בס״ד. ש״פ נח, ג׳ מרחשון ה׳תשמ״ב
הנחה בלתי מוגה
אלה תולדות נח נח איש צדיק גו׳1, וידוע הדיוק בזה מה שנאמר נח נח ב׳ פעמים. וישנם בזה כמה ביאורים, בתוספתא לזהר2 מתרץ, כל צדיק וצדיק די בעלמא אית לי׳ תרין רוחין (בחי׳ נפש ורוח), רוחא חד בעלמא דין ורוחא חד בעלמא דאתי, והכי תשכח בכולהו צדיקי משה משה יעקב יעקב אברהם אברהם כו׳, בר מיצחק דלא כתיב בי׳ כמה דכתיב בהו, בגין דיצחק בשעתא דאתקרב על גבי מדבחא נפקת נשמתי׳ דהות בי׳ בהאי עלמא כו׳ ותבת בי׳ נשמתי׳ דעלמא דאתי. נמצא דמפרש בזהר דמה שנאמר נח נח ב״פ רומז על הרוח שבעלמא דין ועל הרוח שבעלמא דאתי. ובמדרש3 איתא, דנח הוא מלשון נייחא דרוחא, ומה שנאמר נח נח ב״פ הוא נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים, או נייחא לתחתונים ונייחא לעליונים. ויש לומר דב׳ הפירושים [רוחא בעלמא דין ובעלמא דאתי, ונייחא לתחתונים ולעליונים] שייכים זה לזה, דאמרו רז״ל4 היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, ומזה נמצא דעלמא דין הוא בתחתונים, שעליו אמרו רז״ל היום לעשותם, ועלמא דאתי הוא בעליונים, שעליו אמרו רז״ל למחר לקבל שכרם.
וצריך להבין [בדרושי רבותינו נשיאינו לא הובאו הדיוקים דלקמן], דהנה לב׳ הפירושים הנ״ל הרי מה שנאמר נח נח ב״פ הרי זה מורה על שלימות עבודתו, דהרוח שבעלמא דין ובעלמא דאתי הוא בשלימות עבודתו, וכן נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים הוא בשלימות עבודתו, וא״כ למה נאמר נח נח ב״פ בהמשך לאלה תולדות גו׳, שהכוונה באלה תולדות כאן הוא, כמו שפירש רש״י5, שעיקר תולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים, דהיינו בתחילת עבודתו, ולא נאמר זה (נח נח ב״פ) לאחרי המבול כאשר וירח ה׳ את ריח הניחוח6, בשלימות עבודתו. ובפרט, שבאברהם יעקב ומשה שהוכפלו שמותיהם ב״פ נאמר זה בשלימות עבודתם. וביותר אינו מובן להפירוש דב״פ נח הוא נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים, הרי הנייחא לתחתונים נהי׳ דוקא לאחרי שוירח ה׳ את ריח הניחוח גו׳, שאז נעשה הנייחא לתחתונים, דעוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו גו׳7, את קשתי נתתי בענן גו׳8, הרי שהנייחא לתחתונים נהי׳ דוקא לאחרי המבול. ויתירה מזו, שגם הנייחא לעליונים נהי׳ דוקא לאחרי המבול, כי הנייחא לעליונים תלוי בהנייחא לתחתונים, וע״ד מה שאמרו רז״ל בנוגע להקב״ה9 [שגם הוא נקרא צדיקו של עולם10, ע״ד נח איש צדיק], אמר הקב״ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה, ולמה נאמר נח נח ב״פ לפני וירח ה׳ גו׳. וממה נפשך, או שהי׳ צריך לכתוב נח נח ב״פ בפרשת בראשית כשנולד נח [ולא בתולדות נח, כשנח הוליד תולדות כפשוטם, או כפירוש רש״י שעיקר תולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים], או בשלימות עבודתו, לאחרי שוירח ה׳ את ריח הניחוח גו׳. וגם צריך להבין, דהנה איתא בזהר11 על הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק ר׳ חייא פתח ועמך12 כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ כו׳, תא חזי כל ישראל אית לון חולקא לעלמא דאתי, מאי טעמא בגין דנטרין ברית דעלמא אתקיים עלי׳, ומזה מובן, דמה שנח איש צדיק שייך הוא לכאו״א מישראל, והיינו, דלאחרי כל השקלא וטריא בפירוש דברי הזהר מהי השייכות דנטירת הברית דכאו״א מישראל לנח איש צדיק, הרי כן איתא בזהר דנח איש צדיק שייך הוא לכאו״א מישראל. ועפ״ז צריך לומר דענין נח נח ב״פ שייך ג״כ לכאו״א מישראל. וצריך להבין, מהו ענין נח נח ב״פ בעבודת כאו״א מישראל.
