בס״ד. ש״פ בהעלותך, ט״ז סיון ה׳תש״ל

הנחה בלתי מוגה

וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא גו׳¹, וצריך להבין, הלא בפרשה זו מדבר אודות הדלקת הנרות ואופנה, ומעשה המנורה כבר נתבאר לעיל בספר שמות², וא״כ מהו אומרו כאן וזה מעשה המנורה גו׳. ועוד זאת, שהרי אינו מבאר כאן אלא פרט אחד במעשה המנורה שעד ירכה עד פרחה מקשה היא, וא״כ מהו שאומר וזה מעשה המנורה. וצריך לומר, שדוקא פרט זה שבמעשה המנורה נוגע למ״ש לפני זה³ אודות הדלקת המנורה, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, וכדלקמן. והנה התורה היא נצחית⁴, ומזה מובן, שגם בזמן שאין בית המקדש קיים ישנם ענינים אלו בעבודת האדם, וצריך להבין הענין בזה.

והענין הוא (כמבואר בלקו״ת⁵), דהנה מנורה נקראת כנסת ישראל שהיא ספירת המלכות, הנקראת כנסת ישראל ע״ש שכונסת בתוכה בחי׳ אלקות הנק׳ ישראל (בחי׳ ז״א), ועד״ז נקראת כנס״י למטה לפי שהיא שורש נשמות ישראל, שכוללת את כל נשמות ישראל. דזהו מ״ש בהפטרת זכרי׳ אודות המנורה⁶ זה דבר ה׳ אל זרובבל, דזרובבל הוא הנשיא⁷, שהנשיא הוא הכל (כמ״ש רש״י⁸), היינו שהוא כולל כל נשמות ישראל. והנה העבודה דהדלקת המנורה נתבאר בלקו״ת ריש פרשתנו שענינה הוא להעלות את כל שבעת הסוגים דבני ישראל, וכמ״ש³ בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, דשבעת הנרות הם ז׳ מדריגות בעבודת ה׳, ועבודת הדלקת הנרות היא להעלותם אל מול פני המנורה, דהיינו⁹ בחי׳ פנימיות רצון העליון. והטעם שכל שבעת המדריגות (הסוגים) דבנ״י מתעלים בשוה אל מול פני המנורה, הוא משום שבפנימיותם הם במדריגה אחת. וזהו גם מה שנבואת המנורה הנ״ל נאמרה לזרובבל, דזרובבל הוא גם אותיות זרע בלול, שבלול בזרע אדם וזרע בהמה¹⁰, שהם שני הסוגים הכלליים בנשמות ישראל (כמבואר ענינם בד״ה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם¹¹), והיינו ששני סוגים אלו (ועד״ז בפרטיות יותר ז׳ המדריגות הנ״ל) בלולים יחד, שהם בשוה. ועל זה מבאר הכתוב טעם הדבר, כי זה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, דמציאות המנורה בעצם היא מציאות אחת, מקשה היא. ועוד זאת, דגם כשמחולקת למדריגות חלוקות, מירכה עד פרחה, דירכה הוא רגל התחתון ופרחה הם הפרחים העליונים, שזהו ענין התפארת והיופי, דתפארת הוא הגוף שלמעלה מהרגל (כמאמר¹² תפארת גופא), ועוד זאת דפרחה הם גדולי הצדיקים (כמבואר בלקו״ת שם¹³) הנקראים פרחה ע״ש שתורתם ותפילתם פורחת לעילא ע״י דחילו ורחימו שהם הגדפין¹⁴, הרי גם אז מקשה היא, היינו שהם מציאות אחת. וזהו גם מה שמביא כאן שהמנורה היתה עשוי׳ זהב, כי ע״י ההתבוננות בענין זה שכל ישראל הם מקשה אחת, עי״ז באים למעלת הזהב על הכסף, דכסף הוא בחי׳ אהבה דהיינו אהבה מסותרת שיש תמיד בלב כל איש ישראל¹⁵, משא״כ זהב הו״ע היראה¹⁶, שזה בא ע״י התבוננות וכו׳, והיינו יראה נעלית יותר מהאהבה, בחי׳ יראה פנימית ויראת בושת.

