בס״ד. ש״פ יתרו, כ״ד שבט, מבה״ח אדר-ראשון ה׳תשל״ג
הנחה בלתי מוגה
בחודש1 השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני2 גו׳, וידועים הדיוקים שבזה, דמאי טעמא אומר בסדר הזה, דבתחילה אומר בחודש השלישי ולאחרי זה מוסיף שזה הי׳ ביום הזה, דקאי על ראש חודש (כמו שלומדים זה בגמרא בהסוגיא דמתן תורה3 מגזירה שוה דהזה הזה), ולכאורה הוה לי׳ לומר תחילה באיזה יום בחודש באו, ולאחרי זה יאמר באיזה חודש (בחודש השלישי), וכמש״נ בכמה מקומות בקרא, באחד לחודש, בחמשה עשר לחודש וכיו״ב. ומוכח מזה, דעיקר ההדגשה כאן הוא שזה הי׳ בחודש השלישי, אלא שלאחרי זה מוסיף שזה הי׳ ביום הזה. גם צריך להבין, כדיוק אדמו״ר הזקן בתורה אור4, ובמאמרי הנשיאים שלאחרי זה5, מה שנאמר סתם ביום הזה ולא פירש באיזה יום, רק חז״ל3 דרשו שהוא בראש חודש, כתיב הכא ביום הזה וכתיב התם החודש הזה לכם, מה להלן ראש חודש אף כאן ראש חודש, ולכאורה הוה לי׳ לומר בפירוש באחד לחודש השלישי, או בחודש השלישי באחד, ובפרט שאז לא הי׳ צריך לומר שתי תיבות (כמו עתה שנאמר ביום הזה) כי אם הי׳ יכול להסתפק בתיבה אחת, בחודש השלישי באחד, דמזה מוכח דעיקר ההדגשה כאן היא שזה הי׳ ביום הזה, אלא שכדי שנדע באיזה יום באו, לומדים זה מהגזירה שוה דהזה הזה. גם צריך להבין הסדר במה שנאמר ביום הזה באו מדבר סיני, ובפסוק שלאחרי זה אומר ויסעו מרפידים וגו׳, דלכאורה הי׳ צריך לומר ויסעו מרפידים ואחרי זה באו מדבר סיני. דהיינו שנוסף לקושיית רש״י על הפסוק, למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כבר כתב שברפידים היו חונים בידוע שמשם נסעו, הנה לאחר שכבר חוזר ואומר זה גם כאן, הרי הי׳ צריך לומר זה לפי הסדר, קודם ויסעו מרפידים ואח״כ באו מדבר סיני.
וביאור הענין הוא, דכל הענינים המבוארים כאן הרי הם הכנה והקדמה ופירוש להעיקר שהוא הסיפור דמתן תורה, ולכן אומר כאן דוקא בחודש השלישי תחילה, ולאחרי זה אומר ביום הזה דוקא, כי זהו תוכן ההכנה למתן תורה. וזהו גם מה שנאמר קודם באו מדבר סיני, ולאחרי זה מוסיף ויסעו מרפידים, כי דוקא באופן כזה הוא ההכנה לענין העיקרי שהוא מתן תורה. והנה גם בענין העיקרי דמתן תורה אינו מובן לכאורה, מהו החידוש שבדבר, ועד שאומרים שהי׳ שם גם קולות וברקים וכו׳, והרי לכאורה כבר הי׳ ענין התורה גם לפני זה, דקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה6, וכן הי׳ גם ביצחק ויעקב, דקיימו האבות את כל התורה עד שלא ניתנה (דבנוגע להשבטים יש חילוקי דעות בזה7, אם גם השבטים קיימו את כל התורה, אבל עכ״פ לכולא עלמא קיימו האבות את כל התורה עד שלא ניתנה), וכיון שקיימו את כל התורה הרי גם למדו תורה כדי שידעו את המעשה אשר יעשו, וכדאיתא בגמרא8 דאברהם זקן ויושב בישיבה, וכיון שאברהם הי׳ איש החסד9 הרי בודאי למד גם עם אחרים כל מה שידע, וכמו״כ יצחק זקן ויושב בישיבה, יעקב זקן ויושב בישיבה8, וגם כשירדו למצרים הרי כתיב10 ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה, ופירש רש״י לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה. וא״כ צריך להבין מה הי׳ החידוש שבמתן תורה, הרי גם קודם הי׳ ענין לימוד התורה. ובפרט שהמדובר הוא באברהם