בס״ד. תוכן קצר מש״פ בלק, י״ז תמוז (נדחה) ה׳תשכ״ח

הנחה בלתי מוגה

כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, שענין זה קאי בכללות על עבודת האדם וכן בכללות העולם. הענין דראש צורים קאי על המדות שהם מראש צורים, וזהו כמו שהמדות כלולים בחכמה, ע״ד צור שהאש נמצא בו בהעלם שאינו במציאות, וכן כמו שהמדות כלולים בחכמה הוא בהעלם שאינו במציאות, ובזה גופא נק׳ מראש צורים, שבחכמה גופא הוא במדריגה של ראש, פנימיות אבא פנימיות עתיק, וזהו כמו שהמדות הם בחכמה. ואח״כ אומר ומגבעות אשורנו, שזה קאי על בינה, היינו כמו שהמדות כלולים בבינה, כללות ענין השכל, והאופן של המדות כמו שהם בבינה הוא בהעלם שיש במציאות, והוא ממלא בטנם, היינו דהגם שהוא בהעלם, מ״מ הוא במציאות, משא״כ צור הוא חכמה והמדות שם הם בהעלם שאינו במציאות. וזהו הענין בגשמיות באב ואם, שהטיפה מהאב הוא העלם שאינו במציאות, אבל העובר כמו שהוא בהאם הוא העלם שישנו במציאות, דהגם שעובר הוא ירך אמו, מ״מ הוא במציאות עד התחלקות, ועד התחלקות ממש בכל האברים, עד שערותיו וצפרניים, משא״כ כשהוא בטיפה אז הוא בכלל העלם שאינו במציאות. וזהו בכללות החילוק בין חכמה לבינה, ובפרט חכמה הוא מראש צורים, משא״כ גבעות הוא מדריגה נמוכה מחכמה, כיון שבינה מקבל מחכמה.

ולפי זה צריך להבין, דאם גבעות הוא נמוך מראש צורים, מהו היתרון בגבעות. וכן צריך להבין מדוע אמר בלעם מגבעות אשורנו, דמכיון שאמר כבר מראש צורים, מה נוגע לפרש ג״כ מגבעות אשורנו, כיון דז״א לא יחפוץ כסיל, היינו כיון דמצד המדות אין כאן שום יניקה כיון שהוא מראש צורים, או מדות כמו שהם מקיף על השכל או בשכל, וזהו מראש צורים, לא רק כמו שהמדות שהם מושרשים בתשבחתא דז״א, אלא אפילו לאחר כמו שהם נמשכו במדות ישנו עוד החכמה, וכן מדריגת אשורנו הוא בחכמה ולא יחפוץ כסיל, במילא צריך להבין דכאשר אומר מראש צורים, מה נוגע לסיים (אויספירן) ומגבעות אשורנו.

אלא צריך לומר שיש עילוי בומגבעות אשורנו על מראש צורים, כי אשורנו הוא מלשון פסיעות, ואיך הפסיעות בגבעות, הוא מאשורנו. והביאור בזה, דהנה בגבעות ישנם ב׳ אופנים, כמו שמפרשים כ״ק אדמו״ר הזקן וכ״ק אדמו״ר האמצעי, פליגא מתיבתא עילאה ושם אמרו גבעת חסר ו׳, ובמתיבתא דרקיע אמרו גבעות מלא ו׳, שהוא לשון רבים, ומיעוט רבים שנים, משא״כ במתיבתא עילאה הוא רק גבעת בלא ו׳, שהוא לשון יחיד. שהחילוק הוא, דבמתיבתא עילאה גבעות קאי רק על בינה, משא״כ מתיבתא דרקיע הוא לשון רבים, וזה קאי על בינה ומלכות. ושם הוא הפסיעה, אשורנו, פסיעה לבר, ופסיעה לבר הוא מדת הבינה, וזהו בכלל בה׳ יש ו׳ וקוץ בסופה, הו׳ מורה על המדות כמו שהם בבינה, כי בבינה המדות שם הם כלולים בהשכל, ובאופן של מציאות, משא״כ כמו שהם כלולים בחכמה שאז הרי הם בהעלם שאינו במציאות, ובבינה הרי הם בהעלם שישנו במציאות, ה׳ בסוף, וזהו לבר ממלכות, כי המדות הרי אינם לבר מגופא, הגם שהמדות לגבי המוחין הוא של חוץ, ובפרט נה״י שהוא לבר מגופא, ב׳ רגליים חוץ מהגוף, הנה זהו רק לגבי שכל, אבל המדות אינם לבר מגופא. משא״כ מלכות הוא ענין הדיבור, ודיבור ענינה השפעה לחוץ, וזהו הענין דרישא פסיעה לבר מגופא. וזהו ו׳ בחוץ, שזהו כמו שמדות כלולים בשכל, וזהו בינה לשון יחיד, וזהו במתיבתא עילאה. ואח״כ הרי יש גבעות, שזהו ספירת המלכות לשון רבים, והוא נשמת משיח בן דוד, שהוא ממלכות, כי דוד מלך ישראל הוא ענין המלכות, ולכן משיח הוא בן דוד, ועבדי דוד מלך עליהם, רישא פסיעה לבר כו׳^*, ומשיח בשעה שיבוא הוא מציאות שלם^*, וזהו א״ת ב״ש פסח תשעה באב וכו׳^*.

__________

*) חסר קצת (והסיום).

[סה"מ במדבר ח"ב (הוספות) ע' תעט ואילך]

כעין שיחה. מאמר שני מהמשך. לא הגיע לידינו לע״ע אלא תוכן קצר, ונדפס בהוספות.