בס״ד.
פתח דבר
לקראת יום ב׳ פ׳ משפטים כ״ב שבט הבע״ל, יום ה״יאָרצייט-הילולא״ הרביעי של הרבנית הצדקנית מרת חי׳ מושקא נ״ע זי״ע – הננו מוציאים לאור קונטרס הכולל: (א) מאמר ד״ה ואלה המשפטים גו׳, שאמר כ״ק אדמו״ר שליט״א בהתוועדות דש״פ משפטים מבה״ח אדר ראשון תשמ״א. (ב) הדרן על מסכתות ברכות ומועד קטן (משיחות יום ב׳ דחגה״ש תשכ״ד, וא״ו תשרי תשד״מ, ועוד), שבו נתבאר המאמר ״תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו׳ שנאמר ילכו מחיל אל
חיל יראה אל אלקים בציון״ שבסיום ב׳ מסכתות הנ״ל, והחילוק שביניהם בנוגע לגן-עדן ועולם התחי׳.
מערכת ״אוצר החסידים״
ט״ו בשבט ה׳תשנ״ב (הי׳ תהא שנת נפלאות בכל)
שנת הצדי״ק לכ״ק אדמו״ר שליט״א,
ברוקלין, נ.י.
בס״ד. ש״פ משפטים, מבה״ח אדר ראשון ה׳תשמ״א
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי גו׳1, וידוע הדיוק בזה2, דלפניהם הוא לשון רבים ולשון נסתר ותקנה הוא לשון יחיד ולשון נוכח. גם צריך להבין מה דאיתא בירושלמי3 עה״פ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, דתשים הוא מלשון סימה (אוצר) שאינה נגלית כו׳, רזי תורה. וצריך להבין, הרי משפטים הם הדינים שמובנים גם בשכל אנושי4 [ואפילו בשכל דאומות העולם5], ומהי השייכות דמשפטים לתשים מלשון סימה, רזי תורה. גם צריך להבין6 מה שמתחיל המשפטים בדין עבד עברי7.
ב) והנה מבואר באוה״ת8, דענין עבד עברי ברוחניות הוא, שעבודתו את השם היא בדרך קבלת עול, עבודת עבד. ועפ״ז יש לומר, דזה שהתחלת המשפטים הוא בדין עבד עברי, הוא לרמז, שגם קיום המצוות דמשפטים, שהם מובנים בשכל, צריך לקיימם מצד קבלת עול, בדרך עבודת עבד9. דהגם שמזה שמצוות אלו נקראים בתורת אמת בשם משפטים מובן שמצוות אלה צריך לקיימם גם מצד הטעם10, מ״מ, עיקר קיומם צ״ל בדרך קבלת עול, הן מצד האדם המקיים את המצוות, שקיום המצוות שלו צריך להיות בדרך עבודת עבד11, וגם מצד המצוות, כי כל המצוות (גם המצוות דמשפטים) עיקרם הוא שהם רצון הקב״ה, רצון שלמעלה מטעם, אלא שכך גזר הקב״ה שהרצון דמצוות אלו יתלבש גם בטעם12. ולהוסיף, דזה שגם קיום המצוות דמשפטים צ״ל בדרך קבלת עול, הוא גם בענין המשפטים שבהם. היינו דזה שמצוות אלו צריך לקיימם גם מצד הטעם הוא מפני שכך הוא ציווי הקב״ה שקיום מצוות אלו יהי׳ גם מצד הטעם13. ויש לומר, דזהו שארז״ל14 עה״פ ואלה המשפטים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, דבמתן תורה (סיני) נעשו ישראל עבדים להקב״ה15, והרמז אף אלו מסיני הוא, שגם קיום המצוות דמשפטים, כולל גם ענין זה שצריך לקיימם גם מצד הטעם [אף אלו, משפטים], צריך להיות בדרך עבודת עבד. ולכן התחלת המשפטים הוא בדין עבד עברי, בכדי לרמז, שגם המצוות דמשפטים, הגישה הראשונה (דער ערשטער צוגאַנג) ללימודם וקיומם הוא קבלת עול, עבודת עבד16. וביאור נוסף, דכיון שעיקר ענין העבדות הוא בעבד כנעני [דנוסף לזה שעבד עברי עובד רק שש שנים17 (וגם עבד נרצע יוצא ביובל18) ובעבד כנעני כתיב19 לעולם בהם תעבודו, השעבוד (העבדות) דעבד עברי (גם בהיותו עבד) אינו כהשעבוד (עבדות) דעבד כנעני20], הרי בכדי לרמז ענין הנ״ל (שקיום המצוות דמשפטים צ״ל בדרך עבודת עבד) הי׳ צריך לכאורה להתחיל המשפטים בדין עבד כנעני.
ג) ויובן בהקדים דרשת רז״ל21 עה״פ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, דמזה שנאמר אשר תשים לפניהם (ולא אשר תלמדם וכיו״ב) למדין שאין מספיק שהרב שונה לתלמידיו ההלכות כמה פעמים עד שיהיו סדורים בפיהם אלא צריך גם לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם. ועפ״ז יש לומר, דמ״ש לאח״ז כי תקנה לשון יחיד הוא לרמז, דכי תקנה קאי (גם) על אשר תשים22, שהרב צריך לשנות לתלמידיו באופן שענין הנלמד יהי׳ הקנין שלהם. וכמארז״ל23 עה״פ24 בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, שבתחלה נקראת התורה על שמו של הקב״ה (תורת ה׳) ואח״כ נקראת על שמו (תורתו), תורה דילי׳ היא25. וזה שהתורה נעשית קנינו של האדם העוסק בתורה (תורה דילי׳ היא) הוא דוקא כשיודע טעמי ההלכות26. וזהו אשר תשים לפניהם כי תקנה, דע״י הלימוד באופן דתשים לפניהם, עי״ז נעשית התורה קנינו של האדם הלומד, כי תקנה.
