בס״ד. ש״פ חוקת-בלק, י״ב תמוז ה׳תשי״ב
הנחה בלתי מוגה
מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל1, וצריך להבין הדיוקים שבהכתוב, דבתחילה הוא אומר מנה ואח״כ הוא אומר מספר, וכן מה שבתחילה הוא אומר יעקב ואח״כ הוא אומר ישראל (היינו דביעקב הוא אומר הלשון מנה, ובישראל הוא אומר הלשון מספר)2. וכן צריך להבין בכללות הענין מה שאומר מי מנה גו׳, שכוונתו בזה הוא לרומם את ישראל בזה שהם בלי מספר, וצריך להבין דהרי אדרבה כתיב3 לא מרובכם חשק הוי׳ בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים, דזהו מה שאתם המעט הוא מעלה, וא״כ אינו מובן אומרו מי מנה גו׳.
ויובן זה ע״פ מה שמבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר בהמאמר4 בענין מ״ש5 מן המיצר קראתי י-ה, דכאשר הוא במיצר בא׳ האופנים שמבאר שם בהמאמר, הנה אז הוא קורא אליו ית׳ בתפילה, דזהו קראתי, והקריאה היא לשם י-ה. ולהלן שם בהמאמר מבאר בענין מ״ש6 בטחו בהוי׳ עדי עד כי בי-ה הוי׳ צור עולמים, שהבטחון בהוי׳ צ״ל עד בחי׳ ומדריגת עד, והטעם לזה הוא, כי בי-ה הוי׳ צור עולמים, דבבטחון יש כמה מדריגות, אך להיות כי בי-ה הוי׳ צור עולמים, הנה לזאת צריך להיות הבטחון עד בחי׳ ומדריגת עד דוקא. והענין הוא7, דהנה בבטחון יש כמה מדריגות, דכללות ענין הבטחון הוא מצד האהבה מלמעלה, דאהבתי אתכם אמר הוי׳8, הנה משום זה הוא בוטח בהוי׳ שיוציא אותו מן המיצר, ויביא אותו אל המרחב האמיתי, שיתן לו כל הספקותיו. אמנם אף שמצד מדת החסד האהבה ורחמים שלמעלה הוא בטוח בהוי׳ שיוציא אותו מן המיצר כו׳, מ״מ, להיות שמדת החסד הוא רק קו א׳ ואפשר להיות ההתנגדות דמדת הגבורה, לזאת הנה מצד ההתנגדות דמדת הגבורה שמנגדת למדת החסד, אין זה בבירור שההשפעה שמצד מדת החסד תומשך למטה, ובמילא הנה גם הבטחון אינו בשלימות, שהרי מצד ההתנגדות דמדת הגבורה אפשר להיות שההשפעה דמצד מדת החסד לא יומשך למטה, ובמילא הנה בטחונו בהוי׳ אינו בשלימות. אמנם כל זה הוא דוקא כאשר הבטחון שלו הוא מצד מדת האהבה שלמעלה כמו שהוא בענין המדות בלבד, דבהאהבה כמו שהיא בענין המדות אפשר להיות בזה התנגדות מצד מדת הגבורה, אבל כאשר הוא מגבי׳ (ער הויבט אויף) את בטחונו לענין המוחין, הנה אז הבטחון הוא ביותר, להיות שמצד האהבה כמו שהיא בהמוחין בכלל, ובמוחין דגדלות בפרט, בודאי יומשך ההשפעה, דבמוחין אין שם התנגדות דמדת הגבורה, ומוחין בכלל הם רחמים לגבי המדות. ויובן זה ממה שאנו רואים למטה, דכאשר א׳ אוהב את חבירו, הנה כאשר האהבה היא במדות בלבד, הנה אז כאשר חבירו לא ימלא את רצונו ומכל שכן אם יעשה היפך רצונו, הרי אז הנה לא זו בלבד שתהי׳ חלישות בהאהבה, אלא שיהי׳ עוד היפך האהבה, דכל זה הוא כאשר האהבה היא מצד המדות בלבד, אבל כאשר האהבה היא מצד המוחין, הרי אז הנה גם כאשר יעשה היפך רצונו, דמצד המדות בלבד לא יהי׳ שום מקום שיאהוב אותו, אבל מצד המוחין, דאל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו9, הוא מכניס את עצמו במצבו של השני (לייגט ער זיך אַריין אין יענעם׳ס מצב) ומבין את הסיבה למה עשה כזאת, ודן אותו לכף זכות9. ועוד יותר הוא, שהוא נכנס בעצמו למצבו של השני (אַז ער שטעלט זיך אַליין אַריין אין יענעם׳ס מצב), שעי״ז הוא מתמלא עליו רחמים ונעשה עוד תוספת בהאהבה. וכמו״כ יובן למעלה, דמצד האהבה כמו שהיא במדות בלבד, הרי צריך להיות כלי לזה, והוא האהבה שלמטה שהיא כלי להאהבה שלמעלה, אבל כאשר לא יש האהבה שלמטה, ומכל שכן אם ישנו ההיפך מזה, הרי אז לא יומשך ההשפעה שמצד האהבה שלמעלה. דכל זה הוא בהאהבה כמו שהיא בהמדות, אבל מצד מדת האהבה כמו שהיא בהמוחין, הרי גם אם אין האהבה שלמטה, מ״מ תומשך ההשפעה. ובמילא הנה כאשר הבטחון שלו הוא מצד מדת האהבה כמו שהיא בהמוחין, הנה אז הבטחון הוא ביותר. אמנם באמת הנה גם הבטחון שמצד המוחין אינו בטחון בשלימות, שהרי גם מצד המוחין, אינו בהכרח שתומשך ההשפעה. דלפעמים אפשר להיות שגם כאשר מקיים מה שאמרו חז״ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, מ״מ לא ימצא עליו שום זכות, דאז גם מצד המוחין לא תהי׳ ההשפעה, ובמילא הנה גם הבטחון כמו שהוא מצד המוחין אינו בטחון גמור, מאחר שאפשר להיות שלא תהי׳ ההשפעה, א״כ הרי אינו בטוח בבירור שתהי׳ ההשפעה.
