בס״ד. ש״פ ויקהל, פ׳ שקלים, כ״ה אד״ר, מבה״ח אד״ש ה׳תשי״א
הנחה בלתי מוגה
כי תשא את ראש בני ישראל1, וידועה הקושיא2 למה נאמר כי תשא והוה לי׳ לומר כי תפקוד. והנה בפירוש כי תשא פירש רש״י כי תחפוץ, היינו כשתחפוץ לידע מספר בני ישראל לא תמנה אותם, כדי שלא יהי׳ בהם נגף, אלא תספור מחצית שקליהם ועי״ז תדע מספרם, דלפירוש זה הנה הענין דכי תשא אין זה מצוה כי אם דבר הרשות. במדרש3 פירש שהקב״ה ציוה את משה שימנה את בנ״י, ושאופן המנין יהי׳ ע״י מחצית שקליהם כדי שלא יהי׳ בהם נגף בפקוד אותם, אך מ״מ הנה גם לדעת המדרש שזה מצוה, מ״מ זהו רק מצוה זמנית ולא לדורות. עוד יש כמה ענינים הנלמדים מפרשה זו, דכתיב4 ונתת אותם על עבודת אוהל מועד, שהאדנים שהיו במשכן, הנה אדני המשכן נעשו ממחצית השקלים5, שהמשכן הו״ע שקיים לעד ולעולמי עולמים6, הנה אדני המשכן נעשו ממחצית השקלים, שאף שענין מחצית השקלים הו״ע זמני, מ״מ נעשה מזה אדני המשכן שהו״ע תמידי. עוד למדים מפרשה זו7 מצות מחצית השקל לדורות, שבכל דור ודור הנה בכל שנה ושנה מחוייב כל אחד לתת מחצית השקל עכ״פ. אמנם בהענין דמחצית השקל לדורות החיוב הוא רק נתינת מחצית השקל אבל לא מנין בני ישראל, שהרי לא מצינו בשום מקום שאספו את כל החצאי שקלים ומנו אותם, הרי מובן מזה שרק הנתינה דמחצית השקל ישנה לדורות אבל לא המנין, ומשמעות לשון הפרשה הוא דכי תשא גו׳ הוא תנאי ועיקר בכל עניני הפרשה. והענין הוא, דהנה ממחצית השקל הקריבו הקרבנות8, דענין הקרבנות הוא שהקריבו בהמה גשמית והיתה נכללת בבחי׳ ארי׳ דאכיל קורבנין9, ועי״ז היתה ג״כ הקרבת נפש הבהמית10 להתכלל ולהתמעט בקדושה. והסיוע על ההקרבה הוא הנשיאות ראש שע״י משה ואתפשטותא דמשה בכל דרא11, דכי תשא את ראש בני ישראל הנה עי״ז אפשר להיות ההקרבה. כי משה הוא רעיא מהימנא12, שזן ומפרנס את האמונה13, ועי״ז תשא את ראש בני ישראל, שזהו הנתינת כח בההקרבה.
