בס״ד. מוצאי ש״פ חוקת-בלק, י״ב תמוז ה׳תשל״ט
הנחה בלתי מוגה
דעו כי ה׳ הוא אלקים הוא עשנו ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו1. ומביא ע״ז בעל הגאולה ויום ההולדת במאמרו עה״פ2 [דפסוק זה הוא במזמור ק׳ שבספר התהילים, וביום ההולדת דשנה זו מתחלת שנת המאה, שבה אומרים מזמור תהילים זה3], דאיתא במדרש רבה בראשית פרשה ק׳4 ר׳ יהודה בר סימון אמר הוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשנו, לא כפרעה שאמר5 לי יאורי ואני עשיתיני, ור׳ אחא אמר הוא עשנו ולא אנו משלימים את נפשותינו. ומבאר דאין כאן פלוגתא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי הנה בתיבת ולו ישנו קרי וכתיב, הכתיב הוא ולא (בא׳) והקרי הוא ולא (בו׳), מאן דאמר הוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשנו מפרש הכתיב ולא אנחנו בא׳, ומאן דאמר הוא עשנו ולו אנו משלימים את נפשותינו מפרש הקרי ולו אנחנו בו׳. ומזה מובן שיש בזה שני אופני עבודה, העבודה דלא אנחנו בראנו את נפשנו, והעבודה דולו אנו משלימים את נפשותינו. וכשם שכפשוטו הנה תחילה ישנו הכתיב ואח״כ בא הקרי, כמו״כ הוא בההתבוננות שבפסוק, דתחילת ההתבוננות היא שלא אנחנו בראנו את נפשנו (ע״פ הכתיב), ואח״כ מגיעים עי״ז להענין דולו אנו משלימים את נפשותינו (ע״פ הקרי). והנה מהמשך הכתוב מובן דכללות ענין העבודה, הן בתחילת ההתבוננות, לא אנחנו בראנו את נפשנו, והן בסוף ההתבוננות, היינו שלימות העבודה [השייכת לשלימות הנפש], לו אנו משלימים את נפשותינו, הנה כללות עבודה זו היא ע״י דעו כי הוי׳ הוא אלקים, וכדאיתא בזהר בכמה מקומות6 דמ״ש7 הוי׳ הוא האלקים הוא עיקר גדול בעבודה. והטעם שניתן ענין זה לבני ישראל דוקא הוא, כי הדרך להגיע לזה היא אך ורק ע״י שאנחנו עמו וצאן מרעיתו. וצריך להבין שייכות ענינים אלו זה לזה.
והנה פסוק זה בא בהמשך לתחילת המזמור, מ״ש8 מזמור לתודה, דכשמו כן הוא מזמור על ענין התודה בכלל, ובפרטיות קאי על ארבעה שחייבים להודות9. ומבאר כ״ק אדמו״ר האמצעי בסידור10, דטעם ההודאה של הד׳ שחייבים להודות הוא מפני הנס שלמעלה מהטבע שאירע להם, וע״כ לא יוכלו להשיגו בהשגה אלא רק בהודאה בלבד, וכמו שלמדו רז״ל11 שחייבים להודות ממ״ש12 יודו להוי׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם. וזהו גם מה שמזמור זה שבתהילים (מזמור לתודה) הוא מזמור המאה, והשנה היא שנת המאה להולדת בעל הגאולה והשמחה, דתנן בפרקי אבות [בפרק דשבת זו13] בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם, וכמו שמבאר ומפרש כ״ק אדמו״ר הצ״צ14 דבדרגת מאה הוא למעלה מכל ענין ההעלם והסתר (עולם15), ועד שההעלם והסתר בטל אצלו, דזהו כענין הנס, שלמעלה מהטבע. ומכיון שהמדובר הוא בנשיא מישראל, הנה ענינו ישנו לא רק אצלו בלבד (לא אותי בלבד16), אלא שנמשך ממנו לכל אחד מישראל, וגם לאשר בשם ישראל יכונה16. וזוהי גם השייכות המיוחדת שהו״ע הנס שלמעלה מהטבע. וגאולה זו נמשכת לכל אחד מישראל, וכמו שאמר בעל הגאולה על גאולתו16 לא אותי בלבד גאל הקב״ה בי״ב תמוז, כי אם גם כל מחבבי תורתנו הק׳, שומרי מצוה, ועד (כמו שמסיים) גם סוג הכי ירוד והכי קטן שבין ישראל, אשר בשם ישראל יכונה. ויתירה מזו, דהגאולה היתה לא רק באופן דגאולה סתם, כי אם באופן שכל אפסי הארץ ראו הנס שבהגאולה, דזהו גם ענין מזמור לתודה כנ״ל.
