בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשי״ט

הנחה בלתי מוגה

ועשית חג שבועות להוי׳ אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך הוי׳ אלקיך¹. וצריך להבין מ״ש נדבת ידך, שהרי נדיבות הו״ע הויתור וכמ״ש² בת נדיב בתו של אברהם אבינו, דאברהם אבינו הי׳ ותרן וחסדן כו׳, שכל זה הוא מתייחס להלב, והוה לי׳ לומר נדבת לבך ומהו נדבת ידך. והנה רש״י פירש מסת נדבת ידך הכל לפי הברכה הבא כו׳, דמשמע מזה שהו״ע ההגבלה, שיביא לפי אופן הברכה אם מעט ואם רב כו׳. אמנם בגמרא³ איתא דמסת נדבת ידך הוא שאדם מביא חובתו מן החולין, ומנין שאם רצה לערב מערב, תלמוד לומר כאשר יברכך, והיינו דבגמרא מחלק זה לב׳ ענינים, ענין א׳ הוא להביא ידי חובתו וענין הב׳ הוא יותר מחובתו. ובספר פנים יפות מתווך דברי הגמרא עם פירש״י ע״פ מ״ש⁴ ובחנוני נא בזאת גו׳ והריקותי לכם ברכה עד בלי די, שהוא יותר מרצון האדם (מערער פון דעם וואָס ער ווינטשט זיך), ומאחר שהברכה מלמעלה היא בלי גבול, לזאת הנה גם בעבודת האדם שהיא הכלי לברכה, והיא עבודת הצדקה, צריכה להיות ג״כ בלי גבול, וזהו ג״כ מה שפירש״י הכל לפי הברכה, דאין הכוונה על ענין ההגבלה כי אם אדרבה הכל לפי ברכתו של הקב״ה שהיא ברכה עד בלי די, הנה כן גם עבודתו צריכה להיות בלי גבול. ומבאר שם בספר פנים יפות דהגם שדין זה מה שאמרו בגמרא דאם רצה לערב כו׳ הוא בכל החגים ולא רק בשבועות, מ״מ נאמר זה בתורה בפירוש בענין חג השבועות דוקא, רמז יש בדבר, לפי שבשבועות הו״ע כתר תורה דכתר הו״ע בלי גבול (עד כאן דברי הפנים יפות). והיינו דכל ההמשכות דסדר השתלשלות מהחכמה ולמטה הם בהגבלה, משא״כ כתר הוא בלי גבול. ויובן זה מכחות הנפש, שהחכמה והשכל הם בהגבלה⁵, משא״כ הרצון, ובעבודה הו״ע רעותא דליבא, היא בלי גבול כמשי״ת. וכמו״כ יובן למעלה בענין הכתר שהוא בלי גבול, ולכן בשבועות דוקא נאמר ענין זה, ועפ״ז יוקשה ביותר מה שאומר נדבת ידך, דמאחר שמדבר כאן בענין הנדיבות והויתור שצריך להיות בלי גבול, יותר מכפי כחו כו׳, למה מייחס נדיבות זו להיד, דלכאורה זה מתייחס יותר להלב מכמו להיד.

