בס״ד. אור ליום ד׳, בדר״ח אלול ה׳תש״מ

הנחה בלתי מוגה

אני לדודי ודודי לי¹ ר״ת אלול², ומבאר רבינו הזקן בלקו״ת³, דהנה נודע שבאלול הוא זמן התגלות י״ג מדות הרחמים, ואעפ״כ הם ימות החול, אך הענין יובן ע״פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה. ועד״ז הו״ע גילוי י״ג מדות הרחמים שבחודש אלול. דמדות הרחמים הלא הן מדותיו של המלך, ובמקום שמדותיו נמצאות שם הוא נמצא, כי הוא ומדותיו אחד, אך אעפ״כ הם ימות החול, כי הוא עד״מ מלך הנמצא בשדה כנ״ל. ובזה יובן מה שאלול ר״ת אני לדודי ודודי לי, כי אז הוא גילוי בחי׳ דודי, י״ג מדות הרחמים שאינן חוזרות ריקם, ועד שאני לדודי, העבודה מלמטה למעלה, ודודי לי, ההמשכה מלמעלה למטה, מתאחדים בתיבה אחת, אלול. וזהו מה שממשיך בלקו״ת שם, דאז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו (של המלך) והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, וכך הענין עד״מ, בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית׳ בשדה וכו׳, והארה זו נמשכת מבחי׳ א-ל שהוא ראשית כל הי״ג מדות ומקורן וכללותן (לפי כמה שיטות⁴), וכמ״ש⁵ א-ל הוי׳ ויאר לנו.

והנה ידוע שיש כמה דרגות בשדות, דאינו דומה שדה הסמוך לעיר לשדה הרחוק מן העיר או לשדה הסמוך למדבר, וכמבואר בלקו״ת שם (ובכמה מקומות, ובפרט בדרושי במדבר סיני⁶) החילוק בין עיר שדה ומדבר. ועד״ז הוא בהלכה, שיש הפרש בין עידית בינונית וזיבורית⁷. ומזה מובן, דאינם דומים אנשי השדה דשדה עידית לאנשי השדה דשדה זיבורית. וכשם שהוא בפשטות, דבשדה עידית, צ״ל פחות יגיעה בגשמיות, ויותר ידיעה בתכונות השדה (וכמארז״ל⁸ שיושבי הארץ המתעסקים בישובה של ארץ ידעו את תכונות הארץ, אם היא ראוי׳ לזיתים או לגפנים וכיו״ב), משא״כ בשדה זיבורית צ״ל יותר השתדלות ביגיעה גשמית, בחרישת השדה וכיו״ב. ומזה מובן גם בענין העבודה הרוחנית דאנשי השדה, כמ״ש⁹ שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, שיש בהם חילוקי הדרגות הנ״ל.

וזהו החידוש שבעבודת חודש אלול, עבודה דשדה, דאז יש חיות מיוחדת וחידוש מיוחד בעבודת בנ״י, שהרי זהו חודש הרחמים וחודש החשבון, עם כמה פרטים שבכל אחד מענינים אלה. וכל פרט חדור ונעשה באופן דאני לדודי, ובאופן כזה שהעבודה דאני לדודי מביאה לידי הגילוי מלמעלה דבחי׳ ודודי לי. ועד שכל ד׳ הענינים (אני לדודי ודודי לי) מתאחדים בתיבה אחת, שזה מורה על היחוד במיוחד. וכמבואר פרטי העבודה בזה בדרושי רבותינו, החל מהדרוש בלקו״ת (הנ״ל), ובדרושי הנשיאים ממלאי מקומו, ובפרט לפי ההוספה של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו¹⁰ על המשל בלקו״ת, דלא רק שאז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, אלא יתירה מזה שיכולים וכו׳ (כמבואר במ״א¹¹ הענין הנפלא הנוסף בזה). וע״י עבודה זו ממשיכים בפשטות כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה ברוחניות, עי״ז שממשיכים כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות כפשוטה, וכמבואר בלקו״ת¹² דעיקר הדין בראש השנה הוא על דברים גשמיים. וענין זה מתחיל מר״ח אלול, וכמובא מהמהרי״ל¹³ שנוהגין (ומנהג ישראל תורה היא¹⁴) כשכותב אדם לחבירו אגרת כו׳ מן ר״ח אלול כו׳ רומז לו כו׳ שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להיות נכתב ונחתם בספר חיים טובים.