ויובן כל זה בהקדים הביאור בענין דעו כי הוי׳ הוא אלקים. דהנה מבואר בסידור שם, דבחי׳ אלקים בגימטריא הטבע17, דגם שם אלקים הוא מז׳ שמות שאינם נמחקים18, והוא שורש בחי׳ הטבע, כי גם מה שלא ישבותו19 (חוקי הטבע) הוא ענין אלקי, ועד שע״י התבוננות בעניני הטבע מיתוספים ענינים הכי נעלים, וכמובן מהדרושים20 המבארים ענין ב׳ אופנים שיכולים אנו להכיר גדלות הבורא, הא׳ הראי׳ באלקות שיוצא מגדרי הטבע, והב׳ הראי׳ בהאלקות שבטבע, שמזה שרואים שחוקי הטבע הם באופן דלא ישבותו, ושישנם נבראים שהם חזקים כיום הבראם21, הנה עי״ז יכולים אנו להכיר גדלות הבורא, אבל כל זה נמשך משם אלקים שבגימטריא הטבע. אך שם הוי׳ הוא למעלה מהטבע, דזהו ענין הנס (כמבואר בסידור שם), דנס הוא מלשון ארים22 נסי23, היינו הגבהה מענין הטבע, דהנס הוא מבחי׳ אור אלקי שלמעלה משם אלקים (בגימטריא הטבע), כי הנס הוא בשם הוי׳. וזהו דעו כי הוי׳ הוא אלקים, דהטבע בטל וטפל לשם הוי׳.
אך הנה שם הוי׳ הוא שם המיוחד24 שם העצם25 וגם שם המפורש26, שזהו למעלה לגמרי מכל ענינים שלמטה מזה, למעלה מהתלבשות בשם אלקים. דהנה כתיב27 כי שמש ומגן הוי׳ אלקים, דהוי׳ ואלקים הם בדוגמת שמש ומגן, דאף שהשמש מתלבש בהמגן, מ״מ מובן ריחוק הערך שבין השמש להמגן, ועד״ז יובן למעלה, דשם הוי׳ בעצם הוא מובדל לגמרי מבחי׳ שם אלקים, אבל גם בחינה זו צ״ל בגילוי, ועיקר הגילוי יהי׳ לעתיד לבוא, כמארז״ל28 לעתיד לבוא הקב״ה מוציא חמה מנרתיקה (עם כל הפירושים שבזה), ואין ענין יוצא מידי פשוטו, שהקב״ה יוציא את השמש הוי׳ מהמגן, ויאיר באופן שהוא למעלה מן המגן, ועד למעלה מעלה. והיינו, דאז יראו בראי׳ מוחשית בעין הגשמי, כמ״ש29 ולא יכנף עוד מוריך, שם הוי׳ כמו שהוא שם העצם וכו׳. ואף שכבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה, כדאיתא בתניא30, הנה עיקר גילוי זה יהי׳ לעתיד לבוא, דעל זמן ההוא אמרו רז״ל שעתיד הקב״ה להוציא חמה מנרתיקה.
