בס״ד. ש״פ ויקרא, פ׳ זכור, י״ג אדר-שני ה׳תש״ל

הנחה בלתי מוגה

זכור¹ את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים², הנה זהו הקריאה דפ׳ זכור ובא בהמשך להמסופר בפ׳ בשלח³ ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, וממשיך שם בהפסוק⁴ והי׳ כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו׳ (וסדר עניני מלחמת עמלק נוגע גם להזמן שלאחרי זה, וכמ״ש⁵ מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור). ואיתא ע״ז במכילתא⁶ ובמשנה⁷ וכי ידיו של משה עושות מלחמה, אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה כו׳ היו מתגברים וכו׳.

וצריך להבין מפני מה לא מצינו ענין זה בשאר המלחמות, מתחיל מהמלחמה שהי׳ לאברהם כנגד הד׳ מלכים שנצחו את החמשה⁸, ועד״ז במלחמה שהי׳ ליעקב שהתקין עצמו למלחמה וכו׳⁹, וכן בהמלחמות שאח״כ כמסופר בתנ״ך ובאריכות בדרשות רז״ל. גם צריך להבין מפני מה דוקא במלחמת עמלק הי׳ הענין דמסתכלין כלפי מעלה, וגם מדוע הי׳ דוקא ע״י ידיו של משה. דהנה מסתכלין כלפי מעלה הו״ע הבטחון בה׳, והוא צ״ל בכל מלחמה כמ״ש הרמב״ם¹⁰, וכמ״ש¹¹ שקודם המלחמה דיברו הכהנים והשוטרים וכו׳, וכתיב¹² שה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והי׳ מחניך קדוש וגו׳, ולכן בודאי ינצח. והוודאות הוא מפני כי תצא למלחמה על אויביך¹³, ולא עם אויביך או אתו, היינו שאין לו שייכות לאותם הדרכים וההנהגות והגדרים שאצל האויב, שאילו הי׳ לו שייכות אליהם הי׳ אפשר להיות ולאום מלאום יאמץ¹⁴, אבל כשהוא יודע שהוא על אויביך, שהוא מלכתחילה למעלה ממנו, אלא משום שהקב״ה רוצה שהמלחמה תהי׳ בדרך הטבע, משום זה הוא הולך במלחמה עם כלי נשק ועושה כל תכסיסי מלחמה, וכמ״ש במלחמת עמלק¹⁵ שמה שהי׳ ויחלוש וגו׳ הי׳ לפי חרב, אבל זהו רק משום שכך הוא רצון ה׳, אבל בעצם הרי הוא יודע שהוא מלכתחילה למעלה מהאויב, שעי״ז ונתנו הוי׳ אלקיך בידך¹⁶. וזהו ענין מה שישראל מסתכלין כלפי מעלה, דפירוש הסתכלות הוא ראי׳ חזקה, וכמבואר בפוסקים¹⁷ בדברים שמותר לראותם, וכמו במלך דכתיב¹⁸ מלך ביפיו תחזינה עיניך, אע״פ דאסור להסתכל בנשיא¹⁹ וכיו״ב, שהמכוון בזה הוא ראי׳ והתבוננות חזקה. וא״כ צריך להבין מהי שייכות ענין ישראל מסתכלין כלפי מעלה (שצ״ל בכל מלחמה) לידיו של משה, והרי הסתכלות באלקות הי׳ בלאו הכי, וכמו בעת קריעת ים סוף שאמרו²⁰ זה א-לי ואנוהו, ולא הי׳ ע״י הרמת ידיו של משה, ומה שהרים משה ידו בשעת קריעת ים סוף²¹ הי׳ רק כדי שיבקע הים, ולמה דוקא במלחמת עמלק הי׳ ההסתכלות של ישראל כלפי מעלה ע״י הרמת ידו של משה.

ויובן בהקדים מ״ש בעמלק, שבא בדרך בצאתכם ממצרים, ומבואר בכתבי האריז״ל ובקבלה דמצרים הוא מיצר הגרון המפסיק בין מוחין למדות²². דהנה ידוע דישנם ד׳ אותיות של שם הוי׳, וענינם בנפש הוא²³ העשר כחות שישנם בכל נפש האלקית כמבואר בתניא²⁴, שהם שלוש אמות ושבעת ימי הבנין, מוחין ומדות, ובכללות יותר הו״ע פנימיים ומקיפים, שנר״ן הם פנימיים וחי׳ יחידה הו״ע המקיפים. והנה כדי שתהי׳ בחירה, לכן הנה את זה לעומת זה עשה אלקים²⁵, דכמו²⁶ שישנם העשר כחות בנפש האלקית, כמו״כ יש גם בנפש הבהמית העשר כתרין דמסאבותא.