והנה אח״כ ממשיך בכתוב וכופל מקשה היא, שבזה בא ללמד ענין נוסף, כדילפינן בגמרא מנחות¹⁷ מקשה דסיפא למאי אתא, ומבאר בזה בלקו״ת¹⁸ שזהו מה שכל ישראל צריכים להיות באחדות גמורה זה עם זה שלא להביט ברעת חבירו כו׳. והיינו, דזה שכל ישראל הם מקשה אחת אינו רק מצד זה שיש מעלה ברגל על הראש¹⁹ (כמבואר במ״א²⁰), משום שיש ענינים ברגל שהראש צריך אל הרגל ובלעדי הרגל אין הראש יכול לעשותם בעצמו, אלא עוד זאת שהאחדות היא באופן שלא יביט גם ברעת חבירו. ומבאר זה²¹, שכמו בעשיית המנורה כפשוטה פרש״י²² שהי׳ ככר עגול ומקיש בקורנס כו׳, וע״י הכאת הקורנס יורד הזהב העליון למטה והתחתון עולה למעלה, כך צריך לידע האדם בעצמו, שיש למעלה מנורה מקשה, שהעליון יורד למטה והתחתון עולה למעלה, שהרע יורד לפעמים למטה ונכנס באדם רע, ולהיפך עשיית איזה מצוה מאדם רע לפעמים עולה למעלה ונוטלה אחר, וכל אדם צריך לתלות החסרון בו, והטוב שלו שמא הוא מאחר שעלה למעלה, ורעת אחרים שמא הוא שלו שירד למטה. וזהו ענין מקשה אחת, שלא רק שבשרשם הם דבר אחד, אלא שגם למטה הרי הם מציאות אחת, עד שמשום זה לא יביט ברעת רעהו, וכמ״ש רבינו הזקן באגרת הקודש²³ שצריך לקיים מ״ש²⁴ ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ועי״ז מקיימים בשלימות ענין העלאת המנורה אל מול פני המנורה, לפנימיות רצון העליון.

ועל ידי זה באים גם לקיום סיום הכתוב כן עשה את המנורה, ופרש״י מי שעשאה, ומדרש אגדה²⁵ ע״י הקב״ה נעשית מאלי׳, דיש לומר הפירוש בזה, שבתחילה צ״ל העבודה מלמטה בדרך אתערותא דלתתא, מי שעשאה, ואח״כ באים למדרש אגדה שהו״ע סודות התורה (שבאגדות רוב סודות התורה גנוזין בהן²⁶), היינו הפנימיות שלמעלה, שנמשך הענין כפי שהוא ע״י הקב״ה, בדרך אתעדל״ע. ועד שבאים אל ביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

__________

1) פרשתנו (בהעלותך) ח, ד.
2) תרומה כה, לא ואילך.
3) פרשתנו שם, ב.
4) תניא רפי״ז. ובכ״מ.
5) פרשתנו (בהעלותך) ד״ה וזה מעשה המנורה (לב, ד).
6) זכרי׳ ד, ב.
7) ראה לקו״ת ריש פרשתנו (כט, ג).
8) עה״פ חוקת כא, כא.
9) לקו״ת פרשתנו שם (ל, ד).
10) לקו״ת שבהערה 5.
11) תו״א ר״פ משפטים (עד, ג).
12) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
13) לב, ד.
14) לקו״ת שם, סע״ד בשם הזהר. וראה תקו״ז ת״י (כה, ב).
15) תניא פי״ח (כג, ב). ובכ״מ.
16) לקו״ת שם, ד.
17) כח, א.
18) לג, א.
19) ראה לקו״ת שם לג, ג.
20) לקו״ת ר״פ נצבים.
21) לקו״ת שם לב, ד.
22) עה״פ פרשתנו שם, ד.
23) סו״ס כב. וראה גם אגרות-קודש אדמו״ר הזקן (קה״ת, תש״מ. תשמ״ז) ע׳ קב.
24) זכרי׳ ח, יז.
25) תנחומא פרשתנו ג. במדב״ר פט״ו, ד.
26) הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב ס״ב. אגה״ק סכ״ג (קלז, א).

[סה"מ במדבר ח"א ע' קסח ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תש״ל ע׳ 247 ואילך.