בס״ד. ש״פ ויגש, ה׳ טבת ה׳תשמ״ח
הנחה בלתי מוגה
ויגש אליו יהודה גו׳1, הנה תוכן הענין הוא הגשת יהודה ליוסף, דהיינו יחוד יהודה ויוסף2. ועד״ז בהפטרת הפרשה3 מסופר שלעתיד לבוא יהי׳ שני עצים, עץ יהודה ועץ אפרים, ומלך אחד יהי׳ לכולם שהוא דוד, כמ״ש4 ועבדי דוד מלך עליהם גו׳ ודוד עבדי נשיא להם לעולם. דאפרים הוא עיקר שבטו של יוסף, כמ״ש בו5 ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, והוא הי׳ ראש הדגל שכלל את שבט מנשה (וכמ״ש6 ועליו מטה מנשה גו׳), ודוד הוא משבט יהודה, ונמצא שתוכן ההפטרה הוא ג״כ החיבור והיחוד דיוסף ויהודה, ששניהם יהיו תחת מלך אחד. והנה התורה היא נצחית7, ומזה מובן, שבענין זה ישנה הוראה נצחית לכל אחד ואחת מישראל, דגם הסיפור על דבר העתיד להיות (לעתיד לבוא) הוא נצחי ושייך גם עכשיו, וכל שכן וקל וחומר הענינים שכבר היו בעבר (הגשת יהודה ליוסף). ומכיון שהתורה ניתנה בתור הוראה לישראל, כמ״ש בה צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל8, מובן, שעיקרה הוא הוראה לכל אחד מישראל, וההוראה היא בעיקר ענינו של כאו״א מישראל, מה שאני נבראתי לשמש את קוני9.
וביאור הענין, כמבואר בדרושי פרשתנו10, שעניני יהודה ויוסף הם ב׳ הענינים דתלמוד (או לימוד) ומעשה, דאיפלגו בגמרא11 אם תלמוד גדול או מעשה גדול. דיהודה גבר באחיו12, והוא המלך שעיקר ענינו הוא לפסוק איך יהי׳ המעשה בפועל. וזהו גם ענינו של דוד דכתיב בי׳ ועבדי דוד דייקא, דענין העבדות שייך למעשה בפועל דוקא13. ויוסף ענינו הוא תלמוד, שהרי ענין התלמוד הוא באופן של לאפשא לה14, שמוסיף ע״י לימוד בהבנה והשגה, שזהו ענינו של יוסף מלשון הוספה15, וכן זהו ענינו של אפרים, שהרי אפרים הוא מלשון הפרני גו׳16, ריבוי והוספה. והנה תכלית הכוונה היא ששניהם יתאחדו, והיינו שתהי׳ פעולת התלמוד בהמעשה ופעולת המעשה בהתלמוד. דפעולת המעשה בהתלמוד מובנת ע״פ המבואר בהמשך תרס״ו17, דכאשר הלומד תורה יודע שהמעשה בפועל יהי׳ תלוי בלימודו הרי אז הוא בטל לגמרי ומכוון אל אמיתת ההלכה, משום שיודע שזה נוגע למעשה. ועד״ז לאידך גיסא התלמוד פועל בהמעשה, והיינו לא רק מה שצ״ל ידיעת ההלכות על מנת לידע את המעשה אשר יעשון18 ואלה אשר לא תעשינה19, אלא שצ״ל גם ענין של לימוד בהבנה והשגה וכו׳ (באופן של לאפשא לה), שהרי אי אפשר לפסוק הלכות למעשה בלי לידע פרטי וטעמי ההלכות, כדאיתא בראשונים20.
והנה לפי ביאור זה הרי ענין המעשה הוא מחוץ להאדם, אמנם בפרטיות יותר ישנם ב׳ הענינים בהאדם עצמו, היינו בעבודת התפילה שלו, סמיכת גאולה לתפילה21, שזהו ענין יוסף ויהודה22. דישנו ענין התפילה, תפילת העמידה, שתפילה זו היא בתכלית הביטול23, שזהו ענינו של יהודה22, כמ״ש בו24 הפעם אודה את ה׳ גו׳ ותעמוד מלדת, שע״י ההודאה (אודה) באים לעמידה וביטול (ותעמוד), ולפני זה ישנו ענין הגאולה, שזה שייך ליוסף22 והוספה, שהרי גאולה היא ענין של הוספה, ובפרט כאשר הגאולה היא באופן דפדה בשלום נפשי מקרב לי25, שאין מציאות של קרב אלא הגאולה היא בשלום. וזהו ענין סמיכת גאולה לתפילה, דהיינו יחוד וחיבור יהודה ויוסף, שב׳ הענינים דתלמוד ומעשה, גאולה ותפילה, הם סמוכים זה לזה ומתאחדים יחד. וזהו ענין היחוד שיהי׳ לעתיד, ודוד עבדי נשיא להם לעולם.