גם יש לומר, דזה שלאחרי אומרו אשר תשים לפניהם ממשיך כי תקנה, הוא לפי שכי תקנה הוא ציווי נוסף על הציווי דתשים לפניהם. ויובן זה בהקדים שלכאורה אינו מובן, הרי זה שהתורה מתלבשת בשכלו של האדם הלומד עד שנעשית תורתו הוא ירידה (לכאורה) לגבי התורה כמו שהיא תורת הוי׳, וממארז״ל הנ״ל (ואח״כ נקראת על שמו) משמע דזה שהתורה נעשית תורתו (של האדם הלומד) הוא מעלה. ונקודת הביאור בזה, דירידת והמשכת התורה למטה היא באופן שגם לאחרי שירדה למטה ונתלבשה בשכל אנושי היא חכמתו של הקב״ה שלמעלה משכל הנבראים. וזה שהיא מובנת גם בשכל אנושי הוא מפני ששרשה הוא באוא״ס הבל״ג שאינו מוגבל בהגדרים דמעלה ומטה, ולכן ביכלתה להיות גם למטה27. והיינו, דנוסף לזה שגם בירידתה למטה היא נשארת במהותה – חכמתו של הקב״ה, הנה אדרבה, ע״י ירידתה למטה נעשה בה יתרון לגבי דרגת התורה כמו שהיתה למעלה לפני ירידתה למטה. כי ע״י ירידתה למטה מתגלה בה שרשה באוא״ס הבל״ג28. ועד״ז הוא בנוגע לזה שע״י לימוד התורה בהבנה והשגה נעשית התורה תורתו של האדם הלומד, שגם לאחרי שהיא נעשית תורתו של האדם הלומד היא נשארת במהותה תורת הוי׳, ויתירה מזה, דע״י שתורת הוי׳ נעשית תורתו של האדם, נעשה בה יתרון לגבי דרגת התורה כמו שהיא מצד עצמה, תורת הוי׳29. כי זה שתורת הוי׳ נעשית תורתו של האדם30 [ובאופן שגם לאחרי שנעשית תורתו של האדם היא נשארת במהותה, תורת הוי׳31, ואעפ״כ היא תורתו של האדם], הוא ע״י גילוי אוא״ס (שלמעלה מהוי׳), שמחבר ומאחד את האדם עם הוי׳, ישראל וקוב״ה כולא חד.
ד) והנה שני ענינים הנ״ל שבתורה, כמו שהיא תורת הוי׳ וכמו שהיא תורתו (של האדם הלומדה), הם (בדרך כלל) התורה כמו שהיא באצילות וכמו שהיא בבריאה. כדאיתא בל״ת להאריז״ל32, דהטעם על זה שהתורה מתחלת בבי״ת הוא כי האל״ף דתורה הוא התורה שבאצילות והתורה שאנו לומדים בהבנה והשגה היא התורה כמו שהיא בבריאה, הבי״ת דתורה. ומבואר בחסידות33 דזהו מ״ש34 ועל תורתך שלמדתנו, ועל תורתך באצילות שלמדתנו בבריאה. והנה ידוע35 שאצילות נקרא בשם קנין. כמ״ש36 ברוך עושך ברוך יוצרך ברוך בוראך ברוך קונך, דעושך יוצרך ובוראך הם ג׳ העולמות עשי׳ יצירה ובריאה, וקונך הוא אצילות. דכמו שקנין אינו הוויית דבר חדש אלא גילוי ההעלם [דגם קודם הקנין הי׳ הדבר, אלא שקודם הקנין, כשהדבר הי׳ ברשות המוכר, הי׳ בהעלם לגבי הלוקח, וע״י הקנין בא הדבר אליו בגילוי], כן האצילות הוא גילוי ההעלם. וזהו שלאחרי אומרו אשר תשים לפניהם מוסיף כי תקנה, דהגם שלימוד התורה צריך להיות בהבנה והשגה (אשר תשים לפניהם), ועד שנקראת על שמו, תורתו (של האדם הלומדה), מ״מ צריך להיות הלימוד באופן שיהי׳ נרגש אצלו שהתורה שלומד (גם לאחרי שנעשית חכמתו) היא תורת הוי׳, תורתך שבאצילות, תקנה. ועפ״ז יש לבאר מה דאיתא בירושלמי דתשים הוא מלשון סימה שאינה נגלית, רזי תורה, כי בכדי שבהתורה שהאדם לומד ומבין בשכלו (שכל אנושי) יהי׳ נרגש שהיא תורת הוי׳, תורתך שבאצילות (כי תקנה), הוא ע״י גילוי הנשמה כמו שהיא באצילות, בחינת טהורה37 היא (שלמעלה מבחינת אתה37 בראתה)38, וגילוי בחינה זו דהנשמה (סתים דנשמה) הוא ע״י לימוד פנימיות התורה. סתים דאורייתא39. וזהו אשר תשים לפניהם כי תקנה, דע״י תשים מלשון סימה, לימוד פנימיות התורה, נעשה הגילוי דפנימיות הנשמה40 – לפניהם לפנימיותם40, ועי״ז, גם בהתורה שלומד באופן דתשים לפניהם [הבנה והסברה, טעם שמיישב תלמודו], נרגש תורתך שבאצילות, כי תקנה.