וביאור הענין מה שמשה נקרא רעיא מהימנא שמשה זן ומפרנס את האמונה14, הענין הוא דאמונה הוא בחי׳ מקיף, ולכן גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא15, דאף שהוא גנב ואמרו רז״ל16 מה בין גנב לגזלן שהגנב מתבייש מפני אדם היינו שיש בו רגש הבושה ומ״מ הוא גונב דעת שמים, שכל כך הוא גודל ההעלם וההסתר שאף שיש בו רגש הבושה ומ״מ הוא גונב דעת שמים, הנה גם אפום מחתרתא רחמנא קריא, שאף שהוא עושה היפך רצון העליון, מ״מ הוא מבקש מהשי״ת שיצליח לו בענין זה עצמו שהוא היפך רצון העליון. ובדקות יכול כאו״א למצוא זה בעצמו, הן בעלי עסקים והן יושבי אהל הן באלה הנמצאים בד׳ אמות של תורה והן באלה שנמצאים בד׳ אמות של תפילה – כי יש בהם ג״כ הענין דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא. וכמו בבעלי עסקים כשמצליחים בעסקם, ואח״כ אין זה כך (איז עפּעס ניט אַזוי), חושבים אז תחבולות, דבתחילה הצליח השי״ת בעסקם ועשו מגשמיות רוחניות, היינו שנתנו חלק עשירי או חלק חמישי או מה שבינתיים לצדקה, והרי כתיב17 ובחנוני נא בזאת, שמצות צדקה הוא הדבר היחידי שעל זה אומר השי״ת ובחנוני נא בזאת, והוא הרי בטוח (און ער איז דאָך אַ בטוח), ומ״מ הוא חושב תחבולות. וכן הוא גם ביושבי אוהל, הן באלה שנמצאים בד׳ אמות של תורה והן באלה שנמצאים בד׳ אמות של תפילה, שלפעמים עוברים על דין בשולחן ערוך בשביל עסקם בתורה ותפילה, כמו בבעלי תורה שאינם עוסקים באריכות התפילה, ומכל שכן בהתבוננות שקודם התפילה, ומכל שכן בג׳ ההכנות המבוארות בלקו״ת18 שצ״ל קודם התפילה שהם לימוד פנימיות התורה, טהרה וצדקה, כי הוא חושב שזהו תורתו, והוא צריך לפעול עם השכל אנושי שלו (וואָרום ער טראַכט אַז דאָס איז תורתו, און ער דאַרף אויפטאָן מיט זיין שכל אנושי), ולכן מונע את עצמו מענינים הנ״ל כי כל זה לוקח זמן, והרי הוא זקוק לזמן כדי שיוכל לפעול בתורה (און ער דאַרף דאָך האָבן צייט כדי ער זאָל קענען אויפטאָן אין תורה). אבל אם הי׳ לומד תורה מפני שתורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה19, איך אפשר שענינים שהקב״ה ציוה, ללמוד חסידות, לטבול במים ולתת צדקה (אַז ענינים וואָס דער אויבערשטער האָט געהייסען, לערנען חסידות, גיין אין וואַסער און געבן צדקה), יהיו מניעה מלימוד התורה שהיא חכמתו ורצונו של הקב״ה. שכל זה הוא מפני שאמונה היא בחי׳ מקיף. וזהו ענין משה רעיא מהימנא, שזן ומפרנס את האמונה וממשיך את האמונה בבחי׳ פנימיות.
ולהבין למה משה דוקא הוא הממשיך את האמונה בבחי׳ פנימיות ולמה זה נמצא דוקא בישראל, הענין הוא14 דהנה באמונה יש ג׳ ענינים, א׳ האמונה שבאה על פי ספרי חקירה, שאמונה זו ישנה גם בחסידי אומות העולם, ב׳ מה שישראל נקראים מאמינים שזהו אמונה יותר נעלה שנמצאת דוקא בישראל, ג׳ מה שישראל נקראים בני מאמינים20 שאמונה הזאת באה בירושה מאברהם אבינו. וביאור הענין הוא, דבחי׳ אמונה הא׳ היא האמונה המושגת גם בשכל אנושי, והיא האמונה בבחי׳ ממלא כל עלמין, דמה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולם21, דהאדם נקרא עולם קטן22, וכן איתא באבות דר׳ נתן23 שכל מה שברא הקב״ה בגוף ברא בעולם, שהעולם נקרא גוף גדול24, ומה הנשמה ממלאה את הגוף, שהגוף מצד עצמו הוא דומם וכל חיותו הוא מצד הנפש שבו, הנה כמו״כ כשרואים שהעולמות הם חיים הרי מובן שיש בהם חיות אלקי, ואותן ההוכחות שישנן על חיות הנפש בגוף ישנן ג״כ על חיות האלקי שבעולם. ואף שזה מושג