בס״ד. ש״פ אמור, י״ז אייר ה׳תש״מ
הנחה בלתי מוגה
להבין ענין הילולא דרשב״י, הנה ידוע דיוק רבותינו נשיאינו1 מאי טעמא נקרא2 יום ההסתלקות דרשב״י יומא דהילולא, דהילולא היינו שמחת החתונה. וביאור הענין הוא1, דהנה בדרך כלל יש ג׳ מיני הילולא, הא׳ הו״ע יחוד הנשמות למעלה, יחוד נשמות דמ״ה ונשמות דב״ן. וכידוע בנשמות האבות, דאברהם (אחד הי׳ אברהם3) הוא בחי׳ מה, כנרמז בשמו שכולל אותיות מ״ה4, ושרה היא בחי׳ ב״ן, וע״י יחוד נשמת אברהם ושרה היתה הולדת נשמות הגרים5 וכמ״ש6 ואת הנפש אשר עשו בחרן, שהיו מגיירים גרים [ואף שאמרו רז״ל7 אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, מ״מ מובן שהולדת נשמות הגרים היתה ע״י היחוד דנשמות אברהם ושרה, ורק שנשמות האנשים שייכים יותר לאברהם, ונשמות הנשים לשרה]. ועד״ז יצחק ורבקה הם מ״ה וב״ן, וכמבואר בארוכה8 בענין שסיפור השידוך דיצחק ורבקה מסופר בתורה באריכות וכמה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה9, לפי שיחוד יצחק ורבקה הוא יחוד מ״ה וב״ן בנשמות הכלליות, ומזה נמשך אח״כ בנשמות פרטיות, עד לקיום התורה ומצוות בכלל שהו״ע יחוד מ״ה וב״ן. ועד״ז מובן גבי יעקב ונשותיו, ועד״ז השבטים, ועד״ז בכאו״א מישראל שע״י עבודתו בקיום התורה ומצוות בכלל ועבודת הבירורים בפרט פועלים יחוד מ״ה וב״ן.
וההילולא הב׳ הוא ביחוד דכר ונוקבא למטה, דאמרו רז״ל10 איש ואשה זכו שכינה שרוי׳ ביניהם, דגם איש ואשה הם מ״ה וב״ן, וע״י ההמשכה מלמעלה, כמ״ש11 ויברך אותם אלקים גו׳ פרו ורבו גו׳, הו״ע ההולדה, גילוי כח הא״ס12. והגם שזהו זיווג גשמי, ובאין ערוך לגבי זיווג הנשמות למעלה, מ״מ הם אותן הנשמות דבשרשן הן בבחי׳ יחוד וזיווג, הרי הן מזדווגין בירידתן למטה. וכמבואר בארוכה בהמשך שמח תשמח תרנ״ז13 [המבאר ענין שמחת הנישואין שהיא שמחה גדולה, ע״ד שמחתו של רשב״י שהיא שמחה גדולה], דהשמחה דנישואין היא שמחה גדולה, לפי שאיש ואשה הם תרי פלגי גוף (ולכן לפני הנישואין נקרא פלג גופא14), וכמו15 שני אנשים שלא ראו זה את זה זמן רב הרי כשנפגשים הם שמחים שמחה גדולה, עד״ז ביחוד איש ואשה, שמתקרבים ומתאחדים ומתחברים עד שוהיו לבשר אחד, ע״י הולדה (גילוי כח הא״ס), וכיון דיחוד זה הוא אחרי הריחוק, לכן שמחים שמחה גדולה.
