בס״ד. ש״פ נצבים-וילך, כ״ג אלול ה׳תשל״ה

הנחה בלתי מוגה

שוש אשיש בהוי׳ תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי׳¹, הנה פסוק זה הוא התחלת ההפטרה דפרשת אתם נצבים היום גו׳, אשר פרשה זו קורין לעולם קודם ראש השנה², ומרומז במילת היום דקאי על ראש השנה³. ומבואר בדרושי רבותינו נשיאינו⁴, שבפסוק זה מדבר אודות שני מצבים, המצב דשוש אשיש והמצב דתגל נפשי, שוש אשיש הו״ע השמחה כמו שהיא בהתגלות, והוא בחי׳ חג הסוכות זמן שמחתנו, ותגל נפשי הוא השמחה כמו שהיא בהעלם, שנקראת גילה (תגל), וכמ״ש⁵ וגילו ברעדה, שהרעדה מכסה את השמחה שלא תהא נראית ונגלית כו׳, והוא בחי׳ ראש השנה. וזהו תגל נפשי באלקי, שמזכיר כאן שם אלקים (שמורה על מדת הדין), כי בראש השנה הוא יום הדין, וכמ״ש בתורת הבעש״ט הידועה⁶ עה״פ⁷ אתם נצבים היום, דהיום קאי על ראש השנה כו׳ יום דינא רבא. שלכן השמחה בראש השנה היא בהעלם, באופן דוגילו ברעדה. משא״כ בסוכות השמחה היא בהתגלות, שוש אשיש. ואומר שוש אשיש בהוי׳, כי הנה מקור השמחה הוא התענוג, בחי׳ עתיק, דגילוי עתיק הוא בבינה⁸, ובחי׳ עתיק היא למעלה מהשתלשלות, ובכדי להמשיך בחי׳ עתיק שתהי׳ בגילוי (שע״י גילוי התענוג באה השמחה בישראל, שוש אשיש) הוא ע״י ד׳ האותיות דשם הוי׳ שהם כללות סדר ההשתלשלות. וזהו שוש אשיש בהוי׳, שהמשכת וגילוי התענוג, מקור השמחה, שע״י גילוי זה נעשה שוש אשיש, הוא ע״י הוי׳. והמשכה זו היא בראש השנה, אלא שבראש השנה השמחה היא מכוסה, ואח״כ בחג הסוכות באה השמחה בגילוי, וכמ״ש⁹ בכסה ליום חגנו, איזה חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה¹⁰, היינו שבחי׳ השמחה דליום חגנו (הוא חג הסוכות) היא בראש השנה באופן דבכסה (וגילו ברעדה), ואח״כ היא באה לגילוי ליום חגנו זה חג הסוכות.

כי הלבישני בגדי ישע, תיבת כי הוא נתינת טעם. והיינו, שהענין דשוש אשיש גו׳ נמשך גם בהבחינות שיש בהם טעם והסברה, ולכן אומר כי שהוא נתינת טעם. והטעם על שוש אשיש גו׳ הוא כי הלבישני בגדי ישע, ישע הוא לשון תשועה כפשוטו, וישע הוא גם מלשון וישע ה׳ אל הבל¹¹, כמבואר בהדרושים¹². והענין בזה (ובזה יובן קשר הענינים שבהדרושים), הנה בשוש אשיש יש ב׳ קצוות, א׳ אשיש לשון הפעיל, והוא מה שכנסת ישראל מפעלת השמחה בהוי׳¹³, היינו שישראל גורמים בחי׳ התענוג שלמעלה מהשתלשלות, ב׳ שתענוג זה (בחי׳ עתיק שלמעלה מהשתלשלות) נמשך בגילוי (ע״י ד׳ האותיות דשם הוי׳) בהשתלשלות, ועד שנמשך ומתגלה למטה בכאו״א מישראל, וכמבואר בהדרושים¹⁴ על הטעם שנאמר שוש אשיש ולא פירש מי הוא האומר, לפי שהוא מאמר הנביא בעד כללות ישראל, היינו שזה נמשך בגילוי למטה לכאו״א מישראל. ומכיון שבשוש אשיש ישנם ב׳ קצוות, קצה הכי עליון וקצה הכי תחתון, לכן גם בהטעם [כי] על שוש אשיש אומר הלבישני בגדי ישע, שגם בזה ב׳ קצוות, ישע מלשון תשועה, שהוא ההמשכה למטה בקצה היותר תחתון, שנמשך גם למקום כזה שצריך ישועה, וכמ״ש¹⁵ פועל ישועות בקרב הארץ, שההמשכה היא למטה מטה עד בקרב הארץ (בארציות וגשמיות, ובזה גופא – בקרב הארץ), וע״ד מ״ש¹⁶ למען תדע כי אני הוי׳ בקרב הארץ, שגם בארץ מצרים, וכמו שהיא קודם מתן תורה, הנה גם שם תהי׳ הידיעה כי אני הוי׳, שהוא ההמשכה לקצה היותר תחתון וכפירש״י שם. וישע מלשון וישע ה׳ אל הבל, תנועה והפנה הראשונה (דער ערשטער קער) שלמעלה, וכמבואר בהדרושים¹⁷ שהו״ע שע״ה נהורין שלמעלה מהשתלשלות, שהוא קצה היותר עליון, ומשם נמשך עד למטה מטה בקצה היותר תחתון, להיות פועל ישועות בקרב הארץ.