ה) והנה הפירוש דואלה המשפטים אשר תשים לפניהם בפשטות הוא, שהקב״ה אמר למשה רבינו שהוא (משה) ישים את המשפטים לפני ישראל41. ומזה מובן גם בנוגע לכי תקנה [דכי תקנה לשון יחיד קאי על אשר תשים, כנ״ל סעיף ג], שזה קאי על משה. והענין הוא, דאיתא בזהר42, בכולהו אתר דשמא אדכר תרי זימני פסיק טעמא בגווייהו, כגון אברהם אברהם כו׳, חוץ ממשה משה דלא פסיק טעמא בגווייהו. ומבואר בחסידות43, דאברהם, ע״י שירדה נשמתו למטה, נעשה בה שינוי לגבי שרשה שבאצילות44, משא״כ במשה, גם בהיותו למטה האיר בגילוי מקורו כמו שהוא באצילות, ועד שאין מחיצה והפסק ביניהם, לא פסיק טעמא. והטעם על זה שגם בהיותו למטה הי׳ כמו שהוא באצילות, הוא, כי השרש דנשמת משה הוא מבחינת העיגולים שלמעלה מהשתלשלות, ולגבי למעלה מהשתלשלות, אצילות ועשי׳ הם בשוה45. וזהו שלמשה נאמר אשר תשים לפניהם כי תקנה, כי החיבור דב׳ הדרגות שבתורה [כמו שנתלבשה בשכל האדם (תשים לפניהם) וכמו שהיא תורתך שבאצילות (קנין)] הוא ע״י הגילוי דלמעלה מהשתלשלות שנמשך ע״י משה. וכמו שנתבאר לעיל (סעיף ג) שהחיבור דתורתו (של האדם) עם תורת הוי׳, הוא ע״י גילוי אוא״ס.
ו) והנה פירוש הנ״ל בכי תקנה, שקאי על אשר תשים לפניהם, יש לקשר עם הפירוש הפשוט דכי תקנה קאי אלאח״ז, כי תקנה עבד, כי כשלימוד התורה שלו היא באופן דכי תקנה, שנרגש אצלו שהתורה שלומד היא תורת הוי׳, הלימוד שלו הוא בתכלית הביטול, בדוגמת ביטול העבד להאדון. דהגם שענין הלימוד הוא (לא שהאדם יבטל את שכלו להתורה, אלא אדרבה) שיבין את התורה בהשכל שלו, דענין זה קשור (לכאורה) עם המציאות שלו, ועאכו״כ כשהלימוד שלו הוא באופן שהתורה היא תורתו (של האדם), מ״מ, ע״י שנרגש אצלו שהתורה (גם לאחרי שירדה למטה ונתלבשה בשכל אנושי) היא תורת הוי׳, חכמתו של הקב״ה שלמעלה משכל הנבראים, [וזה שהאדם מבין את התורה בהשכל שלו הוא מפני שהקב״ה אינו מוגבל בשום הגבלות (גם לא בהגדר דבל״ג) ולכן ביכלתו ית׳ לחבר ההפכים דבל״ג וגבול46, ששכל האדם (המוגבל) ישיג חכמתו של הקב״ה (הבלתי מוגבל)], זה שהוא מבין את התורה בהשכל שלו אינו סותר לענין הביטול, כי זה שהוא מבין את התורה בהשכל שלו [וגם זה שהתורה דילי׳ היא] אינו מצד המציאות שלו אלא מצד זה שהקב״ה הוא כל יכול.
ז) ועפ״ז יובן לשון חז״ל47 עולה של תורה, דלכאורה, כיון שמצות תלמוד תורה היא (לא שהאדם יבטל את שכלו להתורה, אלא אדרבה) שיבין את התורה בהשכל שלו דוקא [וגם הפס״ד דהאדם העוסק בתורה צריך להיות כפי הבנתו דהאדם, דתורה לא בשמים היא וקוב״ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני48], מהו״ע עולה של תורה, דעול הו״ע הביטול. והביאור בזה הוא (כנ״ל), דע״י הידיעה וההרגש שהתורה היא תורת הוי׳ [וזה שהיא ניתנה לרשותו של האדם, נצחוני בני נצחוני, הוא מפני שהוא ית׳ הוא כל יכול, ולכן ביכלתו ית׳ לתת את תורתו (תורת הוי׳) לרשותו של האדם], גם זה שהוא מבין את התורה בהשכל שלו הוא באופן דעולה של תורה, שהתורה היא האדון שלו והוא בטל להתורה כעבד שמוטל עליו עול האדון. וזה שהתורה ניתנה לרשותו (נצחוני בני נצחוני), הוא מפני שכן הוא רצון ה״אדון״, נותן התורה.