והנה ענין הפנימיים בנפש האלקית מתחיל מהבנה והשגה, בינה. דמה שהוא קודם לזה, היינו הנקודה וההברקה, אין זה מדריגת הפנימיים עדיין, דהפירוש בפנימיים הוא שהאדם הוא בעל הבית ע״ז, משא״כ בההברקה, ולכן אינו בחי׳ פנימיים עדיין מפני שאינו בעל הבית ע״ז, וכמו שאנו רואים שההברקה נופלת לו מעצמה וכו׳ וגם בשעה שאינו מוכן לזה ועוסק בענין אחר, ועוד יותר שאינו רוצה בזה, שזהו ענין המקיף. משא״כ ההבנה שהו״ע הבינה שהוא ההתפשטות לפרטים וכו׳, הרי הוא בעל הבית על זה. וזהו מדריגת נשמה שבנר״ן, וכמ״ש²⁷ ונשמת שד-י תבינם שהו״ע ההבנה והשגה. ומבינה נמשך למדות, שזהו בחי׳ הרוח שהוא בלב, אבל מכיון שבחי׳ רוח הוא חלק מהנשמה עצמה, לכן יש בה גם בחי׳ המדות שבלב שמצד עצמם, ולא רק ההתפשטות של המוחין שמזה נולדו המדות בלב, אלא גם בחי׳ המדות טבעיים המסותרים, שרק הגילוי שלהם הוא ע״י המוחין, אבל הם מציאות בפני עצמם. ומהלב נמשך לכל הרמ״ח אברים, לבא פליג לכל שייפין²⁸, עד שבא במעשה בפועל, עד כמו שהוא בכח המעשה שבבהמה, וכמו התזת צרורות דגם לגבי שכל הבהמה הרי זה נחשב למעשה, דזהו הב׳ מדריגות שבמעשה (ע״ד המבואר במדות), בחי׳ המעשה כמו שבא מהשכל וכו׳, ובחי׳ המעשה שמצד עצמו, ומ״מ גם בו צריך שיפעל השכל. וכל זה הוא מדריגת הפנימיים, אבל יש גם מדריגת מקיפים כנ״ל, דהיינו מדריגת החכמה שענינו מקיף כנ״ל, שאינו בעל הבית על זה, וזהו ענין מקיף דחי׳. אבל מ״מ הרי הוא מקיף הקרוב, דלאחר שיש לו ההברקה הרי הוא בעל הבית על זה, ויש גם אמיתת המקיף, מקיף הרחוק, שהו״ע הרצון שלמעלה מהשכל לגמרי, ולא שהרצון בא מהשכל, אלא זהו הרצון שלמעלה מהשכל ומטה אותו, וזהו ענין עבודת מתנה אתן את כהונתכם²⁹, כדאיתא בתניא³⁰ שלאחר העבודה בכחות פנימיים, שמגעת עד עולם הבריאה ועד בכלל, יש בחי׳ עבודת מתנה אתן, שהו״ע נעלה יותר, המשכת בחי׳ מקיף וכו׳.

והנה כמו שהוא בנפש האלקית, כמו״כ הנה זה לעומת זה יש מדריגות אלו גם בנפש הבהמית, אלא שבנפש האלקית הם בתנועה של עלי׳, רוח האדם העולה היא למעלה³¹, ובנפש הבהמית הם בתנועה של ירידה, רוח הבהמה היורדת היא למטה³¹, וישנם בחי׳ הכחות פנימיים שבה, דהם שכל ומדות ומעשה, ובחי׳ המקיף שבה, שזהו מה שיכול לעשות דבר נגד השכל, עד שיש בה בחי׳ רצון תקיף וחזק שהיפך השכל לגמרי. וזהו ענין קליפת עמלק שהוא הרצון שלא ע״פ שכל, חוצפה בלי תגא³². וכדי לנצחו צריכים נתינת כח מבחינה עליונה ביותר, וכמ״ש באגה״ת³³ שצריך לעורר רחמים רבים מי״ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות – על נפשו, ועל ניצוץ אלקות שבבחי׳ גלות. וזהו ענין שישראל מסתכלין כלפי מעלה. והכח על זה בא ע״י הרמת ידו של משה, היינו ע״י בחי׳ משה שבכל אחד מישראל, וכמ״ש³⁴ מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, שהוא מלתא זוטרתא לגבי בחי׳ משה שבכ״א כמבואר בתניא³⁵. דמשה הוא מהז׳ רועים³⁶, והוא רועה המיוחד, ונקרא רעיא מהימנא³⁷, ודוקא ע״י בחי׳ משה, שהוא תמיד בשלימות (וואָס איז אַלעמאָל גאַנץ), עי״ז פועלים המשכת בחינה זו שלמעלה מהשתלשלות שתבוא למטה וכו׳, ועי״ז מנצחים במלחמת עמלק.