וההילולא הג׳ היא בתחיית המתים. דהנה תחיית המתים תהי׳ אחרי ימות המשיח, וכידוע שיש ב׳ תקופות לעתיד לבוא, ימות המשיח ותחיית המתים. דעל ימות המשיח אמרו16 אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, מפני שיהי׳ ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ17, וקיום המצוות יהי׳ בתכלית השלימות וכמו שאומרים בתפילה18 ושם נעשה לפניך כמצות רצונך. דבקרבנות כתיב19 אדם כי יקריב מכם גו׳, ובימות המשיח שיהי׳ בחי׳ אדם בשלימות (כשמחך יצירך בגן עדן מקדם) אזי תהי׳ ההקרבה כמצות רצונך, וכן כל המצוות יהיו אז בתכלית השלימות20. ומ״מ הרי יהיו גופים שיוולדו מאב ואם בתאוה גשמית טבעית (דאין קישוי אלא לדעת21), והגם שלא תהי׳ תאוה חומרית כלל, מ״מ תהי׳ תאוה ורצון טבעי (וכמו באדם הראשון קודם החטא), היינו כמו תאוה רוחני. ויש לומר הביאור בזה, ע״ד המבואר בתניא22 שאפילו בזמן הזה בחושך הכפול והמכופל, אפשר להיות אכילה לשם שמים ולא למלאות תאותו ולצורך הגוף, דאף שאוכל מצד הרעבון טבעי שלא יהי׳ רעב, ועד״ז כשהוא עיף הוא ישן, מ״מ כוונתו בכל זה היא לשם שמים. וכמ״ש הרמב״ם23 בביאור הענין שהיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה׳ הוא. ומזה מובן בקל וחומר שלעתיד לבוא יהיו כל צרכי הגוף לשם שמים בלבד, שהרי אז יהי׳ האדם בתכלית שלימותו, כנ״ל. ומזה מובן, דאף שימות המשיח היא מדריגה נעלית ביותר, אעפ״כ זהו בדומה להילולא הב׳, כי לאחרי כל זה הרי הגופים יוולדו מאב ואם בתאוה גשמית טבעית.
אמנם בתחיית המתים, בהילולא הג׳, יעמדו נשמות בגופים שיחיו בטל תחי׳ טל תורה ואור תורה24 [אף שגם בזמן הקרבת הקרבנות כמצות רצונך (בימות המשיח) אמרו רז״ל25 שמשה ואהרן יהיו עמהם, וכמבואר במ״א בארוכה], ולא מאב ואם גשמיים. ואף שנשאר מן הגוף עצם לוז (וכדאיתא במדרש26 שנתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש וכו׳ ולא חסר כלום), מ״מ העור ובשר הם מלמעלה. וע״כ יהיו אז גופים קדושים וטהורים לגמרי, כי בריאתם היא מעצמותו ומהותו ית׳, למעלה אפילו מאדם הראשון. ואף שאדם הראשון הי׳ יציר כפיו של הקב״ה, וגם חוה היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, וכתיב בה27 ויבן ה׳ אלקים את הצלע, ומ״מ הי׳ חטא עץ הדעת, יש לומר לפי שמ״מ היתה בעולם מציאות של קליפות רק שהי׳ מעמדם בשפל המדריגה כו׳ (למטה מד׳ העולמות), וע״י שאדם הראשון הביט במקום הקליפות, שרצה לראות מה נעשה שם (ער האָט געוואָלט אַ קוק טאָן וואָס דאָרטן טוט זיך), ירד ממדריגתו ונכשל (וכמ״ש רבינו הזקן28 בשם המלאך עה״פ29 ויט עד איש עדולמי גו׳), משא״כ לעתיד לבוא כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.
וזהו גם ענין הילולא דרשב״י, שהוא ע״ד ענין ההילולא הג׳. דרשב״י אמר ביום ההילולא שלו בחד קטירא אתקטרנא בי׳30, ובי׳ אחידא בי׳ להיטא בי׳ אתדבקת31, היינו הכליון בעצמות ומהות, והמשיך זה למטה, עד שעי״ז תהי׳ לעתיד לבוא הולדת נשמות חדשות שלא היו כלולות בנשמת אדם הראשון אפילו קודם החטא32. וכידוע33 שכל העבודה עד ימות המשיח היא בבחי׳ חיצוניות עתיק, ולעתיד לבוא יתגלה פנימיות עתיק.
וזהו מה שהילולא דרשב״י היא שמחה גדולה ביותר, עד שגם מי שאמר תפילת נחם כל השנה אינו צריך לאומרה בל״ג בעומר34, לפי שהפעולה דהילולא דרשב״י פועלת למעלה הרבה מהפעולה דתפילת נחם. שהרי בהאי ספרא דילך דאיהו ספר הזהר יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים35. וענין זה הוא במיוחד ביום ההילולא, שכל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו מתגלה אז ומאיר מלמעלה למטה, ופועל ישועות בקרב הארץ (כמבואר באגה״ק36), היינו גם בערות הארץ37 (שנקרא בקרב הארץ38, וכפירוש הראב״ע עה״פ הטעם על זה), ובאופן גלוי, עד שראו כל עמי הארץ שהגדיל והפליא ה׳ לעשות בארץ, כמ״ש אדמו״ר הזקן בבואו מפטרבורג39, שאז התחיל עיקר ענין הפצת המעיינות דרשב״י חוצה, כמבואר בשיחת כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע40, ואח״כ נמשך זה ע״י רבותינו נשיאינו שלאחריו, עד לכ״ק מו״ח אדמו״ר, עם כל הביאורים וההסברים, עד לגילויים וחידושים ועיקרים, ומאור תורת החסידות, שזה מקרב את הגילויים דלעתיד לבוא, דכשיפוצו מעיינותיך חוצה אתי מר דא מלכא משיחא41 ובקרוב ממש.