אשר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו11, ויתירה מזו מסופר במדרש תנחומא12 שנעשו שתי כליותיו כשני כדים של מים והיו נובעין תורה, ועד להעילוי הנרמז בשמו אברם, א״ב ר״ם, כביאור אדמו״ר הזקן13 שא״ב ר״ם פירושו שכל הנעלם מכל רעיון, ואח״כ ניתוסף לו ה׳, וכמ״ש14 ולא יקרא עוד את שמך אברם והי׳ שמך אברהם, דהיינו שנמשך העילוי דא״ב ר״ם בגילוי למטה. ומזה מובן גודל העילוי בלימוד התורה שהי׳ בהישיבות שאברהם הי׳ הזקן שבהם, ועד״ז הי׳ בשאר האבות וכו׳. ועד״ז בכל הדורות לפני מתן תורה, וכדאיתא בגמרא15 שעמרם גדול הדור הי׳, ולאחריו הרי משה לימד את התורה גם לפני מתן תורה. ומכל זה מובן, שהלימוד הי׳ אז לא רק בתורה שבכתב, כי אם גם בתורה שבע״פ, וע״ד המבואר באגה״ק16 לגבי רשב״י בהיותו במערה, שבודאי לא אמר דבר אחד ב׳ פעמים, ואילו ספר הזהר והתיקונים הי׳ יכול לגמור בב׳ וג׳ חדשים, אלא ודאי עיקר לימודם הי׳ (בנגלה דתורה) בשקלא וטריא ופלפולא דאורייתא. וכן הוא גם בנוגע להאבות וכו׳ שבודאי למדו גם תורה שבע״פ ופלפולא דאורייתא. וא״כ מהו החידוש דמתן תורה, עד שאומרים בנוגע למתן תורה17 מאי דכתיב18 משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, בתחילה יראה ולבסוף שקטה, דהיינו לאחר מתן תורה, וזהו דכתיב19 יום הששי, הוסיף ה׳ בששי, שכולם תלויים ועומדים עד הששי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה20, ולכאורה מהו החידוש במתן תורה שדוקא אז הי׳ ושקטה.
ויובן כל זה בהקדים מה שנת״ל במאמרים הקודמים21, שבכל ענין ישנם שני קוין22, מתחיל מראשית ההשתלשלות, ולאחרי זה בכל סדר ההשתלשלות, עד שנמשך כן בהעולם ולמטה מהעולם, וזהו שביאר הבעש״ט23 במ״ש24 ויאמר אלקים יהי אור, ויאמר ה׳ ית׳ (שהוא מדת החסד) מכח מדת אלקים שהוא מדת הגבורה המצמצם האור מחמת זה יהי׳ אור המתקיים שיוכל העולם לסובלו. דענין אור המתקיים הוא בחי׳ חסד כנ״ל שם (ויש להוסיף עוד פירוש, דמ״ש ויאמר ה׳ ית׳ מרמז ג״כ על ספירת החסד). וכן מובן ממ״ש בעץ חיים25 בתחילה הי׳ אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא הי׳ שום מקום פנוי*. הרי שישנם בזה שני ענינים, האוא״ס הממלא את המציאות, והאפשריות למציאות החלל. אע״פ שלא הי׳ עדיין הצמצום בפועל, עכ״ז הרי יש בזה הנתינת מקום לזה, ובלשון הקבלה28 הו״ע מטי ולא מטי, שהם שני התנועות דצמצום והתפשטות. וכן נמשך בתורה שהו״ע שעשועי המלך בעצמותו29, אשר בתיבת שעשועי ישנם ב׳ פעמים האותיות ש״ע, שזה מורה30 על שני הקוין שבתורה, ומזה נמשך כן גם בהעולם ובהקליפה השומרת לפרי31, ואחרי זה גם כמו שהקליפה הרי היא מציאות בפני עצמה, ולכן צ״ל שני הקוין גם בעבודת בני ישראל. וז״ש32 והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, שהם שני הקוין דימין ושמאל. וזהו החידוש שבמתן תורה33, דע״י קו השלישי שלמעלה מב׳ הקוין וכוללם יחד, הרי הוא מאחד את ב׳ הקוין34, וע״ד הענין דעושה שלום במרומיו35, מיכאל שר של שלג (ומים36), וגבריאל שר של אש והקב״ה עושה שלום ביניהם כשהם במרומיו, עי״ז שהוא למעלה מאש ומים. וזהו עושה שלום, שהו״ע התורה, וכמ״ש הרמב״ם בסוף הלכות חנוכה שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר37 דרכי׳ דרכי נועם וכל נתיבותי׳ שלום.