אך זהו דוקא כאשר בטחונו בהוי׳ הוא מצד המדות או המוחין, דאז הרי הבטחון אינו בשלימות, דמצד המדות הרי אפשר להיות בודאי שלא תהי׳ ההשפעה, וגם מצד המוחין שהם רחמים לגבי המדות, מ״מ הרי אפשר להיות שיהי׳ כזה שאין שום לימוד זכות עליו גם מצד המוחין, אבל כאשר הוא מגבי׳ (ער הויבט אויף) את הבטחון שלו למעלה יותר, דהנה בענין הבטחון מ״ש בטחו בהוי׳ עדי עד, ישנם ג׳ פירושים, פירוש א׳ הוא דהבטחון הוא בז״א שהו״ע המדות, פירוש ב׳ הוא דהבטחון הוא באבא ואמא שהו״ע המוחין, ופירוש ג׳ הוא שהבטחון שלו הוא מצד הכתר, הנה כאשר הבטחון שלו הוא מצד רצון ותענוג [רצון וכל שכן תענוג], הרי אז הבטחון הוא בשלימות, שבטוח בבטחון גמור, להיות דמשם הרי בודאי תומשך השפעה. דזהו ענין השבועה וכריתת ברית10, שבכל האופנים שיהיו, גם אם יהיו באופן כזה שלא יהי׳ שום מקום לאהבה, לא בהרגש הלב וגם לא בהרגש השכל, מ״מ הוא כורת ברית עמו שלא תהי׳ שום חלישות בהאהבה. והיינו דבכל האופנים שיהיו, לא תהי׳ שום חלישות בהאהבה העצמית דאהבתי אתכם אמר הוי׳, ומצד אהבה עצמית זו, הנה בכל אופן תומשך ההשפעה, ובמילא הנה כאשר הבטחון שלו הוא מצד האהבה עצמית, הנה אז בטחונו הוא בשלימות.
ולהבין הענין בעבודה, הנה כתיב מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב, דכאשר הוא במיצר, בין כאשר הוא במיצר גשמי ובין כאשר הוא במיצר רוחני, הנה ע״י הקריאה בתפילה, נעשה היציאה מן המיצר אל המרחב. והנה בכללות הענין דמיצר ויציאה מן המיצר, הנה שרשה הוא מגלות מצרים ויציאת מצרים, שהרי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים11, היינו דיציאת מצרים נותן כח לכל הגאולות12. והנה האופן דיציאת מצרים הי׳ בדרך דילוג, כמ״ש בענין יציאת מצרים, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות13, דיציאת מצרים הי׳ בדרך דילוג דוקא. דבכללות העבודה ישנם ג׳ ענינים14, עמידה, הילוך ודילוג, הנה יציאת מצרים הי׳ בדרך דילוג דוקא.