והנה תכלית השלימות דלעתיד לבוא תלוי במעשינו ועבודתינו במשך שיתא אלפי שני דהוה עלמא31, ובמיוחד בזמן הגלות32, דאז יש העלם והסתר במיוחד, וכל שכן בזמן שיש גזירה, בדוגמת ענין המאסר, ואעפ״כ עובד עבודתו, עבודה מלשון עיבוד עורות (כמובא בתו״א33), דזהו ענין קשה שצריכים להפוך ענין מעיקרו, ועד״ז בעבודת האדם דצריך להפוך ההעלם והסתר, תחילה בהעבודה דאתכפיא חשוכא לנהורא, ולאח״ז גם למעלה מזה אתהפכא חשוכא לנהורא, ובתכלית השלימות, הנה עי״ז נמשך שם הוי׳ ביתר שאת וביתר עוז, יתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות34.
והנה בענין הוי׳ הוא האלקים מבאר בעל הגאולה ויום ההולדת בהמאמר, דהוי׳ הוא שורש האורות ואלקים הוא שורש הכלים. וע״ז אומרים דהוי׳ הוא האלקים, דהכלים בטלים להאורות, ועד שהם בחד דרגא. וב׳ הענינים דאורות וכלים ישנם גם בעבודת האדם [ומשתלשלים מהאורות וכלים שלמעלה (שנשתלשלו מהן35)], והם ב׳ הבחינות דיצר טוב ויצר הרע, ועד״ז כללות הענין דנפש האלקית ונפש הבהמית. דהנה נפש האלקית היא חלק אלוקה ממעל ממש36, ועד (כמפורש בתניא37 ובכמה מקומות) דהנפש האלקית היא חלק דשם הוי׳, כמ״ש38 כי חלק הוי׳ עמו, דזהו בחי׳ שם הוי׳ שבאדם. אך לאחרי זה נמשך למטה מזה, כמ״ש39 נעשה אדם, דזהו א׳ מהעשרה מאמרות, וכתיב ויאמר אלקים דוקא, ועד שנאמר נעשה לשון רבים40. ובעבודת האדם היינו שיהי׳ בכל לבבך בשני יצריך41, נפש האלקית ביחד עם נפש הבהמית42, דזהו בחי׳ הוי׳ הוא האלקים בעבודת האדם, ועבודה זו מכינה שיהי׳ הוי׳ הוא האלקים (בכללות הענין), ועד למעלה מזה שיהי׳ הוי׳ הוא האלקים שאומרים ז׳ פעמים, שהן ז׳ דרגות נעלות זו למעלה מזו, כמבואר בארוכה בהדרושים עה״פ הוי׳ הוא האלקים43.
וביאור ענין עבודה זו דהוי׳ הוא האלקים בעבודת האדם, יובן מבחי׳ הוי׳ הוא האלקים באורות וכלים. דהנה בשייכות הכלי לאור הנה נוסף לזה שהכלי נעשה כלי לאור, הרי הוא בטל להאור שבו, ע״י ההקדמה דאור פנימי מצחצח חצי הכלי מבפנים ואור מקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ44, ועד שהכלי נהי׳ בטל לגמרי לאור, ועד שנעשים שניהם ביחד בחד דרגא, דזהו ע״ד מ״ש הוי׳ הוא האלקים, דכולא חד45. ועד״ז יובן בעבודת האדם, דישנו טבע, דטבע הוא מלשון טבעו46 בים סוף47, כענין טביעה במים, וכמבואר בזה במ״א48 דע״ד דבר שנטבע ומכוסה בים הרי הענין נמצא בשלימותו, אך מה שנראה הוא הדבר שבו נטבע, הנה עד״ז הוא גם בטבע, דאף שנאמר49 אני הוי׳ לא שניתי, דגם הטבע כולו מתנהג משם הוי׳, אלא ששם אלקים (בגימטריא הטבע) מכסה על הגילוי דשם הוי׳. וזהו ענין עבודת האדם, שגם בהטבע יראה בחי׳ שם הוי׳, היינו שמתחילה רואה בטבע שכל ענינו הוא שנמצא משם אלקים ושממנו משתלשל, ועי״ז מגיע למעלה יותר שרואה שאלקים קדושים50, ועד שמגיע עוד למעלה מזה שנהי׳ כלי לשם הוי׳, ועד שנהי׳ הוי׳ הוא האלקים, שנהי׳ כולא חד.
