בס״ד. ש״פ וארא, כ״ז טבת, מבה״ח שבט ה׳תשי״ד

הנחה בלתי מוגה

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי׳ וארא אל אברהם גו׳ בא-ל שד-י ושמי הוי׳ לא נודעתי להם¹, והיינו שהגילוי להאבות הי׳ רק בא-ל שד-י אבל לא הי׳ הגילוי דשם הוי׳, וביציאת מצרים דוקא שהוא הכנה למתן תורה אז דוקא הי׳ הגילוי דשם הוי׳. וצריך להבין², והרי מצינו שגם להאבות נאמר כמה פעמים שם הוי׳, וגם אח״כ בגלות מצרים הי׳ הגילוי דשם הוי׳ כמ״ש³ ואמרו לי מה שמו גו׳ אהי׳ אשר אהי׳, וגם לפרעה בא משה בשם הוי׳, הרי שגם בגלות מצרים הי׳ הגילוי דשם הוי׳, ומהו ההתחדשות ביציאת מצרים דוקא. וגם צריך להבין גוף ועצם הענין דשייכות גילוי שם הוי׳ ליציאת מצרים דוקא. אך הענין הוא, דיציאת מצרים הוא הכנה למתן תורה כמ״ש⁴ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דמתן תורה הוא שלימות כוונת הבריאה כמ״ש⁵ יום הששי ואמרו רז״ל⁶ תנאי התנה הקב״ה עם מעשה בראשית, ובמתן תורה הוא גילוי שם הוי׳. ועפ״ז יובן ג״כ מה שביציאת מצרים נרמז גם הגאולה דלעתיד, דהד׳ לשונות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי⁷ הם ד׳ לשונות של גאולה השייכים ליציאת מצרים⁸, והלשון והבאתי⁹ הוא כנגד גאולה העתידה¹⁰, דזהו טעם הפלוגתא דר׳ טרפון וחכמים¹¹ בענין כוס חמישי, ואף שלשון זה הוא כנגד גאולה העתידה, מ״מ הנה גם לשון זה נאמר ביציאת מצרים, דטעם הדבר הוא לפי שיציאת מצרים הוא הכנה למתן תורה כנ״ל, ומתן תורה הוא שלימות כוונת הבריאה, דאמיתת שלימות זו יהי׳ לעתיד שאז יושלם הכוונה, לזאת נרמז ביציאת מצרים הגאולה דלעתיד.

