בס״ד. ש״פ משפטים, כ״ו שבט, מבה״ח אדר-ראשון ה׳תשי״ד
הנחה בלתי מוגה
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם1, ומפרש אח״כ כי תקנה עבד עברי גו׳, וכי ימכור איש את בתו לאמה גו׳ וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט, שהוא עבד עברי אמה העברי׳ ועבד כנעני. והנה לבד זאת אשר כל הענינים שישנם בגליא דתורה ישנם ג״כ בסתים דתורה2, היינו בהענינים דהשתלשלות למעלה ובמילא גם ברוחניות בעבודה בנפש האדם, הנה נוסף על זה אותן המצוות שהן תלויות בזמן כמו מצות עבד עברי שנוהג בזמן שהיובל נוהג דוקא3, הנה מצוות אלו בפרט מוכרח לומר שישנם גם ברוחניות, שהרי התורה היא נצחית4 בכל זמן ובכל מקום, ומצוות אלו כמו שהן בגשמיות הרי הן תלויות בזמן ואינן תמיד, וא״כ מוכרח לומר שיש ענינים אלו גם ברוחניות, שהענינים ברוחניות הם תמיד. וזהו מה שמבואר בדרוש רבינו הזקן נ״ע5 הבחינה דעבד עברי ואמה העברי׳ ועבד כנעני כמו שהם ברוחניות בעבודה בנפש האדם. וביאור ענין זה בכללות הוא, ע״פ מה שאמרו רז״ל6 חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי׳ יחידה, דחמשה שמות אלו הם כנגד ד׳ עולמות אבי״ע7, דחי׳ יחידה הם בכללות בחינה אחת ונקראים בזהר8 נשמה לנשמה, ובחינה זו היא כנגד עולם האצילות, והג׳ בחינות נר״נ הם כנגד ג׳ עולמות בי״ע, ומצד התכללות העולמות לכן הנה גם מי שנשמתו היא רק בחי׳ נפש דעשי׳ בלבד, מ״מ מצד ענין ההתכללות יש בו ג״כ כל ד׳ המדריגות הנ״ל, דזהו מה שאמרו חמשה שמות נקראו לה, לכל נשמה ונשמה. וכנגד ד׳ בחינות אלו ישנם ג״כ הד׳ בחינות דעבד כנעני עבד עברי אמה העברי׳ ובת ברתא דמלכא9, דזהו מ״ש וכי ימכור איש את בתו, דבחי׳ בת ברתא דמלכא היא בחי׳ חי׳ יחידה דאצילות, וג׳ המדריגות דעבד כנעני עבד עברי ואמה העברי׳ הם בחי׳ נר״נ, עבד כנעני הוא נפש דעשי׳, עבד עברי הוא רוח דיצירה ואמה העברי׳ הוא נשמה דבריאה. והנה כמו שיש חילוקים אלה בנשמות מצד ההתחלקות שבעולמות, כמו״כ ישנם ג״כ חילוקים אלו במלאכים שהם הממוצעים ושלוחי השפע שעל ידם יומשך ההשפעה למטה, הנה גם בהם יש חילוקים אלה מצד ההתחלקות שבעולמות, דמלאך סנד״ל הוא בחי׳ עבד כנעני שבעשי׳, ומלאך מט״ט הוא ביצירה, ויש גם בעולם הבריאה. והנה להיות שתכלית ירידת הנשמה למטה היא עבודת קונו כמארז״ל10 אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני שהוא תכלית העלי׳ שבשבילה הוא הירידה, ועלי׳ זו היא ע״י הג׳ קוים שעליהם העולם עומד שהוא תורה עבודה וגמילות חסדים11, לזאת הנה גם באופן העבודה שבג׳ קוים אלה יש ג״כ חילוקי מדריגות, כפי אופן חילוקי מדריגות הנ״ל.
