בס״ד. מוצאי ש״פ בלק, י״ז תמוז (נדחה) ה׳תשל״ח

הנחה בלתי מוגה

כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון וגו׳¹, ופרש״י [מיוסד על מ״ש בתנחומא² ועוד מדרשים³ ובזהר⁴ עה״פ, ומזה שרש״י מביא פירוש זה מובן שכן הוא פשוטו של מקרא⁵] אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע״י אבות ואמהות, היינו שצורים הם האבות וגבעות אלו האמהות. והנה ענין זה (מה שבנ״י הם תולדות האבות והאמהות) הובא ע״י בלעם בתור הסברה למה שמברך את ישראל, ולכל הברכות שנתברכו ישראל בזמן ההוא ובזמנים שלאחרי זה עד לאחרית הימים (כמובא בהמשך הנבואה). ומזה מובן, שהתכונות של האבות ואמהות, שבכללות הוא מה שהם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות, נמשכים לכל בני ובנות ישראל למשך כל הדורות כולם, לפי שהם היורשים ומקבלים כל התכונות בתור ירושה לנו מאבותינו ואמותינו⁶. ולכן, אי אפשר שיהי׳ ענין אחר לישראל אלא ענין של ברכה, וברכה שענינה א-ל מוציאם ממצרים גו׳⁷, ואח״כ מביא אותם אל ארץ טובה ורחבה, ארץ ישראל. ולכן גם כאשר וירא משם קצה העם⁸ כתרגום יונתן וחמא מתמן משיריית דן דמהלכין בקצא עמא דאתפרסימו מתחות ענני יקרא, היינו שראה את אלה שהיו מחוץ לענני הכבוד, וגם כאשר וישת אל המדבר פניו⁹ כתרגום אונקלוס ושוי לקבל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי, שעל חטא העגל נאמר¹⁰ וביום פקדי ופקדתי, הנה אעפ״כ לא הי׳ יכול ליגע בם אלא לברכם, ואדרבה בברכה עצומה ביותר, ועד לברכה המדברת באחרית הימים. וכיון שהזכרת אחרית הימים בזמן ההוא היתה באופן של נבואה, שדיבורו של הקב״ה חשיב מעשה¹¹, הרי מזה מובן שאז (כשנאמרה נבואה זו) כבר היתה ההתחלה של ביאת משיח צדקנו עם כל הפרטים המפורטים בנבואה זו, עד באופן של מעשה. אלא שרצה הקב״ה שלמטה יעשו כלי לקבל ברכה זו שתאיר (הברכה) במילואה ובשלימותה עד שתתאחד עם הכלי, שהאור והכלי יהיו כולא חד, עד לסיום הברכות הן עם לבדד ישכון וישראל¹² עושה חיל, שהיא ברכה נעלית ביותר וכמ״ש¹³ וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב, שכל הבטחות אלה יתקיימו בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

והנה בזהר¹⁴ עה״פ כי מראש צורים גו׳ איתא ציורא ודיוקנא דאבוי אתרשים בי׳ ממש ומההוא זמנא דהוה במעהא דאמי׳ מסטרא דילה אמתח ואושיט פסיעה לבר כו׳ ודא הוא אשורנו כו׳. ומבאר כ״ק אדמו״ר הזקן במאמריו הנדפסים מתקס״ח¹⁵, ובביאורי הזהר לאדמו״ר האמצעי¹⁶ ולאדמו״ר הצ״צ¹⁷ [כל אחד בסגנון דילי׳, אך התוכן אחד הוא], דכללות המאמר הזה מדבר בבחי׳ ז״א כמו שהוא בשרשו ומקורו באבא ואמא דאצילות, וע״ז מפרש הפסוק הזה כי מראש צורים אראנו שהוא בחי׳ אבא דאצילות שנקרא ראש צורים, ושם הוא מקור המדות הראשון, וכאשר בחי׳ המדות כלולים עדיין בשרשם ומקורם הראשון שהוא בחי׳ ו׳ קצוות דאבא, אז נאמר מראש צורים אראנו למדות דז״א בבחי׳ ראי׳ בלבד, כי שם המדות כלולים בתכלית ההתכללות האמיתית, ובהיות המדות דז״א אח״כ במעי אמא, אזי נאמר ומגבעות אשורנו¹⁸. והענין הוא, דהנה נשמות ישראל עלו במחשבה¹⁹, ומזה מובן, דמה שישנו הענין דמראש צורים אראנו וגו׳ בנשמות ישראל הוא לפי שנשתלשלו מהן²⁰, מענינים אלו כפי שהם למעלה במחשבה העליונה בספירות העליונות. דכנסת ישראל (מלכות) כוללת את כל הנשמות, ונקראת כנסת ישראל על שם שהיא כונסת בתוכה כל הגילויים והאורות העליונים דבחי׳ ישראל דלעילא²¹, היינו מששה מדות העליונות (ז״א דאצילות), ושניהם (ז״א ומלכות) נולדים מחכמה ובינה. וזהו מה שמבואר בהדרושים הנ״ל דצורים וגבעות קאי על אבא ואמא, חכמה ובינה, וע״ז קאי מש״נ כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו.