והנה תכלית הכוונה דבריאת והשתלשלות העולמות הוא מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים¹². וצריך להבין¹³, והרי את השמים ואת הארץ אני מלא¹⁴ היינו שהוא נמצא בכל מקום, ומהו הכוונה שיהי׳ דירה בתחתונים. אך הענין הוא, דזה מה שאת השמים גו׳ אני מלא הוא האור השייך להעולמות, שאור זה מתלבש בעולמות, אבל עצם האור והוא אור הסובב הרי הוא למעלה מהעולמות, וכמו שאמרו רז״ל¹⁵ דמה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולמות, והיינו דכמו זה שהנשמה ממלאה את הגוף ומחי׳ אותו בחיות פרטי כל אבר לפי ערכו, הרי חיות זה הוא מה ששייך להגוף ואינו עצם הנפש, כמו״כ מה שהקב״ה ממלא את העולם הוא האור השייך להעולמות שהוא אור הממלא בלבד, והכוונה בדירה בתחתונים הוא שע״י קיום התורה ומצוות באתכפיא ימשיכו גם את אור הסובב, כמאמר¹⁶ כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, ופירש כ״ק מו״ח אדמו״ר בהמאמר דיום ההסתלקות¹⁷ דקאי על אור הסובב שהוא בכולהו עלמין בשוה. אמנם עדיין צריך להבין, והרי גם אור הסובב נמצא בכל מקום, דזהו מ״ש אני מלא (אני דייקא), ומהו ההתחדשות בהענין דדירה בתחתונים דוקא. אך הענין הוא, דזה מה שאור הסובב נמצא בכל מקום הוא בהעלם, שהרי אור זה הוא למעלה מהעולמות ולכן אי אפשר להיות בגילוי בעולמות והוא בהעלם, אמנם ע״י קיום התורה ומצוות באתכפיא ממשיכים את אור הסובב שיהי׳ בגילוי. והיינו דע״י קיום התורה ומצוות ממשיכים לא רק את אור הממלא כי אם גם אור הסובב, ושיהי׳ לא בהעלם כי אם בגילוי. והנה אור זה שממשיכים ע״י קיום התורה ומצוות הוא עצם האור שאינו שייך לגמרי לעולמות, דהנה גם בבית המקדש האיר החיות אלקי שלמעלה מהחיות שבעולמות כמ״ש¹⁸ הנה השמים ושמי השמים גו׳, אמנם החיות שבבית המקדש הוא ג״כ האור השייך לעולמות, אלא שבאור זה גופא הנה בבית המקדש האיר עצם האור. ועד״מ באדם¹⁹ הנה בהראש הרי לבד זאת שבו מאירים הכחות פנימיים שלמעלה מהכחות המתלבשים בהאברים, הנה עוד זאת שגם החיות והכחות שמתלבש בהגוף עיקרו הוא בהראש, דהנה הכחות כמו שהם מתלבשים בהגוף הם באים בהגשמה לפי ערך האברים, דמזה מוכרח שהמשכת הכחות אינו בא מעצם הנפש מיד (גלייך) כי אם שבתחילה נמשך מהנפש כללות החיות השייך להגוף, שאז הוא בא בהגשמה לפי ערך הגוף, ואח״כ הוא מתחלק בפרטיות לפי האברים. וזהו מעלת המוחין שבראש שבו ישנו כללות ועיקר החיות השייך להגוף. וכמו״כ הוא גם בבית המקדש, אשר בבית המקדש האיר עצם ועיקר החיות השייך להעולם, וממנו נמשך אח״כ בפרטיות בהנבראים, דזהו הטעם מה שהחלונות בבית המקדש היו שקופים אטומים²⁰, ולא כמו כל החלונות, לפי שענין החלונות שבבית המקדש הוא שעל ידם יומשך החיות מבית המקדש להעולם. אך כל זה הוא החיות של העולמות והוא אור הממלא כל עלמין, אלא שהוא עצם ועיקר החיות, אבל מ״מ הוא אור השייך להעולמות, דלכן יש בזה ההתחלקות דעולמות שבבית המקדש הוא עיקר החיות משא״כ בכל העולם, וכמו החיות המתלבש בהגוף שעיקרו הוא בהראש ובשאר האברים הוא הארה בלבד. משא״כ במתן תורה נמשך אור הסובב בגילוי, שהוא האור שלמעלה מהעולמות, ולכן הוא בכולם בשוה, וכמו החיות שאינו בא בהתלבשות בהגוף הרי אין בו חילוק בין הראש ושאר האברים, דגילוי זה הי׳ במתן תורה דוקא. ואף שגם בקריעת ים סוף נמשך אור שלמעלה מהעולמות, דראתה שפחה על הים מה שלא ראה רבן של נביאים²¹, אבל בשעת קריעת ים סוף הי׳ זה רק בכללות ולפי שעה, אבל הגילוי שבמתן תורה שנמשך האור שלמעלה מהעולמות הי׳ זה בפנימיות, שלא היו חרשים וכו׳²², דלכן פעל זה גם בדברים המזיקים כו׳, והמשכה זו היא תמיד, שגם אחרי מתן תורה הנה ע״י קיום התורה ומצוות ממשיכים את אור הסובב שיהי׳ בגילוי ובפנימיות, דזהו תכלית הכוונה דבריאת העולמות שיהי׳ דירה בתחתונים. וזהו מ״ש²³ אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי׳ בראתי, בראתי בגימטריא תרי״ג²⁴, שכוונת ההתהוות היא שע״י קיום התרי״ג מצות ימשיכו את אור הסובב שיהי׳ בהתגלות.