ולהבין ענין זה בפרטיות, הנה הענין דעבד כנעני יובן ממה שאנו רואים בגשמיות שעבד כנעני בהפקירא ניחא לי׳12, שאינו רוצה קבלת עול ואינו רוצה לעשות כלום (אַז ער וויל ניט קיין קב״ע און וויל גאָרנישט טאָן), ואדרבה מה הוא רוצה (וואָס וויל ער) – בהפקירא ניחא לי׳, שהוא ההיפך דקבלת עול, ומה שהוא עובד את אדונו הוא מצד יראת השבט, דכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט, דמצד יראה זו הנה גם כאשר אינו מכה אותו בפועל, מ״מ זה גופא שישנו למציאות השבט ואפשר להכותו הנה גם זה פועל עליו שיעבוד את אדונו, והיינו דגם יראת השבט בבחי׳ מקיף פועל עליו שיעבוד את אדונו, אמנם כל העבודה שלו הוא רק מצד יראת השבט בלבד, והיינו שאין לו שום תענוג רצון שכל וגם הרגש הלב בעבודתו, ועבודתו היא רק מצד יראת השבט בלבד. וכמו״כ יובן בחי׳ עבד כנעני ברוחניות, שבעצם אין לו שום תענוג וכו׳ בעבודת הוי׳, אלא שמצד יראת השבט, דברוחניות הוא התעוררות תשובה מצד הכרוזים עליונים13, הוא עובד את הוי׳. ואפשר להיות שמצד יראת השבט הוא עובד הוי׳ כל ימיו שלא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם, דזהו מדריגת הבינוני14, והיינו שהוא נשמר (אַז ער היט זיך אָפּ) לא רק בכח הדיבור והמעשה אלא גם בכח המחשבה, שהרי המהרהר ברצון נקרא רשע15, וא״כ הבינוני נזהר גם בכח מחשבתו, ואינו משוקע בתאוות, גם בתאוות היתר, שהרי איתא בתניא16 דקדש עצמך במותר לך17 הוא מצות עשה דאורייתא לדעת החרדים18, וא״כ הבינוני אינו משוקע בתאוות, ומכל שכן שאינו מהרהר ברצון שהוא איסור, אלא דכל זה הוא רק מצד יראת השבט בלבד ומצד עצמו הוא עלול לעבור עבירה. וכל זה הוא מדריגה נעלית בבחי׳ עבד כנעני שהוא ע״ד שאמרו19 טבי עבדי כשר הי׳ ואינו כשאר כל העבדים, אבל בחי׳ עבד כנעני שלמטה ממדריגת הבינוני שהוא בחי׳ שאר כל העבדים הם בחי׳ רשע, וגם בבחינה זו יש כמה מדריגות חלוקות. דמדריגה הנעלית שבזה הוא בחי׳ רשע וטוב לו, באופן שאינו עובר עבירה רק לפרקים רחוקים וגם זה רק ענין קל, אמנם בבחינה זו אינו פועל אצלו יראת השבט שלא יעבור עבירה כלל אלא שזה פועל עליו רק בכח הדיבור ומעשה שלו אבל לא בכח המחשבה דבמחשבתו יהרהר לפעמים. ויש שהוא עובר לפעמים גם בדיבור ומעשה, אמנם מצד יראת השבט ברוחניות שהוא הרהורי תשובה שמצד כרוזים העליונים או בעת רצון הוא מתעורר בתשובה, ששב בתשובה שלימה, דאז הנה וסר עונך וחטאתך יכופר20 (אך מ״מ הוא עלול לעבור עבירה שמצד זה נקרא רשע). ויש בחינה שלמטה מזו והוא שההרהורי תשובה אינם פועלים עליו שישוב בתשובה שלימה כי אם שהוא התעוררות בלבד, דבחינה זו היא במי שחלק הטוב שבנפשו הוא אצלו במיעוט, דמשום זה אין פועל עליו יראת השבט שישוב בתשובה שלימה, אך מ״מ להיות שיש אצלו חלק הטוב, ואף שהוא מיעוט אבל הוא מיעוט הניכר, לזאת הוא מתחרט עכ״פ, דעל בחינה זו אמרו רז״ל21 רשעים מלאים חרטות. ויש