בשכל, מ״מ צריך על זה אמונה מפני שגשמיות וחומריות הגוף מכסה על השכל, וכמו שאנו רואים דבריבוי שיקוע בתאוות עושים ענינים כאלו שאינם על פי שכל כלל, לא מיבעי ישראל שזהו מצד הרוח שטות כמאמר25 אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, אלא גם באומות העולם שמפני השיקוע בתאוות עושים ענינים כאלו שאינם ע״פ שכל כלל, שהתאוות נעשות בעלי הבית עליהם ולשכל אין שליטה כלל (אַז די תאוות ווערן אויף זיי אַ בעה״ב און דער שכל האָט גאָר קיין שליטה ניט), ולכן הנה ההשגה בלבד אינה מספיקה וצריך להיות אמונה. אך מ״מ הנה זה מובן גם בשכל דכל זה הוא בבחי׳ ממלא כל עלמין, משא״כ בבחי׳ סובב כל עלמין, דבחי׳ סובב כל עלמין הוא למעלה מעולמות, דהדוגמא על זה בנפש הוא החיות כללי שמחי׳ את כל הגוף בהשוואה בלי התחלקות ראש ורגל, וכמו״כ הוא בסובב כל עלמין שהוא בהשוואה בכל העולמות, דבממלא כל עלמין יש התחלקות בין עולם ועולם משא״כ בסובב כל עלמין שהוא בשוה בכל העולמות מבלי התחלקות בין עולם לחבירו, וזהו שישראל נקראים מאמינים מצד שיש בהם האמונה בבחי׳ סובב כל עלמין. אמנם יש אמונה יותר נעלית שזהו ענין בני מאמינים, והוא האמונה בבחי׳ האלקות שלמעלה גם מבחי׳ סובב כל עלמין, דהנה גם בחי׳ סובב כל עלמין יש לו יחס שלילי עכ״פ לעולמות, שהרי אומרים על זה שאינו בגדר עלמין, דאף שהוא אינו בגדר עלמין אך זה גופא שמייחסים בחינה זו לעולמות ואומרים על זה שאינו בגדר עלמין הנה זהו יחס שלילי עכ״פ26, אך הרי לא זהו עיקר האלקות מה שבא בבריאה27, אם כן מובן דבחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה אין לו גם יחס שלילי לעולמות, וזהו מה שישראל נקראים בני מאמינים שזהו האמונה בבחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה, שהאמונה הזאת באה בירושה מאברהם אבינו, ראש לכל המאמינים28. והנה אף שבישראל ישנם כל הבחינות שבאמונה, לא רק האמונה בבחי׳ ממלא כל עלמין ולא רק האמונה בסובב כל עלמין כי אם גם האמונה בבחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה, מ״מ צריך להיות בחי׳ משה רעיא מהימנא שיפרנס את האמונה, לא מיבעי האמונה בבחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה שזה בא בירושה מאברהם, הנה להיותה ירושה בלבד יכולה להשאר בהעלם ומשה צריך לגלותה מההעלם אל הגילוי, אלא גם האמונה בבחי׳ סובב כל עלמין הרי אפשר להיות ג״כ בבחי׳ מקיף ומשה צריך להמשיך האמונה בבחי׳ פנימיות, ועוד יותר שגם האמונה בבחי׳ ממלא כל עלמין המושגת בשכל, צריך להיות בזה ג״כ ורעה אמונה שע״י משה, כדי שיחדור בכל הענינים פנימיים (עס זאָל דורך דרינגען אין אַלע ענינים פנימיים) עד מחשבה דיבור ומעשה, דלולי זאת אפשר להיות גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא בפשטות ממש (גאָר אין פשטות), וע״י השיקוע בתאוות אפשר לעשות ענינים כאלה שגם חסידי אומות העולם אינם עושים כן, ועל זה הו״ע משה רעיא מהימנא שזן ומפרנס את האמונה. והנה גם בהאמונה דבחי׳ ממלא כל עלמין הנה אצל ישראל הוא בסוג אחר מבאומות העולם, על דרך כמו שבאצילות ישנם ג״כ בריאה יצירה עשי׳ ומ״מ הנה אינו דומה עשי׳ שבאצילות לעשי׳ שבבי״ע, והראי׳ שהרי יש פרסא בין אצילות לבי״ע29 והאור שע״י הפרסא הוא בחי׳ אור חדש29, וכמו״כ הוא גם בענין האמונה אשר אצל ישראל הנה מצד שיש בהם בחי׳ האמונה בסובב כל עלמין ולמעלה מבחי׳ סובב כל עלמין, הנה גם האמונה בבחי׳ ממלא כל עלמין הוא בסוג אחר.