ויש לקשר זה עם זה שארז״ל עה״פ ואלה המשפטים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, שהכח על החיבור דשני ההפכים שבמשפטים [שהם מובנים בשכל, והלימוד (שלהם49) צריך להיות באופן דאשר תשים לפניהם, טעם המיישב תלמודם, שעי״ז נעשית התורה תורתו של האדם הלומד. וביחד עם זה צריך להיות הלימוד שלהם באופן דכי תקנה, שירגיש שהיא תורת הוי׳ (תורתך שבאצילות, קנין), ויתירה מזה, שהלימוד שלהם צ״ל באופן דעבד, עולה של תורה], ניתן מסיני50, שגם בו הוא חיבור דשני ההפכים, מציאות וביטול. וכמבואר בלקו״ת51, דזה שהתורה ניתנה על הר סיני דמכיך מכל טוריא52, הוא מפני שבהר סיני ישנם שני ההפכים. הר – הגבהה, ומכיך – ביטול.
ח) והנה אמרו רז״ל53 גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ויש לומר, שע״י החיבור דשני ההפכים (מציאות וביטול) שבלימוד התורה, נמשך עד״ז גם במעשה המצוות. אלא שבלימוד התורה החידוש הוא הביטול. דהגם שלימוד התורה הוא בהבנה והשגה (מציאות) מ״מ צריך להיות הלימוד בביטול. ובקיום המצוות החידוש הוא המציאות. דהגם שקיום המצוות צ״ל מצד ציווי הקב״ה [כמובן גם מזה שמצוות הוא לשון ציווי], בדרך עבודת עבד54, מ״מ, הביטול שלו צריך להיות באופן שהביטול אינו שולל את מציאותו אלא אדרבה זה גופא הוא מציאותו. היינו, דזה שהוא עבדו של הקב״ה הוא [לא רק מצד ההכרח, אלא] שהוא רוצה להיות עבדו של הקב״ה ויש לו חיות ותענוג בזה.
ויש לומר, דמהטעמים על זה שהתחלת הציווים דפרשת משפטים הוא בפסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שמדבר בלימוד התורה כדרשת חז״ל, הובאה לעיל סעיף ג [דלא כרוב הציווים שבתורה שבתחילתם הוא דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל, ולא נזכר בהם ענין הלימוד], כי זה שהתחלת הציווים דפרשת משפטים הוא בדיני עבד מרמז שקיום כל המצוות צ״ל בדרך עבודת עבד (כנ״ל סעיף ב), וכיון שגם הביטול דקבלת עול (עבודת עבד) צ״ל בחיות ובתענוג (כנ״ל), לכן, התחלת הפרשה היא בהענין דלימוד התורה, דמהתענוג והחיות שבלימוד התורה נמשך מעין התענוג וחיות דתורה גם בהעבודה דקבלת עול55.
ט) ועפ״ז יובן מה שהתחלת הפרשה היא בדין עבד עברי, אף שעיקר ענין העבדות הוא בעבד כנעני (כנ״ל סעיף ב), כי השלימות דענין העבדות (קבלת עול) הוא שהביטול דעבדות יהי׳ בתענוג ובחיות, וענין זה הוא בעבד עברי דוקא. ויובן זה ע״פ מ״ש אדמו״ר הזקן בד״ה וכי ימכור איש את בתו לאמה56 [והצ״צ כותב57 על מאמר זה שהוא דרוש נכבד מאד מדבר מענין צדיק רשע ובינוני], דג׳ מיני העבדים שבפרשת משפטים, עבד כנעני עבד עברי ואמה העברי׳, הם ג׳ מדריגות בעבודת ה׳. עבד כנעני הוא שהרצון והתענוג שלו הם בפריקת עול, כמארז״ל58 עבדא בהפקירא ניחא לי׳, שהנח״ר שלו (ניחא) הוא בהפקירות, פריקת עול, ועבודתו את השם הוא רק מצד ההכרח, מחמת אימת הכאת השבט, דענין הכאת השבט ברוחניות הוא שמאיר בו נפשו האלקית (אלא שהגילוי דנפש האלקית הוא רק בנוגע לעשי׳ בפועל). [ומבאר שם59, שבעבד (כנעני) נכלל גם רשע וטוב לו. דכמו שבעבד כפשוטו, אפשר שהעבד יחטא לרבו ואעפ״כ כשרבו מכהו בשבט הוא חוזר לעבודתו, עד״ז הוא בעבודת ה׳, דגם מי שמצד התענוג שלו בפריקת עול הוא עובר על מצות השם, מ״מ, כיון שאח״כ, כשמאיר בו גילוי נפשו האלקית (הכאת השבט) הוא מתחרט על חטאיו, לא יצא מכלל עבד. ולאידך, גם הבינוני (דרגא תחתונה שבבינוני) נכלל בעבד כנעני. דהגם שלא עבר עבירה מימיו60, מ״מ, כיון שהרצון והתענוג שלו הוא בתאוות עוה״ז ועבודתו את השם הוא רק מצד ההכרח (אלא שהגילוי דנפש האלקית מכריח אותו להיות סור מרע ועשה טוב במשך כל היום כולו), לא יצא מכלל עבד כנעני]. ועבד עברי הוא שהרצון והתענוג שלו הוא (בעיקר) בעבודת השם, והענינים דפריקת עול (כולל התענוג בעניני עוה״ז) הם אצלו יסורים גדולים וצער61. והגם שכשבאים לו עניני עוה״ז הוא מתענג מהם, רצונו הוא שלא להמשך אחריהם. והוא מתמרמר על זה שהתענג בעניני עוה״ז. [והוא עיקר מדריגת הבינוני]. ואמה העברי׳ הוא מדריגת צדיק, שהמדות שלו נהפכו לקדושה (אתהפכא שלמעלה מאתכפיא), כמבואר שם בארוכה.