בחינה שלמטה מזו, והוא שיראת השבט ברוחניות שהוא הכרוזים עליונים אין פועל עליו כלל, ומה שפועל עליו הוא רק יראת השבט בגשמיות שהו״ע היסורים, דבחינה זו היא במי שחלק הטוב אצלו הוא מיעוט הבלתי ניכר, לזאת אצלו הנה מה שפועל עליו הוא רק יראת השבט בגשמיות שהוא יסורים, דיסורים פועל גם עליו וכמו מנשה שמצד היסורים שב אל הוי׳ בכל לבו22. אמנם יש מי שאינו מתעורר בתשובה לעולם, והוא כזה שבחי׳ הטוב הוא רק בבחי׳ מקיף עליו דאכל23 בי עשרה שכינתא שריא24. דכל בחינות אלו עד מדריגה הנעלית שברשע וטוב לו, וגם בחי׳ הבינוני שהוא ע״ד מ״ש רבן גמליאל טבי עבדי כשר הי׳ ואינו כשאר העבדים, הנה כל זה נכלל בהבחינה דעבד כנעני, להיות שכל עבודתו אינו מצד עצמו כי אם יראת השבט בלבד. ובחינה זו היא נפש דעשי׳, להיות דמה שמתלבש מנפש האלקית בנפש הבהמית אין זה לא החב״ד של נפש האלקית ולא החג״ת דנפש האלקית כי אם בחי׳ נה״י בלבד, היינו מה ששייך לפועל, וגם זה הוא בדרך כפי׳, דזהו ענין עשי׳25. ובחינה זו בעבודת התפילה היא מודה אני והודו להוי׳ עד ברוך שאמר, דבפסוקי דזמרה הו״ע ההתבוננות וסיפור שבחים של מקום, אבל בהודו הוא רק הודאה בלבד דזהו בחי׳ נה״י.
והנה בחי׳ עבד עברי הוא שעבודתו שהוא עובד את הוי׳ אינה רק בדרך הודאה וכפי׳ בלבד כמו עבד כנעני, דעבד כנעני עבודתו היא עבודת פרך היינו בדרך כפי׳, אבל בעבד עברי כתיב26 לא תרדה בו בפרך, דעבודתו אינה רק בדרך הודאה כי אם שיש לו גם הרגש הלב, אבל מ״מ אין זה שינוי המהות. ויובן זה ממה שאנו רואים עבודת עבד עברי בגשמיות, שמביא כל הצטרכות הבית מחוץ לפנים, דדבר זה אינו ראוי שיעשה זה האדון ובני ביתו או אפילו גם אמה העברי׳, דלכן הנה עבודה זו היא עבודת העבד עברי. אמנם אף אשר הוא מביא כל הצטרכות הבית לפנים, אין זה ראוי עדיין לאכילה, דבכדי שיהי׳ ראוי לאכילה הוא ע״י בישול וצלי דוקא, דעבודה זו היא עבודת אמה העברי׳, אבל בעבודת העבד עברי אין זה ראוי עדיין לאכילה, והיינו שלא פעל בעבודתו שינוי המהות כי אם מה שהביא מחוץ לפנים. וכמו״כ יובן גם בבחי׳ עבד עברי ברוחניות, דאף שיש לו הרגש הלב, מ״מ אין זה שינוי המהות. והיינו דהרגש הלב שלו בקדושה הוא שמדותיו הטבעיים כמו שהם באופני טבעם, אם בכיווץ אם בהתפשטות, מנצלם (נוצט ער זיי אויס) בקדושה, דזהו מה שמביא מחוץ לפנים, אבל מ״מ אין זה שינוי המהות, שהרי מהות טבע המדות לא נשתנה, דאם טבעו בכיווץ הוא גם עכשיו בכיווץ ואם טבעו בהתפשטות הוא גם עכשיו בהתפשטות, אלא שעכשיו מדותיו הם בהתעוררות בקדושה. וטעם הדבר הוא להיות שעבודתו אינה בבחי׳ חב״ד, דע״י המוחין חב״ד נעשה שינוי המהות, ועבודתו היא רק בהמדות חג״ת בלבד, אין בזה שינוי המהות. והיינו שעבודתו היא שמגלה ומעורר את הדחילו ורחימו טבעיים שישנם בכל אחד, דאף שהם דחילו ורחימו טבעיים, מ״מ צריך בזה עבודה להיות דאוהב את גופו יותר בטבעו27, אבל מ״מ להיות