בס״ד. י״ב תמוז ה׳תש״מ
הנחה בלתי מוגה
גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה1, ומביא בעל הגאולה במאמרו ד״ה זה2 בי״ב תמוז בשנה ההיא (דהמאסר והגאולה) מה שאמרו רז״ל במסכת חולין3 גפן אלו ישראל כו׳ אומה זו כגפן נמשלה וכו׳ (כמבואר שם איך כל סוגי בנ״י הם בדוגמת הסוגים בעץ הגפן, מן הפירות עד העלים, ומכולם מורכב יחד (שטעלט זיך צוזאַמען) הגפן). וממשיך בהמאמר, והנה טעם הדבר מה שישראל נמשלו לגפן איתא במדרש רבה4 מה הגפן כשרוצים להשביחו עוקרים אותו ממקום זה ושותלים אותו במקום אחר, כך ישראל עקרן ממצרים והביאן למדבר והתחילו מצליחים וקיבלו את התורה והקדימו נעשה לנשמע5. וזהו גפן ממצרים תסיע. ואח״כ ותטעה, שהביאם לארץ טובה ורחבה6, לארץ אשר גו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה7.
והנה כתיב8 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וידוע דיוק הזהר בזה9, כימי, כיום מיבעי לי׳ דהא בחד זמנא נפקו, וכמ״ש10 למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים גו׳, יום לשון יחיד, ט״ו בניסן. ומבאר בעל הגאולה במאמרו על פסוק זה11 דכל הימים מט״ו ניסן דשנה ההיא עד ביאת משיח צדקנו, הם ימי יציאה ממיצרים וגבולים, עד שמגיעים לאראנו נפלאות בביאת משיח צדקנו, היינו שאז יהיו נפלאות אפילו לפי ערך הנסים שהיו בעת יציאת מצרים, עד שלעתיד לבוא יהי׳ הנס דיציאת מצרים טפל, והנסים דלעתיד לבוא יהיו העיקר.
והנה מזה מובן, דכשם שהיו בפרטיות מ״ב מסעות במדבר בצאתם ממצרים עד בואם אל ארץ ישראל, עד״ז הוא בימי היציאה ממצרים בכללות, היינו מן היום ההוא עד ביאת משיח צדקנו, דכל העבודה במשך הזמן הזה היא באופן של מסעות, גפן ממצרים תסיע. דהעבודה בזמן הגלות, ובפרט בהחושך הכפול והמכופל, במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים12, אין מים אלא תורה13, נקראת בשם תסיע, מסע, אשר ע״פ ה׳ יחנו וע״פ ה׳ יסעו14, ובלשון בעל הגאולה15 ניט מיט אונזער ווילען זיינען מיר אַוועק און ניט מיט אונזערע כחות וועלן מיר צוריק קומען קיין ארץ ישראל. אבינו מלכנו ית׳ האָט אונז פאַרטריבען אין גלות והוא ית׳ וועט אונז אויסלייזען (לא ברצוננו יצאנו מארץ ישראל ולא בכחותינו נחזור לארץ ישראל. אבינו מלכנו ית׳ הגלנו בגלות והוא ית׳ יוציאנו) ויקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ (וכמ״ש16 ואתם תלוקטו לאחד אחד בית ישראל) ויוליכנו קוממיות ע״י משיח גואל צדק לארצנו הקדושה.