והנה נת״ל שהגם שכללות ימות החול נקראים בשם שדה, מ״מ יש חילוקי מדריגות בשדות, עידית בינונית וזיבורית. וחילוקים אלה יכולים להיות גם באותו שדה עצמו בין יום ליום, דכל יומא ויומא עביד עבידתי׳¹⁵. ועד״ז יש חילוקים בהשדה כתוצאה מהשינויים בבעל השדה. וע״ד מה שכתב רש״י עה״פ¹⁶ ויקם שדה עפרון גו׳, תקומה היתה לו, דע״י שבעל השדה הוא במעמד ומצב נעלה יותר, בחי׳ עלי׳, הרי הוא פועל תקומה ועלי׳ בכל נכסיו. ומזה מובן גם שיש עילוי בהשדה בשנה השביעית שבת לה׳¹⁷. היינו לא שהשדה מפסיק להיות שדה (ער ווערט אויס שדה), אלא השדה נשאר במציאותו כמו שהי׳ בשנה הששית וכמו שיהי׳ בשנה השמינית, אך יש בו ענין מיוחד שניכר בו בשנה זו שהבעל הבית שלו הוא אדון כל העולם ומנהיגו, הקב״ה. וענין זה ניכר בו גם לעיני בשר, גם בעיניו של אינו יהודי, שהרי כולם רואים שבשנה זו אין מעבדים את השדה, ושבתה הארץ שבת לה׳¹⁸, והיינו, שיש שינוי הן בבעל השדה, שהוא שובת מעבודת האדמה, והן בהשדה עצמו, שגם הוא במצב של שביתה. [וע״ד הידוע¹⁹ שיש ב׳ דעות בהלכה בענין השמטת פירות שביעית, אם היא אפקעתא דמלכא, דרחמנא אפקרא, דלפי שיטה זו אין רצון האדם (בעל השדה) משנה כלל, כי הקב״ה (אשר לה׳ הארץ ומלואה²⁰) הפקיע את הפירות, או שיש לבעל השדה תפיסה בזה, היינו שהוא צריך להפקיר כל מה שתצמח. וכמה נפק״מ מזה בהלכה, החל מדין חיוב מעשרות על הפירות אם לא הפקירם וכו׳, כמבואר באחרונים].

ומזה יובן בעבודת האדם בימות החול הנקראים שדה, דהנה אף ששמיטת קרקעות אינה נוהגת אלא בארץ²¹, מ״מ מובן שכאשר באה השנה השביעית ישנו ענינה בעבודה רוחנית גם בחו״ל. וע״ד מה שאמרו רז״ל²² תפילות במקום קרבנות תקנום. והיינו דכשם שישנו שינוי בגשמיות בשנה זו בארץ הקודש, ארץ אשר גו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה²³ [ויש לומר, אשר השנה בה׳ הידיעה קאי במיוחד על שנת השמיטה, השנה הידועה, דאז הגילוי דעיני ה׳ אלקיך בה הוא באופן מיוחד], הנה מארץ הקודש נמשך ונשפע הענין בכל הארצות, אפילו בזמננו זה, דאז ישנו עילוי מיוחד בעבודת האדם. ועילוי זה הוא במיוחד בענינים אלה בעבודה הנקראים בשם שדה, שהרי בשנת השמיטה השדות הם באופן אחר.

ומזה מובן גם בענין הנ״ל, מה שעבודת חודש אלול היא כמו מלך הנמצא בשדה, דכיון שבשנה זו השדות של כאו״א מישראל הם באופן דושבתה הארץ שבת לה׳, הרי אף שבערך בחי׳ העיר שבשנה זו גופא הנה עבודה זו היא בבחי׳ שדה בלבד, דמשום זה מורה ענין חודש אלול על התגלות האהבה העמוקה והעצמית של הקב״ה לישראל, שהמלך נמצא ומתגלה להם גם בשדה, מ״מ, מובן העילוי שלא בערך שבבחי׳ המלך שנמצא בשדה אשר בשנה השביעית, לגבי בחי׳ המלך הנמצא בשדה שבשש השנים. ובענין זה (בהעילוי שבשנה זו) אומרים אשר אני לדודי ודודי לי, היינו, שהעילוי דשנה זו פועל עילוי הן בענין אני לדודי, בהרצון לקבל פני המלך בהיותו בשדה, והן בענין ודודי לי, הארת י״ג מדות הרחמים, כמ״ש א-ל הוי׳ ויאר לנו.