והנה במ״ש הפנים יפות בענין כתר תורה שהוא בלי גבול, הנה בענין התורה יש ג׳ בחינות המתחלקים בג׳ זמנים. דתחילת התהוות העולמות היתה ע״י התורה כמאמר⁶ אסתכל באורייתא וברא עלמא, ואח״כ הי׳ ענין התורה, שקיימו האבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה⁷, ואח״כ היתה המשכת התורה בשעת מתן תורה. וההפרש בין ג׳ ענינים אלו הוא, דבענין ההתהוות הי׳ הכל בהגבלה, שזהו כל ענין סדר ההשתלשלות וההתהוות שיהי׳ הכל בהגבלה ובהתחלקות, ואח״כ בעבודת האבות המשיכו אלקות למטה, אבל מ״מ הי׳ המעלה מעלה והמטה מטה, כמו שנמדד ע״פ מאמר קו המדה שהעליון הוא למעלה במדריגה מהתחתון, אלא שפעלו בעבודתם שיומשך מן העליון אל התחתון, ואח״כ בשעת מתן תורה ביטל הגזירה, שנעשה יחוד מעלה ומטה⁸. ואין הכוונה שבשעת מתן תורה נזדכך המטה באופן שנתבטל ממציאותו (אַז ער איז געוואָרן אויס מטה), שהרי כל ענין נתינת התורה לישראל הי׳ מצד היותם למטה, למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם⁹, וא״כ מובן שגם בשעת מתן תורה הי׳ ענין המטה אלא שהמטה אפשר להתייחד עם המעלה ולהיות כאחד. וע״פ כל זה אינו מובן בענין כתר תורה שהוא בלי גבול, שהרי כל ענין סדר ההשתלשלות הוא הגבלה, והתורה שניתנה בסדר השתלשלות ולמטה איך אפשר שהיא בלי גבול. דלא מיבעי בענין התורה כמו שהיא מצד ענין ההתהוות, הרי בודאי שאינה בבחי׳ בלי גבול, שהרי גם ע״י עבודת האבות לא נעשה יחוד מעלה ומטה, שהמטה נשאר מטה ולא נתייחד עם המעלה, וכל ההמשכה שהמשיכו האבות הי׳ ריחות לבד¹⁰ היינו הארה בלבד, ולבד זאת שהמשיכו רק הארה בלבד הנה גם הארה זו לא היתה בגשמיות גוף הנבראים ורק ברוחניות הנבראים, וגם זה רק בבחי׳ מקיף בלבד, כידוע הטעם על זה מה שאחרי עבודתם לא נשאר קדושה בהדברים שעשו בהם עבודתם, וכמו המקלות דיעקב לא נשאר בהם קדושה אח״כ, לפי שהאור נמשך רק בבחי׳ מקיף, והא בהא תליא, דלהיות שכל המשכתם הי׳ רק מהארה בלבד, וההארה הרי בהכרח שיש לה איזה ציור ומדידה, לכן יש בזה ההגבלה דמעלה ומטה, ואי אפשר להיות המשכת המעלה למטה בפנימיות ורק בבחי׳ מקיף. אלא גם בענין התורה כמו שניתנה במתן תורה שהי׳ בזה המשכת העצם ממש, ומצד העצם שאינו מוגבל כלל בההגבלות דמעלה ומטה לזאת הרי קיום המצוות הוא בגשמיות ולא ברוחניות, וגם ההמשכה שנעשית ע״י המצוות היא בפנימיות בהנבראים כידוע, אמנם אחרי כל זה הרי אין הכוונה בזה שלא יהיו הגבלות, כי אם אדרבה כל ענין התורה ומצוות הוא בהגבלה דוקא, שצריך להמשיך כל הגילויים בסדר השתלשלות דוקא בההגבלה דעולם, דלכן כל המצוות הם בהגבלה דוקא, תפילין אצבעיים על אצבעיים וכו׳¹¹ והוקשה כל התורה כולה לתפילין¹², שהכל הוא בהגבלה דוקא, וכנ״ל שזהו תכלית נתינת התורה למטה דוקא שלמצרים ירדתם וכו׳, והיינו שהכוונה שתהי׳ ההמשכה בגבול דוקא, וא״כ אינו מובן מהו ענין כתר תורה שבבלי גבול.