וזהו שבפרשת משפטים מדובר בקנין עבד עברי ואמה העברי׳ [כי תקנה עבד עברי גו׳ וכי ימכור איש את בתו לאמה62 גו׳], והענין דעבד כנעני (בהפרשיות שמדברים בקניני עבד63), לא תצא כצאת העבדים62, הוא רק כמו בדרך אגב (ובאופן שלילי), כי זה שהתחלת פרשת משפטים היא בדיני עבד הוא מפני שבפרשה זו [שהיא בהמשך למתן תורה, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני] מדבר בכללות הענין דעבודת ה׳, שצריכה להיות בדרך עבודת עבד, וכיון שהעבדות צריכה להיות בתענוג וחיות, לכן מדבר בדיני עבד עברי ואמה העברי׳. בתחלה מדבר בעבד עברי, מדריגת הבינוני, כי מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי׳ כל אדם ימשוך64. ואח״כ מדבר באמה העברי׳, מדריגת צדיק, שגם עבודה זו שייכת לכל אחד, כמבואר בתניא65, דגם כשיודע בנפשו שלא יגיע למדריגה זו באמת לאמיתו מ״מ הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק. ויש לומר דזה שמדבר [כמו בדרך אגב עכ״פ] גם בעבד כנעני, הוא מצד המעלה דאתכפיא. וכמ״ש אדמו״ר הזקן בדרוש הנ״ל66, שגם בצדיק גמור צריכה להיות העבודה דעבד כנעני, מצד המעלה שבאתכפיא. דזהו שארז״ל67 אל יאמר אדם אי אפשי כו׳ אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, דזה שצריך לומר אפשי כו׳ הוא בכדי שתהי׳ אצלו העבודה דאתכפיא.
יו״ד) ולהעיר, דבאתכפיא זו הוא רק המעלה דאתכפיא. דהגם שבזה שאומר אפשי הוא רחוק מאד מאלקות68, הרי זה שאומר אפשי הוא מצד ציווי התורה, וכוונתו בזה שאומר אפשי ומעורר רצון לזה69 הוא בכדי שתהי׳ אצלו העבודה דאתכפיא (שיעשה נגד רצונו). ועפ״ז מובן, דזה שעבודת הצדיקים היא לא מצד ההכרח אלא שזהו התענוג שלהם, הוא גם בנוגע להעבודה דאתכפיא שלהם. דהגם שהיא אתכפיא באמת, כי זה שאומרים אפשי הוא שמעוררים הרצון שלהם לזה, אלא שכופין את עצמם ועושים נגד רצונם, זה גופא הוא התענוג שלהם, כיון שהכוונה בהרצון שלהם היא בכדי שיעשו נגד רצונם.
והנה ידוע70 שההמשכה שע״י העבודה דאתכפיא היא המשכה נעלית יותר מההמשכה שע״י העבודה דאתהפכא. כמאמר71 כד אתכפיא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, שע״י העבודה דאתכפיא הוא המשכת האור שבבחינת רוממות, אסתלק. ויש לומר, דההמשכה שע״י אתכפיא דצדיקים (שהאתכפיא גופא היא התענוג שלהם), היא המשכה נעלית עוד יותר. והענין הוא, דמהטעמים על זה שהמשכה זו היא ע״י אתכפיא דוקא, הוא72, דע״י שהאדם כופה את עצמו לעשות כנגד רצונו וטבעו, המשכת הגילויים דלמעלה היא לא כפי הטבע שלהם. שגם האור שבבחינת רוממות, שמצד ״טבעו״ הוא למעלה מגילוי, נמשך בגילוי. ויש לומר, דכאשר האתכפיא דהאדם היא בדרך הכרח, היפך התענוג שלו, זה שנמשך בגילוי האור שלמעלה מגילוי (היפך הטבע שלו), הוא כמו בדרך הכרח כביכול73, היינו שההמשכה היא מבחינת חיצוניות הרצון, וע״י שהאתכפיא דהאדם הוא באופן שזהו התענוג שלו, ההמשכה היא מבחינת פנימיות הרצון והתענוג.