וביאור הענין הוא, הנה מזכירין יציאת מצרים בכל יום וגם בלילות (כל ימי חייך לרבות הלילות17), וההזכרה היא בקריאת שמע. ומבאר רבינו הזקן בתניא18, דמה שתיקנו פ׳ יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דוקא, הוא לפי שענין קריאת שמע הוא היציאה מהמיצרים וגבולים כו׳. דקריאת שמע התחלתה היא בענין המסירות נפש, באמירת ה׳ אחד (בפסוק הראשון שבפרשה הראשונה)19. ואח״כ אומרים ואהבת את ה׳ אלקיך20, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא21, והאהבה היא שורש כל רמ״ח מצוות עשה22 כולל המצוות עשה דיראת ה׳ שהיא שורש כל שס״ה מצוות ל״ת, וממשיך בכל מאדך20, דכל זה הוא באופן דמסירות נפש. וזהו מה שמדייק במדרש הנ״ל, וקיבלו התורה והקדימו נעשה לנשמע. דהקדמת נעשה לנשמע היתה תנאי והכנה לקבלת התורה בפעם הראשונה על הר סיני, ועד״ז הרי הוא תנאי ללימוד התורה בכל זמן ובכל מקום, דצ״ל הקדמת ברכת התורה, ברכו בתורה תחילה23, דהברכה היא אשר קדשנו במצוותיו וצונו, ובברכת התורה אומרים אשר נתן לנו את תורתו ומסיימים ברוך אתה ה׳ נותן התורה לשון הוה. והיינו שמבטל עצמו ומוסר את עצמו לנותן התורה, עד שלימוד התורה הוא באימה וביראה וברתת ובזיע24, תכלית שלימות הביטול. דדוקא עי״ז מתקיים בו פתח לבי בתורתך25, הצלחה בלימוד התורה, כולל מה שגדול לימוד שמביא לידי מעשה26. וזהו כימי צאתך מארץ מצרים לשון רבים, דכל הימים הם ימי צאתך מארץ מצרים, לפי שבהיותם בגלות (ובפרט בימינו אלה) הרי העבודה היא באופן של מסירות נפש, דבהיותם בגלות ובמדבר העמים לומדים תורה ומקיימים מצוות. וזוהי ההכנה לאראנו נפלאות, וכמאמר27 המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, דע״י לימוד התורה בזמן הגלות באים אל לימוד התורה באופן של עשירות, ע״י משיח צדקנו שילמד תורה את כל העם כולו28.
ויובן ענין העבודה דזמן הגלות, ע״פ מה שמבאר בעל הגאולה בד״ה וידעת29 גו׳ כי הוי׳ הוא האלקים30. הנה אלקים הו״ע מדת הדין, ואלקים הוא לשון רבים31, היינו שנמצאים ברשות הרבים, ועד שאלקים יכול להיות גם תואר לבשר ודם (דיין וכיו״ב). וזהו ענין העבודה דזמן הגלות, לדעת כי הוי׳ הוא האלקים. והענין הוא, דכשם שבבריאת העולם בכללותו כתיב בתחילת הענין32 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי׳33), היינו שהבריאה בגלוי היתה ע״י שם אלקים, אבל אח״כ כתיב34 אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים, תולדות מלא כתיב לפי שעולם על מילואו נברא35, היינו שבשם אלקים נמצא שם הוי׳ (הוי׳ אלקים), ויתירה מזו, הוי׳ הוא האלקים, היינו, דזה מה ששם אלקים מהוה הוא ע״י שבו נמשך שם הוי׳ שהוא שם העצם36 ושם המפורש37. וכמבואר בספרי קבלה ומבואר באריכות בתורת החסידות38, שבכל השמות יש אורות וכלים. וזהו ענין ז׳ שמות שאינם נמחקים39, לפי שיש ז׳ אופני כלים. אבל בכל הכלים נמצא האור, שהאור הוא שם הוי׳. וזהו הוי׳ הוא האלקים, דהכלי בטל אל האור. וכמו שהוא בפשטות, באור וכלי, היינו כלי ודבר הנמצא בתוכו, הרי אם הכלי הוא כלי אמיתי הרי הוא בטל אל הדבר הנמצא בו, וכידוע בהלכות שבת40 שהמוציא אוכלין בכלי פחות מכשיעור פטור אף על הכלי שהכלי טפל להאוכלין. דמה שכן הוא בדברים גשמיים, שהכלי בטל אל האור, הוא לפי שכן הוא בשורש הענינים, דהכלים בטלים אל האורות. ועד״ז הוא בשם הוי׳ ושם אלקים, דכתיב41 כי שמש ומגן הוי׳ אלקים, דשם אלקים הוא מגן ונרתק לשם הוי׳42, היינו שהוא כלי ובטל לשם הוי׳. ומזה נמשך בעבודה בפועל, דהגם שבריאת העולם היתה בגלוי ע״י שם אלקים, וכתיב43 נעשה אדם לשון רבים, דהרוצה לטעות יטעה44, ואלקים לשון רבים, מ״מ הרי הוא יודע שזהו ענין אלקים קדושים45, ובתוכו נמצא שם העצם ושם המיוחד46, ועד לשם המפורש (שיתגלה לעתיד לבוא, כשאני נכתב אני נקרא47), ובמילא הרי שם אלקים בטל לשם הוי׳ ועד שהוי׳ הוא האלקים, ועד שענין זה הוא באופן דידיעה (וידעת גו׳), בהכרה חזקה, יתקע מחשבתו בחוזק48.
