בס״ד. מוצאי ש״פ וארא, כ״ח טבת, מבה״ח שבט ה׳תשל״ט

הנחה בלתי מוגה

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו׳ ושמי הוי׳ לא נודעתי להם גו׳ לכן אמור לבני ישראל אני הוי׳¹. ומביא רבינו הזקן בתו״א עה״פ² דוארא יש בו ב׳ פירושים, א׳ לשון עבר שנתגלה לאבות (כפשוטו של מקרא³), והב׳ לשון עתיד שהוא לשון הוה. ומבאר בזה, דבחי׳ האבות היא ירושה לבניהם אחריהם בכל דור ודור, היינו, דזה גופא מה שנאמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו׳, הוא נתינת כח והוראה על העבודה שבכל דור ודור. אך ע״ז נאמר ושמי הוי׳ לא נודעתי להם, דאף שהאבות הן הן המרכבה⁴ [פירוש מרכבה העליונה], מ״מ ושמי הוי׳ לא נודעתי להם, כי דוקא ע״י גלות מצרים⁵ אפשר להיות אמור לבני ישראל אני הוי׳, ועד שבמתן תורה שהוא עיקר הכוונה דיציאת מצרים, כמ״ש⁶ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, הנה אז נאמר⁷ אנכי הוי׳ אלקיך גו׳. ועד״ז יובן בשאר הגלויות [שגלות מצרים הוא הראש לכל הגלויות⁸], דע״י העבודה שבזמן הגלות, וע״י ההכנה דוארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, שהוא הנתינת כח וההוראה על העבודה, אז דוקא אפשר להיות הגילוי דאני הוי׳.

ולהבין ענין זה מקדים בתו״א שם דהגלות נמשל לעיבור ו(לכן) הגאולה נמשלה ללידה, ומביא ע״ז כמה דוגמאות מפסוקים ומאמרי רז״ל. ומבאר זה מענין העיבור כפשוטו, דהנה הולד במעי אמו ראשו בין ברכיו כו׳ ואוכל ממה שאמו אוכלת כו׳⁹, דהיינו שיש להעובר כל חיתוך האברים, ראש ועיניים ואזניים כו׳, אלא שראשו מקופל ומונח בין ברכיו, שאינו משמש כלום, שאינו מחשב ומהרהר, וכן עיניים לו ולא יראה ואזניים ולא ישמע¹⁰, וגם המאכל שלו אף שאוכל ממה שאמו אוכלת אינו הולך לו דרך הפה (האברים הנעלים כו׳) רק דרך הטבור כו׳, ועד״ז הוא גם בנוגע לאברי הנשימה, דאף שנגמרו כל אבריו ויש בו אברי הנשימה ג״כ, מ״מ הרי אין לו נשמת רוח חיים עד שיצא לאויר העולם כו׳.

וממשיך בתו״א שם, דככל הדברים האלה וככל המשל הזה נמשלו בני ישראל בזמן הגלות. דהנה בזמן הגלות אז עיניים להם ולא יראו אזניים להם ולא ישמעו¹¹, דאף שכל עשר כחות הנפש הם בשלימותם, כולל גם הכחות דראי׳ ושמיעה, מ״מ אינם פועלים פעולתם כדבעי. דפעולת העיניים והאזניים ברוחניות הענינים [שזהו אמיתית ענין הכחות, והכחות הגשמיים רק נשתלשלו מהם¹²] היא הראי׳ והשמיעה באלקות, שרואה אור ה׳, איך שבאמת אין עוד מלבדו¹³, והתהוות העולמות, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ¹⁴, את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי׳¹⁵, הוא בדבר הוי׳ בכל רגע ורגע כמו ברגע הראשון של הבריאה, והתהוות כל המציאות הוא מאין ואפס המוחלט כמ״ש¹⁶ בדבר הוי׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, כמבואר בשער היחוד והאמונה בתחלתו. אך כל זה הוא כאשר העיניים פועלים פעולתם כדבעי, שאז הרי הוא רואה אלקות, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה גו׳¹⁷, ועד״ז בשמיעה [שישנה מעלה בשניהם¹⁸], אבל בזמן הגלות עיניים להם ולא יראו אזניים להם ולא ישמעו. ואפילו השפעת מצוות ומעשים טובים שהם מזון לנפש אינו שולח חיות ללב ולמוח כו׳, כי אם כענין שנאמר¹⁹ ותהי יראתם אותי גו׳ מצות אנשים מלומדה, דהיינו, בבחי׳ עשי׳ גשמית בלבד ובקרירות כו׳²⁰.