והנה אף שקיום המצוות הוא בדברים גשמיים דוקא, הנה כתיב²⁵ אור זרוע לצדיק, אשר זרע הקב״ה את אור הסובב במעשה הצדקה, דכללות המצוות נקראים בשם צדקה²⁶. וכמו כאשר זורעים את הגרעין, הנה אף שהגרעין אין בו לא טעם ולא ריח, מ״מ עי״ז שהוא נרקב בארץ ומתבטלים כל הדברים הטפלים שבו ונשאר בו רק הזכות והרוחניות שבו, עי״ז הוא מעורר את כח הצומח שבארץ, הנה כמו״כ ע״י קיום המצות אף שקיומם הוא בדברים גשמיים דוקא, אבל ע״י קיומם בביטול ובקבלת עול, עי״ז הם מעוררים וממשיכים את אור הסובב. וכמו שבזריעה הרי אינו דומה תבואות השדה לתבואות האילן²⁷, דתבואות השדה נגמרים מיד, לנ״ב יום²⁸, משא״כ תבואות האילן, כמ״ש²⁹ צדיק כתמר יפרח ואמרו רז״ל³⁰ מה התמר אינו מוציא פירותיו כי אם לשבעים שנה, כמו״כ הוא ההפרש בין לימוד התורה לקיום המצוות, דתורה היא בוא״ו ומצוות בה״א אחרונה³¹, שהתורה היא למעלה מהמצוות, דמשום זה הנה עד אשר הוא מבין ענין בתורה צריך הרבה זמן משא״כ בקיום המצוות, וגם בלימוד התורה צריך להתייגע הרבה משא״כ בקיום המצוות, וכמו אשר בתבואות האילן היגיעה היא הרבה יותר מבתבואות השדה. וכמו שבזריעה בגשמיות הנה אף שכללות הזריעה היא בארץ אך מ״מ הרי אין כל המקומות שוים, שיש ארץ מגדלת חטים כו׳, כמו״כ בקיום המצוות הנה אף שקיום המצוות הוא בגוף הגשמי, מ״מ הנה בגוף הגשמי גופא הנה מצות הנחת תפילין הוא על הראש וקיבורת היד דוקא, וכמו״כ שאר מצוות, לפי שאברים אלה דוקא מצמיחים וממשיכים את האור השייך למצוה ההיא. וכמו שהזריעה היא בארץ דוקא שהכל דורסין עלי׳, שהו״ע הביטול, וגם צריך להיות ענין החרישה לעשות עפר תיחוח שהו״ע הביטול, כמו״כ המצוות שזרע אותם הקב״ה הוא בגופות של ישראל דוקא, שהם בטלים לאלקות, וקיום המצוות צ״ל בביטול ובקבלת עול, דוגמת החרישה שאז דוקא ממשיכים את האור.

וזהו מה שאמרו רז״ל³² חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, ולמדו זה ממ״ש³³ ועתה ישראל מה הוי׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, אל תקרי מה אלא מאה, ולכאורה אינו מובן שייכות ב׳ הפירושים דמה ומאה, ואם הכוונה בהפסוק הוא המאה ברכות, למה אומר מה ואינו אומר מאה. ויובן זה בהקדים ענין הברכות מה שמברכים ברוך אתה הוי׳, דפירוש הפשוט בברוך הוא בענטשט, שמברכים את הוי׳, ואינו מובן מהו ענין שמברכים את הוי׳. ויש עוד פירוש בברוך אשר הוא מלשון המשכה³⁴, שממשיכים גילוי שם הוי׳ למטה, אמנם הפירוש הפשוט הוא שמברכים את הוי׳, וצריך להבין ענינו. גם צריך להבין שייכות ב׳ הפירושים בברוך. והענין הוא, דהנה כתיב³⁵ ויקרא הוי׳ הוי׳, שיש ב׳ השמות הוי׳, הוי׳ דלעילא והוי׳ דלתתא, דהוי׳ דלתתא הנה אף ששם הוי׳ הוא בהאור שלמעלה מהכלים, מ״מ הנה אור זה שייך לכלים, דבכללותו הוא האור שאחרי הצמצום, והיינו שהוא עצם האור ששייך להעולמות (דוגמת ההמשכה דבית המקדש), והוי׳ דלעילא הוא האור שלמעלה מהכלים ועולמות לגמרי, דבכללות הוא האור שקודם הצמצום, וכמו אור הסובב³⁶. וזהו ב׳ הפירושים בברוך אתה הוי׳, דפירוש הפשוט שמברכים את הוי׳ הוא שממשיכים משם הוי׳ דלעילא בשם הוי׳ דלתתא, ופירוש הב׳ הוא שממשיכים שם הוי׳ למטה, ובכדי להמשיך שם הוי׳ למטה הוא ע״י העלאת וביטול הנבראים למעלה, שעי״ז ממשיכים את שם הוי׳ דלתתא, וע״י הביטול ממשיכים גם את שם הוי׳ דלעילא בשם הוי׳ דלתתא, ושיומשך גם למטה. וזהו מה שאמרו רז״ל אל תקרי מה אלא מאה, שההמשכה דמאה ברכות שהוא המשכת שם הוי׳ דלעילא שלמעלה מהעולמות, דמאה הוא בכתר³⁷, הוא ע״י בחי׳ מ״ה שהוא הביטול, וכמו שמסיים כי אם ליראה, שע״י היראה והביטול דוקא ממשיכים את אור הסובב. וזהו מ״ש אור זרוע לצדיק, שע״י הרקבון ממשיכים את האור.