אמנם למעלה מזה הוא מה שכתוב49 גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו. דהגדלות דהוי׳ היא דוקא ע״י ההתלבשות בעיר אלקים, היינו ע״י שמהפך את חלקו בעולם ובונה ממנו עיר אלקים, דכשם שעיר כפשוטה עשוי׳ מהרבה בתים וחומה וכו׳ וכל בית נבנה ע״י אבנים, כדאיתא בספר יצירה50 שני אבנים בונות שתי בתים וכו׳ מכאן ואילך צא וחשוב וכו׳, והיינו דע״י שמקבץ את כל ניצוצות הקדושה ובונה מהם עיר אלקים, עי״ז הוא ממשיך את הגדלות דהוי׳. וזהו מה שע״י ההתלבשות דהוי׳ בעיר אלקינו, הנה דוקא עי״ז נעשה יתרון האור מתוך החושך וההעלם וההסתר, ויתרון החכמה מתוך הסכלות.
והנה גדלות זו דשם הוי׳ היא כאשר הוא בעיר אלקינו דוקא, היינו אלקי ישראל (לא אלקים סתם). כי דוקא ע״י עבודת ישראל ע״י החלק אלוקה ממעל ממש51 שבו הרי הוא מוסיף כח בגבורה של מעלה52. וזהו מה שהוא עושה מן העולם שיכול להיות גל של אבנים שיהי׳ גל עד53, לשון עדות, שמעיד על הקב״ה בעולם. והוא ע״י שעושה בהאבנים סדר מסודר, עד שיהי׳ בית ודירה ועיר לאלקינו, דעי״ז גדול הוי׳ ומהולל מאוד, שמוסיף גדלות בשם הוי׳.
והנה בזה גופא יש ב׳ מדריגות. הא׳ היא הגדלות דהוי׳ כפי שהוא בעיר אלקינו, והב׳ היא מדריגה שלמעלה מזה, והוא מה שאמרו רז״ל54 לעתיד לבוא הקב״ה מוציא חמה מנרתקה, כלומר, שיתגלה בחי׳ שמש הוי׳ מבלי העלם המגן דשם אלקים. והענין בעבודה הוא, כפי שנת״ל, דצ״ל הקדמת נעשה לנשמע, ענין המסירות נפש, קדמיתו פומייכו לאודנייכו55, היינו שהוא מקבל על עצמו מלכתחילה לקיים כל מה שיצטוה, מבלי שום הפרש, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך56. ובמדה שאדם מודד בה מודדים לו57, דע״י עבודה זו דיציאה מההגבלות והמגן והנרתק שלו, באים לגילוי שם הוי׳ שלמעלה מהתלבשות בשם אלקים, מוציא חמה מנרתקה, עד שכפי שאני נכתב כך אני נקרא, גילוי שם הוי׳ שהוא שם המיוחד ושם המפורש ושם העצם.