שהמדות אינן באות מצד עבודתו כי אם המדות הן טבעיות ועבודתו היא רק להסיר דבר המעלים על המדות, א״כ מובן שהמדות הן כפי טבען אם בכיווץ אם בהתפשטות, ואי אפשר להיות בזה שינוי המהות. ובחינה זו היא בחי׳ רוח דיצירה, שהיא העבודה דחג״ת28. ובעבודת התפילה היא ברוך שאמר ופסוקי דזמרה שהו״ע התעוררות המדות ואין זה ענין המוחין. ואף שגם להתעוררות המדות צריך התבוננות, דבלי התבוננות אי אפשר לעורר את המדות, אמנם אין זה העבודה דמוחין כי אם המוחין הוא רק לעורר את המדות. ויובן זה ע״ד ההפרש בין לימוד למיגרס לבין לימוד בעיון, דגם בלימוד למיגרס צריך להיות הבנה והשגה דבלי הבנה והשגה אין זה נקרא בשם לימוד כלל29, וא״כ בהכרח שגם בלימוד למיגרס יש הבנה והשגה, אלא שההפרש הוא דכאשר הוא לומד בעיון, אז נותן את עצמו (גיט ער זיך אַוועק) על השכל להשיגו עד אשר הוא מתעצם עם המושכל, וזה (המושכל) נעשה מהותו (ווערט זיין מהות), משא״כ כאשר הוא לומד למיגרס, הנה אף שהוא מבין ומשיג את הדבר, מ״מ הוא מבין רק את שטחיות הענין בלבד, והיינו שהוא לא נותן את עצמו (אַז ער גיט זיך ניט אַוועק) על השכל עד שזה נעשה מהותו, כי אם שהוא נשאר במהותו (אַז ער פאַרבלייבט אין זיין מהות) אלא שהוא מבין את השכל. וכמו״כ הוא גם ההתבוננות שבפסוקי דזמרה, שאין זה שהוא מתעצם עם הדבר שענינו הוא כפי השכל שמשיג ובמילא נעשו מדות חדשים כפי השכל, אלא שההתבוננות היא כמו שאמרו30 לעולם יסדר אדם שבחו של מקום, דלשון יסדר הוא שהוא מסדר (אַז ער שטעלט אויס) את הענינים בלבד שהוא ע״ד לימוד למיגרס, דבמילא אין באים המדות מהשכל כי אם שהשכל הוא רק המעורר את המדות, ולכן אין בזה שינוי המהות.
וכל זה הוא בחי׳ עבד עברי, אמנם בחי׳ אמה העברי׳ היא שיש בזה גם שינוי המהות, והיינו שעבודתו מה שהוא עובד את הוי׳ הנה לבד זאת שאין עבודתו בדרך כפי׳ כי אם שיש לו בזה גם הרגש הלב, אלא עוד יותר דזהו כל מהותו, והיינו דאין זה רק שאם הוא בטבע ההתפשטות הוא עובד את הוי׳ בהתפשטות ואם הוא בטבע הכיווץ הוא עובד את הוי׳ בכיווץ, שהוא יראת שמים, כי אם שיכול לעבוד את הוי׳ גם בהתפשטות, לפי שעבודה זו פועל שינוי המהות. דכמו עבודת אמה העברי׳ בגשמיות הרי פועל שינוי המהות, שע״י הבישול וצלי׳ נעשה הדבר ראוי לאכילה, שהטעם של הדבר אינו הגשמי של הדבר כי אם הרוחני, וזהו פעולת הבישול שנתמעט הגשמי ונרגש הרוחני, הנה כמו״כ הוא גם ברוחניות שנעשה בזה שינוי המהות, והוא לפי שהעבודה שלו היא העבודה דמוחין חב״ד, שהוא בחי׳ נשמה דבריאה, והיינו שמהותו הוא כפי ההשגה האלקית שמשיג, והמוחין הנה הם הפועלים ועושים (און מאַכן אויף) המדות, לזאת יש בזה שינוי המהות. ובעבודת התפילה הוא ברכות קריאת שמע וקריאת שמע שהוא ההתבונות בעבודת המלאכים וביטול המלאכים31, ובהנשמות שנותנים להם (וואָס מען גיט זיי) אהבת עולם ואהבה רבה, שהו״ע המוחין, לזאת נעשה בזה שינוי המהות.