והנה כללות סדר ההשתלשלות שראשיתו היא מהחכמה¹³, וגם הכתר שלמעלה מהחכמה, הכל הוא בהגבלה דוקא. וראי׳ על זה מענין הקדימה ואיחור שבספירות, שכל ספירה היא קדומה לזולתה, וא״כ הרי צ״ל הגבלה וסיום בספירה העליונה שאז דוקא אפשר להיות התהוות הספירה שלמטה ממנה, דאם לא הי׳ גבול וסיום להתפשטות שלמעלה לא הי׳ אפשר להיות התהוות מציאות הספירה שלמטה ממנה. והגבלה זו אינה מהחכמה ולמטה דוקא, כי אם הגבלה זו היא גם בהכתר. דעם היות שהכתר הוא בלי גבול כנ״ל, אך מ״מ הרי צ״ל הגבלה וסיום בהתפשטות הכתר שעד פה תבוא¹⁴ ותו לא, בכדי שיוכל להיות אח״כ התהוות החכמה, וכל זמן שמאיר הכתר אי אפשר להיות התהוות החכמה. ויובן זה עד״מ בכחות הנפש באדם למטה, הנה כאשר מאיר הרצון, שלמעלה מהשכל, אי אפשר להיות מציאות השכל, דצריך להיות הפסק בהרצון ואז דוקא נעשה השכל. והגם שלעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ¹⁵, הרי שצריך להיות הרצון, ולא רק הרצון בכללות הענין המושג כי אם גם הרצון שישיג, מ״מ הרי אם יהי׳ תוקף הרצון לא יהי׳ אפשר להיות ההשגה, וצריך להיות בחלישות ובהעלם.

ויובן זה בעבודה, דישנה העבודה שע״פ טעם ודעת וישנה העבודה דרעותא דליבא שלמעלה מטעם ודעת, שהיא דוגמת הכתר. הנה כאשר מאירה אצלו האהבה דרעותא דליבא שלמעלה מטעם ודעת, הרי אי אפשר להיות אז ההשגה. והנה בענין הרעותא דליבא יש כמה מדריגות, ובכללות הוא רעותא דליבא שמצד מקיף דיחידה ורעותא דליבא שמצד מקיף דחי׳, וההפרש ביניהם הוא שרעותא דליבא שמצד יחידה אינה באה ע״י טעם ודעת, והרעותא דליבא שמצד מקיף דחי׳ באה בהקדמת ובאמצעות ההתבוננות, דאחרי שמתבונן בענין אור הממלא בכל פרטיו, דמה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולם¹⁶, ומבין ומשיג פרטי אופני חיות הנפש איך שמחי׳ את הגוף, ומזה הוא בא אח״כ להבנת והשגת אופן חיות האלקי שמחי׳ את העולמות, ואחרי שמבין ומשיג בטוב ענין זה, הוא בא אח״כ לידי הכרה, דמאחר שאור הממלא מתלבש בעולמות הרי הוא רק הארה בלבד אבל עצמות אלקות הוא למעלה מערך העולמות לגמרי, והו״ע ידיעת השלילה דאור הסובב, שאינו משיג את מהותו ורק שהוא מופלא כו׳, שעי״ז הוא בא לאהבה דבכל מאדך¹⁷, שהוא האהבה דרעותא דליבא, כמו שנת״ל¹⁸. והנה גם ברעותא דליבא שמצד מקיף דחי׳, דבכללות היא האהבה שמצד ידיעת השלילה, גם בזה גופא יש ב׳ אופנים. הא׳ שכל ההתבוננות הוא רק בענין הממלא, ובענין ההפלאה דאור הסובב אינו מתבונן כלל לפי שהוא למעלה מהשגתו, ורק שמרגיש שהוא אור מופלא כו׳, והב׳ שגם אחרי ששולל את פרטי ההגבלות דאור הממלא, הנה גם אז הוא מתבונן בענין אור הסובב, במהות ההפלאה ואופן ההפלאה. והנה לא מיבעי בהרעותא דליבא שמצד מקיף דיחידה שאינו שייך לגמרי לטעם ודעת, הרי פשיטא דכל זמן שנרגשת אצלו האהבה והרעותא דליבא אינו שייך להשגה כלל, לפי שהרעותא דליבא הוא למעלה מהשגה ואינו שייך להשגה, אלא גם הרעותא דליבא שמצד מקיף דחי׳ הנה אף שזה בא ע״י הקדמת ההשגה, מ״מ הנה לא מיבעי בהרעותא דליבא באופן הא׳ שכל ענין השגתו הוא רק באור הממלא, ועצם הרעותא דליבא הוא רק מצד הרגש ההפלאה ולא מצד ההשגה, הנה מאחר שרעותא דליבא אינו מצד השגה ורק בא ע״י הקדמת ההשגה אבל הוא עצמו אינו מצד השגה, לזאת הנה כל זמן שמאיר אצלו הרעותא דליבא אינו שייך להשגה, אלא גם בענין הרעותא דליבא באופן הב׳ אשר גם באור הסובב הוא מתבונן ומשיג פרטי אופני ההפלאה, הנה הגם דרעותא דליבא עצמו בא מצד השגה, לא רק מצד הקדמת ההשגה אלא שגם בזה עצמו יש השגה, מ״מ הנה כל זה הוא כל זמן שלא נתעורר בהאהבה, אבל אחרי שנתעורר כבר בהאהבה אז אין מקום להשגה כלל, לפי שההרגש דרעותא דליבא הוא בלי גבול, שאינו נותן מקום להשגה דענינה הוא הגבלה. והיינו דכל ענין ההשגה, אף שהיא בענין ההפלאה, מ״מ הנה מצד עצם הרגש הרעותא דליבא הרי זה היפך ענין ההשגה, לפי שהשגה ענינה הגבלה ורעותא דליבא הוא בלי גבול. ואחרי כל זה הנה אף שהיא בלי גבול הרי יש הגבלה וסיום להתפשטותה בכדי שיוכל להיות אח״כ ענין ההשגה.