ומעיל צדקה יעטני¹⁸, והוא שהמקיפים דבגדי ישע באים בבחי׳ התלבשות ובבחי׳ פרטים במעיל צדקה, היינו שזה נמשך ע״י הלבושים דמצוות, שצדקה היא כללות המצוות¹⁹, אלא שבצדקה ההמשכה והגילוי למטה היא יותר מבשאר מצוות, שלכן הלבוש הנעשה ממצות הצדקה נקרא בשם מעיל, שתלויים בו זגים ורימונים להשמיע קול²⁰, ונשמע קולו בבואו אל הקודש²¹, כמבואר בהדרושים¹⁸. וביאור השייכות דמעיל צדקה (ונשמע קולו) למ״ש לפני זה שוש אשיש גו׳ הלבישני בגדי ישע, הנה נת״ל בהענין דשוש אשיש והלבישני בגדי ישע, שההמשכה היא מבחי׳ קצה הכי עליון, ועד מבחינה שלמעלה מענין הקצוות, בחי׳ עתיק ושע״ה נהורין שלמעלה מהשתלשלות, ומשם נמשך למטה עד לקצה הכי תחתון ועד לבחינה שלמטה מענין הקצוות, להיות פועל ישועות בקרב הארץ. וזהו שממשיך ומעיל צדקה יעטני, דענין המעיל הוא שתלויים בו זגים ורמונים להשמיע קול, היינו שהגילוי הוא גם למטה בעולם הזה. דבשאר המצוות, אף שנמשך בזה בחי׳ המקיפים, הרי אין זה בא בגילוי (כל כך) בעולם הזה, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא²², משא״כ בצדקה שהיא מהדברים שאוכלין פירותיהן בעולם הזה²³, ובפרט לפי מה שמבאר הרמב״ם בפירוש המשניות מסכת פאה²⁴ שהטעם על מה שמצוות אלו אוכלין פירותיהן בעולם הזה הוא לפי שהם מצוות התלויות בתועלת בני אדם (היינו שהתועלת שבהם היא בגילוי גם בעולם הזה הגשמי), הרי ההמשכה שבמצות צדקה היא בגילוי גם בעולם הזה הגשמי, דוגמת ענין הישועה בקרב הארץ. אלא שזה מה שבהמעיל תלויים זגים ורמונים להשמיע קול הוא רק בשולי המעיל, דכמו״כ הוא גם במצות הצדקה, אשר רק פירותי׳ אוכלין בעולם הזה אבל הקרן קיימת לעולם הבא²³. וכל זה הוא באופן של לבוש (מעיל), המקיף את כל עניני האדם, הרמ״ח איברים ושס״ה גידים שלו, וגם את הלבושים שלו כפשוטו.

כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי׳, הנה חתן הוא התורה וכלה היא כנסת ישראל²⁵ (כמבואר בדרושים אלו ובהדרושים דמתן תורה). ובפרטיות, חתן הוא התורה וכלה היא המצוות שמקבלים מהתורה²⁶, דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה²⁷. הנה בכל השנה, המשכת בחי׳ התענוג מקור השמחה היא ע״י התורה והמצוות הנקראים חתן וכלה, אמנם²⁸ בראש השנה ההמשכה היא ע״י התשובה, דזהו מה שמצות היום דראש השנה הוא בשופר²⁹ שענין השופר רומז לענין התשובה, כמ״ש הרמב״ם³⁰ אע״פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כו׳. וזהו כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי׳ (בכ׳ הדמיון), שהמשכת בחי׳ התענוג בראש השנה היא לא ע״י תורה ומצוות הנקראים חתן וכלה כי אם ע״י התשובה שהיא למעלה מהתורה ומצוות, שלכן בכח התשובה למלאות את כל הפגמים מחסרון אור התורה ומצוות, לפי שהתשובה היא למעלה מהתורה ומצוות. דבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם³¹, דגם כשהוא צדיק גמור בהעבודה דתורה ומצוות, אינו יכול לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים, לפי שהתשובה היא למעלה מתורה ומצוות. אלא שאעפ״כ אומרים כחתן וככלה (שיש לזה שייכות גם להענין דתורה ומצוות), כי ענין התשובה שבראש השנה הוא באופן כזה שממנה נמשך אח״כ (בכל השנה) בנוגע להעבודה דתורה ומצוות, ועי״ז התורה ומצוות באים לאחרי קדימת התשובה, ולכן גם התורה ומצוות הם באופן נעלה יותר, וכמבואר³² בפירוש מארז״ל³³ תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, דזה שמקדים תשובה למעשים טובים הוא לפי שע״י קדימת התשובה דוקא, המעשים הם טובים ומאירים.

והנה ע״פ כל הנ״ל יתוסף מה שצריך ביאור מה שביו״ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה³⁴, דמכיון שהמשכת התענוג בראש השנה היא ע״י השופר שמורה לתשובה, שע״י הענין דתקיעת שופר דכתיב בה³⁵ אם יתקע בשופר בעיר ועם לא יחרדו, נעשה הענין דוגילו ברעדה, תגל נפשי, למה אין תוקעין בראש השנה שחל בשבת. דמכיון שהמשכת בחי׳ התענוג מקור השמחה הוא ע״י השופר, ובפרט לפי המבואר בלקו״ת³⁶ בפירוש הכתוב תקעו בחודש שופר דלכאורה אינו מובן מאי דכתיב שופר, בשופר מיבעי לי׳. אלא הפירוש הוא בחידושו של שופר, שהשופר מתחדש בכל שנה, ושופר של שנה זו אינו שופר של שנה אחרת, וכמבואר באגה״ק³⁷ שבכל ראש השנה נמשך אור חדש עליון שלא הי׳ מעולם, איך נעשה המשכה זו בראש השנה שחל בשבת שאין תוקעין. והרי גם הענינים דשבת קשורים הם בעבודת האדם, דמי שטרח בערב שבת (דוקא) יאכל בשבת³⁸ לפי שגם בשבת שייך לעבודת האדם, דזהו מה ששבת הוא יום השביעי לפי שבא בהמשך להעבודה דששת ימי החול, ולפי זה אינו מובן איך נעשה ההמשכה בראש השנה שחל בשבת. וידוע הביאור בזה³⁹, שבשבת נמשך מצד עצמו גילוי תענוג העליון, ולכן אינו נצרך אז לשופר. והגם ששבת הוא יום השביעי (הבא בהמשך להעבודה דששת ימי החול), הנה יש גם ענין השבת כמו שהוא מצד עצמו (שאינו תלוי בעבודת האדם), ומצד ענין זה שבשבת הנה בשבת מצד עצמו נמשך גילוי תענוג העליון, וכמ״ש⁴⁰ וקראת לשבת עונג, דענין וקראת הוא (לא שזה נעשה ע״י האדם, כי אם) שהוא קורא ומגלה את העונג שיש בשבת מצד עצמו (וכמ״ש כ״ק אדמו״ר הזקן בשולחן ערוך שלו⁴¹ דבשבת כאילו כל מלאכתו עשוי׳, והרי אין לך תענוג גדול יותר מזה שכל מלאכתו עשוי׳), דשבת הוא מיקדשא וקיימא⁴² מצד מלמעלה. ולכן בראש השנה שחל בשבת אין תוקעין, כי כל הענינים שנמשכים בראש השנה ע״י תקיעת שופר, גם הענין דחידושו של שופר, מה שהשופר מתחדש בכל שנה, הנה כל ענינים אלו נמשכים בשבת מצד עצמו.