והנה ענין העמידה אין הכוונה שהוא עומד על מקום א׳, היום כמו אתמול ומחר כמו היום (היינט ווי נעכטן און מאָרגן ווי היינט), ואין לו שום עילוי ותוספות, שהרי כל הג׳ ענינים הם מדריגות בענין העבודה, וגם ענין העמידה הוא מדריגה בעבודה, ובמילא מובן שגם בענין העמידה ישנם עליות, שדוקא אז הו״ע העבודה, ואם הוא עומד תמיד על מקום אחד, הרי אז הוא בכלל לא עבדו15, ובודאי צריך לומר שגם בענין העמידה ישנן עליות, ומה שנקרא בשם עמידה הוא, לפי שהעליות הן בערך, דמשום זה נקרא בשם עמידה. וזהו ג״כ הטעם מה שהמלאכים נקראים בשם עומדים, כמ״ש16 ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וכמו״כ הנשמות כמו שהן למעלה טרם ירידתן למטה נקראות בשם עומדים, כמ״ש17 חי ה׳ אשר עמדתי לפניו, דאף שמלאך מיכאל שמחנה שלו באהבה18, ומלאך גבריאל שמחנה שלו ביראה18, יש בהם עליות, מ״מ נקראים בשם עומדים, לפי שהעליות שלהם הן עליות שבערך, לכן נקרא זה בשם עמידה. וביאור הדברים מה שעליות שבערך נקראות בשם עמידה, יובן זה ממה שאנו רואים שיש ב׳ אופנים בענין השכל, אופן א׳ הוא שהולך מן הקל אל הכבד, דבתחילה הוא לומד ענין נמוך יותר ואח״כ הוא לומד ענין נעלה יותר, וכל מה שהשכלתו בענין הקל הוא טוב יותר, אז תהי׳ עלייתו בשכל הנעלה בטוב יותר, דכל זה הוא באופן הא׳. ואופן הב׳ הוא כדאיתא בגמרא19 שר׳ זירא צם מאה תעניתא (או ארבעים תעניתא20), שישכח תלמוד בבלי בכדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי. דענין זה אינו כאופן הא׳, שאם הי׳ לימודו באופן הא׳ הרי אז הנה לא זו בלבד שלא הי׳ צריך לשכוח לתלמוד בבלי, אלא אדרבה, שידיעתו בתלמוד בבלי הי׳ נותן לו סיוע בתלמוד ירושלמי, ומאחר שהי׳ צריך לשכוח תלמוד בבלי, מובן מזה שאופן לימודו הי׳ באופן אחר. דהטעם בזה הוא, לפי שהסדר באופן הא׳ הוא דוקא כאשר השכלים הם בערך זה לזה, אבל כאשר אינם בערך, הנה אז לא זו בלבד שהשכל התחתון אינו מסייע לשכל העליון, אלא אדרבה הוא עוד מבלבל. וע״ד21 דכאשר הנשמה צריכה לעלות לגן עדן ליהנות מזיו השכינה, היא צריכה תחילה לשכוח על חיזו דהאי עלמא22, והכוונה דחיזו דהאי עלמא, אין הכוונה על תאוות האסורים ואפילו תאוות הרשות, כי אם שצריך לשכוח גם על עניני העולם כמו שהיו אצלו בדקות דדקות (כפי שצריך להיות), הנה גם ע״ז הוא צריך לשכוח בכדי שיוכל להשיג וליהנות מזיו השכינה. דהדוגמא מזה יובן בענין המושכלות שהם באין ערוך זה לזה, ששכל התחתון הוא מבלבל לשכל העליון, ולכן הוצרך ר׳ זירא לשכוח תחילה תלמוד בבלי בכדי שיבוא לתלמוד ירושלמי, דכל זה הוא בשכלים שבאין ערוך זה לזה, אבל בשכלים שהם בערך זה לזה, הנה סדר העלי׳ בשכלים אלו הוא באופן הנ״ל שמן הקל יבוא אל העליון ממנו, היינו שהשכל התחתון הוא מסייע להעליון. ובזה יבואר מה שעליות שבערך נקראות בשם עמידה, דכמו במושכלות הרי במושכלות שהם בערך זה לזה, הנה השכל התחתון מסייע להעליון, בזה שהשכל התחתון נמצא בהעליון, דלכן הוא מסייע בהבנת שכל העליון (דאם בהשכל העליון לא הי׳ נמצא התחתון, הרי אז לא הי׳ יכול לסייע בהשכל העליון, ואדרבה הי׳ מבלבל, להיותו ענין אחר), וטעם הדבר הוא, להיות שהוא בערך להעליון ובכללות יש ביניהם ענין משותף, דלכן הוא נמצא בו. הנה כמו שהוא במושכלות, כמו״כ הוא גם בעבודה, דבעליות שהם בערך, הנה גם במדריגה היותר עליונה הוא בערך, ובמילא נמצא בו מדריגה היותר תחתונה, דהעליות שבערך נקראות בשם השתלשלות, וכמו שלשלת23 שהטבעת העליונה קשורה בהטבעת שלמטה ממנה, וטבעת זו בהטבעת שלאחרי׳, עד טבעת היותר תחתונה, וכמו״כ הנה הטבעת התחתונה אחוזה בטבעת העליונה ממנה, היינו שראשה של הטבעת נמצא בטבעת העליונה ממנה, עד טבעת היותר עליונה, דלכן הנה גם כאשר הוא עולה במדריגה היותר עליונה, עדיין הוא בערך ונמצא בו מדריגה היותר תחתונה. ולכן הנה כללות העלי׳ שבערך נקראת בשם עמידה, שהרי בכל עליותיו מ״מ נמצא בו מדריגה היותר תחתונה, והוא לא נפרד ממנה (און ער איז ניט אַוועק פון איר), והוא עומד עדיין במדריגה זו.