וזהו דעו כי הוי׳ הוא אלקים הוא עשנו ולא אנחנו, וההפרש בין נושא הכתיב ולא אנחנו בא׳, ולא אנחנו בראנו את נפשנו, ונושא הקרי ולא אנחנו בו׳, ולו אנו משלימים את נפשותינו, דתחילה הוא הכתיב, שרואה שהטבע אינו ח״ו מצד עצמו, דזהו הקא סלקא דעתך דלעו״ז, כמו פרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתיני, כמובא במדרש, אלא ולא אנחנו בראנו את נפשנו, ועד שמגיע לשלימות היחוד דהוי׳ הוא אלקים בעבודתו, ולו אנו משלימים את נפשותינו.
והנה עבודה הנ״ל דהוי׳ הוא האלקים היא כללות ענין התורה ומצוותי׳. והענין הוא, דהנה עיקר עבודת האדם הוא בהיותו נמצא בההעלם וההסתר (בחי׳ שם אלקים), וכמבואר דישנם ב׳ אופני בירורים [והחילוקים שביניהם]. ועיקר העבודה הוא ע״י שהמברר מתלבש בהמתברר, אע״פ שזה פוגם בשלימותו, וע״ד ירידת נפש האלקית שיורדת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא51, וכפתגם הידוע52 דקודם ירידת הנשמה, ובפרט כמו שהיא בעולם האצילות, הנה אלקות הוא בפשיטות ועולמות בהתחדשות, משא״כ לאחרי הירידה נעשה אז עולמות [העלם והסתר] בפשיטות ועל אלקות צריכים התבוננות, ועד שאלקות הוא ענין של התחדשות, ועוד, דשייך רק לידיעת המציאות, ולא לידיעת המהות. ועד״ז גם כללות העבודה היא בהיותו בההעלם וההסתר דבירא עמיקתא, דאף שישנו העלם והסתר העולם, מ״מ עושה מזה ענין אלקי, וע״ד משל שלוקח עור של בהמה, ועושה ממנו קלף לתפילין, ועל הקלף הזה נכתבות הפרשיות, ועד שהקלף נהי׳ טפל ותשמיש להכתוב בו, דהיינו הפרשיות האותיות והכוונות והרמזים, ועד שמגיע להשלימות ע״י שיהודי מניח תפילין אלו על ידו כנגד הלב, ועל ראשו במקום שמוחו של התינוק רופס53, דהיינו שעבוד המוח והלב54, שזוהי העבודה (באופן דשעבוד), ולאחרי זה הולך לבטח דרכו מחיל אל חיל, לדרגות נעלות יותר בעבודה, ואמרו רז״ל55 הוקשה כל התורה כולה לתפילין, דזהו ענין התורה לעשות מהעלם והסתר דבירא עמיקתא ענין יהדות, ענין של תורה ומצוות.