יא) וזהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וארז״ל ואלה מוסיף על הראשונים, דירידת והמשכת התורה במשפטים שהם מובנים גם בשכל האדם, ובפרט שעי״ז ניתן הכח לאדם שיוכל ללמוד תורה באופן דאשר תשים לפניהם (בהבנה והסברה ועד שהתורה נקראת על שמו), היא הוספה על הראשונים, כי ע״י ירידה זו מתגלה שורש התורה באוא״ס הבל״ג (כנ״ל סעיף ג). ולהוסיף, דע״י לימוד התורה דהאדם באופן שהתורה נקראת על שמו, מיתוסף בהתורה עוד יותר. כי בירידת והמשכת התורה במשפטים, מה שנמשך בגילוי למטה הוא חכמתו של הקב״ה (חכמה דאצילות), אלא שהחיבור דחכמתו של הקב״ה שלמעלה משכל הנבראים עם שכל האדם הוא ע״י ההמשכה מאוא״ס הבל״ג שלמעלה מחכמה [היינו שהגילוי דאוא״ס הבל״ג הוא רק נתינת כח לבחי׳ החכמה דאצילות שתתחבר עם שכל האדם, ולא שמתגלה אוא״ס הבל״ג עצמו], וע״י עסק התורה דהאדם באופן שהתורה היא תורתו, נמשך בתורה הגילוי דאוא״ס הבל״ג עצמו. וכמבואר בהדרושים74, דזה שהתורה נקראת תורתו (דהאדם), הוא לפי שע״י עסק התורה לשמה (לשם התורה) הוא ממשיך בה הגילוי דאוא״ס הבל״ג, ולכן נקראת התורה על שמו, לפי שהוא המשיך בה גילוי זה. ויש לומר, דזהו שואלה הוא וא״ו אלה, וא״ו המוסיף הוא ההוספה שנעשית בתורה, אלה הוא לשון גילוי, ופירוש ואלה (וא״ו אלה) הוא, שההוספה בתורה (שנמשך בה אוא״ס הבל״ג) היא בגילוי. היינו, דזה שנמשך בה אוא״ס הבל״ג הוא לא רק באופן דנתינת כח אלא שהאור עצמו מאיר בגילוי.
יב) וממשיך בכתוב אשר תשים לפניהם, ויש לומר, שאשר הוא (גם) מלשון אושר ותענוג. היינו, שהענין דואלה (וא״ו אלה), ההוספה שנמשכת בתורה בבחינת גילוי מעצמות אוא״ס, היא מבחינת התענוג. דזה שלימוד התורה שלו הוא באופן דעול תורה, ביטול דעבד (כנ״ל סעיף ו-ז), הוא דוגמת הענין דאתכפיא, וזה שהביטול שלו הוא באופן (שהביטול אינו שולל את מציאותו אלא אדרבה) שמצד הביטול גופא הוא מרגיש שהתורה היא תורתו (כנ״ל סעיף ז) הוא ע״ד האתכפיא דצדיקים שהאתכפיא עצמה היא התענוג שלהם, ולכן, ההמשכה שעי״ז היא מבחינת אשר, תענוג.
וע״י לימוד התורה באופן דאשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד, שהלימוד הוא בהבנה והסברה וביחד עם זה בביטול דעבד [שבכדי שלימוד הנגלה יהי׳ באופן זה הוא ע״י לימוד פנימיות התורה, תשים לשון סימה, אוצר], עי״ז יזכו לגילוי תורתו של משיח, תורה חדשה מאתי תצא75, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (משפטים).
2) רד״ה ואלה המשפטים בתו״א (עד, ג) ובתו״ח (תט, א). וראה גם רד״ה כי תקנה בתו״ח (תכה, ב). סהמ״צ להצ״צ מצות דין עבד עברי פ״א (דרמ״צ פ, א).
3) ע״ז פ״ב סוף ה״ז. וראה בפי׳ פני משה שם.
4) כידוע בענין ג׳ הסוגים משפטים עדות וחוקים – ראה רמב״ן עה״פ ואתחנן ו, כ. סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ נה [סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ מא]. וש״נ.
5) שלכן צריך להזהיר שלא לדון המשפטים בערכאות (פרש״י עה״פ).
6) כהדיוק דכמה מפרשים (ראב״ע, רמב״ן, ועוד). וראה בארוכה לקו״ש חט״ז ע׳ 255. וראה גם רד״ה זה ה׳תשל״ח (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ שז) [לעיל ע׳ קפ].
7) דבר של צער להאדם. ובפרט ע״פ מחז״ל (מכילתא הובא בפרש״י) שמדובר בקונה מיד בי״ד גנב שאין ידו משגת לשלם וכו׳, דבר שאינו רגיל.
8) פרשתנו ע׳ א׳קיא. שם ע׳ א׳קכא.
9) ראה סה״מ מלוקט ח״ב ס״ע יט [סה״מ חנוכה ע׳ קעח] ואילך. וש״נ.
10) ראה שמונה פרקים להרמב״ם פ״א – הובא באוה״ת פרשתנו ע׳ א׳קלח ובסהמ״צ להצ״צ שם (פד, ב).
11) תניא רפמ״א.
12) ראה בארוכה בכ״ז סה״מ מלוקט [סה״מ חנוכה] שם.
13) וגם בזה שני ענינים הנ״ל: כי ישראל הם עבדים להקב״ה, דאמיתית ענין העבד הוא שכולו וכל הכחות והענינים שלו (לא רק כח המעשה) משועבדים להאדון, ולכן גם זה שמתבוננים בשכלם בטעמי המצוות הוא מצד ציווי הקב״ה; וגם מצד המצוות, כי זה שהרצון דמצוות אלו (משפטים) נתלבש בטעם הוא (לא מפני שהרצון דמצוות אלו הוא בדרגא נמוכה יותר מהרצון דחוקים, אלא) מפני שכך גזר הקב״ה.
14) מכילתא הובא בפרש״י עה״פ.
15) ראה סה״מ מלוקט ח״ד ריש ע׳ רפו [סה״מ במדבר ח״א ריש ע׳ קנב], ובהערה 29 שם.