והנה כמו שיש חילוקי מדריגות אלה בעבודת התפילה, כמו״כ יש חילוקים הנ״ל גם בלימוד התורה. דבלימוד32 התורה יש ג׳ אופנים והוא לימוד שלא לשמה, לימוד סתם ולימוד התורה לשמה, שהם ג׳ מדריגות דעבד כנעני עבד עברי ואמה העברי׳. דבלימוד התורה שלא לשמה יש כמה מדריגות, ומדריגה היותר נעלית שבזה הוא שלומד את התורה בשביל לידע את המעשה אשר יעשה, שזה נקרא שלא לשמה33 שהרי לימודו בתורה אינו מצד התורה עצמה כי אם לידע את המעשה, דאף שגם לידע את המעשה הוא קדושה אבל מ״מ הוא שלא לשמה שהרי אין זה בשביל התורה עצמה, ואף שגם זה הוא המצוה דתלמוד תורה, מ״מ הנה בזה המצוה דתלמוד תורה הוא רק כמו הכשר מצוה בלבד כו׳. ויש מדריגה שלמטה מזה, והוא שהוא לומד את התורה מצד השכל שבה, שהרי בתורה כתיב34 כי היא חכמתכם ובינתכם (גם) לעיני העמים, שגם הגוף ונפש הבהמית מרגיש השכל דתורה, ולהיות שבטבעו הוא אוהב מושכלות, לזאת הוא לומד תורה כדי למלאות תאותו של נפש השכלית. וכל זה הוא שלומד בשביל התורה עצמה, שהרי גם השכל שבה הו״ע שבתורה, ויש מדריגה שלמטה מזו והוא שלומד תורה בשביל ענין אחר לגמרי, שעושה אותה קרדום לחפור בה, אבל מ״מ הנה גם זה הרי הוא מצוה באמת, שהרי הוא צריך לפרנס את ביתו דהוי מצוה, אלא שבמשנה35 אמרו שאסור לעשות את התורה קרדום לחפור בה, והוא עושה היפך ממ״ש במשנה, אבל גוף הענין דפרנסת ביתו הוי מצוה36 אלא שעושה זה באופן האסור. ויש מדריגה שלמטה מזה, והוא שלומד לקנתר37. ויש מדריגה שלמטה מזה, והוא שלומד תורה כדי להתייהר, כדי שיקרא חכם ורב38. ויש מדריגה שלמטה מזה, והוא שלומד תורה ועושה היפך התורה דעז״נ39 ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי. דכל בחינות אלו עד מדריגה היותר נעלית שבזה שהוא שלומד בשביל לידע את המעשה, הנה כל זה נכלל בלימוד התורה שלא לשמה, שהוא בחי׳ עבד כנעני, דכמו שנתבאר בעבודת התפילה דענין עבד כנעני הוא שכל עבודתו הוא רק מצד יראת השבט אבל בעצם העבודה אין לו שום הרגש, כמו״כ הוא גם בלימוד התורה שהוא לומד תורה בשביל איזו פני׳ היינו בשביל דבר מה שחוץ לתורה, שהוא לימוד תורה שלא לשמה.