והנה ע״ד ההפרש בין ב׳ אופנים הנ״ל (גדול הוי׳ בעיר אלקינו, ומוציא חמה מנרתקה) הוא גם ההפרש בין ב׳ המספרים דמאה ומאה ואחד. וכמבואר בלקו״ת58, דמספר מאה מורה על תכלית השלימות, עד לתכלית השלימות שבתורה שהן האותיות ם׳ וס׳ שבלוחות שבנס היו עומדות59. דהלוחות עצמם הם בחי׳ נס כמ״ש60 והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא, ובזה גופא הי׳ נס נוסף דהאותיות ם׳ וס׳ היו עומדות בנס. דם׳ וס׳ בגימטריא מאה. אמנם למעלה מזה הוא מ״ש61 והחכמה מאין תמצא, דחכמה היא ראשית ותחילת הכחות הפנימיים שבאדם, והיא תמצא מאין, מאין בגימטריא ק״א, היינו למעלה מזה. ועד״ז הוא בעבודת האדם (כדאיתא במסכת חגיגה62) דאינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת. דמאה פעמים הי׳ אז הטבע והרגילות ללמוד, משא״כ מספר מאה פעמים ואחת היינו שמשנה מעמדו ומצבו וטבעו ורגילותו.
והנה עד״ז הוא גם ההפרש בין המזמור מאה שבתהילים למזמור המאה ואחד. וביאור הענין הוא, הנה מזמור המאה הוא מזמור לתודה, דענין התודה (ההודאה) הוא על הנס, כמאמר63 ארבעה צריכין להודות כו׳ ולמדים זאת ממ״ש64 יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם, היינו שההודאה היא על נפלאות. וכמבואר בדרושי מזמור לתודה65, דענין ההודאה הוא על הניסים שרואים בעולם, וזהו גם מה שלעתיד לבוא כל הקרבנות כולם בטלים וקרבן תודה אינו בטל66. וזהו מה שממשיך במזמור דעו כי הוי׳ הוא אלקים, דאלקים לשון רבים מורה שנמצאים בעולם, ברשות הרבים, ושם יודע כי הוי׳ הוא האלקים. שגם זה הוא ענין הנס שבעולם. דכל זה הוא בבחי׳ הניסים הקשורים עם העולם, אלא שלפי ערך העולם הוא נס. וע״ד מה שהאותיות ם׳ וס׳ שבלוחות בנס היו עומדות. וזהו מזמור לתודה הריעו לה׳ כל הארץ, הריעו לה׳ כל הארץ ר״ת הלכה (כמבואר בכתבי האריז״ל67), דענין ההלכה הוא בעולם כמ״ש68 הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות69, וכמ״ש הבעש״ט70 דמ״ש האר״י ז״ל שהלכה ר״ת הריעו לה׳ כל הארץ רצה לומר שלהליכה זו צריך לשבר (הריעו לשון שבירה) כל הארציות וחומריות כו׳. דמכל זה מובן שזה קשור עם העולם. וזהו גם מה שנאמר הריעו לה׳ כל הארץ, ואיתא במדרש71 אי זה יום שאנו ואתם (ישראל ואומות העולם) שמחים זה יום ירידת גשמים, שנאמר הריעו לה׳ כל הארץ, ישראל ואומות העולם, ומוסיף ומבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ72 דאעפ״כ עיקר הענין דהריעו לה׳ כל הארץ הוא אצל ישראל דוקא, דבראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית73, היינו בחינה זו שבתורה הנמשכת לעולם, הליכות עולם לו, ועד״ז הוא בישראל, שעל ידם נמשך הענין לאומות העולם, וכמובא להלכה74 שבני ישראל צריכים להשתדל שבני נח יקיימו את ז׳ המצוות דידהו, עד שיהי׳ לעבדו כולם שכם אחד75.