וזהו בחודש השלישי, דקאי על חודש סיון, שדוקא בו ניתנה התורה. דהנה ניסן ואייר הרי הם שני הקוין דחסד וגבורה, וכמבואר באוה״ת38 דחודש ניסן הו״ע העבודה, העלאה מלמטה למעלה, וכמ״ש39 ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, ואייר הוא חודש זיו40, שהוא ההמשכה שמלמעלה למטה, ולכן הרי הוא רק זיו שאינו ממשיך את העצם. ולפי המבואר בלקו״ת41 הנה חודש הראשון זהו בחי׳ אתכפיא ואח״כ בחודש השני היינו לבוא לבחי׳ אתהפכא. אמנם לאחרי זה באים לחודש השלישי, שהו״ע התורה, וכמבואר ברמב״ן42 שמשה רבינו כתב התורה כשלישי המדבר, דהיינו בחינה זו שלמעלה מב׳ הקוין, מהעלאה והמשכה, הכוללת את שני הקוין ומייחדתן. וכדאיתא במדרש43 דכשביקש ליתן התורה בטל הגזירה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל שנאמר44 וירד ה׳ על הר סיני וכתיב45 ואל משה אמר עלה אל ה׳. דהנה בתחילה היתה גזירה שהעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ולכן הנה אע״פ שקיימו האבות את כל התורה, כגון מצות תפילין ע״י המקלות46 וכו׳, הרי כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך47, דהיינו שהמקלות נשארו במציאותן גם לאחרי זה, דדוקא לאחר מתן תורה ע״י עשיית המצוות נפעל בקלף גשמי שהקלף עצמו נעשה מציאות של מצוה. וזהו ע״י החיבור שנעשה במתן תורה בין התחתונים ועליונים עי״ז שבאו לחודש השלישי. ואין הכוונה בזה שנתבטלו ב׳ הקוין, שהרי גם לאחר שירד ה׳ על הר סיני הרי נשאר ההר במציאותו, אלא שה׳ ירד עליו, וכן אע״פ שמשה עלה אל ה׳, עכ״ז הרי הוא נשאר משה במציאותו, אלא שעלה אל ה׳, שזהו החיבור בין העליונים והתחתונים. וכן הוא גם בלימוד התורה שישנם בזה שני הקוין, דאלו ואלו דברי אלקים חיים48, אלא שעכ״ז ההלכה היא רק אחת, דוהי׳ עמו שהלכה כמותו בכל מקום49, הרי אין הכוונה בזה שעי״ז מתבטלים ב׳ הדעות, שהרי גם אז נשארים שני דעות, דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ובאם לא היו שתי דעות הרי אין שייך לומר הלכה כמותו, ודוקא כשיש ב׳ דיעות אז שייך לומר שהוא המכריע ביניהם וכוללם יחד, ולכן הלכה כמותו. וכן הוא גם במצוות, דישנם שני הקוין דסור מרע ועשה טוב50, ולאחרי זה ישנו ענין השלישי שהוא בקש שלום50 דקאי על התורה, דכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם. וזה פועל גם בהעולם, שעל ג׳ דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים51, דגמילות חסדים הוא בקו הימין ועבודה הוא בקו השמאל, אמנם תורה היא בקו האמצעי הכולל את ב׳ הקוין ומאחדם, וזה פועל גם שיהי׳ העולם עומד וקיים. וזהו גם מ״ש משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, דלפני מתן תורה הי׳ ארץ יראה, כי אז היו עדיין רק ב׳ הקוין, ולא הי׳ החיבור ביניהם, כי לא הי׳ מי שיתווכם, ולכן הי׳ באופן של ולאום מלאום יאמץ52 בקדושה, ודוקא לאחר מתן תורה שאז הי׳ היחוד בין שני הקוין, הנה אז הי׳ ושקטה.