ולהבין כל זה, מבאר במאמרים הנ״ל ב׳ דוגמאות לזה, מכחות הנפש ומאותיות [דבעץ חיים מבואר דכללות סדר השתלשלות הספירות הוא דוגמת השתלשלות האותיות, ובחסידות מבואר דמבשרי אחזה אלוקה²², היינו שהמשל לסדר ההשתלשלות הוא מכחות הנפש. ולכן מבאר ע״ז במאמרים הנ״ל ב׳ דוגמאות, מכחות הנפש ומאותיות]. דהנה המדות [ועד״ז כללות נשמות ישראל שהם במספר שישים ריבוא (שהן ניצוצות כלליות הכוללות את כל הנשמות שבמשך כל הדורות, כמבואר בתניא²³), שהם כנגד הו׳ מדות] כמו שהם כלולים בחכמה, הרי הם רק באופן כללי בלבד. היינו, שהמדות הכלולים בחכמה אינן עדיין בציור מדות, ובודאי שאינן בהתחלקות זו מזו. וכן הוא גם באותיות הכלולות בחכמה, דאע״פ שמקור צורת האותיות נמשך מהחכמה, דאבא יסד ברתא²⁴, מ״מ האותיות הכלולות בחכמה אינן ניכרות כלל, ועד שאין שם מציאות אותיות כלל²⁵. וזהו כי מראש צורים אראנו, שהוא בחי׳ אור אבא דאצילות כו׳, ושם הוא מקור המדות הראשון, וכאשר בחי׳ המדות כלולים עדיין בשרשם ומקורם שהוא בחי׳ ו׳ קצוות דאבא, אז נאמר מראש צורים אראנו למדות דז״א בבחי׳ ראי׳ בלבד, כי שם המדות כלולים בתכלית ההתכללות האמיתית. וממשיך ומגבעות אשורנו, דאשורנו פירושו מלשון פסיעת הרגליים, כמו כונן²⁶ אשורי כו׳²⁷, היינו שזהו ענין של יציאה לחוץ (פסיעה לבר) בערך החכמה. ועיקר הטעם לזה היינו מפני שבבחי׳ החכמה, אע״פ שכלולים שם המדות, אבל אינם במציאות ומהות מדות כלל וכלל, משא״כ בבינה כבר ניכרת ההטי׳ לחסד או הפכו, אף שעדיין אין שם פסק דין, כיון שהמדות הם באופן דשכל. ועד״ז הוא באותיות, דהאותיות כפי שנמשכו מחכמה לבינה, הנה אף שבינה ענינה הוא שכל, הוא שומע ורואה ומרגיש (ער הערט און זעט און פילט) שכל, מ״מ האותיות בבינה הם כבר בציור של אותיות, אלא שמצד תוקף אור השכל הוא שומע ורואה ומרגיש שכל. ולמטה מזה היא ירידת האותיות לז״א שהם כללות הו׳ מדות, דשם כל מדה ומדה היא בפני עצמה, חסד בפני עצמו וגבורה בפני עצמה ותפארת בפני עצמה וכו׳. ולמטה מזה הוא מה שמבאר בזהר על ומגבעות אשורנו אושיט פסיעה לבר, היינו שנמשך מחוץ למציאות האדם שזהו ענין אותיות הדיבור, היינו האותיות כפי שהם לעצמם ולא כפי שהם בהמדות, ובספירות היא ספירת המלכות. ואף שהאותיות שבמדות גם המה כבר בציור אותיות, מ״מ העיקר היא המדה שהיא באדם עצמו עדיין, ולא ענין של לבוש. משא״כ הפסיעה לבר, מחוץ להאדם, הו״ע אותיות הדיבור, ספירת המלכות.