ויובן כל זה ע״פ המבואר באוה״ת13, דבנח ותיבת נח ב׳ פירושים. פירוש הראשון, דהתיבה היא יסוד אימא ונח הוא יסוד אבא, וזהו מה שנח נכנס אל התיבה, בא אל התיבה14, היינו הלבשת יסוד אבא ביסוד אימא. ופירוש השני [ברוב הדרושים, וגם בהמשך וככה תרל״ז לכ״ק אדמו״ר מהר״ש15, הובא רק פירוש הראשון, דהתיבה היא יסוד אימא, אבל באוה״ת כאן הובא גם פירוש השני], דהתיבה היא יסוד מלכות, ונח הוא יסוד ז״א, וזהו מה שנח נכנס אל התיבה, בא אל התיבה, היינו הלבשת יסוד ז״א ביסוד מלכות. וזהו מה שנאמר נח נח ב״פ16, כי בהתאם לב׳ הבחינות שבתיבה, יסוד אימא ויסוד מלכות, צ״ל ב׳ בחינות (שונות) בנח שיכנסו לב׳ הבחינות (השונות) שבתיבה, יסוד אבא המתלבש ביסוד אימא, ויסוד ז״א המתלבש ביסוד מלכות.
והנה ב׳ הבחינות שבתיבת נח, יסוד אימא ויסוד מלכות, בעבודה יש לומר, שהוא החילוק בין תורה למצוות. דתורה, שהיא בהבנה והשגה, היא בחי׳ (יסוד) אימא, והמצוות, שצריכים לקיימם בקבלת עול, באשר דבר מלך שלטון17, הם בחי׳ (יסוד) מלכות. וענין זה [שתורה היא בינה ומצוות הם מלכות] שייך גם להידוע18 בענין והנגלות (לנו ולבנינו)19, ו״ה נגלות, דו׳ היא תורה וה׳ אחרונה היא מצוות. דהנה ו׳ הוא בחי׳ מדות, ומדות שייכים לבינה, כי בינה היא אם הבנים20, ולכן תורה שהיא ו׳ (מדות) שייכת לבינה, ה׳ ראשונה. וה׳ אחרונה היא מצוות, דציור הה׳ מורה על ג׳ הקוין דמחשבה דיבור ומעשה21. ומכיון שב׳ הבחינות דתיבה, תורה ומצוות, הם באופן שונה אחד מהשני, צריך לומר שגם הענין דבא אל התיבה בב׳ הבחינות דתיבה (תורה ומצוות) הוא באופן שונה אחד מהשני.
והענין הוא, דהנה לימוד התורה צ״ל בתכלית ההתפשטות, דע״י לימוד התורה נעשה יחוד נפלא כו׳22, ואמרו רז״ל23 מאן מלכא רבנן, והלימוד צ״ל דוקא בהבנה והשגה, ואינו מספיק ענין האמונה בלבד, מה שמאמין שכן הוא דבר ה׳, ואינו מספיק גם הענין דורעה אמונה24, היינו מה שמאמין שמכיון שהוא דבר ה׳ הרי בודאי יש ע״ז הסברה שכלית, אלא צ״ל הבנה והשגה בפועל דוקא, שלכל זה צריכים יגיעה גדולה, שיבוא בהבנה והשגה. ומה שטוען שחבל על הזמן (אַז עס איז אַ שאָד די צייט) להתייגע בהשגת התורה (שהיא ודאי אמת גם כשאינו מבינה בהשגתו), וינצל את הזמן לעסוק בענינים (מצוות) שביכלתו לפעול (צו אויפטאָן) בהם, הרי בלימוד התורה צ״ל יגיעה והבנה והשגה דוקא. ומה שאמרו רז״ל25 אם קבלה היא נקבלה ואם לדין יש תשובה, הרי זה גופא (אם קבלה היא נקבלה) הוא הסברה ששמעו זה איש מפי איש עד משה רבינו ששמע זה מהקב״ה. ויתירה מזו, שגם בעניני אמונה, במצות האמנת אלקות, צ״ל הידיעה שבזה, וכמ״ש הרמב״ם26 שהמצוה היא לידע שיש שם מצוי ראשון כו׳, בהבנה והשגה דוקא, וכמבואר בארוכה בקונטרס תורת החסידות לכ״ק מו״ח אדמו״ר27. אשר כל זה הוא תכלית ההתפשטות. משא״כ בקיום המצוות שצ״ל בתכלית הביטול דוקא לגבי רצונו של הקב״ה. ועד״ז הוא גם בענין המצוות שבתורה גופא, היינו מה שלומד ההלכה שבתורה על מנת לעשותה, שצ״ל בתכלית הביטול, ואינו שייך שיפלפל עם הקב״ה איך צריכים להתנהג, שהרי אפילו עם מלך בשר ודם אינו שייך שיפלפל עמו איך צריכים להתנהג, כי הוא עומד קמי׳ מלכא, עאכו״כ במלך מלכי המלכים הקב״ה. ועד״ז הוא גם במצות לימוד התורה (שהרי לימוד התורה היא ג״כ מצוה), שצ״ל בתכלית הביטול, שצ״ל ברכו בתורה תחילה28, היינו דאשר בחר בנו מכל העמים הוא דוקא הקדמה לההבנה והשגה בתורה שלומד, שדוקא עי״ז נעשה אצלו התורה בחי׳ סם חיים29, שכל זה הו״ע הביטול בתכלית.