והנה לאחר שאומר בחודש השלישי מוסיף לומר שהוא ע״י ביום הזה (דקאי על ראש חודש) שהו״ע הגילוי, עד שאפשר לומר כזה ראה וקדש53, לפי שבראש חודש הוא יחוד שימשא וסיהרא. דהנה הלבנה לית לה מגרמא כלום54, וע״י היחוד מתמלאת הסיהרא, והיינו ע״י בחינה הנקראת הזה שהו״ע גילוי אלקות55, דעי״ז נעשה יחוד שימשא וסיהרא, דהיינו שנעשה מהם ענין אחד, דזהו היחוד כפי שהוא בזמן, דהיינו ביום הזה. וכן נמשך היחוד גם במקום, שהם שני הענינים דמדבר סיני ורפידים, דמדבר סיני הו״ע הגבורה, דלכן נקרא שמו מדבר סיני לפי שירדה שנאה לעכו״ם עליו56, גם נקרא מדבר סיני לפי שהוא בחי׳ התשוקה והכליון57, וכמובן גם מענין והר סיני עשן58 שהו״ע הכליון והתשוקה59, משא״כ רפידים ענינו קרירות, דמאי לשון רפידים שריפו עצמן מדברי תורה60. ובסגנון המאמר דההילולא61 הוא הקרירות (קאַלטקייט) בעניני קדושה והחמימות (וואַרעמקייט) בעניני העולם. וע״י בחודש השלישי וביום הזה נמשך היחוד בשני הקוין, ולכן לאחר שנאמר (בפסוק הראשון) ביום הזה באו מדבר סיני, ששם היא ההמשכה שלמעלה מב׳ הקוין ומאחדתן, ממשיך בכתוב שלאחרי זה ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני, היינו שנפעל הענין בב׳ הקוין שירדה שנאה וכו׳, ורפידים מבחי׳ רפיון ידים כו׳62.
__________
1) מאמר זה הוא המשך להמאמר שלפניו – ד״ה ובנ״י הלכו ביבשה (לעיל ע׳ לו ואילך). וראה הנסמן שם הערה 1.
2) פרשתנו (יתרו) יט, ב.
3) שבת פו, ב.
4) פרשתנו סו, סע״ג ואילך.
5) רד״ה זה בתו״ח פרשתנו (שסו, ב). תרל״ג (סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ רצג). תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ פח). תש״ב (סה״מ תש״ב ע׳ 99). ועוד – נסמן לקמן ע׳ שטו הערה 6.
6) קידושין פב, א.
7) ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 266.
8) יומא כח, ב.
9) ספר הבהיר סקצ״א. ז״ח תולדות כז, א. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אברהם ס״ג (ס״ע סט ואילך). וש״נ.
10) ויגש מו, כח.
11) נדרים לב, א.
12) ויגש יא.
13) תו״א לך לך יא, א.
14) לך לך יז, ה.
15) סוטה יב, א.
16) סימן כו (קמג, א). וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ב״שיעורים בספר התניא״ לאגה״ק שם (הערה 24 (ע׳ 1671 ואילך)).
17) שבת פח, א.
18) תהלים עו, ט.
19) בראשית א, לא.
20) פרש״י עה״פ.
21) ד״ה ובנ״י הלכו ביבשה שבהערה 1, וב׳ המאמרים שלפניו (נסמנו לעיל ע׳ לו הערה 1).
22) ראה גם ד״ה וידבר אלקים העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקצט ואילך). ד״ה הנ״ל וד״ה וירא העם תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 223. שם ע׳ 228 ואילך). וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ד) ערך אוא״ס (ד) ע׳ תד ואילך, ובהנסמן שם.
23) כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן רמז (לב, ב).
24) בראשית א, ג.
25) שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ג.
26) ד״ה ובנ״י הלכו ביבשה הנ״ל. – בהוצאה זו נתקן (לעיל ע׳ לז).
27) איסור והיתר כלל כה ד״כ. וראה פרי מגדים (משבצות זהב) יו״ד סס״ט ס״ק לה.
28) ראה זח״א טז, א. ע״ח שער (ז) מטי ולא מטי פ״א ואילך.
29) נת׳ בעמק המלך שער (א) שעשועי המלך בעצמותו. וראה לקו״ת שה״ש כז, סע״א.
30) ראה עמק המלך שם פ״ב. ל״ת להאריז״ל ס״פ חיי שרה. ע״ח סוף שער (יג) א״א. סה״מ תרנ״ט ע׳ פ. המשך יו״ט של ר״ה תער״ב (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ כז). תרצ״ו (סה״מ תרצ״ו ריש ע׳ 40).
31) ראה ל״ת וספר הליקוטים להאריז״ל ס״פ וישלח. של״ה יט, ב. וראה גם זח״ג קח, ב.
32) בשלח יד, כט. וראה ד״ה ובנ״י הלכו ביבשה שבהערה 1.
33) ראה גם לקו״ש חכ״א ע׳ 111 ואילך.
34) ראה אוה״ת פרשתנו ד״ה זה (ס״ע תשע ואילך). ד״ה וכל העם (שם ע׳ תתקפט). וראה סה״מ תרנ״ט ס״ע עט ואילך. המשך תער״ב ח״ב פרק שסא-ב (ע׳ תשמא ואילך). לקו״ש חכ״ה ע׳ 262.
35) איוב כה, ב. במדב״ר פי״ב, ח. אגה״ק סימן יב. וראה לקו״ש שם ע׳ 260 ואילך. וש״נ.
36) כ״ה בתנחומא ויגש ו. וראה לקו״ש שם הערה 25.
37) משלי ג, יז.
38) פרשתנו ד״ה זה (ע׳ תשעא).
39) בא יג, ה.
40) מלכים-א ו, א.
41) במדבר ג, א. וראה ד״ה להבין ענין פסח שני תשל״ח (סה״מ ימי הספירה ע׳ קז ואילך).
42) בהקדמתו לפירושו עה״ת.
43) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
44) פרשתנו יט, ב.
45) משפטים כד, א.
46) ראה זח״א קסא, ב ואילך.
47) שה״ש א, ג. שהש״ר פ״א, ג (א). ראה ד״ה וכל העם תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קסד ואילך). תש״ו (סה״מ תש״ו ע׳ 94 ואילך). ד״ה קדש ישראל להוי׳ תשח״י (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רעח). לקו״ש חט״ו ע׳ 75 ואילך.
48) עירובין יג, א. וראה אוה״ת פרשתנו ע׳ תתצג ואילך.
49) סנהדרין צג, ב. אוה״ת שם.
50) תהלים לד, טו.
51) אבות פ״א מ״ב.
52) תולדות כה, כג.
53) ר״ה כ, א.
54) זהר ח״א לג, ב. רמט, ב. ח״ב רטו, א. ועוד.
55) אוה״ת פרשתנו ע׳ תשעג. בא ע׳ רסב.
56) שבת פט, ב.
57) לקו״ת במדבר ב, ב.
58) פרשתנו יט, יח.
59) ראה ד״ה והר סיני עשן תרס״ב (סה״מ תרס״ב ע׳ שטז ואילך).
60) סנהדרין קו, א.
61) ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״ג (סה״מ תש״י ע׳ 115). נת׳ בהמאמרים שבהערה 21.
62) חסר הסיום. המו״ל.
[סה"מ שמות ח"ב ע' צב ואילך]
כעין שיחה. מאמר רביעי מהמשך. נדפס בסה״מ באתי לגני ח״ב ע׳ פא ואילך. סה״מ תשל״ג ע׳ 341 ואילך.