והנה בחי׳ ממלא כל עלמין נקרא בשם דיבור30, דענין הדיבור הוא שהוא בבחי׳ גילוי אל הזולת היינו שהוא בגדר הזולת, וגם בדיבור יש הפסקים, עת לחשות ועת לדבר31, דכללות ענין הדיבור נקרא בשם אלקינו, עיר אלקינו32, היינו שכאשר שם אלקים הוא בגילוי ושם הוי׳ בהעלם הנה אז הוא עיר אלקינו (אַז ווען שם אלקים איז בגילוי און שם הוי׳ בהעלם יעמאָלט איז דאָס עיר אלקינו)33, דבדיבור יש התחלקות. ובזה יובן הפסק דין34 המובא בחסידות35 דבני נח אינם מצווים על השיתוף, דלכאורה הנה מפני מה ישראל מצווים על השיתוף, מפני שהאמת הוא כן, ולמה בני נח אינם מצווים על השיתוף. אך הענין הוא כמ״ש36 אשר חלק הוי׳ אלקיך אותם לכל העמים, ששרשם מבחי׳ הדיבור ממלא כל עלמין37, ולהיות שבדיבור יש התחלקות, נעשה אצלם (ווערט באַ זיי) התחלקות באלקות גופא דקרו לי׳ אלקא דאלקיא38. דכל זה הוא בבחי׳ הדיבור ממלא כל עלמין, אבל ענין מחשבה הוא דמחשבה אין לה הפסק ומחשבה משוטטת תמיד, וגם מחשבה הוא לבוש המיוחד עם הנפש, דהנמשל בזה הוא בחי׳ סובב כל עלמין37, ולכן בישראל יש האמונה גם בבחי׳ סובב כל עלמין מפני שנשמות ישראל עלו במחשבה39. והנה מה שיש בישראל האמונה גם בהבחינה שלמעלה מבחי׳ סובב כל עלמין, הענין הוא מפני שנשמות ישראל עלו במחשבה, ופירוש עלו בדרגא הכי עליונה (אין די העכסטע דרגא) דמחשבה40. ולא זו בלבד שנשמות ישראל עלו במחשבה היינו בהדרגא היותר נעלית שיש במחשבה, אלא ששרשם עוד נעלה יותר, כמאמר41 במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, שזהו עוד למעלה יותר מבחי׳ עלו במחשבה, דהנה גם בחי׳ עלו במחשבה שהוא דרגא היותר נעלית, מ״מ הרי זה בכלל מחשבה אלא שהוא בחינה נעלית במחשבה, וכמו מה שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר39, הנה אף שקדמה לכל דבר, מ״מ מייחסים מחשבה זו לכל דבר אלא שקדמה להם, אבל באמת הנה שורש הנשמות הוא נעלה יותר מענין המחשבה לגמרי אף גם מבחינה היותר עליונה שבמחשבה, עד שאינו שייך לומר גם ענין שקדמה לכל דבר מפני שאינו שייך כלל לזה כו׳, דזהו ענין במי נמלך בנשמותיהן כו׳, שההמלכה על מחשבה היא עם הנשמות (אַז די המלכה אויף מחשבה איז מיט נשמות), אם כן מובן שנשמות ישראל הם למעלה ממחשבה. ואף שבגילוי הנה נשמות ישראל עלו במחשבה, אבל שרשם הוא בבחי׳ במי נמלך כו׳, ומצד ששרשם שם לכן יש בהם האמונה בבחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה. והמגלה האמונה הלזו הוא משה דוקא, מפני שמשה הוא מבחי׳ כי מן המים משיתיהו42, מבחי׳ המים העליונים שלמעלה משמים ושמי השמים שזהו בחי׳ סובב כל עלמין, הנה משה הוא מבחי׳ המים העליונים שלמעלה משמים ושמי השמים, ולהיותו מבחינה זו לכן יכול להמשיך גם האמונה בבחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה. ודוקא בישראל יכול להמשיך בחי׳ האמונה, מפני שמצד שרשם הרי יש בהם בחי׳ האמונה, וכמו שנתבאר במאמרים הקודמים43 בענין כי תקנה44, שזהו ע״ד קנין שצריך רק לגלות מההעלם אל הגילוי45.