16) ראה עד״ז של״ה מס׳ פסחים שלו קנא, ב (הובא באוה״ת פרשתנו ע׳ א׳עז) ״והתחיל ואלה המשפטים במצות עבד עברי להיות רושם העבדות קיים, כי עבדי הם״.
17) פרשתנו כא, ב.
18) קידושין טו, סע״א. פרש״י עה״פ פרשתנו כא, ו.
19) בהר כה, מו. ויתירה מזה, דמפסוק זה למדין שאסור לשחרר עבד כנעני (ברכות מז, ב. וש״נ).
20) וכמה דינים בזה – ראה רמב״ם הל׳ עבדים פ״א ה״ה ואילך.
21) עירובין נד, ב ובפרש״י שם. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד סי״ח. וצ״ע, דבהל׳ ת״ת שם כמה שינויים (לכאורה) מבגמרא עירובין שם. ואכ״מ.
22) כ״ה גם בהדרושים שבהערה 2. ושם, דענין כי תקנה הוא שמשה ימשיך לישראל בחינת הדעת. וע״פ מ״ש בתו״א שם (עה, ג) דהמשכת הדעת הוא ע״י לימוד ההלכות [כי כשמשיג ההלכות הוא ״גילוי דעת התורה במחשבת האדם״, ולכן, עי״ז זוכה ״שיומשך בו בחי׳ הדעת״], יש לקשר הפירוש שבפנים עם הפירוש שבדרושים הנ״ל.
23) ע״ז יט, א. וראה פרש״י קידושין לב, ריש ע״ב.
24) תהלים א, ב.
25) קידושין שם.
26) ראה שיורי ברכה להחיד״א יו״ד סרמ״ג ס״ד דשונה הלכות אינו יכול למחול על כבודו כי ״לא הגיע למדריגת תורה דילי׳ היא״.
27) ראה המשך תרס״ו ע׳ תכב, ״דשרש ההמשכה (דתורה) הוא מאוא״ס שלפני הצמצום כו׳ (ולכן) היא נמשכת עד למטה ממש״.
28) בהמשך תרס״ו שם (ס״ע תכב ואילך) (וראה בארוכה סה״מ מלוקט ח״ד ע׳ רז [סה״מ ויקרא ע׳ י-יא]), דזה שהתורה היא בכל מקום (למעלה ולמטה) בשוה הוא לפי ששרש המשכתה הוא מאוא״ס הבל״ג, וזה שעיקר התורה הוא דוקא למטה הוא מצד שרשה בהעצמות. ועפ״ז, היתרון שנעשה בהתורה ע״י ירידתה למטה הוא לפי שעי״ז מתגלה בה (לא רק שרש המשכתה באוא״ס הבל״ג, אלא גם) שרשה האמיתית, כמו שהיא מושרשת בהעצמות.
29) ראה גם תו״ח פרשתנו תכב, סע״ב ואילך (וראה עד״ז לקו״ת שלח נא, א), ד״תורתו״ היא למעלה מ״תורת הוי׳״. אלא ששם מדובר בענין ההמשכה שע״י עסק התורה דהאדם, כדלקמן סעיף יא.
30) ויש לומר, דזה שהתורה נעשית תורתו (של האדם), שנמסרה לבעלותו [שלכן יכול למחול על כבודה], היא ירידה גדולה יותר מזה שהתורה ירדה להתלבש בשכל אנושי. ולכן, גם העלי׳ [הגילוי דאוא״ס הבל״ג] שע״י ירידה זו, היא עלי׳ גדולה יותר.
31) להעיר, דזה שאין דברי תורה מקבלים טומאה למדין מהכתוב (ירמי׳ כג, כט) הלא כה דברי כאש (ברכות כב, א). ויש לומר הפירוש ב״דברי כאש״, דכיון שהוא ״דברי״ (דהקב״ה), לכן הוא ״כאש״ שאינו מקבל טומאה. והרי דין זה (שד״ת אין מקבלין טומאה) הוא גם בזה שהתורה נקראת על שמו – כי הגם שתורה דילי׳ היא, היא תורת הוי׳, ״דברי״ דהקב״ה.
32) ר״פ בראשית.
33) סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 68. ובכ״מ.
34) בנוסח ברכת המזון.
35) תו״א פרשתנו עה, ד. תו״ח שם תיא, א. שם תכה, ב ואילך. סה״מ להצ״צ מצות דין עבד עברי פ״ג (דרמ״צ פב, א ואילך). אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳קכא.
36) בנוסח קידוש לבנה.
37) נוסח ברכת אלקי נשמה כו׳ (מברכות ס, ב. רמב״ם הל׳ תפלה פ״ז ה״ג. ועוד).
38) ראה המשך תרס״ו ע׳ תעב. שם ע׳ תפה ואילך. ובכ״מ.
39) ראה זח״ג עג, א. לקו״ת ויקרא ה, ג. אוה״ת וסה״מ עת״ר שבהערה הבאה. ובכ״מ.
40) ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳קכא. סד״ה ואלה המשפטים עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ קנא).
41) ויש לומר, שהשייכות דפירוש רז״ל ש״תשים לפניהם״ קאי על רב ששונה לתלמידיו (כנ״ל ס״ג) עם הפירוש הפשוט שזה קאי על משה, הוא כי ״כל ראשי ישיבות שבכל דור הן בחי׳ משה״ (תו״א יתרו סט, ג).
42) ח״ג (באד״ר) קלח, רע״א.