והנה בתו״א שם בהמשל מובא גם על דבר אברי הנשימה (כנ״ל), אך בהנמשל אינו מבארם. ויובן ענין זה בעבודת האדם, ע״פ המבואר בדרושי חנוכה (בד״ה רני ושמחי)²¹ עה״פ²² כל הנשמה תהלל י-ה, הנשמה דייקא, כי נשמה הוא מלשון נשימה שבאדם שהיא בחי׳ רצוא ושוב, ועד״ז בעבודה צ״ל העבודה בבחי׳ רצוא והעבודה בבחי׳ שוב. וביאור הענין הוא, דהנה בחי׳ הרצוא של הנשמה הוא ע״י ההתבוננות במה גדלו מעשיך²³ ומה רבו מעשיך²⁴ ועד״ז בשאר עניני התבוננות, כי אין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל ומתעורר שכל חבירו (כמבואר בהקדמת התניא), שעי״ז נולד אצלו הרצוא לאלקות, היינו בחי׳ האהבה שענינה רצוא, שרצונו הוא להתאחד ולהכלל באלקות עד למעלה מעלה, עד לשרשא ומקורא דכולא ולמעלה מזה. וכמ״ש²⁵ נר הוי׳ נשמת אדם, ומבואר בתניא²⁶ שישראל הקרויים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה. אמנם לאחרי שבא לבחי׳ הרצוא הרי הוא מתבונן שאני לא עשיתי את עצמי²⁷ כי אם כמאמר רז״ל²⁸ על כרחך אתה חי בשליחותו של הקב״ה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים²⁹, וכמבואר בתניא³⁰ דהכוונה בזה היא לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ועי״ז הוא בבחי׳ שוב למטה. ויתירה מזו, דע״י התבוננות יש לו הכח לעבוד עבודתו למטה בחפץ וברצון, ושיהי׳ בשמחה גדולה מזה שאפשר לו ללמוד תורה ולקיים מצוות, שזהו דוקא כאשר הוא חי נשמה בגוף. וזהו ענין הנשימה בעבודה הרוחנית, היינו כללות הענין דרצוא ושוב. וכדאיתא בספר יצירה³¹ אם רץ לבך שוב לאחד או (כגירסא הב׳³²) שוב למקום כו׳, דיש לומר הפירוש בזה, שע״י שוב למקום, שממלא שליחותו בעלמא דין, הנה עי״ז שוב לאחד כו׳. וזהו כל הנשמה תהלל י-ה, ואמרו רז״ל³³ שעל כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס להקב״ה, דענין הנשימה הוא העבודה בבחי׳ רצוא ושוב, וכשם שהנשימה כפשוטה בה תלוי כל חיות ומציאות כל האברים כולל הכחות דראי׳ ושמיעה כו׳, כן הוא גם בענין הנשימה בעבודה שהוא הנותן כח וחיות לכל עבודתו, כי רצוא ושוב הוא בחי׳ אהבה ויראה שהם הגדפין³⁴ שעל ידם פרחא לעילא כל עבודתו עד למעלה מעלה.

ועפ״ז יובן מה שהגלות נמשל לעיבור בענין אברי הנשימה. דכמו שבעיבור ישנו חיתוך כל האברים (כנ״ל), גם אברי הנשימה, אך אינם פועלים פעולתם, עד״ז הוא גם בזמן הגלות (הנמשל לעיבור) דהכחות אינם פועלים פעולתם כנ״ל, ועד שהעבודה אינו בחיות כי אם כענין שנאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, דהיינו בבחי׳ עשי׳ גשמית בלבד ובקרירות כו׳.

אמנם בחסד הוי׳ עלינו, מכיון שישראל הם עם קרובו³⁵, נתן לנו הקב״ה את הכח לעורר את האהבה ויראה גם בזמן הגלות הנמשל לעיבור, מעין מה שיהי׳ בזמן הלידה, בקרוב ממש בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו. וכח זה ניתן לכל אחד ואחד מישראל, כי מוכרח הוא למילוי שליחותו ותפקידו לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. וזהו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב לשון הוה, דעבודת האבות בכללותה היא העבודה בג׳ הקוין. דעבודת אברהם היא בבחי׳ הרצוא והאהבה (הנ״ל), ועבודת יצחק היא בבחי׳ היראה והשוב (הנ״ל), ועבודת יעקב היא בבחי׳ הרחמים. ועד״ז ישנו בכל אחד מישראל, שהוא ירושה לנו מאבותינו, וכמובן ממארז״ל³⁶ אין קורין אבות אלא לשלשה (כנ״ל בתחילת המאמר).