והנה תכלית ירידת הנשמה בגוף הוא, שהנשמה תהי׳ בבחי׳ מהלך. דהנשמה כמו שהיא למעלה היא בבחי׳ עמידה כנ״ל, וע״י ירידתה למטה ומתקשרת ע״י הנפש הבהמית בהגוף, דהנשמה מצד עצמה א״א שתתקשר בהגוף, אבל כאשר היא מתקשרת ע״י הנה״ב בהגוף, הרי אז הנה ע״י שמרגשת את מיצר הגוף ונה״ב, ויוצאת ממיצר הגוף, הנה אז היא יוצאת מהמיצר שלה מצד עצמה. דהמיצר שלה מצד עצמה, הנה אף שהוא מיצר, אבל כיון שהוא מיצר שלה בעצמה, לכן אינה מרגשת שהוא מיצר, אבל כאשר היא מתקשרת בהגוף ונה״ב ונעשה בה בחי׳ המיצר של הגוף, שזהו מיצר זר (וואָס דאָס איז אַ פרעמדער מיצר), הנה אז היא יוצאת ממיצר הגוף, ובמילא היא יוצאת גם ממיצר שלה, שעי״ז היא נעשית בבחי׳ מהלך. דהרי המיצר של הנשמה מצד עצמה הוא ההגבלה דשכל ומדות, וכאשר היא יוצאת מההגבלה דשכל ומדות, ועבודתה הוא למעלה מטעם ודעת, נעשית בבחי׳ מהלך, דהעבודה שע״פ טעם ודעת היא העבודה דעמידה, דהרי בהעבודה שע״פ טעם ודעת, הנה רוב שנים יודיעו חכמה24, והיינו דמה שהוא עומד עכשיו במדריגה זו, הוא ע״י שרכש בעצמו במשך כל השנים ריבוי חכמות, א״כ הרי גם עכשיו הוא עומד עדיין במדרגותיו הקודמות, דלכן הנה העבודה שע״פ טעם ודעת נקראת בשם עמידה. אבל העבודה דהילוך הוא העבודה שלמעלה מטעם ודעת, היינו שהוא עוזב לגמרי את הטעם ודעת (אַז ער גייט אַוועק אינגאַנצן פון טו״ד), דלכן נקרא בשם מהלך. ועבודה זו שלמעלה מטעם ודעת הוא תכלית ירידת נשמתו למטה, דכאשר עבודתו היא ע״פ טעם ודעת, אז הוא נקרא בשם עומד ואין זה תכלית בריאתו בעולם, והתכלית היא העבודה שלמעלה מטעם ודעת דוקא, דאז הוא נקרא מהלך. והנה כמו״כ הוא ג״כ בההמשכות למעלה, דע״י העבודה שע״פ טעם ודעת, הוא מגיע לבחי׳ ז״א, דז״א הוא מלשון זעיר וצמצום25, והוא ההמשכות שנמשכו ע״פ הצמצום דקו המדה, וכללות העלי׳ שלו הוא באור הממכ״ע שהוא בערך לעולמות ואפשר להיות משם אחיזה גם ללעו״ז, אבל ע״י העבודה שלמעלה מטעם ודעת, הוא מגיע לבחי׳ הכתר שלמעלה מהעולמות, והוא בחי׳ סוכ״ע26.