והענין בעבודה הוא, דעמלק ענינו קרירות³⁸, וצ״ל הרמת ידו (של משה), דענין ההרמה הוא ע״ד שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳³⁹, דע״י שאו ידיכם מתעלה למעלה מהוי׳ עד שיכול להיות ברכו את הוי׳, ועד״ז יובן כאן דע״י הרמת יד מגיעים למעלה מד׳ אותיות של שם הוי׳, שבנפש הו״ע העשר כחות פנימיים, וע״י הרמת ידו של משה, דהוא לעולם שלם, עי״ז אפשר לנצח את הקרירות של עמלק וכו׳.

והנה זה הי׳ גם ההקדמה למתן תורה, וכמ״ש⁴⁰ וישמע יתרו ודרשו רז״ל⁴¹ מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ומבואר בזהר⁴² דביתרו הי׳ הענין דיתרון האור מתוך החושך⁴³, שבא ע״י מלחמת עמלק, דדוקא עי״ז מגיעים למתן תורה. וזהו מחיית עמלק והמלחמה לה׳ בעמלק מדור דור, שמתחילה הוא מחה אמחה⁴⁴, ועי״ז נעשה מחה תמחה⁴⁵, שבתחילה הנצחון הוא ע״י בחי׳ אלקות שבנשמה, ואח״כ נעשה מחה תמחה, העבודה בכחות פנימיים, ועי״ז מגיעים למלחמה לה׳ בעמלק מדור דור ותרגם דרא דמשיחא, ופועלים שיהי׳ קץ שם לחושך⁴⁶, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

__________

1) לכללות מאמר זה (וב׳ מאמרים שלאחריו – ד״ה והי׳ כאשר ירים משה (סה״מ פורים ע׳ קצב ואילך) וד״ה וידבר גו׳ זאת חוקת (לקמן ח״ב ע׳ לט ואילך)) – ראה ד״ה זה (וד״ה והי׳ כאשר ירים משה וד״ה ראשית גוים עמלק) פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ רעח ואילך). וראה גם הנסמן בסה״מ שם (בהוצאת קה״ת, תשמ״ט) ע׳ שנח הערה 1.
2) תצא כה, יז.
3) יז, ח.
4) שם, יא.
5) שם, טז.
6) עה״פ.
7) ר״ה כט, א.
8) לך לך יד, א ואילך.
9) ע״פ ל׳ רש״י – וישלח לב, ט.
10) סהמ״צ מ״ע קצא.
11) פ׳ שופטים כ, ג ואילך.
12) תצא כג, טו.
13) ר״פ תצא (כא, י).
14) תולדות כה, כג.
15) בשלח שם, יג.
16) ראה גם לקו״ת תצא לז, א. ובכ״מ.
17) ראה מג״א או״ח סקכ״ח ס״ק לה. שו״ע אדה״ז או״ח שם סוף סעיף לו. ועוד.
18) ישעי׳ לג, יז.
19) חגיגה טז, א.
20) בשלח טו, ב.
21) שם יד, כא.
22) ראה ל״ת להאריז״ל פ׳ וישב. תו״א ויחי (הוספות) קב, ג. וארא נח, ב. יתרו עא, ד.
23) ראה לקו״ת ר״פ ראה.
24) פ״ג.
25) קהלת ז, יד.
26) תניא פ״ו.
27) איוב לב, ח.
28) ראה זח״ג קסא, ב. רכא, ב.
29) קרח יח, ז.
30) אגה״ק ס״ו (קי, ב).
31) קהלת ג, כא.
32) סנהדרין קה, א.
33) פ״ח.
34) עקב י, יב. ברכות לג, ב.
35) רפמ״ב.
36) סוכה נב, ב.
37) ראה זהר ח״ב כא, א. ח״ג כז, סע״ב (ברע״מ). יל״ש איכה סוף רמז תתקצז. תניא רפמ״ב. ובכ״מ.
38) ראה תנחומא תצא ט. פרש״י תצא כה, יח. וראה גם ד״ה ויאמר משה תש״ט (סה״מ תש״ט ע׳ 65 (השני)).
39) תהלים קלד, ב.
40) ר״פ יתרו (יח, א).
41) זבחים קטז, א. מכילתא ופרש״י עה״פ.
42) ח״ב סז, ב. סח, א. וראה ד״ה ויאמר משה שבהערה 38 ( סה״מ תש״ט ע׳ 56 (השני) ואילך). ועוד.
43) ל׳ הכתוב – קהלת ב, יג.
44) בשלח יז, יד.
45) ס״פ תצא (כה, יט).
46) איוב כח, ג.

[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' רו ואילך]

״כ״ק אדמו״ר שליט״א בעת ההתועדויות דש״פ זכור, בסעודת פורים וש״פ פרה שנה זו, הואיל לאמר חלקים ממאמרים הנ״ל [ד״ה זכור, והי׳ כאשר ירים משה, ראשית גוים עמלק פר״ת] עם שינוים והוספות״ (מהקדמת המו״ל לקונטרס מאמרים הנ״ל).
כעין שיחה. מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תש״ל ע׳ 174 ואילך.