43) תו״א פרשתנו שם (עה, ג. עו, ג). המשך תרס״ו ע׳ רטז. ובכ״מ.
44) ויתירה מזה, דנשמת אברהם כמו שירדה למטה היא ״עפר ואפר״ לגבי שרשה באצילות (אגה״ק סט״ו (קכא, ב)).
45) תו״א שם.
46) ויש לומר, דענין זה מרומז בזה שמקום הארון אינו מן המדה (יומא כא, א). דארון הו״ע התורה, וזה שהתורה מושגת בשכל האדם הוא ע״ד החיבור דלמעלה ממקום ומקום שבארון, מצד זה שהוא ית׳ הוא כל יכול ונמנע הנמנעות.
47) ראה במדב״ר פי״ח, כא. תדא״ר רפ״ב. מדרש שמואל פכ״ט. וראה לקו״ת פ׳ ראה ד״ה וכל בניך ס״ב (כט, ג ואילך).
48) ב״מ נט, ב.
49) הדין ד״צריך אתה לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם״ הוא בכל דיני התורה. אלא שבחוקים ״טעם המיישב תלמודם״ הוא המקור דהדינים ואיך למדין אותם מהפסוקים (וכיו״ב). ובמשפטים הוא גם טעם ההלכות עצמם.
50) ומה שאמרו ״הראשונים מסיני״ – כי גם לימוד ״הראשונים״ ואפילו הדינים דחוקים הוא בהבנה והשגה, וגם הפס״ד דהלכות אלו ניתן לרשותו של האדם (נצחוני בני נצחוני), ויתירה מזה, שגם החוקים ״ראוי להתבונן בהם, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם״ (רמב״ם סוף הל׳ תמורה). אלא שעיקר הענין דהבנה והשגה הוא במשפטים.
51) במדבר טו, ג.
52) ראה תיב״ע עה״פ שופטים ה, ה. תיב״ע ומדרש תהלים עה״פ סח, יז.
53) קידושין מ, ב.
54) תניא רפמ״א. וראה לקו״ת שלח מ, א. ובארוכה – עטרת ראש דרוש לעשי״ת נז, א. שם נט, ב.
55) ראה תניא פמ״א (נז, א) ״והתורה אמרה ועבדתם את ה׳ אלקיכם וגו׳״. ובסה״מ מלוקט ח״ה ע׳ קעג [סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ קנג], דע״י שהעבודה דקבלת עול (עבודת עבד) הוא לפי שהתורה אמרה ועבדתם גו׳, נמשך מעין התענוג דתורה גם בהעבודה דקבלת עול.
56) נדפס (עם הגהות הצ״צ) באוה״ת פרשתנו ע׳ א׳קכז ואילך. וראה גם ד״ה זה תו״ח שמות עא, ב ואילך. דרך חיים שער התפלה פס״ו ואילך. סהמ״צ להצ״צ מצות יעוד און פדיון אמה העברי׳ (פג, ב אילך).
57) אוה״ת שם ע׳ א׳קכז.
58) גיטין יג, א.
59) אוה״ת שם ע׳ א׳קכח. סהמ״צ שם פד, ב.
60) תניא רפי״ב.
61) כ״ה הלשון באוה״ת שם ע׳ א׳קלא.
62) פרשתנו כא, ז.
63) דהתחלת פרשיות אלה היא כי תקנה גו׳, וכי ימכור גו׳. משא״כ עבד כנעני שלאח״ז [כא, כ ואילך. כא, כו ואילך].
64) תניא ריש פי״ד.
65) ספי״ד.
66) אוה״ת שם ע׳ א׳קלח. סהמ״צ שם פד, ב.
67) תו״כ קדושים כ, כו. פרש״י שם.
68) כ״ה הלשון בסהמ״צ שם. ומבאר שם, שלכן יש בזה המעלה דאתכפיא סט״א.
69) כ״ה להדיא באוה״ת שם. וכמובן גם בפשטות, דכיון שהתורה ציותה לומר אפשי, צריכה להיות אמירה אמיתית.
70) תו״א ויקהל פט, ג-ד. הוספה לתו״א שם קיד, ג-ד. ובכ״מ.
71) ראה תניא פכ״ז ולקו״ת ר״פ פקודי (מזח״ב קכח, ב. וראה גם שם סז, ב. קפד, א). תו״א שם. לקו״ת חוקת סה, ג.
72) ראה בארוכה סה״מ מלוקט ח״ה ע׳ קסא. וראה עד״ז תו״א שם פט, סע״ג ״ובאתעדל״ת זו בבחי׳ ביטול שמסלק את עצמו כו׳ אתעדל״ע כו׳ להיות נמשך בבחי׳ סוכ״ע כו׳ שהוא ג״כ בחי׳ הסתלקות עצמותו ומהותו ית׳ כו׳״.
73) להעיר מלשון התו״א שבהערה הקודמת ״הסתלקות עצמותו ומהותו ית׳ כו׳״.
74) תו״ח ולקו״ת שבהערה 29.
75) ישעי׳ נא, ד. ויק״ר פי״ג, ג.
[סה"מ שמות ח"ב ע' קפח ואילך]
כעין שיחה. הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס כ״ב שבט תשנ״ב, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״ו ע׳ קג ואילך. הפתח דבר, וכן הנחה בלתי מוגה מהמאמר, נדפס לקמן בהוספות.