ומכיון שההמשכה בראש השנה שחל בשבת היא מצד מלמעלה, לכן, יש מעלה בההמשכה שבראש השנה שחל בשבת על ההמשכה בראש השנה שע״י תקיעת שופר (עבודת האדם). וכמבואר בכ״מ⁴³ בענין העילוי שיש בירידת העליון למטה, שיש בזה ב׳ מעלות, א׳ שהעליון הוא בכל עצמותו כמו שהוא, ב׳ שהוא יורד עד למטה מטה, וגם כשהוא יורד למטה מטה הוא נמצא בכל עצמותו, דמכיון שזהו מצד העליון, הרי אין מי שיעכב בידו. דמזה מובן גם בנוגע לההמשכות דראש השנה שחל בשבת, דמכיון שההמשכות אז הם מצד מלמעלה, הרי האור שנמשך הוא עליון יותר, וגם הוא יורד למטה יותר. ומעלה זו שבענין ירידת העליון לתחתון (שהעליון נשאר במעלתו, ועכ״ז הוא נמצא בהתחתון כמו שהתחתון נשאר במציאותו) היא גם בהענין דשבת. דהנה בשבת הו״ע ויכולו השמים והארץ וכל צבאם⁴⁴, אבל אין זה באופן שהעולם מתבטל ממציאותו, כי אם שחיות העולמות אז היא לא מבחי׳ הדיבור כי אם מבחי׳ המחשבה. והנה גם בשבת, בחי׳ חיצוניות העולמות נשארת כמו שהיא, כמבואר בספר המצוות להצ״צ מצות לא תבערו אש⁴⁵, וא״כ נמצא שבשבת הוא החיבור דעליון ותחתון (בחי׳ המחשבה עם בחי׳ חיצוניות העולמות) באופן שהתחתון נשאר במצב של תחתון ואעפ״כ נמצא בו העליון כמו שהוא במעלתו.

וזהו שוש אשיש בהוי׳ תגל נפשי באלקי, שפסוק זה אומרים בההפטרה דשבת שלפני ראש השנה דמיני׳ מתברכין כולהו יומין⁴⁶, שענין זה נמשך בכל שנה ע״י השופר, אמנם בראש השנה שחל בשבת נמשך זה מצד עצמו.

והנה מפרטי העילויים דשוש אשיש בהוי׳ תגל נפשי באלקי גו׳ שאומרים בההפטרה דשבת שלפני ראש השנה דמיני׳ מתברכין כולהו יומין, הנה מזה גופא מובן גודל העילוי דראש השנה שחל בשבת. שהרי בכל שנה, הענין דשוש אשיש גו׳ נמשך ע״י תקיעת שופר, ובראש השנה שחל בשבת נמשך זה מצד עצמו, ובאופן נעלה יותר, כנ״ל. וע״י הדיבור בזה בשבת שלפני ראש השנה דמיני׳ מתברכין כולהו יומין, הנה זה ממשיך כו׳ בג׳ הקוין⁴⁷ דבני חיי ומזוני רויחי, ועד לברכה הכללית והמיוחדת ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל⁴⁸, שמובא בפירש״י בפרשת אתם נצבים⁴⁹, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש ובעגלא דידן.