וזהו ענין ב׳ הבחינות דתיבת נח שצ״ל בעבודת כאו״א מישראל, העבודה דלימוד התורה והעבודה דקיום המצוות, שכל זה ישנו בכאו״א מישראל, הן ביושבי אוהל, מארי תורה, והן בבעלי עסקים, מארי עובדין טבין30. וכמארז״ל בנוגע ליושבי אוהל31 שכל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו, אלא צ״ל תורה וגמילות חסדים. ועד״ז לאידך, בנוגע לבעלי עסקים, שצ״ל אצלם ג״כ לימוד התורה, דנוסף לזה דבכדי לידע את המעשה אשר יעשון צריך ללמוד ההלכות, או לשמוע אותם מפי אחרים, הנה נוסף לזה הרי גם הבעלי עסקים צריכים ללמוד תורה32.
והנה בכמה דרושים33 מבואר דענין תיבת נח בעבודה הוא העבודה דתורה ותפילה, וכתורת הבעש״ט34 דתיבה הם אותיות התורה ותפילה, ובא אל התיבה הוא הכניסה בתוך האותיות של התורה ותפילה, וצוהר תעשה לתיבה35, שצריכים לעשות שהאותיות (דתורה ותפילה) יהיו מאירים36, והיינו שעבודת התפילה שלו תהי׳ בהתבוננות ובדחילו ורחימו, ועד״ז גם בלימוד התורה, שצ״ל בדחילו ורחימו דוקא, וכמבואר בתניא37 דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא, וצ״ל הגדפין בלימוד התורה שלו, שעל ידם פרחא לעילא.
והנה התענוג דעבודה הנ״ל יתגלה לעתיד לבוא, אבל הוא נמשך ע״י מעשינו ועבודתינו38, דלפום צערא אגרא39, וירידה צורך עלי׳, שעי״ז יתגלה לעתיד לבוא התענוג דעבודה הנ״ל. ומכיון שגם בזמן העבודה כבר יודעים ע״ד התענוג שיתגלה לעתיד לבוא, לכן, הגם שהעבודה היא עבודת פרך, וישנם כמה העלמות והסתרים, בכל זאת, ע״י ידיעה זו גופא שלעתיד לבוא יתגלה התענוג, כבר ישנו התענוג גם במעשינו ועבודתינו עכשיו, ובפרט דמחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה40, ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא41.
וזהו אלה תולדות נח נח איש צדיק גו׳, דתולדות פירושו כנ״ל מה שעיקר תולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים, היינו בתחילת עבודתו, ובכל זאת אומר נח נח ב״פ, שגם בתחילת עבודתו, לפני וירח ה׳ את ריח הניחוח, כבר ישנו בזה הענין דנח, נייחא דרוחא, הנחת רוח והתענוג שבעבודתו, וכנ״ל דמכיון שיודע שאח״כ יתגלה התענוג שבעבודתו, הנה גם בתחילת עבודתו ישנו הנחת רוח שיתגלה ע״י וירח ה׳ את ריח הניחוח. ויתירה מזו, שישנו בזה כבר גם הנחת רוח והתענוג שיתגלה לעתיד לבוא, וכדאיתא במדרש42 על הכתוב43 כי מי נח זאת לי, כתיב44 וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וגו׳ רבי אומר כימי עולם כימי נח45 שנאמר כי מי נח זאת לי, והכוונה בזה היא, שגם אז (בימי נח) הי׳ הגילוי דימי עולם, והרי הגילוי דימי עולם (לפירוש אחד46) קאי על לעתיד לבוא.