ועפ״ז יבואר ענין מחצית השקל, שזהו ענין אתערותא דלתתא שעי״ז יהי׳ מטבע של אש46 שזהו בחי׳ אתערותא דלעילא, אך זהו רק בחי׳ אתערותא דלעילא שאתערותא דלתתא מגעת לשם, היינו דרגא כזו שהיא בערך שאתערותא דלתתא תגיע לשם (זאָל דערלאַנגען דאָרטן), אך עי״ז נמשך בחי׳ אתערותא דלעילא שאתערותא דלתתא אינה מגעת שם (וואָס אתעדל״ת דערלאַנגט ניט אַהין). וע״ד המבואר בענין רעותא דליבא שיש בזה ב׳ בחינות47, יש בחי׳ רעותא דליבא שבאה ע״י ההתבוננות, שאף שהיא בעצם למעלה מהשגה מ״מ היא באה ע״י ההתבוננות, ויש רעותא דליבא שאינה באה כלל ע״י התבוננות, וכמו״כ הוא שבתחילה באה אתערותא דלעילא שבאה ע״י אתערותא דלתתא, אך אח״כ נמשך בחי׳ אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא לגמרי, שזהו ענין שקל הקודש, דידוע ההפרש בין קודש לקדוש48. וכמבואר בענין הקדוש ברוך הוא, דקדוש ברוך הנה ברוך הוא לשון המשכה וקדוש אף שהוא לשון הפרשה, אך מ״מ הוא קדוש בוא״ו שהוא בגדר המשכה היינו שהוא בגדר סובב עכ״פ49, משא״כ קודש מילה בגרמי׳50 שזה קאי על בחינה שלמעלה גם מבחי׳ סובב כל עלמין, שזה נמשך ע״י משה דוקא. וזהו ונתנו איש כופר נפשו1, שע״י מחצית השקל נמשך בחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה שזהו ענין כופר נפשו, משום שהמשכה זו היא מצד יחידה שבנפש ומצד בחי׳ יחיד המלובש בהנפש כנ״ל, שהמשכה זו היא מצד שורש הנשמות, שכל זה נמשך ע״י משה דוקא כנ״ל. וזהו ענין הנשיאות ראש דמשה51, שהוא הסיוע מה שמשה מסייע שעי״ז אפשר להיות הענין דכופר נפשו, היינו המשכת בחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה. וזהו ג״כ הטעם מה שדוקא על מצוה זו שאל משה מה יהי׳ בדורות הבאים, שלא שאל כן על שאר מצוות, משום שע״י ענין מחצית השקל, הנה אחרי ענין עבודת הקרבנות, הקרבת נפש הבהמית שנכלל ונתמעט בקדושה, שמה שאי אפשר להתברר צריך למעט ומה שאפשר להתברר נכלל בקדושה, הנה ע״י עבודת הקרבנות ונתינת מחצית השקל מגיעים אח״כ לשקל הקודש מילה בגרמי׳, שזהו ענין ונתנו איש כופר נפשו, היינו ההמשכה לא רק דבחי׳ ממלא כל עלמין ולא רק דבחי׳ סובב כל עלמין כי אם גם ההמשכה שלמעלה מבחי׳ סובב כל עלמין, דכולא קמי׳ כלא חשיב52, שהמשכה זו היא ע״י משה דוקא כנ״ל, לכן הנה במצוה זו שאל איך יהי׳ בדורות הבאים, ואמר לו הקב״ה אשר הוא כותב בתורה, כי תשא לשון עתיד, דאתפשטותא דמשה בכל דרא, הנה משה שבכל דור ודור ימשיך לא רק בחי׳ ממלא כל עלמין ולא רק בחי׳ סובב כל עלמין כי אם גם בחי׳ עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא, דכולא קמי׳ כלא חשיב ואין עוד מלבדו53.
__________
1) תשא ל, יב.
2) ראה אוה״ח עה״פ. רד״ה זה תרנ״ח (סה״מ תרנ״ח ע׳ קמו). העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתצג). ועוד.