אמנם עדיין צריך להבין בכללות תוכן הסיפור דהגשת יהודה ליוסף, שמסופר בכתוב כל פרטי דברי יהודה ליוסף, שאמר לו1 ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, ופרש״י יכנסו דברי באזנך, ואח״כ סיפר את כל פרטי המאורעות שארעו עמהם עד אז. ולכאורה מדוע האריך הכתוב בכל פרטי הדברים. ועוד צריך להבין, דלאחרי דברי יהודה כתיב26 ולא יכול יוסף להתאפק וגו׳, ומשמע שזה הי׳ תוצאה מדברי יהודה, ולכאורה הרי רוב מה שסיפר יהודה ליוסף ידע יוסף מקודם, שהרי ברוב דבריו חזר על מה שאירע מקודם, וא״כ איך גרם זה שינוי גדול כל כך ביוסף שלא הי׳ יכול להתאפק וכו׳.
אך הענין הוא, כמבואר בארוכה בתורת חיים פרשתנו27, דהחידוש בדברי יהודה הי׳ שהעלה ע״י דבריו את כל הענינים שדיבר אודותם לדרגתו, והיינו שפעל בירור וזיכוך בכל פרטים אלו, והעלה אותם לשרשם ומקורם. דהנה יהודה הזכיר בדבריו אודות מכירת יוסף, שבחיצוניות הי׳ זה דבר בלתי רצוי, ועד שזה פעל ירידה אפילו ביהודה כמ״ש28 וירד יהודה גו׳ שהורידוהו מגדולתו (כי טענו שמכירת יוסף היתה באשמתו מחמת שלא מיחה בהם). אמנם ע״י שדיבר יהודה בענינים אלו העלה אותם לשרשם ומקורם ששם הרי הם ענינים נעלים. ולכן דוקא אז נתגלה שמכירת יוסף היתה דבר נעלה, כמו שאמר יוסף29 כי למחי׳ שלחני אלקים לפניכם וגו׳ וישימני לאב לפרעה וגו׳. כי דוקא יהודה מחמת מעלת הביטול שלו יכול לפעול גילוי ענין זה ביוסף. ולכן עי״ז פעל ביוסף ענין חדש, שיהי׳ ולא יכול יוסף להתאפק וכו׳, והי׳ אצלו ענין הבכי׳, שזה בא ממותרי המוחין, היינו שזה בא ע״י גילוי כזה שאין המוחין יכולים לסבול אותו, ולכן לא הי׳ יכול להתאפק. וזהו החידוש שאפילו יוסף לא הי׳ יכול להתאפק, כי אף שבכלל יוסף הוא למעלה מהאבות והשבטים, וכידוע הביאור בזה30 שהאבות והשבטים היו רועי צאן כדי להיות בהתבודדות, משא״כ יוסף הי׳ בכחו להיות דבוק באלקות, בעצמותו ומהותו ית׳, גם בהיותו משנה למלך מצרים. וכדאיתא במדרש31 על מה שאמר יעקב32 רב עוד יוסף בני חי, שהוא צדיק הרבה יותר ממנו, שזהו מחמת מעלת יוסף על יעקב. ואעפ״כ, הרי לאחר דברי יהודה באופן דויגש אליו יהודה, דהיינו תכלית הביטול הנ״ל, הרי ביטול זה פעל גילוי אור נעלה כל כך שלמעלה גם ממדריגתו של יוסף, עד שלא הי׳ יוסף יכול להתאפק, ועד שהקול נשמע בית פרעה33, ביתא דאתפריעו ואתגליין מיני׳ כל נהורין כו׳ (כדאיתא בזהר עה״פ34), עד לעצמותו ומהותו ית׳.