אמנם כל זה הוא בשנים כתיקונם, אך כשמגיע עקבתא דמשיחא, ובעקבתא דמשיחא גופא נהי׳ דרגא הכי תחתונה, הנה אז צריכים לתנועה של מסירות נפש56, כי לכל ענין דתורה ומצוותי׳ צריך שלא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו57. וזהו מ״ש58 והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, וידוע פירוש רבותינו נשיאינו בזה59, דזה שאפילו משה רבינו רעיא מהימנא60, הי׳ עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, הוא בעיקר מבני ישראל הנמצאים בעקבתא דמשיחא, היינו מהנהגתם שלא יתביישו מפני בני אדם המלעיגים, דמובן מזה דגם משה יכול כביכול לקבל מעבודה זו, אע״פ דלכאורה אכשור דרא בתמי׳61. [דזהו62 גם מה דאיתא בהדרושים63 דבגאולה העתידה לבוא תהי׳ אז גאולת משה רבינו, ודור המדבר והמרגלים ועדת קרח, וכמבואר שם דמה שאיתא במדרש עליהם היינו כמו שהוא בתחילת המצב, אך לאחרי זה הנה כולם מתבררים, כי לא ידח ממנו נדח64, וכל השינוי והחילוק בהנ״ל הוא רק בהזמן, אך סוף כל סוף תתקיים הבטחה הנ״ל, כדתנן65 כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ואפילו אלו המנויים שם שאין להם חלק לעולם הבא הנה מבואר בירושלמי66 בכמה מקומות, דזהו כמו שהי׳ בתחילה, אך לאחרי זה נתקן כל אחד לפי ענינו, כמבואר בארוכה בהדרושים המדברים בענין זה, מ״מ לעתיד לבוא יהי׳ גם גאולתם, כי גאולה זו הוא מצד מסירות נפש]. ונוסף לההעלם והסתר סתם באופן של ירידה מדרגא לדרגא, הנה ירידה זו נקראת בשם עקבתא דמשיחא, על שם העקב, וכדאיתא באבות דר׳ נתן67 דעקב נקרא מלאך המות שבאדם, לפי שבו לא נראה חיות כלל. ומ״מ הרי העבודה אז היא מצד מסירות נפש, ולכן דוקא עבודה זו פועלת הגאולה בכל הקומה. וכדאיתא בדרושי אתם נצבים במעלת הרגל68, דמקיזין בהרגל ובהעקב, ועי״ז מביאים רפואה בכל הגוף כולו, כולל גם בהראש והלב עיקר החיות שבגוף. ועד״ז הנה בעקבתא דמשיחא ע״י העבודה דמסירות נפש פועלים הגאולה בכל הקומה כולה, דזהו גילוי שם הוי׳.
והנה ענין המסירות נפש והפעולה שעל ידה הוא במיוחד במה שהי׳ בענין המאסר, דאז היתה גזירה גדולה על תורה ומצוות בכלל, ובענין תינוקות של בית רבן במיוחד, ודוקא אז מסר עצמו (האָט זיך אַיינגעשטעלט) בעל המאסר (והגאולה) באופן דמסירות נפש, וזה פעל לפרוץ ההעלמות וההסתרים, ועד לאופן דנס מלשון ארים נסי (בחי׳ שם הוי׳), ועד למה שמבאר בדרושיו69 כל הד׳ ענינים הנמשכים בהד׳ חייבים להודות, ומובן מזה איך שהי׳ אצלו, ע״פ סיפור המאסר והגאולה. וזה פעל גם מ״ש יודו להוי׳ חסדו, ונמשך בנפלאותיו גם לבני אדם, שגם הם יראו את הנפלאות. ועד שנעשה בפרסום הכי גדול, דלכן חייבים להודות במעמד עשרה מישראל70, ובזמן שבית המקדש הי׳ קיים – ע״י הקרבת קרבן תודה.
וזהו גם ענין מזמור לתודה, דההודאה היא דוקא על הנס שמשם הוי׳ שלמעלה מהטבע. וזהו גם מה שאמרו רז״ל במשנה71 כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ, היינו דמכניסים גם חמץ, ובזה תלוי שלימות הענין על מה שמביאים הקרבן תודה (עם הפירוש שבדבר), דבגילוי שם הוי׳ יכול להתברר גם מבחי׳ החמץ, ועד לתכלית שלימות הבירור כמבואר בהדרושים72.