והנה מ״ש בזהר דבהיותו במעהא דאמא אז דוקא אושיט פסיעה לבר, אף שספירת החכמה היא למעלה מספירת הבינה, הענין הוא, כי בבינה ישנו ענין ההרחבה, על כן אמר דשם הוא בחי׳ אושיט פסיעה לבר כו׳. ועוד, דגילוי עתיקא הוא בבינה²⁸, וע״כ ממנה דוקא נמשכת הפסיעה לבר. ועוד יובן איך שהפסיעה לבר נמשך דוקא מהבינה ע״פ מ״ש בד״ה לך לך²⁹ בענין אברהם (שהוא ראש צורים, ראש שבאבות³⁰ הנקראים צורים), שנוסף בו אות ה׳ על אב רם (שהוא שכל הנעלם מכל רעיון), כדי שעי״ז יהי׳ הגילוי למטה, שזהו לך לך כו׳, שכל זה הוא ע״י אות ה׳ דוקא שהיא הבינה, ולכן ממנה דוקא נמשך הפסיעה לבר כו׳³¹ [ועד שנמשכו ממנו (מאברהם ראש צורים) הצורים, וז״א ומלכות (ישראל וכנסת ישראל), עד לנשמות כאן למטה, ועד שנמשך באחרית הימים בתור ירושה לנו מאבותינו כנ״ל, שכל זה הוא ע״י בחי׳ הבינה].

וזהו שממשיך בזהר שם ומגבעות אשורנו במתיבתא עילאה גבעת חסר ו׳, במתיבתא דרקיעא ומגבעות באת ו׳. פירוש, דמגבעת חסר ו׳ היינו דאף שהקרי הוא גבעות לשון רבים, מ״מ הרי זה באופן של יחיד, שזהו ענין הו׳ מדות כפי שהם כלולים בבינה³². ולמטה מזה הוא מה שבמתיבתא דרקיעא ומגבעות באות ו׳, היינו שהוא לשון רבים בגילוי, כי נמשך למטה בספירת המלכות³³. היינו, דבכדי שהפסיעה לבר תפעל פעולתה, אינו מספיק שתהי׳ המלכות באופן דגבעת חסר ו׳, אף שהוא לשון רבים, כי זהו כפי שהמלכות היא בבינה, וצריך שתומשך למטה באופן דגבעות מלא ו׳.

ובזה יובן מה שממשיך בזהר שם ורזא דא אספרה אל חוק ה׳ אמר אלי בני אתה אני היום ילידתיך³⁴, דהנה פסוק זה קאי על אחרית הימים, שהוא תכלית כל סדר ההשתלשלות, כמבואר בתניא³⁵ מיוסד על כמה מדרשי רז״ל³⁶ ופשוטם של כמה כתובים. ומזה מובן דגם תכלית השלימות דמראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו יהי׳ גם הוא באחרית הימים. ולזה צ״ל ומגבעות מלא ו׳ דוקא, שבזה נכללת נשמת משיח, שלו יאמר הקב״ה בני אתה אני היום ילידתיך. וע״ד המבואר לעיל בנוגע לאותיות, דשרש האותיות הוא בספירת החכמה, כמאמר אבא יסד ברתא, ולמעלה יותר הנה מציאות האמיתית דאותיות תחילתה היא למעלה מן החכמה, כמבואר באגה״ק³⁷ דשרש האותיות הוא מעצם הנפש שהיא מלאה אותיות³⁸, הנה עד״ז בעניננו שנמשך מבחי׳ אני דייקא. אך כדי שיומשך הענין בגלוי (ילידתיך), הוא ע״י אספרה, שהוא לשון אבן ספיר, שהוא בחי׳ הבהקת אור. ואספרה אל חוק, דיש אתר דאקרי חוק, היינו בחי׳ מלכות דאצילות, דחוק זה הוא בבחי׳ מדה וגבול מצומצם דוקא³⁹. וע״י אספרה אל חוק נמשך תוספת במלכות. ובדוגמת המבואר לעיל בנוגע להתוספת ה׳ שאצל אברם, שזהו התוספת שבחכמה ובינה. ועד״ז הוא בז״א ומלכות, דיחודם בא דוקא ע״י המשכה מלמעלה עד אין סוף (כמבואר באגה״ק⁴⁰), ועי״ז נהי׳ אספרה אל חוק, דקאי על משיח צדקנו (כנ״ל), אני היום ילידתיך, דיום זה הוא היום שעליו נאמר⁴¹ זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו כמבואר בהדרושים⁴², היינו נגילה ונשמחה בו בעצמו ע״י כ״ב אותיות התורה, כמשנ״ת בהדרושים שלפנ״ז⁴³.