__________

1) ישעי׳ סא, י.
2) תוד״ה קללות – מגילה לא, סע״ב. רמב״ם הל׳ תפלה פי״ג ה״ב. טושו״ע או״ח סתכ״ח ס״ד. לקו״ת ריש פרשתנו (נצבים מד, א). ועוד.
3) פענח רזא סוף פרשתנו. מגלה עמוקות עה״ת פרשתנו ד״ה עשירי (ס, ד). וראה זח״ב לב, ב וברמ״ז שם. זח״ג רלא, א.
4) ד״ה זה בלקו״ת פרשתנו מז, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ פרשתנו (דברים ח״ג) ס״ע תתלח ואילך. אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳רמ ואילך. שם ע׳ א׳רמח ואילך. ע׳ א׳רסה ואילך. ע׳ א׳רעג ואילך. (כרך ה) ע׳ ב׳עב. ד״ה זה תשמ״ו (לקמן ע׳ רמא ואילך).
5) תהלים ב, יא.
6) אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ס״ע תל-תלא. כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן לא (עח, א). וש״נ.
7) ריש פרשתנו (נצבים כט, ט).
8) ראה זח״ג קעח, ב. תו״א ר״פ לך לך (יא, סע״ב ואילך). תו״ח שם פא, ב ואילך. לקו״ת ר״ה נז, א. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ה (ע׳ קיב). ובכ״מ.
9) תהלים פא, ד.
10) ר״ה ח, סע״א ואילך.
11) בראשית ד, ד.
12) מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ תתנה ואילך. אוה״ת שם ע׳ א׳רס.
13) לקו״ת פרשתנו שם מח, א.
14) לקו״ת שם מז, א. מאמרי אדהאמ״צ שם ס״ע תתלט. אוה״ת שם ע׳ א׳רמא. ע׳ א׳רמח.
15) תהלים עד, יב. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן שנה זו (תשל״ה) אמירת מזמור זה. המו״ל.
16) וארא ח, יח.
17) אוה״ת שם ע׳ א׳רס. וראה לקו״ת שם מט, ד. מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ תתעא ואילך.
18) בהבא לקמן – ראה לקו״ת שם מח, ג. מט, ד. מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ תתנו. אוה״ת שם ס״ע א׳רס ואילך.
19) ראה תניא פל״ז (מח, ב). תו״א מקץ לח, ג. מב, ג. לקו״ת שה״ש מד, ג. ובכ״מ.
20) ראה סוטה ט, סע״ב ובפרש״י.
21) תצוה כח, לה.
22) קידושין לט, ב.
23) פאה פ״א מ״א. קידושין מ, א. אגה״ק סימן ג (קד, ב).
24) שם.
25) ראה מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ תתנז. וראה לקו״ת ברכה צד, א. וש״נ.
26) לקו״ת פרשתנו שם נ, א.
27) ב״ק יז, א. וש״נ.
28) ראה לקו״ת שם מח, א. מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ תתנא. אוה״ת שם ע׳ א׳רנה.
29) ר״ה כו, ב (במשנה). כז, א.
30) הל׳ תשובה פ״ג ה״ד.
31) רמב״ם שם פ״ז ה״ד.
32) ראה לקו״ת מטות פב, א. שמע״צ פה, א. שה״ש יז, ג. וראה לקו״ש ח״ד ס״ע 1052 ואילך.
33) ברכות יז, א.
34) ר״ה כט, ב (במשנה). וראה גם ד״ה יו״ט של ר״ה דליל ער״ה שנה זו (סה״מ ראש השנה ע׳ ריח).
35) עמוס ג, ו.
36) פרשתנו מז, א.
37) סימן יד (קכ, ב).
38) ע״ז ג, סע״א.
39) לקו״ת ר״ה נז, ריש ע״ב.
40) ישעי׳ כח, יג.
41) או״ח סש״ו סכ״א.
42) ביצה יז, א.
43) ראה סה״מ תרפ״ב ע׳ סג. ועוד.
44) בראשית ב, א. וראה אוה״ת עה״פ (מב, סע״ב ואילך. (כרך ג) תקה, ב ואילך. תקח, א ואילך).
45) צ, ריש ע״ב.
46) ראה זח״ב סג, ב. פח, א.
47) ראה ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ מד.
48) ישעי׳ כז, יב.
49) ל, ג.

[סה"מ דברים ח"ב ע' קעט ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ה ע׳ 482 ואילך.