3) ראה תנחומא תשא ט. יל״ש ר״פ תשא (רמז שפו).
4) תשא שם, טז.
5) מגילה כט, ב. ירושלמי שקלים פ״א ה״א. פרש״י תשא ל, טו. טז.
6) ראה סוטה ט, סע״א. ועוד.
7) ראה מגילה כט, ב. רמב״ם הל׳ שקלים פ״א ה״א. וראה דברי הימים-ב כד, ט – הובא ברמב״ן ר״פ תשא.
8) שקלים פ״ד מ״א. ועוד.
9) ראה יומא כא, ב. זהר ח״א ו, ב. ח״ב רעח, א. ח״ג יז, א. לב, סע״ב. ריא, א. ועוד. וראה לקו״ת במדבר יא, א.
10) ראה לקו״ת ויקרא ב, ב ואילך. סה״מ תרפ״ז ע׳ פז. תרח״ץ ע׳ רלב. וש״נ. סה״מ קונטרסים ח״ב תנ, א. סה״מ תש״ט ע׳ 30 (הב׳) ואילך. תש״י ע׳ 113. ועוד.
11) תקו״ז תס״ט (קיב, רע״א. קיד, רע״א). וראה ב״ר פנ״ו, ז.
12) ראה זהר ח״ב כא, א. ח״ג כז, סע״ב (ברע״מ). יל״ש איכה סוף רמז תתקצז. תניא רפמ״ב. ובכ״מ.
13) דרושים שבהערה הבאה.
14) בהבא לקמן – ראה ד״ה זה: בתו״א תשא (הוספות) קיא, א ואילך. במאמרי אדה״ז תקס״ג ח״א ע׳ קעו ואילך (נדפס גם בתו״ח תשא תקסו, ב ואילך). במאמרי אדהאמ״צ שמות ח״ב ע׳ תריט ואילך. סהמ״צ להצ״צ מצות מחצית השקל (סה, א ואילך). ד״ה זה באוה״ת תשא ע׳ א׳תתלח ואילך. שם ע׳ א׳תתעט ואילך. (כרך ז) ע׳ ב׳תשפה. תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ קח ואילך). תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ קפא ואילך). עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ רסז ואילך). ד״ה וקיבל היהודים תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ קיג ואילך). ד״ה זה דש״פ שקלים תשל״ד (לקמן ע׳ קז ואילך). תשל״ו (לקמן ס״ע קטז ואילך). תשמ״א (לקמן ע׳ קנב). וראה גם לקו״ת ואתחנן ד״ה וידעת הא׳ וביאוריו (ד, א ואילך). ועוד.
15) ברכות סג, א (ע״פ גירסת הע״י).
16) ב״ק עט, ב.
17) מלאכי ג, י. תענית ט, א. וראה טושו״ע יו״ד סו״ס רמז ובנ״כ שם.
18) תבוא מג, סע״ב-ג.
19) תניא פ״ד (ח, סע״א). ועוד.
20) ראה שבת צז, א. שמו״ר פכ״ג, ה.
21) ראה ברכות י, א. ויק״ר פ״ד, ח. מדרש תהלים קג, א.
22) ראה תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תיקון סט (ק, ב. קא, א). ועוד.
23) פל״א.
24) מו״נ ח״א פע״ב.
25) סוטה ג, א.
26) ראה תו״א מג״א צח, ב. ובכ״מ.
27) ראה תו״א שם צט, ב. לקו״ת שה״ש ח, א.
28) ראה שהש״ר פ״ד, ח (ג).
29) ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פי״ג. תו״א וירא יד, א ואילך. ובכ״מ.
30) ראה מקומות שצויינו לקמן הערה 37.
31) ע״פ קהלת ג, ז.
32) תהלים מח, ב.
33) ראה תו״א וארא נו, ב. סה״מ תרס״א ע׳ קעא ואילך. ה׳ש״ת ע׳ 39 ואילך. ד״ה לא היו יו״ט לישראל כט״ו באב תשד״מ (סה״מ אב-אלול ע׳ סה-ו). ועוד.