וזהו ג״כ מ״ש⁴⁴ [במזמור של בעל הגאולה, שהתחילו לאומרו בי״ב תמוז שנה זו⁴⁵] ועוז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, ומבואר ע״ז בחסידות⁴⁶ שיש ב׳ בחינות לבושים, הא׳ לבוש הפנימי והיא התורה כו׳, שבתורה נאמר⁴⁷ ה׳ עוז לעמו יתן, שזהו בחי׳ ועוז. והב׳ לבוש החיצון, שהוא בחי׳ לבוש מלכות, וזהו ענין ה׳ מלך גאות לבש⁴⁸, שזהו בחי׳ מלך. ומ״ש ועוז מלך, היינו שיומשך העוז שהוא לבוש הפנימי בבחי׳ מלך כו׳, היינו שמתחברים ומתאחדים. שזהו ע״ד המבואר לעיל שצ״ל גבעות מלא ו׳.

וממשיך בכתוב אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, כי מה שמשפט אהב קאי על כל עניני סדר ההשתלשלות, אבל בנוגע לישראל אמר אתה כוננת מישרים, כפרש״י שהוא ענין פשרה, כי משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, היינו שבנוגע לבני יעקב ויוסף סלה⁴⁹, כאו״א מישראל עד עקב הימים ואחרית הימים, הנה משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, שעבודתם היא במשפט וצדקה, ולכן ממשיכים גם מלמעלה דאתה כוננת מישרים גו׳. וע״ד מ״ש⁵⁰ ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, הנה כן בעניננו שע״י משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, פועלים שאתה כוננת מישרים, ענין הפשרה.

והנה ע״י עבודת ישראל בב׳ אופני העבודה דמשפט וצדקה ביעקב אתה עשית, היינו תורה וצדקה, טוב לשמים וטוב לבריות⁵¹, באים אח״כ גם לענין הנעלה שבמישרים, היינו הגילוי דלעתיד לבוא בבחי׳ ישר יחזו פנימו⁵², דעין בעין יראו גו׳⁵³, שלע״ל יהי׳ הגילוי למטה כמו למעלה כו׳⁵⁴. שזהו ג״כ הענין דהן עם לבדד ישכון שיהי׳ לע״ל, שבא ע״י מגבעות אשורנו גו׳ כנ״ל. וכמבואר גם בזהר פרשתנו⁵⁵ דרבי חזקי׳ [ששייך לגאולה העתידה כמארז״ל⁵⁶ ביקש הקב״ה לעשות חזקיהו משיח] פתח כה אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וגו׳⁵⁷, היינו שהגאולה העתידה תבוא ע״י ההתעסקות בב׳ הענינים דתורה וצדקה, ומבאר בזה כמה ענינים בפרשתנו.

וזהו כללות הענין דכי מראש צורים אראנו גו׳, דאילו זכו היתה אז הכניסה לארץ ישראל באופן דגאולה שאין אחרי׳ גלות⁵⁸, וכמשנת״ל שכבר היתה אז הגאולה דאחרית הימים ואילו זכו היתה מיד⁵⁹, משא״כ אח״כ מפני כמה סיבות והרפתקאות נתעכב הדבר, אך עתה כבר כלו כל הקיצין כפסק הגמרא⁶⁰. וכן יהי׳ בעגלא דידן כמאמר הזהר ר׳ חזקי׳ פתח שמרו משפט ועשו צדקה, שאז יהי׳ עוז מלך משפט אהב, וכסיום מזמור זה דתנוט הארץ⁶¹ ורוממו ה׳ אלקינו גו׳ עד כי קדוש ה׳ אלקינו⁶², שזהו הכנה למזמור ק׳ מזמור לתודה, דכל הקרבנות בטלין לע״ל וקרבן תודה אינו בטל⁶³, שזה יהי׳ דבר היוצא מן הכלל בגאולה האמיתית והשלימה. והיינו, שעי״ז שברגעים האחרונים שבעקבתא דמשיחא, סוף זמן הגלות, מוסיפים בעניני תורה וצדקה, עי״ז ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, ובלשון הרמב״ם⁶⁴ ומיד הן נגאלין, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים⁶⁵, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש.