והנה כלל זה אשר אי אפשר להיות מציאות התחתון כל זמן שלא יש סיום להתפשטות העליון, אינו רק בענין הרעותא דליבא שלמעלה מהכחות פנימיים, אלא גם בענין הכחות פנימיים גופא, הנה כל זמן שמאירה השגת השכל אי אפשר להיות התעוררות המדות. והגם ששכל ומדות הם עילה ועלול, מ״מ הרי בהכרח שיהי׳ סיום להתפשטות השכל ואז דוקא אפשר להיות התהוות המדות, דלבד זאת אשר פנימיות השכל היא למעלה לגמרי מהמדות, אלא גם חיצוניות השכל הנה בזה עצמו צריך להיות הצמצום שיבוא לכלל הטיית המדות, דהטי׳ זו היא בהשכל עדיין, וגם בזה צריך להיות הפסק עד שישאר רק הבכן כו׳, וכידוע¹⁹ בענין מיצר הגרון שצריך להיות צמצום בהשכל ואז דוקא יהי׳ אפשר להיות מציאות המדות. ויתירה מזו הנה גם בענין השכל גופא הנה בכדי שתהי׳ מציאות הבינה צריך להיות הפסק בהחכמה, דהגם שכל מציאות ההשגה היא מנקודת החכמה דוקא, וגם אח״כ הרי צריך להיות נרגש נקודת החכמה שהיא שומרת את ההשגה כידוע²⁰, מ״מ צריך להיות הפסק בנקודת החכמה. דאמיתית ענין החכמה היא ההנחה וההתאמתות שמצד הראי׳ דחכמה, שכל זה אינו מאיר כלל בהבינה, אלא גם הנקודה השייכת להשגת הבינה גם בזה צריך להיות צמצום, דהאור כמו שהוא בחכמה אי אפשר שיאיר בבינה. והדוגמא מכל זה יובן למעלה, בענין הקדימה ואיחור שבסדר ההשתלשלות, שאי אפשר להיות מציאות התחתון כל זמן שלא יהי׳ הפסק בהמשכת העליון ממנו, הרי אשר כל סדר ההשתלשלות הו״ע ההגבלה, ומאחר שהתורה ניתנה בסדר ההשתלשלות דוקא, אינו מובן מהו ענין הבלי גבול דתורה.