וזהו הענין דיציאת מצרים שהוא הכנה למתן תורה, דבמתן תורה נמשך אור הסובב, וההתחלה מזה הי׳ כבר בקריעת ים סוף, דבקריעת ים סוף נאמר³⁸ זה א-לי ואנוהו, זה דוקא, וכמו מעלת נבואת משה על שאר הנביאים שמשה נתנבא בזה³⁹, דזה הו״ע הגילוי, דזהו הכוונה בבריאת העולמות שיהי׳ דירה בתחתונים. אמנם שלימות הכוונה יתגלה לעתיד דוקא, דלעתיד כתיב⁴⁰ ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו׳ זה הוי׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, שעכשיו כתיב זה פעם אחת בלבד, ולעתיד כתיב ב״פ זה. והענין הוא, שההמשכה שנמשך עכשיו ע״י קיום המצוות, הנה אף שההמשכה היא למעלה מהעולמות, אמנם מה שמאיר בגילוי הוא רק האור השייך להעולמות, אמנם לעתיד כתיב ב״פ זה, שיומשך אור נעלה ביותר, דזהו מ״ש הנה אלקינו זה זה הוי׳ קוינו לו, דבזה הראשון כתיב אלקינו ובזה השני כתיב הוי׳, דאף שגם ההמשכה הא׳ היא שם הוי׳, אמנם לגבי מדריגת זה השני כאלקים יחשב⁴¹. וזהו מה שעכשיו הנה לא כמו שאני נכתב אני נקרא⁴², דשם הוי׳ כמו שהוא נכתב הוא בהעלם, ואף שבבית המקדש הי׳ נקרא ככתבו⁴³, מ״מ הרי יש כמו שהוא נקרא ויש כמו שהוא נכתב, אלא שנקרא ככתבו, משא״כ לעתיד הנה כמו שאני נקרא אני נכתב, שלא יהיו חילוקי מדריגות כלל, דשם הוי׳ דלעילא שלמעלה מהעולמות יהי׳ בגילוי, דזהו תכלית שלימות הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים. ואף שהגילוי מזה יהי׳ לעתיד דוקא, אמנם המשכה זו נעשית עכשיו ע״י קיום המצוות, אלא שעכשיו הוא בהעלם ולעתיד יתגלה מה שהמשיכו עכשיו, והיינו שגם עכשיו ממשיכים את שם הוי׳ דלעילא שהוא אור הסובב שלמעלה מהעולמות. וזהו אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי׳ בראתי, שתכלית הכוונה דבריאת העולמות הוא מתן תורה, דאף אשר שלימות הכוונה יהי׳ לעתיד דוקא, מ״מ הנה כוונת בריאת העולם הוא מתן תורה להיות שבמתן תורה נמשך המשכה זו שע״י קיום התורה ומצוות עושים לו ית׳ דירה בחתונים, אלא שהגילוי מזה יהי׳ לעתיד. וזהו מה שביציאת מצרים נרמז גם הגאולה דלעתיד, דלהיות אשר יציאת מצרים הוא הכנה למתן תורה, לכן נרמז בזה גם הגאולה דלעתיד, להיות שבמתן תורה נעשה כל ההמשכה והגילוי יהי׳ לעתיד.

וזהו מ״ש וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי׳ וארא אל האבות ושמי הוי׳ לא נודעתי להם, דאף שגם להאבות נאמר כמה פעמים שם הוי׳, אבל שם הוי׳ זה הוא שם הוי׳ דלתתא, דלגבי הגילוי דלעתיד כאלקים יחשב, אמנם בשעת יציאת מצרים שהוא הכנה למתן תורה נתגלה שם הוי׳ דלעילא, ואף שהוא בהעלם, מ״מ נרמז כבר עכשיו גם הגאולה דלעתיד, והוא תכלית הכוונה דדירה בתחתונים, שע״י אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, שנמשך אור הסובב אשר בכולהו עלמין בשוה, שהגילוי מזה יהי׳ לעתיד במהרה בימינו אמן.