וביאור הענין מה שאפשר לעורר בחינות אלו גם בזמן הגלות, הענין הוא, דכאשר יתבונן בזה גופא שישראל הם עם קרובו ושהקב״ה נותן לו הכל בכדי שיוכל למלא שליחותו, והנתינה היא מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה (אלא שרצונו ית׳ הוא שהוא עצמו יבחר בחיים, כי זהו תכלית השלימות בהשפעת הטוב), הנה עי״ז יתעורר באהבה לאלקות, היינו שתתגלה האהבה המסותרת שהיא ירושה לנו מאבותינו (החל מאברהם אבינו ע״ה), כמבואר בתניא³⁷. והתגלות האהבה היא באופן שמחי׳ את כל מעשיו ופעולותיו. וזהו ענין וארא אל אברהם בעבודת כל אחד ואחד בזמן הגלות. ומ״ש אל יצחק הו״ע עבודת היראה כנ״ל. כי אחרי ההתבוננות הנ״ל, הנה אז תופס (כאַפּט ער זיך) על מעמדו ומצבו, שלאחרי כל הקירוב וההשפלה ואהבת הקב״ה אליו, איך אפשר להיות במעמד ומצב שפל כזה. ואפילו כשעובד הוי׳ ביראה ואהבה בתענוגים, הרי מ״מ הוא דבר בפני עצמו ויש מי שאוהב (כמבואר בתניא³⁸), ואין זה מגיע למעמד ומצד הנשמה טרם ירידתה למטה שהיתה אז בתכלית הביטול כמ״ש³⁹ חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו גו׳⁴⁰, ואז תפול עליו יראה וכו׳. ואח״כ, ע״י ההתבוננות בב׳ הקוים (דוקא) דרצוא ושוב, אהבה ויראה, הרי הוא בא לבחי׳ רחמים אמיתיים על נפשו, שזהו ענין וארא אל יעקב. ועי״ז ממשיך מלמעלה את הרחמים העליונים, ברחמיך הרבים רחם עלינו, וכמבואר בהדרושים⁴¹ שאי אפשר להגיע לשלימות הרחמים בכח עצמו, ולכן מבקשים שיומשך זה מלמעלה, ברחמיך הרבים דוקא רחם עלינו, אלא שהוא ע״י ההכנה בהעבודה דיעקב.

וזהו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב לשון עתיד שהוא לשון הוה, שזהו ענין עבודת האדם בהג׳ קוין בכל יום ויום. אך עיקר השלימות בזה הוא לשון עתיד, כי עיקר השלימות בזה תהי׳ לעתיד לאחרי הלידה מהעיבור, הגאולה מן הגלות.

אך עם זה נאמר ושמי הוי׳ לא נודעתי להם, שאין זה עדיין תכלית שלימות העבודה, ותכלית שלימות העבודה הוא כמו שממשיך בהכתוב לכן אמור לבני ישראל אני הוי׳. והענין הוא, כי העבודה בהמדות דאהבה ויראה ורחמים אפילו כמו שהם בתכלית השלימות, הרי היא בבחי׳ יש מי שאוהב וירא, ועד״ז ברחמים [אף שרחמים הם בקו האמצעי], וא״כ הרי זה כמשל העבד שעובד את אדונו. אך מה שנאמר למשה אמור לבני ישראל אני הוי׳, היינו שמשה יאמר וימשיך לכאו״א מישראל ולכללות ישראל את דרגתו, בחי׳ אני הוי׳, כי כללות ענינו של משה הוא ענין הביטול, ונחנו מה⁴², שעי״ז נהי׳ כמו המלך עצמו. ובפרטיות היא העבודה בענין התורה, וכמארז״ל⁴³ מאן מלכי רבנן, היינו שהוא בדרגת מלך (ולא בדרגת עבד). כי לימוד התורה הוא באופן דאדנ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך⁴⁴, ועד שאני המשנה המדברת בפיך⁴⁵, ואיתמר מלשון אתמר שבגמרא שהוא לשון דבר הנלמד מאליו⁴⁶, ועד ששכינה מדברת מתוך גרונו, וכמארז״ל בנוגע למשה רבינו ששכינה מדברת מתוך גרונו⁴⁷. והיינו ע״י שלימוד התורה שלו הוא כמארז״ל⁴⁸ מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, לפי שאז (בזמן מתן תורה) היתה השכינה מדברת מד׳ רוחות העולם ומלמעלה ומלמטה⁴⁹, אף כאן באימה וביראה וכו׳. כי לימוד התורה שלו הוא בהקדמת ההתבוננות בכל שעה ושעה עכ״פ כמבואר בתניא⁵⁰, שהיא עבודת הבינונים שהיא מדת כל אדם ואחרי׳ כל אדם ימשוך⁵¹. וע״י לימוד התורה באופן כזה נהי׳ אני הוי׳, הי׳ הוה ויהי׳ כאחד⁵², ועד שהמהוה מתאחד עם המתהוה. שזהו מאן מלכי רבנן, דישראל ע״י אורייתא נעשה כולא חד עם קוב״ה. וכמבואר בתניא⁵³ בארוכה במעלת היחוד שע״י לימוד התורה על היחוד שע״י מעשה המצוות, שהוא יחוד אמיתי שאין יחוד למעלה הימנו.