והנה הגם שנת״ל שגילוי התענוג דלעתיד לבוא שע״י מעשינו ועבודתינו עכשיו הוא דוקא כשמעשינו ועבודתינו הם באופן דצער וכו׳ עד לעבודת פרך, דלפום צערא אגרא, אעפ״כ, מכיון שהתורה היא תורת חסד47, לכן, מכיון שהאדם מצד אחד הוא מדוד ומוגבל, ולאידך הרי נאמר בנים אתם לה׳ אלקיכם48, בני בכורי ישראל49, וידועה תורת הבעש״ט50 דאהבת הקב״ה לישראל היא כאהבת הורים זקנים לבנם יחידם שנולד להם לעת זקנותם, ע״כ אין צריך להיות עבודת פרך כפשוטה, וגם זה שנמצא בארמון וקיטון של מלך ואעפ״כ בזה גופא ישנו הענין דהסתר אסתיר51, נחשב הוא לעבודת פרך, כי הוא היפך טבעו ורגילותו. ומובן זה במכל שכן וקל וחומר מהמבואר בגמרא52 דמלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים נקרא בשם עבודת פרך, כי הוא היפך טבעם ורגילותם, והרי פשיטא דלבן יחיד של מלך מלכי המלכים הקב״ה, הרי הענין דהסתר אסתיר פני הוא היפך טבעו ורגילותו, והוא עבודת פרך הכי גדולה. והיינו, דגם כשיש לו דברים המוכרחים, אשר לבן מלך דברים המוכרחים הם סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו53, ועד שחמשים איש רצים לפניו54, שכל אלו הם דברים המוכרחים לבן מלך, שלכן נותנים לו את זה מקופה של צדקה, שאי אתה מצווה עליו לעשרו53, ויש לו גם עשירות, אשר לבן מלך ענין העשירות הוא שנותנים לו כל הון יקר, אוצרות הגנוזים של המלך, אשר מעולם לא השתמשו בהם והיו כמוסים וחתומים מעין כל רואה, וגם המלך בעצמו לא השתמש בהם לשום דבר, כמבואר בארוכה בדרושי ההילולא55, שכל זה נותנים להבן מלך. הנה גם כאשר יש לו כל הדברים האלו, דברים המוכרחים וענין העשירות, בכל זאת גם זה נחשב לעבודת פרך, כי ישנו הענין דהסתר אסתיר, שעדיין לא נתגלה בחי׳ פנימיות עתיק56, וחסרה העבודה דבקשו פני את פניך ה׳ אבקש57. וע״י מעשינו ועבודתינו, יתגלה לעתיד לבוא הנייחא דרוחא, שיהי׳ מנוחה ותענוג, וגם לפני זה יהי׳ ולכל בני ישראל הי׳ אור במושבותם58, בגשמיות, בני חיי ומזונא רויחא, ובאופן דמראה באצבעו59, בגשמיות, ואח״כ תהי׳ אתחלתא דגאולה, ואח״כ גאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ובעגלא דידן ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (נח ו, ט).
2) ריש פרשתנו (ח״א נט, סע״ב ואילך). הובא באוה״ת פרשתנו (כרך ג) תקצז, א ואילך.
3) ב״ר פ״ל, ה. וראה מת״כ שם. וראה גם תו״א ריש פרשתנו.
4) עירובין כב, א. ע״ז ג, א.
5) עה״פ. וראה גם ב״ר שם, ו.
6) פרשתנו ח, כא.
7) שם, כב.
8) שם ט, יג.
9) תענית ה, א.
10) ב״ר פמ״ט, ט.
11) ריש פרשתנו (שם, ריש ע״ב).
12) ישעי׳ ס, כא.
13) פרשתנו סג, א. (כרך ג) תקצז, א. תרז, סע״א ואילך.
14) פרשתנו ז, א.
15) פצ״ה (בהוצאת קה״ת, תשע״ג – ע׳ קיב). וראה גם אוה״ת שם תרסט, א ואילך. ד״ה צהר תעשה לתיבה תרנ״ח בתחילתו (סה״מ תרנ״ח ע׳ ה).