אך יש מדריגה נעלית מזו, והוא שלומד תורה לשמה (היינו סתם) בשביל לקשר נפשו להוי׳40, והיינו שהוא רוצה לקשר הסתים וגליא שבנפשו בהסתים וגליא דקוב״ה ע״י הסתים וגליא דתורה, שהתורה היא מקשרת נשמות ישראל בקוב״ה כידוע41, דבבחי׳ זו התורה היא בחי׳ חתן ונשמות ישראל בחי׳ כלה42, היינו שהתורה משפיעה בנשמות ישראל. וענין זה הוא בחי׳ עבד עברי, דכמו שנתבאר לעיל שענין עבד עברי הוא שהוא עומד במציאותו (אַז ער שטייט אין זיין מציאות) ואין בזה שינוי המהות אלא שהרגש הלב שלו הוא בקדושה, כמו״כ הוא בתורה שאין כאן שינוי המהות אלא שרוצה לקשר נפשו להוי׳. אמנם לימוד התורה לשמה הוא שלומד לשם התורה עצמה43, דבבחינה זו התורה היא בחי׳ כלה ונשמות ישראל בחי׳ חתן, היינו שנשמות ישראל משפיעים בהתורה44, והוא ע״ד מה שדוד המלך הי׳ מחבר תורה שלמעלה בהקב״ה45, שבלימוד זה הוא שינוי המהות, דזהו בחי׳ אמה העברי׳. דהנה אמרו רז״ל46 ג׳ שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה ג׳ שעות שניות הוא יושב ודן את העולם ג׳ שעות שלישיות הוא יושב וזן כו׳. ומקשים בזה, הרי הדין ומשפט שלמעלה הוא ג״כ ע״פ התורה וא״כ הרי הקב״ה קורא ושונה גם אח״כ, ומהו החידוש בג׳ שעות הראשונות שאז דוקא הוא יושב ועוסק בתורה. אך הענין הוא, דזה מה שהוא יושב ודן את העולם הנה אף שהדין הוא ע״פ תורה אבל זהו ע״פ התורה כמו שהיא כבר נמשכה, והיינו שבהתורה שכבר נמשכה שהו״ע המוחין חב״ד יש בזה הנטי׳ למדות, ועפ״ז הוא יושב ודן שהוא המדות דחג״ת אם לחסד ורחמים או להיפך ח״ו, ואח״כ הוא יושב וזן שהוא ההשפעה בפועל בנה״י47, אמנם ג׳ שעות הראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה הוא המשכת התורה כמו שהיא נמשכה ממנו. ואף שהזמן דג׳ שעות הראשונות הוא זמן תפילה אצל חסידים הראשונים שהיו מתפללים כו׳48, אין זה סותר להמבואר כאן, דאדרבה ע״י שחסידים הראשונים היו מתפללים, דענין התפילה הוא חיבור הנשמה באלקות לשרשה, דשרש הנשמה הוא בעצמות למעלה גם משרש התורה, עי״ז פועלים המשכה חדשה בתורה, דאף שבהתורה שכבר נמשכה ההטי׳ אינה לחסד כו׳, מ״מ פועלים המשכה חדשה בתורה, דבמילא הנה גם יושב ודן ויושב וזן באופן אחר, דזהו מה שאמרו49 הקב״ה גוזר וצדיק מבטל, כי הוא פועל סדר השתלשלות חדש (ווייל ער מאַכט אויף אַ נייעם סדר השתלשלות), שהוא המשכה חדשה ושינוי המהות, דזהו ענין אמה העברי׳.