__________

1) פרשתנו (בלק) כג, ט. – לכמה ענינים בהמאמר, ראה גם ד״ה זה תשכ״ח (לעיל ע׳ ריא ואילך). תשל״ד (ע׳ רמו ואילך).
2) פרשתנו יב (קרוב לסופו).
3) במדב״ר פ״כ, יט. יל״ש עה״פ.
4) ח״ג רי, ב.
5) ראה פרש״י בראשית ג, ח. ועוד.
6) ראה תו״א ר״פ וארא. ובכ״מ.
7) פרשתנו שם, כב.
8) שם כב, מא.
9) שם כד, א.
10) תשא לב, לד.
11) ראה ב״ר פמ״ד, כב.
12) פרשתנו שם, יח.
13) ברכה לג, כח.
14) שם רג, ב.
15) מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ס״ע רסט ואילך.
16) פרשתנו קג, סע״א ואילך.
17) ח״ב ע׳ תתקצג ואילך (נדפס גם באוה״ת פרשתנו ע׳ תתקד ואילך).
18) מאמרי אדה״ז וביאוה״ז לאדהאמ״צ שם.
19) ב״ר פ״א, ד.
20) ראה תניא רפ״ג.
21) קה״י בערכו. וראה סה״מ תרנ״ט ע׳ ב.
22) איוב יט, כו.
23) פל״ז (מח, א).
24) זח״ג רנח, א.
25) ביאוה״ז להצ״צ שם ע׳ תתקצו.
26) תהלים מ, ג.
27) מאמרי אדה״ז שם ע׳ רעא. ביאוה״ז לאדהאמ״צ שם קג, רע״ג.
28) ראה זח״ג קעח, ב.
29) תו״א ר״פ לך לך. אוה״ת לך לך (כרך ו) תתרעב, א ואילך.
30) ב״ר פנ״ט, ו.
31) ביאוה״ז להצ״צ שם.
32) מאמרי אדה״ז שם ע׳ רעז. ביאוה״ז לאדהאמ״צ שם קד, סע״ד.
33) מאמרי אדה״ז שם ע׳ רעח. ביאוה״ז שם קה, א.
34) תהלים ב, ז.
35) רפל״ו.
36) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו.
37) ס״ה (קח, רע״א).
38) ראה ג״כ מאמרי אדה״ז שם ע׳ רעו. ביאוה״ז שם קד, ג.
39) מאמרי אדה״ז שם ע׳ רפ. ביאוה״ז שם קה, ג.
40) ס״כ (קלא, א).
41) תהלים קיח, כד.
42) ביאוה״ז להצ״צ שם ריש ע׳ תתקצט.
43) ד״ה זה היום די״ב תמוז (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלב ואילך).
44) תהלים צט, ד.
45) בי״ב תמוז שנה זו (תשל״ח) החלה שנת הצ״ט להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. לקו״ש ח״ה ע׳ 103 ואילך. ח״כ ע׳ 400 ואילך. המו״ל.
46) אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ ס״ח (ע׳ שסז).
47) תהלים כט, יא.
48) שם צג, א.
49) שם עז, טז.
50) ישעי׳ א, כז.
51) ראה קידושין מ, א.
52) תהלים יא, ז.
53) ישעי׳ נב, ח.
54) אוה״ת שם ס״ו.
55) קצח, א.
56) סנהדרין צד, א.
57) ישעי׳ נו, א.
58) ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
59) ראה ספרי עה״פ דברים א, ב.
60) סנהדרין צז, ב.
61) פסוק א.
62) פסוק ט.
63) ויק״ר פט״ז, ז. ובכ״מ.
64) הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
65) ע״פ זכרי׳ ח, יט.

[סה"מ במדבר ח"ב ע' רנ ואילך]

י״ל בסה״מ תשל״ח (קופּיר) ע׳ 412 ואילך.