אמנם למעלה מזה הוא מזמור ק״א שבתהילים76, לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה לך ה׳ אזמרה. דהנה מבואר במפרשי התנ״ך77, דגם על חסד וטוב הנראה והנגלה אשירה לך, וגם על עניני משפט ודין וחסדים המכוסים אשירה ואזמרה. שזהו למעלה ממזמור הק׳, מזמור לתודה, דהרי שם ההודאה היא רק על נס שאירע לו, משא״כ במזמור הק״א הרי הוא מודה ומשבח ומזמר גם על חסדים המגולים וגם על חסדים המכוסים. וזהו גם מ״ש ב׳ הלשונות אשירה ואזמרה, דשירה היא בפה וזמר הוא בכלי. היינו דענין השירה הוא בפה ובדיבור בלי המדידה והגבלה דכלים, משא״כ זמר הוא בכלי, ע״ד ענין המשפט שהוא ענין חסדים המכוסים בלבוש ובכלי. ועל ב׳ האופנים, חסדים המכוסים וחסד המגולים בטוב הנראה והנגלה, הרי הוא משבח להקב״ה. דענין זה הוא ע״י עבודה שהיא בדוגמת הקדמת נעשה לנשמע.
וזהו גפן ממצרים תסיע, דע״י שיהודי מסייע את עצמו ע״י עבודתו מתוך מיצריו וגבוליו, הרי הוא פועל למעלה קיום היעוד שבפסוק זה, גפן אלו ישראל ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, שמגרשים את כל עניני הגוים, בדוגמת מה שכתב רש״י בתחילת פירושו על התורה שהקב״ה נטלה מהם ונתנה לנו, ובאופן של ותטעה, כמ״ש78 נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ואז מגיעים לאראנו נפלאות, שיהי׳ שינוי הטבע של כל עניני העולם. דבתחילה תהי׳ התקופה שאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד79, ואח״כ יהי׳ שינוי הטבע לגמרי, עד שוגר זאב עם כבש, עד ונער קטן נוהג בם80, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה׳81. ובקרוב ממש, ע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות82, שזהו ענין המסעות מימי צאתך מארץ מצרים, נגיע אל ירדן יריחו, משיח דמורח ודאין83 (כמבואר בלקו״ת84). ובקרוב ממש יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ואז יקויים היעוד אראנו נפלאות, וילמד תורה את כל העם כולו, וכשם שאני נכתב כך אני נקרא, בקרוב ממש, בבית המקדש השלישי, במהרה בימינו ממש.
__________
1) תהלים פ, ט.
2) סה״מ תרפ״ז ע׳ קצז (קונטרסים ח״א קעו, ב) ואילך.
3) צב, א.
4) שמו״ר פמ״ד, א.
5) משפטים כד, ז. שבת פח, א.
6) שמות ג, ח.
7) עקב יא, יב.
8) מיכה ז, טו.
9) ח״ג קעו, א.
10) פ׳ ראה טז, ג.
11) סה״מ תש״ח ע׳ 159.
12) עקב ח, טו.
13) ב״ק יז, א.
14) בהעלותך ט, יח.
15) בשיחתו מיום א׳ ג׳ תמוז תרפ״ז (סה״ש תרפ״ז ע׳ 169. סה״מ תרפ״ז ע׳ קצו. קונטרסים שם קעה, ב. לקו״ד ח״ד תרצא, ב).
16) ישעי׳ כז, סב.
17) ברכות יב, ב (במשנה). ועוד.
18) פמ״ז.
19) ואתחנן ו, ד.
20) שם, ה.
21) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א.
22) תניא רפ״ד. רפמ״א. חינוך קטן (הקדמה לשעהיוה״א). וראה בהנסמן בליקוט פירושים ומ״מ לשם.
23) נדרים פא, א.
24) ברכות כב, א.
25) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א). וראה לקו״ת במדבר טו, ג. ועוד.
26) קידושין מ, ב.
27) אבות פ״ד מ״ט.
28) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. וראה לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א) ואילך. סהמ״צ להצ״צ קי, ב. סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. וש״נ.
29) ואתחנן ד, לט.
30) סה״מ קונטרסים ח״א רסב, ב ואילך. וראה גם ד״ה דעו כי ה׳ הוא אלקים: שם רסו, א. סה״מ תש״א ע׳ 146 ואילך. סה״מ אידיש ע׳ 146 ואילך.