אך הענין הוא, דהנה כתיב²¹ והנה איש מראהו כמראה נחושת ופתיל פשתים בידו וקנה המדה, והיינו שיש ב׳ בחינות, בחי׳ קו המדה ובחי׳ קנה המדה. ואף שמצד שניהם הו״ע ההתחלקות, מ״מ הנה ההתחלקות היא באופן אחר לגמרי, דקו המדה הו״ע פתיל פשתן, והו״ע ההתחלקות שמצד יסוד העפר, וקנה המדה הו״ע ההתחלקות שמצד יסוד המים, דקנה שייך למים כמ״ש²² קנה וסוף קמלו, וכמבואר כל זה בביאורי הזהר²³. והענין הוא, דיש כמה אופנים בהגבלה. הא׳ הוא הגבלת ומדידת הכלים, והב׳ הוא מדידת האורות, והג׳ הוא המדידה שמצד העצם. דהנה ענין הגבלת הכלים הוא כמו שנת״ל בענין הקדימה ואיחור שבסדר ההשתלשלות שאי אפשר להיות מציאות התחתון כל זמן שלא יש הפסק בהתפשטותו של העליון, הנה מדידה זו וההפסק שבהעליון הרי אינו בשביל ענין הגילוי כי אם בשביל המציאות של התחתון, ולא בשביל הגילוי להתחתון, ולכן הנה מדידה זו היא שהעליון נפסק לגמרי, והעליון אינו נמצא בהתחתון. וזהו ענין ההגבלה שמצד קו המדה, שהוא קו המודד כל ענין ההשתלשלות, דספירה זו תהי׳ למעלה ואח״כ תהי׳ ספירה אחרת וכו׳, דזהו ענין סדר ההשתלשלות שבתחילה בחינה זו ואח״כ בחינה זו, והעליון לא נמצא בהתחתון. אמנם כוונת התהוות התחתון היא שיאיר אח״כ המשכת אור העליון בהתחתון, הנה בכדי שתהי׳ ההשפעה צריך להיות ג״כ צמצום בהאור לפי אופן התחתון בכדי שיוכל לקבל, וכמו רב המשפיע שכל לתלמידו שצריך לצמצם ולמדוד את האור שיהי׳ לפי ערך כלי המקבל, וכמו לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה²⁴, שהוא משפיע לו (אַז ער איז אים משפיע) בדרך קצרה. וזהו ב׳ הצמצומים שבענין השתלשלות העולמות, דבתחילה צריך להיות צמצום והפסק העליון בכדי שיהי׳ יכול להתהוות מציאות התחתון, ואח״כ צריך להיות מדידה באור העליון בכדי שיוכל להיות נשפע להתחתון. דצמצום הא׳ הו״ע ההפסק, וצמצום הב׳ הו״ע ההשפעה בדרך קצרה. אמנם ענין המדידה עצמית הוא שמשפיע לו את כל העצם, לא רק אור מועט שלפי ערך המקבל, כי אם שמשפיע לו את כל העצם, אלא דלהיות שהעצם הוא למעלה מגדר השפעה והמשכה, לזאת בהכרח שיבוא בהתחלקות, אבל בהתחלקות זו נמשך כל העצם כמו שהוא. דלהיות שההתחלקות באה מצד העצם, לזאת הנה בכל חלק נמצא העצם כמו שהוא, וכמאמר הבעש״ט²⁵ העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. והמשל לזה הוא מענין ירידת הגשמים שבאים בהתחלקות טיפות טיפות, אך מ״מ הרי כל הטיפות מהותם אחד, מהות המים, ואין חילוק בין טיפה לטיפה, והוא לפי שהעצם הוא בכולם בשוה²⁶.