וזהו גם כללות העבודה וההוראה מהמאסר והגאולה, דכל אחד מישראל וכל ישראל, ועד אפילו לאת אשר בשם ישראל יכונה, עאכו״כ מחבבי תורתנו הקדושה ושומרי מצוה, עד לראשיכם שבטיכם73, הנשיאים שבישראל, הראשים שבישראל, הנה עבודתם היא [כיון שנותנים להם כחות], שפועלים על כל המושפעים והמודרכים שלהם, ועד שכל אחד הרי הוא משפיע ומדריך על עיר קטנה שלו זה הגוף74, עם הרמ״ח איברים והשס״ה גידים, שכנגד רמ״ח מצוות עשה וכנגד שס״ה מצוות לא תעשה75, שהאיברים והגידים ייעשו באופן דכלים לגבי האור הנמשך בהם ע״י קיום התורה ומצוותי׳, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, וזה מביא בקרוב ממש, מנס הזה לנס הכי גדול מ״ש76 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, שהקב״ה בעצמו77 מקבץ יחד כל הניצוצות של קדושה, ומקבצם יחד אחד אחד, ע״י שמגלים הענין דאחד שבכל אחד ואחד מהם, ומקבצם יחד ומעלה אותם בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו לארצנו הקדושה ולבנין בית המקדש השלישי, דאז הנה אע״פ שכל הקרבנות כולן בטלין, הרי קרבן תודה, מזמור לתודה78, אינו בטל79, בקרוב ממש ובעגלא דידן.
__________
1) תהלים ק, ג.
2) תש״א (סה״מ תש״א ע׳ 146 ואילך). וראה גם ד״ה זה תרצ״ב (סה״מ קונטרסים ח״א רסו, א ואילך). תש״ד (סה״מ אידיש ע׳ 146 ואילך).
3) כידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. ד״ה ברוך הגומל (הא׳) תשמ״ה (לקמן ע׳ שיא). וש״נ. המו״ל.
4) בתחלתה.
5) יחזקאל כט, ג.
6) ח״ב כה, א. קסא, א. ח״ג רסד, א. ועוד.
7) ואתחנן ד, לה. שם, לט. ועוד.
8) תהלים שם, א.
9) ברכות נד, ב. רמב״ם הל׳ ברכות פ״י ה״ח. טושו״ע ר״ס ריט. סדר ברכות הנהנין לאדה״ז פי״ג ס״ב.
10) עם דא״ח – מד, ב ואילך.
11) ברכות שם.
12) תהלים קז, ח. טו. כא. לא.
13) ספ״ה.
14) אוה״ת פרשתנו (חוקת) ע׳ תתיז ואילך. ועוד. וראה גם לקו״ש ח״א ע׳ 26. ח״ה ע׳ 87. ועוד.
15) ראה לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.
16) ל׳ כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ במכתבו לחגיגת י״ב תמוז הראשונה (סה״מ תרפ״ח ע׳ קמו ואילך. תש״ח ע׳ 263 ואילך. אגרות-קודש שלו ח״ב ע׳ פ ואילך).
17) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן לעיל ע׳ רלד.
18) שבועות לה, סע״א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב. טושו״ע יו״ד סרע״ז ס״ב.
19) ל׳ הכתוב – נח ח, כב.
20) אוה״ת בראשית יח, ב ואילך. רד״ה החודש תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ קלא-ב). תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ קנו). תרע״ח (דפ׳ החודש – סה״מ תרע״ח ע׳ רכה). ועוד. וראה עקידה פ׳ בא עה״פ החודש גו׳ (שער לח). לקו״ש חי״ז ע׳ 150.
21) ירושלמי ברכות פ״א ה״א.
22) ישעי׳ מט, כב.
23) ראה סידור (עם דא״ח) שם. סה״מ תרע״ח ע׳ פט. וראה פרש״י יתרו כ, יז. פרשתנו כא, ח.
24) סוטה לח, א. סנהדרין ס, א.
25) כס״מ הל׳ ע״ז פ״ב ה״ז. פרדס שער (יט) שם בן ד׳ פ״א. מו״נ ח״א פס״א ואילך. עיקרים מאמר ב׳ פכ״ח.
26) סוטה שם. סנהדרין שם. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
27) תהלים פד, יב. וראה שעהיוה״א פ״ד ואילך. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע ש ואילך). ד״ה זה תש״א (סה״מ תש״א שם ע׳
146-7). ובכ״מ.
28) ראה נדרים ח, ב. זח״ג יז, רע״א. שעהיוה״א שם.
29) ישעי׳ ל, כ. וראה תניא שבהערה הבאה.
30) פל״ו (מו, א).
31) ר״ה לא, א.
32) תניא רפל״ז.