31) ראה גם פרש״י וירא כ, יג. וישלח לה, ז.
32) בראשית א, א.
33) פרש״י בראשית שם, יד.
34) שם ב, ד.
35) ראה ב״ר פי״ג, ג. פי״ב, ו. פי״ד, ז.
36) כס״מ הל׳ ע״ז פ״ב ה״ז. פרדס שער (יט) שם בן ד׳ פ״א. מו״נ ח״א פס״א ואילך. עיקרים מאמר ב׳ פכ״ח.
37) סוטה לח, א. סנהדרין ס, א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
38) ראה תו״א בא ס, א ואילך. ובכ״מ.
39) שבועות לה, א. רמב״ם שם.
40) שבת צג, ב.
41) תהלים פד, יב.
42) ראה שעהיוה״א פ״ד. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע ש ואילך). ובכ״מ.
43) בראשית א, כו.
44) ב״ר פ״ח, ח.
45) יהושע כד, יט.
46) סוטה וסנהדרין שבהערה 37.
47) פסחים נ, א.
48) תניא ספ״ג. וראה גם שם פמ״ב (נט, ב).
49) תהלים מח, ב. וראה ד״ה זה שבהערה 2 (סה״מ תרפ״ז שם ע׳ קפד (קונטרסים שם קעז, סע״א) ואילך). וראה ג״כ בארוכה לקו״ש ח״ט ע׳ 157 ואילך.
50) פ״ד מט״ז.
51) ראה תניא רפ״ב.
52) ראה איכ״ר פ״א, לג. ספרי האזינו לב, יח.
53) ויצא לא, מז. וראה לקו״ת שה״ש לו, ג. ועוד.
54) ראה נדרים ח, ב. תנחומא שופטים ט. זח״ג יז, רע״א. וראה שעהיוה״א רפ״ד.
55) שבת שבהערה 5.
56) ברכות נד, א (במשנה).
57) סוטה ח, ב.
58) פ׳ ראה כב, ג.
59) שבת קד, א.
60) תשא לב, טז.
61) איוב כח, יב.
62) ט, ב. וראה תניא פט״ו.
63) ברכות נד, ב. רמב״ם הל׳ ברכות פ״י ה״ח. טושו״ע ר״ס ריט. סדר ברכות הנהנין לאדה״ז פי״ג ס״ב.
64) תהלים קז, ח. טו. כא. לא.
65) סידור (עם דא״ח) מד, ב ואילך. אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ שע. וראה ד״ה מזמור לתודה תשי״ז (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ קלט ואילך). וש״נ.
66) ויק״ר פט״ז, ז. פכ״ז, יב. תנחומא אמור יד.
67) ל״ת להאריז״ל עה״פ.
68) חבקוק ג, ו.
69) נדה בסופה.
70) כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן קעב (כב, א). סימן שכ (מו, א).
71) דב״ר פ״ז, ז.
72) אוה״ת (יהל אור) שם ע׳ שסח. שם ע׳ שעב.
73) תנחומא (באָבער) עה״פ פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), רש״י ורמב״ן עה״פ. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
74) רמב״ם הל׳ מלכים פ״ח ה״י.
75) ע״פ צפני׳ ג, ט. וראה לקו״ש חכ״ג ע׳ 175.
76) להעיר שביום זה (י״ב תמוז תש״מ) החלה שנת הק״א להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. ד״ה ברוך הגומל (הא׳) תשמ״ה (לקמן ע׳ שיא). וש״נ. המו״ל.
77) ראה פרש״י עה״פ. ועוד. וראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ע׳ שעח).
78) ישעי׳ ס, כא.
79) ברכות לד, ב. ועוד.
80) ישעי׳ יא, ו.
81) שם, ט.
82) ראה תניא רפל״ז.
83) סנהדרין צג, ב.
84) מסעי צ, ד ואילך.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' רמז ואילך]
נדפס בסה״מ תש״מ ע׳ קעז ואילך.