וזהו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו׳, דגם בזמן הגלות הנמשל לעיבור (כמבואר בהמאמר פרטי הדברים) הנה בחסדי הוי׳ עלינו לפי שישראל הם עם קרובו, הרי וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בעבר, וגם בהוה בבחי׳ אברהם יצחק ויעקב שישנה בכל אחד ואחד מישראל בשלימותה, שהרי הם אבותיו (דאין קורין אבות אלא לשלשה) ומורישים לו בחינות אלו (כמבואר בארוכה בתניא), החל מאהבה המסותרת שהיא ירושה לנו מאבותינו, והאהבה כוללת את שאר הענינים וכל הכחות, ומהם נמשך למחשבה דיבור ומעשה. וע״י שפועלים במעשינו ועבודתינו בכל הפרטים, באים לבחי׳ אני הוי׳, גם בזמן הגלות, שהוא העבודה דלימוד התורה, דתלמוד תורה כנגד כולם⁵⁴. וזה ממשיך בחי׳ הלידה, ענין הגאולה, ובקרוב ממש, זכו אחישנה⁵⁵, ע״י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש.

__________

1) פרשתנו (וארא) ו, ג ואילך.
2) ריש פרשתנו.
3) פרש״י עה״פ.
4) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו. וראה גם תו״א פרשתנו נו, ג.
5) ראה גם תו״א שם, ד.
6) שמות ג, יב.
7) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
8) ראה ל״ת להאריז״ל פ׳ תצא. סה״מ תש״ט ע׳ 107. וראה ב״ר פט״ז, ד.
9) נדה ל, ב.
10) ע״פ ל׳ הכתוב שבהערה הבאה.
11) ל׳ הכתוב – ירמי׳ ה, כא. תהלים קטו, ה-ו. וראה גם יחזקאל יב, ב. תהלים קלה, טז-יז.
12) ראה תניא רפ״ג.
13) ואתחנן ד, לה.
14) בראשית א, א.
15) פרש״י שם, יד.
16) תהלים לג, ו.
17) ישעי׳ מ, כו.
18) ראה בארוכה ד״ה וירא בלק עדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ תקמא ואילך). ד״ה אראנו ולא עתה תש״ל (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ שכב ואילך). ד״ה כל המאריך באחד תש״ל (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ קס ואילך).
19) ישעי׳ כט, יג. וראה תניא פל״ט (נג, ב). ובכ״מ.
20) תו״א שם נה, ב.
21) תו״א מקץ לו, ב. אוה״ת חנוכה שטו, א ואילך. וראה גם אוה״ת פרשתנו ס״ע קמא.
22) תהלים קנ, ו.
23) שם צב, ו.
24) שם קד, כד.
25) משלי כ, כז.
26) רפי״ט.
27) תניא פל״א (מ, ב). וראה אוה״ת שם ריש ע׳ קמ.
28) אבות פ״ד מכ״ב. וראה תניא ספ״נ.
29) תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא שבהערה הבאה.
30) רפל״ו.
31) פ״א מ״ח.
32) סה״מ תרנ״ט ע׳ ריג בהערה. וש״נ. וראה אוה״ת יתרו ע׳ תתקעח. שם ע׳ תתקפא. ריש ע׳ תתקפה.
33) ב״ר פי״ד, ט.
34) ראה תניא פ״מ (נה, א ואילך).
35) תהלים קמח, יד.
36) ברכות טז, ב.
37) רפי״ח.
38) פל״ה. וראה גם תו״א פרשתנו נו, א.
39) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
40) ראה זח״ג סח, ב.
41) אוה״ת בשלח ע׳ תרפא ואילך. ועוד.
42) בשלח טז, ז-ח. וראה תו״א שם.
43) ראה גיטין סב, סע״א. וראה תו״א שם. נח, א.
44) תהלים נא, יז. וראה סה״מ תרכ״ז ע׳ תמג.
45) תו״א שם נח, א. ועוד.
46) לקו״ת פקודי ו, א. בהעלותך כה, ב. ועוד.
47) נסמן בלקו״ש ח״ד ע׳ 1087.
48) ברכות כב, א.
49) שמו״ר פ״ה, ט. תניא פל״ו (מו, א).
50) פמ״א (נח, ב).
51) שם רפי״ד.
52) שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב.
53) פכ״ג (כט, א). וראה גם פכ״ה (לב, א).
54) פאה פ״א מ״א.
55) ישעי׳ ס, כב. סנהדרין צח, א.

[סה"מ שמות ח"א ע' קצה ואילך]

נדפס בסה״מ תשל״ט ע׳ עח ואילך.