והנה עיקר ההדגשה בעבודה הנ״ל היא בענין המעשה, אשר המעשה הוא העיקר²⁴. דזהו החידוש שבענין השדה לגבי היכל מלכותו. וכידוע, אשר בהיכל המלכות הרי מאן דמחוי במחוג קמי מלכא²⁵ הרי זו מרידה במלכות, ועאכו״כ שאסור לעשות מלאכה בפני המלך בהיכל מלכותו. משא״כ בשדה, הרי עיקר ענינו הוא ענין המלאכה והמעשה, מלאכתך אשר תעשה, וכמ״ש שש שנים תזרע שדך וגו׳. ואף שבשנה השביעית כתיב ושבתה הארץ גו׳, מ״מ הרי גם בשנה זו לא חסר ענין המלאכה, שהרי הברכה שבשנה השביעית גם היא קשורה עם מעשה בני אדם בשנה הששית, כמ״ש²⁶ וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית גו׳. ובעבודת האדם היינו, שלא רק בהיותו בביתו או בעירו, אלא גם בהיותו בשדה הרי הוא יודע שעמו נמצא מלך מלכי המלכים הקב״ה, ובמילא יש לו ביטול עצמי אליו, וממשיך ביטול זה גם בבחי׳ שדה. וביאור בחי׳ שדה בשנה השביעית בעבודת האדם, מה שכל יומא ויומא עביד עבידתי׳, הרי ידוע²⁷ שבשנה זו כיון שהיו ישראל פנויים מעבודת האדמה מילאו זמן זה בעניני תורה ומצוותי׳, ובפשטות היינו שצ״ל הוספה בעניני התורה ומצוות. וע״פ המבואר במ״א שאי אפשר שיהי׳ בתורה ענין של גרעון ח״ו, הרי מזה מובן, שהמעלות והעילויים שבעבודת השדה, תזרע שדך ותזמור כרמך, הנה בשנה השביעית פועלים אותם ע״י ההוספה בעסק התורה ומצוותי׳ בזמן זה שבשנים אחרות עוסקים בו בעבודת השדות.

ויש לקשר זה עם שיעור החומש דיום זה, שלישי לפ׳ שופטים, דכתיב בתחלתו²⁸, לא יהי׳ לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה׳ ונחלתו יאכלון, ונחלה לא יהי׳ לו בקרב אחיו ה׳ הוא נחלתו כאשר דיבר לו, ובסוף השיעור כתיב²⁹ כי בו בחר ה׳ אלקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה׳ הוא ובניו כל הימים. ועד״ז כתיב בפ׳ עקב³⁰ בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי גו׳ על כן לא הי׳ ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה׳ הוא נחלתו גו׳, ומבאר שם רש״י שאין זה חסרון ח״ו מה שאין לו חלק בארץ הקודש, אלא דלפי שהובדלו לעבודת מזבח ואינן פנויין לחרוש ולזרוע, לכן ה׳ הוא נחלתו ונוטל פרס מזומן מבית המלך. דכיון שנוטל פרס מבית המלך, מובן, שנוטל גם חלק בביזה, וכמבואר בהלכות מלכים³¹ שהמלך נוטל חלק בביזה. דמזה מובן שלא חסר בענין החלק ונחלה, אלא דלפי שאינו פנוי לעסוק בזה, הרי הוא מקבל פרס מבית המלך שזה כולל גם ענין הזה ובאופן נעלה יותר.

ומזה יובן בעבודת האדם, דאלו שהם משבט יששכר, מארי תורה³², צ״ל אצלם ההרגש דאל יתבייש מפני המלעיגים עליו³³. דהמלעיג יכול להיות שומר תורה ומצוות ומקיים כל המצוות, ומ״מ יש לו חלק ונחלה בעבודה גשמית, דהוא משבט זבולון, וטוען אשר הרוצה שיעשיר ירבה בסחורה³⁴, וא״כ הרי ענין זה חסר לכאורה אצל מארי תורה, היינו שהעשירות שלהם אינה אותה עשירות שאצל שבט זבולון בעלי עסקים. ולזאת אומרים, שאין הם ח״ו למטה במדריגה, אלא אדרבה, אפילו בעניני עשירות הרי בלשון המשנה³⁵ שולחנך גדול משולחנם, היינו לא רק שיש להם חלק בעולם הבא, עשירות ברוחניות, אלא גם שולחנם, גשמיות. וזהו מה שמסיים בכתוב הוא ובניו כל הימים. דלכאורה אינו מובן, למה מזכירים כאן במיוחד את ענין הבנים, והרי בלאו הכי הבנים גם המה משבט לוי, וא״כ הרי הם מקבלים כבר את הברכה בזכות עצמם. אך הענין הוא, כי זוהי שלימות בהאב, שענין זה נמשך גם בבניו, ובלשון המשנה³⁶ דאחד מהדברים שנאה לצדיקים הוא ענין הבנים כפשוטו. ועד״ז במה שמסיים כל הימים, דאיתא בספרי³⁷ אפילו בחו״ל, והיינו לא רק בחו״ל כפשוטה, אלא גם בחו״ל ברוחניות הענין.