__________
1) ראה ד״ה זה עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תיג). וראה גם מאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ע׳ א-ב.
2) זהר ח״א ריח, א. ח״ג רפז, ב.
3) יחזקאל לג, כד.
4) זח״א ד, א. תו״א מג״א צ, א. לקו״ת ר״ה נו, ב. ועוד.
5) ראה מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ קנא-ב. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בראשית ב, א. נח ה, ד (בשם הזהר). ועוד.
6) לך לך יב, ה.
7) ב״ר פל״א, כא. ועוד.
8) לקו״ת ברכה צו, ד. מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״א ע׳ לו. תו״ח לך לך עט, ד ואילך. חיי שרה קלה, א ואילך. קלז, ד ואילך. אוה״ת חיי שרה קכז, ב ואילך.
9) ב״ר פ״ס, ח.
10) סוטה יז, א.
11) בראשית א, כח.
12) לקו״ת שה״ש מ, א. ובארוכה – הנסמן בהערה הבאה.
13) סה״מ תרנ״ז ע׳ קעג ואילך.
14) זח״ג ז, ב. פא, ב. קט, ב. ועוד.
15) ראה גם מאמרי אדה״ז שם.
16) ברכות לד, ב. וש״נ. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. הל׳ מלכים פי״ב ה״ב.
17) זכרי׳ יג, ב.
18) תפלת מוסף דשבת ויו״ט.
19) ויקרא א, ב.
20) ראה תו״ח ס״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך (הובא בסה״מ עטר״ת שם ס״ע תיד). ועוד.
21) יבמות נג, ב.
22) פ״ז-ח.
23) הל׳ דעות פ״ד ה״א. וראה לקו״ש ח״ג ע׳ 106.
24) ראה תניא ספל״ו. לקו״ש חי״א ע׳ 193.
25) ראה יומא ה, ב. תוד״ה אחר – פסחים קיד, ב.
26) ב״ר פכ״ח, ג. וש״נ. זח״ב כח, ב. ועוד. תוד״ה והוא – ב״ק טז, ב. וראה סה״מ עטר״ת שם ע׳ תטו.
27) בראשית ב, כב.
28) תו״א בראשית ו, א. אוה״ת וישב (כרך ו) תתרפה, ב. וראה גם אוה״ת בלק ס״ע תתקע. המשך וככה תרל״ז שם פקכ״ט (ע׳ קמט).
29) וישב לח, א.
30) זח״ג רפח, א.
31) שם רצב, א.
32) ראה לקו״ת שה״ש נ, א. נא, ג.
33) פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. לקו״ת שם.
34) פע״ח שער (כב) ספה״ע פ״ז. שער הכוונות ענין ספירת העומר דרוש יב. הובא בעט״ז לשו״ע או״ח סתצ״ג. וראה לקו״ש חכ״ב ע׳ 330.
35) זח״ג קכד, ב.
36) סכ״ח (קמח, א).
37) ל׳ הכתוב – מקץ מב, ט. שם, יב.
38) וארא ח, יח.
39) נדפס באגרות-קודש שלו ח״א (קה״ת, תש״מ. תשמ״ז) סל״ח (ס״ע צז). וש״נ.
40) תורת שלום ספר השיחות ע׳ 26. ועוד.
41) ראה אגה״ק הידועה דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו.
[סה"מ ימי הספירה ע' ר ואילך]
״כמובן מהמאמר להבין ענין הילולא דרשב״י דשנת עטר״ת [שעליו מיוסד (איז געבויט) המאמר שחזרו מקודם]״ (שיחות קודש תש״מ ח״ב ע׳ 921).
נדפס בסה״מ תש״מ ע׳ קמ ואילך.