אמנם הנה גם העבודה שלמעלה מטעם ודעת, הנה אף שנקרא בשם הילוך, מ״מ יש לו שייכות לטעם ודעת, שהרי מה שחייב אותו שיהי׳ למעלה מטעם ודעת, הוא השגה גופא, שהוא משיג בהשגתו שצריך לצאת מטעם ודעת, א״כ הרי גם כמו שהוא למעלה מטעם ודעת, יש לו שייכות להשגה, דהרי מה שהוא בהעבודה שלמעלה מטעם ודעת, הוא מצד חיוב ההשגה. ואף שההשגה שחייבה שיהי׳ למעלה מטעם ודעת הוא השגת השלילה27, מ״מ הרי גם השגת השלילה היא השגה עכ״פ, ובמילא הנה גם כמו שהוא למעלה מטעם ודעת, יש לו שייכות להשגה, שהרי זה בא מצד החיוב ההשגה28. ועוד זאת דמה שהוא למעלה מטעם ודעת, הרי אין זה שהוא מושלל לגמרי מטעם ודעת ואין לו שייכות להשגה, אלא שבעצם הוא שייך להשגה, אלא שמצד חיוב השגתו הוא יוצא (גייט ער אַרויס) מטעם ודעת, א״כ הרי גם כמו שהוא למעלה מטעם ודעת, אין זה שאין לו שייכות לגמרי להשגה, אלא הוא מה שהוא יוצא (וואָס ער גייט אַרויס) מהשגה, א״כ הרי יש לו שייכות לטעם ודעת בדרך שלילה עכ״פ, ובמילא הנה על כל עבודה ועבודה, הנה בעצם הוא שייך לטעם ודעת, וצריך לעשות חשבון לצאת מטעם ודעת. א״כ הרי גם בהעבודה דהילוך יש לו שייכות לטעם ודעת, וגם בעבודה זו הנה עבודתו היא בדרך מלחמה, שלוחם עמו כדי לצאת (אויף אַרויסגיין) מטעם ודעת, ובמילא הנה גם בהעבודה דהילוך אפשר להיות שיהי׳ ולאום29 מלאום יאמץ. וכמו״כ הוא בההמשכה שלמעלה, הנה אף שע״י העבודה דהילוך הוא מגיע בבחי׳ הכתר שלמעלה מהעולמות, והוא בחי׳ סוכ״ע, מ״מ, הרי גם בחי׳ כתר יש לו שייכות לעולמות, דאף שהוא בבחי׳ סובב, מ״מ הוא סובב לעלמין30. ואף שבחי׳ סובב אינו בערך העולמות, מ״מ הוא בבחי׳ שייכות עכ״פ לעולמות, ושייכותו הוא זה גופא שאינו בערך העולמות (היינו שהיא שייכות בדרך שלילה). וכיון שהוא שייך לעולמות, הרי אפשר להיות מזה יניקת החיצונים, דכמו שהוא בבחי׳ ז״א שהוא בבחי׳ צמצום ע״פ קו המדה, אפשר להיות בזה יניקה לחיצונים, כמו״כ הוא בבחי׳ הכתר שהוא שרש הנאצלים ולמעלה מהצמצום, אבל מ״מ מאחר שהוא שרש לנאצלים, היינו שישנם שם בחי׳ הנאצלים כמו שהם בשרשם, א״כ הרי הוא שייך לעולמות ואפשר להיות מזה יניקה לחיצונים. ולכן העבודה דהילוך לבד אינו מספיק, כיון שהוא שייך לטעם ודעת ואפשר להיות בזה יניקה לחיצונים, והיינו דמצד הנשמה עצמה הי׳ מספיק העבודה דהילוך, אבל מצד הנפש הבהמית והגוף אינו מספיק העבודה דהילוך, כיון שיש לה שייכות לטעם ודעת ואפשר להיות בזה שלאום מלאום יאמץ, וצריך להיות העבודה דדילוג דוקא, שהוא למעלה מטעם ודעת לגמרי.
והנה העבודה דדילוג הוא שיוצא מן הטעם ודעת לגמרי, ואין זה אצלו בדרך טענה כי אם שהוא יוצא מזה לגמרי, כאדם הבורח מן המות אל החיים31, שאין זה בדרך טענה, והוא העבודה דתשובה שהוא בדרך דילוג, וכמ״ש הרמב״ם32 שענין התשובה הוא שאמש הי׳ זה מובדל מה׳ כו׳ והיום הוא מודבק בשכינה, שהיא בשעתא חדא וברגעא חדא33, והוא בשינוי המהות. דהעבודה שבדרך הילוך אין זה שינוי המהות, דכיון שמה שהוא למעלה מטעם ודעת הוא מצד חיוב ההשגה, אין זה שינוי המהות, שהרי כמו שהוא במהותו והשגתו הוא עולה להעבודה שלמעלה מטעם ודעת, כי אם העבודה דתשובה שאין זה בדרך טענה כי אם בדרך בריחה31, הוא שינוי המהות, שזהו העבודה דדילוג. וכדאיתא בלקו״ת34 בענין ג׳ העבודות דעמידה, הילוך, ודילוג, דעמידה הוא מה שעומד על הארץ בשתי רגליו, והילוך הנה אף שרגלו א׳ היא באויר, מ״מ הרי תמיד הוא עומד ברגל א׳ על הארץ, אבל דילוג הוא שברגע א׳ הוא בב׳ רגליו למעלה מהארץ35. והיינו שהעבודה דדילוג הוא העבודה דתשובה, שהוא בשינוי המהות שלמעלה מן הטעם ודעת לגמרי. והנה ההמשכה שלמעלה שע״י העבודה דדילוג, הוא ההמשכה דפנימיות הכתר. ובלשון הקבלה, הנה חיצוניות הכתר נקרא אריך אנפין ופנימיות הכתר נקרא עתיק. דאריך אנפין הנה אף שהוא למעלה מאצילות, מ״מ הוא אותו הענין דז״א, אלא שבז״א הוא בבחי׳ זעיר ובאריך אנפין הוא בבחי׳ אריך, וכמו ההפרש בין מראות קטנות למראות גדולות36, אבל הוא אותו הענין, ולכן הנה גם מבחי׳ אריך אפשר להיות יניקה לחיצונים כנ״ל. משא״כ בחי׳ עתיק הוא מלשון העתקה37, שנעתק ונבדל לגמרי מהעולמות, דמשם אין שייך שיהי׳ איזה אחיזה כו׳, והמשכה זו נעשית ע״י העבודה דדילוג דוקא.