וזהו ענין הג׳ זמנים שבתורה, דתחילת ההתהוות דאסתכל באורייתא וברא עלמא הו״ע מדידת הכלים, דבשעת ההתהוות הרי נמדד הכל ע״פ קו המדה, שהמטה תהי׳ מציאות מטה, לא כמו מציאות המעלה, והוא שיהי׳ הפסק במציאות המעלה בכדי שיוכל להיות התהוות העולם שלמטה ממנו. ואח״כ כשקיימו האבות כל התורה עד שלא ניתנה, הרי ענינם הי׳ להמשיך אור אלקות בעולם, אך ההמשכה היתה בצמצום, שהמשיכו רק הארה בלבד וכפי ערך מה שיוכל להתלבש בעולמות, ולכן הרי נשארה עדיין ההתחלקות דמעלה ומטה, ולא נתבטלה הגזירה עד מתן תורה, ובשעת מתן תורה בוטלה הגזירה ונתאחד מעלה ומטה. והגם שכל ענין התורה ומצוות הוא להמשיך האור בעולם בהגבלה והתחלקות דוקא כנ״ל, אמנם מדידה זו היא מדידה עצמית, שבכל חלק נמצא העצם, והיינו שבכל מצוה ומצוה עם שהיא מוגבלת, הרי יש בזה העצם, דהעצם כשתופס בחלקו תופס בכולו.

והנה הכלי להמשכת העצם הו״ע הביטול והקבלת עול דוקא. וזהו מסת נדבת ידך כאשר יברכך הוי׳ אלקיך, דברכת הקב״ה היא עד בלי די כנ״ל, הנה הכלי לזה היא נדבת ידך דוקא, לא נדבת לבך, שהרי הלב הוא מדוד ומוגבל ואי אפשר להיות בזה ויתור בלי גבול, ואין זה כלי להמשכת העצמות, כי אם ענין ידך דוקא שהו״ע המעשה בפועל בקבלת עול, הנה ע״י מעשה המצוות דוקא נמשך העצם.

__________

1) פ׳ ראה טז, י. – לכללות המאמר, ראה ד״ה וידבר משה אל ראשי המטות תער״ג (המשך תער״ב ח״א ע׳ שיב ואילך). להתחלת המאמר ראה ד״ה זה באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תשנד ואילך. תער״ג (המשך תער״ב שם ע׳ רמה ואילך). תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 182 ואילך). תשמ״א (לקמן ע׳ תיא ואילך).
2) שה״ש ז, ב. חגיגה ג, א.
3) חגיגה ח, א.
4) מלאכי ג, י.
5) חסר קצת. המו״ל.
6) זהר ח״א קלד, סע״א. ח״ב קסא, ריש ע״ב. ח״ג קעח, א.
7) ראה יומא כח, ב. קידושין פב, א (במשנה). לקו״ש ח״כ ע׳ 200. וש״נ.
8) ראה תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
9) שבת פח, סע״ב ואילך.
10) שהש״ר פ״א, ג (א). וראה לקו״ש ח״ח ע׳ 58 ואילך. וש״נ.
11) ראה אגה״ק ס״י. ובכ״מ.
12) קידושין לה, א. וש״נ. שו״ע אדה״ז או״ח רסל״ז.
13) ראה שעהיוה״א פ״ח. ובכ״מ.
14) ל׳ הכתוב – איוב לח, יא.
15) ע״ז יט, א.
16) ראה ברכות י, א. ויק״ר פ״ד, ח. מדרש תהלים מזמור קג.
17) ואתחנן ו, ה.
18) ד״ה צאינה וראינה (לעיל ע׳ קמ-קמא).
19) ראה תו״א וארא נח, ב ואילך. ובכ״מ.
20) ראה סה״מ תרנ״ט ע׳ עה. וש״נ.
21) יחזקאל מ, ג.
22) ישעי׳ יט, ו.
23) פקודי (לאדהאמ״צ – נז, א ואילך. להצ״צ – ח״א ע׳ רצב ואילך).
24) פסחים ג, ב. וש״נ.
25) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן קטז (צט, ריש ע״ב). וש״נ.
26) בהנחה נרשם: אין זוכרים אם ענין קו המדה הוא הגבלת הכלים וקנה המדה הוא הגבלת האורות, וענין מדידה עצמית הו״ע אחר לגמרי, או אשר מדידת הכלים והאורות שניהם הם מצד קו המדה, ומדידה עצמית הו״ע קנה המדה (ע״כ). וראה המשך תער״ב שבהערה 1 (ע׳ שטז ואילך), ושם כסברא הראשונה הנ״ל. המו״ל.

[סה"מ שבועות ע' קמז ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 686 ואילך.