מב, ב. ובכ״מ.
22) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
23) תקו״ז שם (ג, ב).
24) ראה תקו״ז ת״ו (כג, א). ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״א. שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב-ג. הנסמן בהערה בסה״מ: ה׳ש״ת ע׳ 59; תש״ג ע׳ 133; תש״ח ע׳ 81.
25) ראה המשך תרס״ו ע׳ תקו. סה״מ פר״ת ע׳ רפח. ובכ״מ.
26) ראה גם המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳קנז.
27) ראה תניא רפי״ט.
28) ראה המשך תער״ב ח״א ע׳ קעו.
29) ראה שם ע׳ קעח ואילך. ובכ״מ.
30) ראה פרדס שער (טז) אבי״ע פ״א. ועוד.
31) ראה סה״מ תרס״ב ע׳ רכט. תש״ד ע׳ 39 ואילך. ובכ״מ.
32) לקו״ת שה״ש מג, סע״ג-ד.
33) סהמ״צ להצ״צ קעה, ב ואילך.
34) תרל״ו – ע׳ לו ואילך.
35) אוה״ת ענינים ע׳ רעג ואילך.
36) יחזקאל א, כח. ראה לקו״ת שם כו, ב.
37) ראה סה״מ תרנ״ה שם ע׳ צח. וש״נ.
38) אגה״ק סכ״ה (קמא, א). קו״א סד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנט, א). סה״מ תרנ״ה ע׳ נה.
39) לך לך טז, יג.
40) וירא כב, טז.
41) תהלים קד, ד.
42) רמב״ן בסוף שער הגמול. הובא בתו״א בראשית ד, א. לקו״ת ברכה צח, א. ובכ״מ.
43) תהלים מח, ב.
44) משלי יח, י.
45) אוה״ת נח (כרך ו) תתרע, א-ב.
46) בהבא לקמן – ראה (נוסף להמצויין בהערה 1) ד״ה והי׳ הנשאר בציון באוה״ת נ״ך (כרך ג) פ״ב (ע׳ א׳קצז) ואילך. ד״ה הנ״ל תרצ״א (סה״מ קונטרסים ח״א קמא, א ואילך).
47) תענית פ״ד ה״ב.
48) ישעי׳ נא, טז.
49) עמוס ח, יב. שבת קלח, ב.
50) תהלים מ, ט. ראה תניא פ״ה (י, א). תו״א מקץ לג, ד. מג״א (הוספות) קיח, ב. לקו״ת פ׳ ראה לג, ב. ובכ״מ.
51) תענית כז, ב.
52) ויצא כח, יב. זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תיקון מה (פג, א).
53) לקו״ת שה״ש ו, ג ואילך.
54) ל׳ הכתוב – איוב לא, ב.
55) תניא רפ״ב.
56) קהלת ז, יד.
57) מאמר ג פ״ב (ע׳ 69) ואילך.
58) הושע ז, ד.
59) יחזקאל כו, ב.
60) מגילה ו, א.
61) ירמי׳ ב, יט.
62) סנהדרין קי, ב.
63) ראה שער הגמול לרמב״ן בסופו (בהוצאת שאוועל – ע׳ שט). וראה תו״א יתרו עג, ריש ע״ב. לקו״ת צו טו, ג. שבת שובה סה, סע״ד. סהמ״צ להצ״צ יד, ב. וראה אוה״ת חוקת ע׳ תתט. (כרך ה) ע׳ א׳תרלז.
64) ראה המשך פדה בשלום תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ קסב ואילך). תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 106 ואילך). ד״ה פדה בשלום תשי״ב (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ס״ע פה ואילך). ובכ״מ.
65) ראה (נוסף להמצויין בהערה הקודמת) תו״א בראשית ו, א. לקו״ת במדבר ד, א. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשסט-ע. סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ס״ע רל ואילך.
66) ראה שמו״ר פט״ו, כו. זח״א עג, ב. קנ, רע״א. ועוד.
67) ראה ב״ר פנ״א, ג. וראה לקו״ש חי״ט ע׳ 134 הערה 14. וש״נ.
68) פו, ב.
69) ע״פ דברי הימים-א כב, ט.
70) ישעי׳ ב, ב.
71) ראה תניא רפל״ז.
[סה"מ שמות ח"ב ע' קנה ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 616 ואילך.