ובזה יובן מה שיציאת מצרים הי׳ בדרך דילוג דוקא, להיות שבמצרים היו משוקעים כו׳38, ולזאת אם היתה ההמשכה מבחינה ששייך לעולמות, הי׳ אפשר להיות בזה איזה אחיזה כו׳, וההמשכה היתה צריכה להיות מהעצמות דוקא, דהמשכה זו נעשית ע״י העבודה דדילוג דוקא, דעי״ז היתה המשכת העצמות שלמעלה מסוכ״ע, כמאמר39 אני ולא מלאך, אני ולא שרף אני ולא שליח אני ולא אחר, דבחי׳ אחר הוא שהוא מושלל מעולמות דזהו בחי׳ סוכ״ע40, אבל ביציאת מצרים הי׳ בחי׳ אני ולא אחר, היינו שהי׳ גילוי העצמות שהוא למעלה מסובב, כמאמר41 נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו, ומבאר בזה כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע42, דבכבודו קאי על מלכות דא״ס, ובעצמו קאי על תפארת הנעלם, ולמעלה יותר על העצמות, דע״י גילוי העצמות דוקא שאין בזה שום אחיזה כו׳, עי״ז דוקא הי׳ היציאה ממצרים. וכמו שהי׳ ביציאת מצרים, הנה כמו״כ הוא בכל מיצר ומיצר, שצריך להיות בזה גילוי העצמות דוקא, שעי״ז הוא היציאה מהמיצר.
וזהו ג״כ מ״ש בטחו בהוי׳ עדי עד, שהבטחון צ״ל עד בחי׳ ומדריגת עד, דהנה תיבת עד בכלל מורה על הפסק איזה ענין דזהו תיבת עד, שעד כאן הוא הענין הזה ומכאן ואילך הוא נעלה יותר. אמנם בזה גופא יש ב׳ מדריגות, והוא בחי׳ עד ועד בכלל, ובחי׳ עד ולא עד בכלל43. דבחי׳ עד ועד בכלל הוא בבחי׳ סוכ״ע, דאף שהוא בבחי׳ עד, שהוא הפסק אור הממלא, היינו שהוא למעלה מאור הממלא, מ״מ הוא בחי׳ עד ועד בכלל, שהרי גם בחי׳ סוכ״ע שייך לעולמות, אבל בחי׳ עד ולא עד בכלל הוא בחי׳ העצמות שלמעלה לגמרי מהעולמות. וזהו בטחו בהוי׳ עדי עד, שהבטחון צ״ל עד בחי׳ ומדריגת עד, והוא בחי׳ עד ולא עד בכלל, היינו שהבטחון צ״ל מצד העצמות דוקא, דלהיות שמצד המשכת העצמות אין שום מקום ואחיזה לחיצונים, לזאת הנה מצד העצמות הוא בטוח שיומשך ההשפעה למטה, ואז הבטחון שלו הוא בשלימות שהוי׳ יוציאנו מן המיצר אל המרחב.