33) בראשית ה, ב. משפטים עו, א. וראה גם לקו״ת ויקרא ב, ד. ובכ״מ.
34) ע״פ ל׳ הכתוב – קהלת ב, יג. וראה סה״מ תש״ט ע׳ 52 (השני) ואילך. ובכ״מ.
35) ל׳ התניא רפ״ג.
36) תניא רפ״ב.
37) אגה״ת פ״ד.
38) האזינו לב, ט.
39) בראשית א, כו.
40) ראה ב״ר פ״ח, ח.
41) ואתחנן ו, ה. ברכות שם, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
42) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ – בכל לבבך, נפשך ומאדך ס״ב (ע׳ תו ואילך). וש״נ.
43) לקו״ת שבת שובה סה, סע״ג ואילך. ובכ״מ.
44) ראה סה״מ תרע״ח ע׳ שז ואילך. ובכ״מ.
45) זהר ח״ב קסא, א. ח״ג רסד, א.
46) ל׳ הכתוב – בשלח טו, ד.
47) ראה סה״מ תרע״ח ע׳ פח-פט. תרח״ץ ע׳ קסז-ח. ובכ״מ.
48) סה״מ תרפ״ט ס״ע 205 (קונטרסים ח״א מט, רע״א).
49) מלאכי ג, ו.
50) ל׳ הכתוב – יהושע כד, יט.
51) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
52) המשך תער״ב ח״ב ס״ע תתקלד ואילך. סה״מ תש״ו ע׳ 30.
53) טושו״ע (ודאדה״ז) סכ״ז ס״ט (סי״ד).
54) שם סכ״ה ס״ה (סי״א). וראה תניא פמ״א (נו, ב).
55) קידושין לה, א.
56) ראה ד״ה אני ישנה תש״א (סה״מ אידיש ע׳ 6 ואילך). תש״ט (סה״מ תש״ט ע׳ 118 ואילך).
57) רמ״א או״ח רס״א. שו״ע אדה״ז מהדו״ק שם ס״ג. מהדו״ת שם ס״א.
58) בהעלותך יב, ג.
59) ראה תו״א שמות נב, ב. תו״ח שמות סד, ב. סה״מ עטר״ת ע׳ תסד. תרפ״ה ע׳ קיב. תרפ״ט ס״ע 215-6 (קונטרסים ח״א נג, ב). תרצ״ז ס״ע 298-9 (תש״י ע׳ 237). תרח״ץ ע׳ קע. תש״ב ע׳ 13.
60) ראה שמו״ר פ״ב, ד. וראה זח״ב כא, א. תניא רפמ״ב. ובכ״מ.
61) יבמות לט, ב ובפרש״י שם.
62) ראה שיחה שאחרי המאמר (שיחות קודש תשל״ט ח״ד (ברוקלין, תשס״ה) ע׳ 340 ואילך).
63) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״א ע׳ קמא ואילך.
64) ע״פ שמואל-ב יד, יד. וראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד סוה״ג. תניא ספל״ט.
65) סנהדרין צ, א.
66) כלאים פ״ט ה״ג.
67) ספל״א.
68) לקו״ת נצבים מד, א. ובכ״מ.
69) ד״ה ברוך הגומל דש״פ פינחס תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ ריא ואילך. קונטרסים ח״א קפד, ב ואילך).
70) טושו״ע או״ח סרי״ט ס״ג. סדר ברכות הנהנין שם.
71) מנחות נב, ב.
72) סידור (עם דא״ח) שם מה, א ואילך. ובכ״מ.
73) ל׳ הכתוב – ר״פ נצבים (כט, ט).
74) נדרים לב, ב.
75) זח״א קע, ב. וראה מכות כג, ב.
76) ישעי׳ כז, יב.
77) ראה פרש״י עה״פ נצבים ל, ג.
78) שם. וראה שו״ע (ודאדה״ז) או״ח סנ״א ס״ט (ס״א).
79) ויק״ר פט״ז, ז. תנחומא אמור יד.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' רלט ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״ט ע׳ רד ואילך.