16) ראה ג״כ אוה״ת שם תרז, סע״א ואילך. תרח, סע״א.
17) קהלת ח, ד. וראה אגה״ת פ״ד (צד, ב).
18) לקו״ת ראה כט, א ואילך.
19) ל׳ הכתוב – נצבים כט, כח.
20) תהלים קיג, ט. וראה זהר ח״א ריט, א. ח״ב פד, א. פה, ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים מערכת אם הבנים. תניא פ״ג. לקו״ת צו יא, ג. שמע״צ פח, ד. ובארוכה – המובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״ג״ (קה״ת, תשע״ד) ע׳ 193 ואילך.
21) תו״א מג״א צה, סע״ב. לקו״ת ר״פ בלק (סז, סע״א ואילך). ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״ח (סה״מ ה׳שי״ת ע׳ 122).
22) תניא פ״ה (ט, ב).
23) ראה גיטין סב, סע״א.
24) ל׳ הכתוב – תהלים לז, ג.
25) ראה יבמות עו, ב (במשנה).
26) ריש הל׳ יסוה״ת.
27) פי״ג (ע׳ 14. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ס״ע שכד-ה).
28) ראה ב״מ פה, ריש ע״ב. נדרים פא, א (וראה ר״ן שם).
29) ראה יומא עב, ב (ובפרש״י שם ד״ה זכה). וראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ס״ג. קונטרס עה״ח פי״ב (ע׳ 40).
30) ראה אגה״ק ס״ה (קט, א). ביאוה״ז לאדהאמ״צ וישב כה, א-ב. להצ״צ ח״א ע׳ קלד.
31) יבמות קט, ב. וראה אגה״ק שם (קח, סע״ב). וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס עה״ח שם.
32) ראה שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ה ור״ס קנו. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ג ס״ב וס״ד. וש״נ.
33) אוה״ת שם תרז, ב.
34) סה״מ תרפ״ט ס״ע 204 ואילך (וש״נ). וראה גם בהנסמן לקמן הערה 36.
35) פרשתנו ו, טז.
36) סה״מ תש״ז ע׳ 200. וראה גם סה״מ תש״ב ע׳ 47.
37) פ״מ (נה, ב).
38) ראה תניא רפל״ז.
39) אבות פ״ה מכ״א.
40) קידושין מ, א.
41) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סל״ח (עט, ב). וש״נ.
42) איכ״ר בסופו. וראה גם ויק״ר פ״ז, ד.
43) ישעי׳ נד, ט (מהפטרת שבת זו). וראה בהבא להלן – אוה״ת פרשתנו סח, א. שם (כרך ג) תרכג, א ואילך.
44) מלאכי ג, ד.
45) ראה אוה״ת (כרך ג) שם.
46) אוה״ת שם סח, א.
47) משלי לא, כו.
48) פ׳ ראה יד, א.
49) שמות ד, כב.
50) כש״ט שם סקל״ג (קג, א). וש״נ.
51) ל׳ הכתוב – וילך לא, יח. וראה כש״ט שם סל״ב (עח, סע״א-ב). וש״נ.
52) סוטה יא, ריש ע״ב.
53) ראה כתובות סז, ב. רמב״ם הל׳ מתנות עניים פ״ז ה״ג. פרש״י עה״פ פ׳ ראה טו, ח.
54) ע״פ שמואל-ב טו, א. מלכים-א א, ה. וראה בכ״ז שיחות קודש תנש״א ח״ד ע׳ 391 ואילך.
55) ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פי״א (סה״מ ה׳שי״ת ע׳ 132) ופי״ט (שם ע׳ 154). וראה גם שם פי״ז (שם ע׳ 153).
56) ראה פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. לקו״ת שה״ש בסופו.
57) תהלים כז, ח. וראה לקו״ת נצבים מד, ג. שבת שובה סו, ג-ד.
58) בא י, כג.
59) ראה שמו״ר ספכ״ג. תענית בסופה ובפרש״י שם ד״ה מראה באצבעו. פרש״י עה״פ בשלח טו, ב.
[סה"מ בראשית ח"א ע' קנב ואילך]
כעין שיחה. י״ל בסה״מ תשמ״ב (קופּיר) ע׳ 52 ואילך. התוועדויות תשמ״ב ח״א ע׳ 346 ואילך.