__________

1) ריש פרשתנו (וארא ו, ב-ג).
2) מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ס״ע רלח. אוה״ת פרשתנו ע׳ קיט. ועוד.
3) שמות ג, יג-יד.
4) שם, יב.
5) בראשית א, לא.
6) שבת פח, א.
7) פרשתנו שם, ו-ז.
8) ראה ירושלמי פסחים פ״י ה״א. ב״ר פפ״ח, ה. שמו״ר פ״ו, ד. בעה״ט עה״פ. שו״ע אדה״ז או״ח סתע״ב סי״ד. ועוד.
9) פרשתנו שם, ח.
10) ראה תו״ש פרשתנו במילואים (ע׳ קיא). וש״נ. וראה גם שיחה שאחרי המאמר (לקו״ש ח״א ע׳ 125).
11) פסחים קיח, רע״א. וראה לקו״ש חכ״ז ע׳ 48 ואילך.
12) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
13) בהבא לקמן – ראה ד״ה קדש ישראל להוי׳ תרמ״א פ״ב ואילך. תרנ״ד פ״ב (סה״מ תרנ״ד ע׳ קיט) ואילך. תרס״ג (סה״מ תרס״ג ח״ב ע׳ קח ואילך). עזר״ת (סה״מ עזר״ת ס״ע קכה ואילך).
14) ירמי׳ כג, כד.
15) ראה ברכות י, א. ויק״ר פ״ד, ח. מדרש תהלים קג, א.
16) ראה זח״ב קכח, ב. וראה תניא פכ״ז.
17) סה״מ תש״י ע׳ 111.
18) מלכים-א ח, כז. דברי הימים-א ו, יח.
19) ראה גם תניא פנ״א.
20) ראה דברי הימים שם, ד. מנחות פו, ב.
21) ראה מכילתא ופרש״י בשלח טו, ב.
22) במדב״ר פ״ז, א. מכילתא ופרש״י יתרו יט, יא. כ, טו. יל״ש יתרו רמז ש.
23) ישעי׳ מה, יב.
24) מק״מ לזח״א רה, ב. וראה סה״מ בראשית ח״א ע׳ קיז. וש״נ.
25) תהלים צז, יא.
26) ראה תו״א מקץ לח, ג. מב, ג. לקו״ת פ׳ ראה כג, ג. שה״ש מד, ג. ועוד – נסמן בסה״מ בראשית ח״א ע׳ רכג הערה 33.
27) ראה לקו״ת בחוקותי מט, ד. וראה גם שיחת יום ב׳ דחה״ס שנה זו (שיחות קודש תשי״ד (ברוקלין, תש״ס) ע׳ 14).
28) כ״ה גם בשיחה הנ״ל. וראה בכורות ח, א (במשנה) ובתוד״ה באילן תות. אבל בגמ׳ לאח״ז: ״שועל וכל מיני שרצים ששה חדשים וכנגדם באילן תבואה״ (וכ״ה בתענית ה, א). המו״ל.
29) תהלים צב, יג.
30) ראה זח״ג טז, א (ובנצו״ז). כד, א.
31) ראה לקו״ת מסעי צו, ג. ר״ה נט, א. ובכ״מ.
32) מנחות מג, ב.
33) עקב י, יב.
34) ראה זח״ג ער, סע״ב. תו״א מקץ לז, ג. ובכ״מ.
35) תשא לד, ו.
36) ראה לקו״ת ר״ה שם, סע״א-ב. וש״נ. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקפח. שם ע׳ תתקצה. ובכ״מ.
37) ביאוה״ז לאדהאמ״צ ואדמו״ר הצ״צ ר״פ חיי שרה. סה״מ בראשית ח״א ע׳ קלב. וש״נ.
38) בשלח טו, ב.
39) ספרי ופרש״י ר״פ מטות (ל, ב).
40) ישעי׳ כה, ט.
41) ראה לקו״ת שבת שובה סה, סע״ג ואילך.
42) פסחים נ, א. קידושין עא, א.
43) משנה סוטה לז, סע״ב ואילך. תמיד לג, ב.

[סה"מ שמות ח"א ע' צז ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ד (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 52 ואילך.