וזהו גם כללות ענינו של חודש אלול, וכמובא לעיל שנוהגין לכתוב באגרת מתחילת אלול ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ובהוספה (כיון שצריך לפרש ככל האפשרי), שיהי׳ זה בטוב הנראה והנגלה. וזהו ענין אני לדודי ודודי לי ר״ת אלול, דמיד אחרי ההעלאה מלמטה, אני לדודי, באה בוודאות ההמשכה מלמעלה, ודודי לי, שהמלך נמצא בשדה ומקבלים פניו והולכים עמו אל העיר עד להיכל מלכותו. וכן יהי׳ בפשטות, כמ״ש³⁸ ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, והרי כשגלו³⁹ לאדום שכינה עמהם, וכשעולים שכינה עולה עמהם. וכמ״ש⁴⁰ ושב ה׳ אלקיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, שהקב״ה עצמו שב עם ישראל, והולכים להיכל מלכותו, אל ארץ ישראל, ארץ אשר גו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, ושם גופא אל ירושלים עיר הקודש, קרית מלך רב⁴¹, עיר בה חנה דוד⁴² מלך ישראל, ושם גופא אל בית המקדש, מקדש אדנ-י כוננו ידיך⁴³, בגאולה האמיתית והשלימה, ובמהרה בימינו ממש.

__________

1) שה״ש ו, ג.
2) אבודרהם סדר תפלת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. שער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
3) פ׳ ראה לב, א ואילך.
4) ראה זח״א קלא, ב. ע״ח שער (יג) א״א פי״א. פע״ח שער (יא) הסליחות פ״ד. וראה בפרטיות אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ב ע׳ שסט.
5) תהלים קיח, כז.
6) לקו״ת במדבר ה, א. ועוד.
7) ראה ב״ק ו, ב ואילך. ועוד.
8) שבת פח, א.
9) בהר כה, ג.
10) סד״ה לך אמר לבי ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 167. ה׳שי״ת ע׳ 285).
11) ראה שיחת ש״פ נצבים ה׳שי״ת (שיחות קודש ה׳שי״ת (ברוקלין, תשנ״ח) ס״ע 170-1).
12) ר״ה נט, ב (מהגמי״י הל׳ תשובה פ״ג).
13) לקוטי מהרי״ל הל׳ ימים הנוראים. אלי׳ רבא סתקפ״א סק״א. מטה אפרים שם ס״ט.
14) ראה ירושלמי פסחים פ״ד ה״א. תוד״ה נפסל – מנחות כ, ב. ובכ״מ.
15) ראה זח״ג צד, ב.
16) חיי שרה כג, יז.
17) בהר שם, ד.
18) שם, ב.
19) ראה לקו״ש חי״ז ע׳ 287 ואילך. וש״נ.
20) תהלים כד, א.
21) ירושלמי שביעית פ״ו ה״א. רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ד הכ״ה.
22) ראה זח״ג כח, ב. ברכות כו, ב. ב״ר פס״ח, ט. ועוד.
23) עקב יא, יב.
24) אבות פ״א מי״ז.
25) ראה חגיגה ה, ב.
26) בהר שם, כא.
27) ראה לקו״ש חי״ט ע׳ 612. וש״נ.
28) יח, א-ב.
29) שם, ה.
30) י, ח-ט.
31) פ״ד ה״ט.
32) ראה אגה״ק ס״ה (קט, א). ביאוה״ז וישב לאדהאמ״צ (כה, א-ב) ולהצ״צ (ח״א ע׳ קלד).
33) ראה רמ״א או״ח בתחלתו.
34) ראה נדה ע, ב.
35) אבות פ״ו מ״ה.
36) שם מ״ח.
37) עה״פ.
38) ישעי׳ כז, יב.
39) ראה מגילה כט, א. ספרי מסעי לה, לד. זח״א קכ, ב. לקו״ש ח״ז ע׳ 210. חי״א ע׳ 50. וש״נ.
40) נצבים ל, ג.
41) תהלים מח, ג.
42) ע״פ ישעי׳ כט, א.
43) בשלח טו, יז ובפרש״י. וראה זח״ג רכא, א.

[סה"מ אב-אלול ע' ריג ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תש״מ ע׳ רג ואילך.