וזהו מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, דמי גו׳ מספר הכוונה היא שהם בלי מספר, אבל מ״מ הם בגדר מספר אלא שאין מי שיספור אותם, דזהו ההמשכה דסוכ״ע, שאף שהוא למעלה מהעולמות, מ״מ יש לו שייכות לעולמות. והמשכה זו היא בישראל, דישראל הוא לי ראש44, שבהראש ישנו הגולגולת שמקיף על המוחין, דאף שהוא בבחי׳ מקיף, מ״מ הוא מקיף על המוחין, דוגמת אור הסוכ״ע, דאף שהוא בבחי׳ סובב, מ״מ הוא סובב לעלמין. וזהו ג״כ מ״ש רובע ישראל, דברובע יש ב׳ פירושים45, או שהוא מלשון ארבעה או שהוא בחינה הרביעית, דזה קאי על הד׳ עולמות אבי״ע, להיות שאור הסובב יש לו שייכות להעולמות. וכל זה הוא בבחי׳ ישראל. אבל בבחי׳ יעקב, דיעקב הוא יו״ד עקב46, דמעלת העקב הוא בענין המסירות נפש, דאף שיש ענין המסירות נפש בכל הגוף, אבל בהרגל בכלל ובהעקב בפרט הוא ביותר, דזהו ענין יעקב שהוא העבודה דמסירות נפש וקבלת עול שלמעלה מטעם ודעת47, הנה עי״ז הוא בחי׳ עפר, דעפר48 הוא גוש אחד, שהוא למעלה מבחי׳ גרגירים בלי מספר, דאף שהם בלי מספר, אבל מ״מ הם גרגירים מיוחדים ומחולקים זה מזה, אבל עפר הוא בחי׳ גוש אחד, והיינו בחי׳ האחדות אשר כולנו כאחד, דענין האחדות באופן שאין בו התחלקות כלל אפשר להיות דוקא ע״י קבלת עול שלמעלה מטעם ודעת, שעי״ז דוקא נעשה בחי׳ עפר גוש אחד. ואף שעפר הוא למטה מכל היסודות49, אבל מ״מ הרי הכל הי׳ מן העפר50, והיינו שע״י קבלת עול דוקא הוא מגיע בכל המדריגות. וזהו מה שבבחינה זו דעפר יעקב אינו אומר הלשון דמספר כי אם הלשון מנה דוקא, דאיתא בזהר51 שמנה הוא מלשון מתנה, שהוא המשכת העצמות שבא בדרך מתנה דוקא, והיינו שע״י העבודה דקבלת עול ומסירות נפש דוקא, נעשה בזה המשכת העצמות, וכנ״ל שע״י העבודה דדילוג הוא ממשיך את העצמות.
וזהו מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב, דע״י המיצר דוקא, הנה אז הוא קראתי י-ה, שהוא הכחות חכמה ובינה שבעצם הנפש, דעי״ז הוא ענני במרחב, מרחב העצמי, והיינו שע״י המיצר דוקא, אז הוא העבודה דדילוג, שזה ממשיך את העצמות. ולכן הנה במצרים שהיו אז ישראל במיצר, הנה עי״ז הי׳ בהם העבודה דדילוג, שעי״ז הי׳ המשכת העצמות שהוא למעלה מגדר שייכות לעולמות, שזהו מה דאיתא אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח אני ולא אחר, דמלאך שרף שליח ואחר הם הד׳ עולמות אבי״ע40, אבל ביציאת מצרים הנה ע״י המיצר והעבודה דדילוג, הי׳ המשכת בחי׳ אני, שאין לו שייכות לעולמות, דעי״ז דוקא הי׳ היציאה ממצרים. וכמו״כ הוא גם בגאולה העתידה, שהגאולה תהי׳ מצד גילוי העצמות דוקא, שגילוי זה בא ע״י העבודה דדילוג, שעבודה זו באה מן המיצר דוקא, הנה ענין זה לקחו נשיאי ישראל על עצמם (האָבן נשיאי ישראל גענומען אויף זיך), שהי׳ בהם ענין המיצר דיסורי הגוף ויסורי הנפש, שע״י מיצר זה יהי׳ ענני במרחב שהוא גילוי העצמי, שעי״ז תהי׳ הגאולה העתידה, שתהי׳ גאולה שלימה שאין אחרי׳ גלות52, דלהיות שהגילוי יהי׳ מבחינה כזו שאין לה שייכות לעולמות כלל ואין שייך שיהי׳ בזה איזה אחיזה כנ״ל, במילא יהי׳ גאולה שלימה שאין אחרי׳ גלות. ואילו זכינו הי׳ גם גאולת מצרים באופן כזה, אבל להיות אשר [לא זכינו], לכן הי׳ אחרי׳ גלות. אבל גאולה העתידה כו׳53.
__________
1) פרשתנו (בלק) כג, י. – לכללות מאמר זה (בענין עמידה, הילוך ודילוג), ראה ד״ה מצה זו אעת״ר (סה״מ אעת״ר ע׳ סט ואילך).
2) ראה גם ד״ה זה תקע״ז (מאמרי אדהאמ״צ הנחות – תקע״ז ע׳ רב). עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תקיט).
3) ואתחנן ז, ז.
4) ד״ה מן המיצר תרפ״ז – יצא לאור בקונטרס (קג) יב-יג תמוז תשי״ב (ולאח״ז בסה״מ תרפ״ז ס״ע קפט ואילך. קונטרסים ח״ג ע׳ צא ואילך).
5) תהלים קיח, ה.
6) ישעי׳ כו, ד.
7) ראה ביאוה״ז לאדהאמ״צ וארא לז, ד ואילך. להצ״צ ח״א ע׳ קצ ואילך. וראה לקו״ת פקודי ז, ב ואילך. וראה גם שיחת י״ג תמוז שנה זו (שיחות קודש תשי״ב (ברוקלין, תש״ס) ע׳ 345).