ויהי רצון שע״י הדיבור בכל ענינים אלו נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד שבהפטרה הנ״ל בפועל, החיבור דיהודה ואפרים, עד לוהיו לאחדים בידך35, ויהי׳ ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ובשמחה ובטוב לבב, ותיכף ומיד ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (ויגש מד, יח).
2) זהר פרשתנו (ח״א) רו, א. ד״ה זה בתו״א פרשתנו מד, א ובתו״ח פרשתנו פ״ט (צג [רלד], א) ואילך.
3) יחזקאל לז, טז ואילך.
4) שם, כד-ה.
5) ויחי מח, יט.
6) במדבר ב, כ.
7) ראה תניא רפי״ז. ועוד.
8) ראה תדבא״ר פי״ד. וראה סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רפז הערה 43. וש״נ.
9) משנה וברייתא סוף קידושין.
10) אוה״ת ריש פרשתנו (שמח, ב). ד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קיט ואילך). ד״ה ועבדי דוד (הא׳ והב׳) תרצ״ט (סה״מ תרצ״ט ע׳ 191 ואילך). תש״ח (סה״מ תש״ח ע׳ 225 ואילך). ד״ה זה תשל״ד (לעיל ס״ע רד ואילך). תשל״ו (ע׳ רט ואילך). ד״ה ועבדי דוד (הא׳ והב׳) תשמ״ב (סה״מ שבועות ע' תיט ואילך). תשמ״ו (סה״מ פסח ח״ב ע׳ רצ ואילך). תשמ״ז (לעיל ע׳ ריט ואילך). וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 258 ואילך.
11) קידושין מ, ב. ב״ק יז, א.
12) דברי הימים-א ה, ב.
13) ראה דרושים שבהערה 10. לקו״ש שם ע׳ 264. וש״נ.
14) ראה זח״א יב, ב.
15) ראה תו״א פרשתנו מד, א. תו״ח פרשתנו צג [רלד], ב. ד״ה ועבדי דוד תשמ״ו פ״ב (סה״מ פסח ח״ב ע׳ רצ-רצא).
16) מקץ מא, נב.
17) ע׳ שצ ואילך. ע׳ תכא.
18) ל׳ הכתוב – יתרו יח, כ.
19) ל׳ הכתוב – ויקרא ד, ב. ה, יז.
20) תשובת הרא״ש כלל לא ס״ט. הובא בקו״א להל׳ ת״ת לאדה״ז רפ״ב.
21) ברכות ד, ב.
22) זהר פרשתנו (ח״א) רה, ב. ד״ה ענין הגשת יהודה ליוסף תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ טז ואילך. שם ע׳ שצג ואילך). ד״ה ויגש תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ קיט ואילך). תרס״ח (שם ע׳ תפז ואילך). העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ס״ע תשצד ואילך). ועוד.
23) ראה שבת י, א. טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סו״ס צה. ברכות לג, רע״א. וראה אוה״ת יתרו (כרך ז) ע׳ ב׳תרפט. בהעלותך ע׳ שס. סה״מ תרנ״ד ע׳ קסב ואילך. המשך תרס״ו ס״ע תקצ. סה״מ קונטרסים ח״א קסז, א. ובכ״מ.
24) ויצא כט, לה.
25) תהלים נה, יט.
26) פרשתנו מה, א.
27) פ״י (צג [רלד], ג-ד). פי״ב (צד [רלה], ד ואילך). שם בסוף הפרק (צה [רלו], ב). וראה סד״ה זה במאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ רט.
28) וישב לח, א ובפרש״י.
29) פרשתנו מה, ה. ח.
30) מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ יט. תקס״ה ח״א ע׳ קצב ואילך. תו״ח ויחי קב [רמג], ב ואילך. ד״ה ומקנה רב תש״כ (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ שנ ואילך). וש״נ. וראה לקו״ש ויגש שנה זו (ח״ל ע׳ 225). חכ״ה ע׳ 197. ע׳ 253 ואילך.
31) ב״ר פצ״ד, ג. תנחומא פרשתנו יא. וראה לקו״ש ויגש הנ״ל (ח״ל שם ע׳ 222 ואילך).
32) פרשתנו שם, כח.
33) שם, טז.
34) פרשתנו (ח״א) רי, א.
35) יחזקאל לז, יז.
[סה"מ בראשית ח"ב ע' רכב ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ח ע׳ סד ואילך. התוועדויות תשמ״ח ח״ב ע׳ 161 ואילך.