34) רמ״א או״ח סקנ״ו ס״א. דרכי משה שם. ועוד – נסמן בד״ה באתי לגני תשי״ג פ״ג (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ל) הערה ז, ובד״ה מים רבים תשי״ז פ״ג (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ ב-ג) הערה ד״ה באו״ח.
35) אוה״ת בראשית (כרך ז) תתשסד, ב. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ טו-טז. שם ס״ע קסב-ג. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע קמג-ד. ד״ה באתי לגני הנ״ל שם (סה״מ מלוקט שם ע׳ ל-לא). ד״ה מים רבים הנ״ל שם. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אוה״ע סי״ז (ע׳ שמג ואילך). וש״נ.
36) ואתחנן ד, יט.
37) ראה דרושים שבהערה 14. וראה סהמ״צ להצ״צ כג, א. סה״מ תרכ״ז ע׳ רי. שם ע׳ ריח. לקו״ש ח״ג ע׳ 1015. וראה אוה״ת תשא ע׳ ב׳לז. נ״ך (כרך ב) ע׳ תתקנו ואילך.
38) מנחות קי, א.
39) ב״ר פ״א, ד.
40) ראה לקו״ת במדבר ב, ב. שה״ש יז, ד ואילך. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17. ע׳ 27. תש״ג ע׳ 74. ובכ״מ.
41) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, א (ג).
42) שמות ב, י. וראה תו״א משפטים עו, ריש ע״ג. הנסמן בהערה הבאה.
43) ד״ה ואלה המשפטים (סה״מ שמות ח״ב ע׳ קכ ואילך).
44) משפטים כא, ב.
45) ראה תו״א שם עה, ד. עו, ב.
46) ראה ירושלמי שקלים פ״א ה״ד. מקומות שבהערה 3. פרש״י תשא ל, יג. ועוד.
47) ראה ד״ה זה עטר״ת שבהערה 14. ד״ה וקיבל היהודים תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ קיז). וש״נ.
48) תו״א תשא (הוספות) שם קיא, ד. סה״מ תר״ל ותרנ״ד שבהערה 14.
49) ראה לקו״ת תזריע כב, ג. כד, ב. שה״ש מ, ג ואילך.
50) זח״ג צד, ב.
51) ראה אוה״ת תשא ע׳ א׳תתלח. וראה יל״ש שבהערה 3. קונטרס משיחת ש״פ תשא תשמ״ז.
52) זח״א יא, ב (ע״פ דניאל ד, לב).
53) ואתחנן ד, לה.
[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' ג ואילך]
״קודם המאמר דיבר כ״ק אדמו״ר שליט״א מעט בתור הקדמה (כמו בהמאמרים הקודמים). הפסוק של המאמר הוא כי תשא. והשיחה של קודם המאמר היתה – שהקשה כמה קושיות על ענין של מחצית השקל ועל הלשון של הפסוק [. .] ואח״כ אמר: וזהו מה שאומר כי תשא… ובזה מתחיל המאמר, ובתחילת המאמר בכה. אח״כ היתה שיחה, בשלשה הפסקות – רובה הסבר המאמר״ (מיומן א׳ התמימים).
״בהמאמרים דכי תשא מרבותינו נשיאינו – אדמו״ר הזקן, אדמו״ר האמצעי, הצמח צדק, הרבי מהר״ש, הרבי (מהורש״ב) נ״ע והרבי – מבוארים הענינים שדוברו בהמאמר [. .] ישנו מאמר ד״ה כי תשא מהרבי (מהורש״ב) נ״ע (שכ״ק מו״ח אדמו״ר פעם חזר אותו) ששם מבואר ענין הנ״ל״ (שיחות קודש תשי״א (ברוקלין, תשנ״ט) ס״ע 176-7).
תחילת המאמר בכתי״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א נדפס ב״ימי בראשית״ (קה״ת, תשנ״ג) ע׳ ב390 ואילך (וכן בס׳ ״תורת מנחם – התוועדויות״ ח״ב ע׳ 257 ואילך), בהוספת מ״מ וציונים ע״י המו״ל. הנחה מהמאמר נדפס בסה״מ תשי״א (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 18 ואילך. וראה גם (בשינויים) ס׳ ״תורת מנחם – התוועדויות״ שם ע׳ 260 ואילך.