8) מלאכי א, ב.
9) אבות פ״ב מ״ד. וראה תניא פ״ל. לקו״ש חכ״ז ע׳ 164-5.
10) ראה לקו״ת נצבים מד, ב. ובכ״מ.
11) פסחים קטז, ב.
12) ראה סה״מ תש״ח ע׳ 164.
13) שה״ש ב, ח. שהש״ר עה״פ.
14) בכל הבא לקמן – ראה סה״מ אעת״ר שבהערה 1.
15) ל׳ הכתוב – מלאכי ג, יח. וראה חגיגה ט, ב. תניא פט״ו.
16) זכרי׳ ג, ז. וראה תו״א וישב ל, סע״א ואילך. לקו״ת ר״פ בחוקותי. ובכ״מ.
17) מלכים-ב ה, טז. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
18) ראה לקו״ת במדבר י, א ואילך. וראה תקו״ז ת״ע (קכו, א). ובכ״מ.
19) ב״מ פה, א. וראה בכ״ז המשך תרס״ו ע׳ טו.
20) ע״פ גירסת הרש״ל ב״מ שם.
21) ראה בכ״ז המשך תרס״ו שם ע׳ יב ואילך. שם ע׳ יח.
22) זהר ח״א רא, א. ח״ב ריא, ב. רמז, א. תקו״ז בהקדמה (יז, א). וראה סה״מ ימי הספירה ריש ע׳ סה. וש״נ.
23) תו״א בשלח סד, ב. מג״א צ, א. לקו״ת ואתחנן יב, א. ברכה צה, ב. שה״ש מב, ב. סה״מ תרפ״ט ע׳ 123. וש״נ.
24) איוב לב, ז.
25) ראה סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ רלח. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשכו. שם ע׳ א׳פז. סה״מ תרפ״ה ע׳ שא. ועוד.
26) ראה לקו״ת ואתחנן ז, א.
27) ראה גם ד״ה מי מנה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳נה).
28) ראה גם סה״מ תרצ״ז ע׳ 199-200 (קונטרסים ח״ב שפא, א-ב).
29) תולדות כה, כג. וראה פרש״י שם.
30) ראה תו״א מג״א צח, ב. לקו״ת ר״ה נט, ג. שה״ש י, א. ובכ״מ.
31) ראה גם סה״מ תש״ב ע׳ 5. תש״י ע׳ 7. ובכ״מ.
32) הל׳ תשובה פ״ז ה״ז.
33) זח״א קכט, א ואילך.
34) שה״ש טו, ב. מב, ב.
35) ראה אהלות פ״ח מ״ה וברע״ב ופיה״מ להרמב״ם שם. ירושלמי ביצה פ״ב ה״ב (הובאו בלקו״ת שם).
36) ב״ר פ״ד, ד. ראה לקו״ת קרח נג, ב.
37) תו״א שם, רע״ג. לקו״ת ר״ה סא, ג. ובכ״מ.
38) ראה זהר חדש ר״פ יתרו. ועוד.
39) הגש״פ פיסקא ויוציאנו.
40) ראה סה״מ אעת״ר שם ע׳ עה ואילך. תש״ה ע׳ 150.
41) הגש״פ שם, ופיסקא מצה זו.
42) ראה סה״מ אעת״ר שם. המשך תער״ב ח״ב ס״ע תתקכד.
43) ראה לקו״ת פקודי ז, א.
44) פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
45) לקו״ת פרשתנו סז, א. ע, ב. וראה גם אוה״ת פרשתנו ע׳ תתקכא-ב. ובארוכה – ד״ה מי מנה להצ״צ (קה״ת, תשס״ד).
46) ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו. תו״א ואוה״ת ר״פ ויצא. ועוד.
47) ראה ד״ה אין הקב״ה בא בטרוניא תרמ״ח (סה״מ תרמ״ח ס״ע קפז ואילך). תרפ״ה (סה״מ תרפ״ה ע׳ רסב ואילך. קונטרסים ח״ג ס״ע קכג ואילך). סד״ה הנ״ל בסה״מ אידיש (ע׳ 6). ד״ה אני ישנה תש״ט (סה״מ תש״ט ע׳ 120 ואילך). ועוד.
48) בכ״ז ראה לקו״ת פרשתנו ביאור ע״פ מי מנה (ע, א).
49) ראה במדב״ר פי״ד, יב. ועוד.
50) קהלת ג, כ.
51) פרשתנו (ח״ג) כד, א. וראה גם אוה״ת פרשתנו ס״ע תתקיז. שם ס״ע תתקנא ואילך.
52) ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
53) חסר הסיום. המו״ל.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' קח ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 244 ואילך.