והנה כמו״כ הוא גם בקו השלישי שהוא קו גמילות חסדים, שהוא כללות המצוות, דלכן נקראות המצוות בשם צדקה סתם לפי שהיא עיקר המצוות50, הנה גם בענין קיום המצוות יש ג׳ חילוקי מדריגות הנ״ל, דקיום המצוות שלא לשמה הוא כמ״ש רבנו הזקן בתניא51 שהוא מצות אנשים מלומדה52 שבא מצד החינוך שהרגילו אביו מצד יראת הרצועה, דאח״כ הנה ההרגל נעשה טבע53 אצלו שהוא מצות אנשים מלומדה. ויש מדריגה שלמטה מזה, והוא שמקיים מצוות ומתפאר בהם, דאיתא על זה54 דכאשר הוא מתענה ומתפאר בזה מוטב שלא להתענות, דכל זה הוא קיום המצוות שלא לשמה55, שזהו מדריגת עבד כנעני. ובחי׳ עבד עברי הוא שקיומו המצוות הוא בכדי להמשיך חיות לנפשו, דע״י קיום רמ״ח מצוות עשה הוא ממשיך חיות לרמ״ח אבריו וע״י קיום שס״ה ל״ת נמשך חיות לשס״ה גידים, דבכללות הוא שע״י קיום המצוות נמשך חיות להאדם כמ״ש56 וחי בהם, אמנם בחינה זו היא שהוא נמצא במציאותו ורוצה להמשיך חיות אלקי לנפשו. אמנם בחי׳ אמה העברי׳ הוא שעי״ז שמקיים את המצוות הוא פועל וגורם קיום המצוות שלמעלה, דהנה בענין קיום המצוות שלמעלה יש ב׳ ענינים, ענין א׳ הוא כמ״ש57 מגיד דבריו ליעקב ואמרו רז״ל58 מה שהוא עושה הוא מצוה לבניו לעשות, והיינו דבתחילה הוא קיום המצוות שלמעלה, שהקב״ה מניח תפילין59 ומצלי60 ומבקר חולים ומנחם אבלים61, ומה שהוא עושה הוא מצוה לבניו לעשות, אך ענין הב׳ הוא שע״י קיום המצוות שלמטה פועלים קיום המצוות למעלה, דזהו מ״ש62 ועשיתם אותם, אתם כתיב כאילו עשאוני63, דהנה רמ״ח מצוות הם רמ״ח אברים דמלכא64, דבמילא הנה עי״ז שפועלים קיום המצוות למעלה הרי זה כאילו עשאוני, דזהו מה שפירש הבעש״ט65 עה״פ66 הוי׳ צלך דכמו הצל הוא תלוי בהאדם כמו״כ הוי׳ הוא צלך, דעי״ז שועשיתם אותם שהוא קיום המצוות, עי״ז הנה ועשיתם אתם כאילו עשאוני, דבחינה זו בקיום המצוות הוא בחי׳ אמה העברי׳, שהוא המשכה חדשה ושינוי המהות.
אמנם בחי׳ בת ברתא דמלכא הוא בחי׳ חי׳ יחידה שבאצילות. דג׳ מדריגות הנ״ל הוא בחי׳ נר״נ שבבי״ע, דבכללות הוא בחי׳ עבדים, ובחי׳ אצילות הוא בחי׳ בן, דזהו מ״ש67 אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים הוא בחי׳ אצילות ואם כעבדים הוא בחי׳ בי״ע. דהנה בכל מדריגות הנ״ל הוא בבחי׳ יש ומציאות, לא מיבעי מדריגת עבד כנעני שהוא בדרך אתכפיא לבד ומדריגת עבד עברי שהוא הרגש הלב שהם בבחי׳ מציאות, שהרי אין בזה שינוי המהות, אלא דגם מדריגת אמה העברי׳ שהוא שינוי המהות הרי גם מדריגה זו היא מה שהוא בבחי׳ יש ומציאות, דיש מי שמבין ויש מי שמשיג, אמנם בחי׳ בת היא בחי׳ ביטול במציאות לגמרי, שנעשה כנקודה אחת. ובעבודת התפילה הוא הביטול דשמונה עשרה, ובפרט בהשתחוואות שבה (ובפרט בסיום התפילה שים שלום68), דביטול זה הוא בא מבחי׳ חי׳ יחידה שבנשמה שהוא פנימיות הנשמה. ובכדי שיאיר בחינה זו הוא ע״י משה רבינו שהוא הממשיך בחי׳ דעת עליון בנשמות ישראל כמ״ש69 ונתתי עשב בשדך לבהמתך, דדעת עליון הוא שלמעלה יש ולמטה אין, וכאשר נמשך בחי׳ דעת עליון נרגש גם בהמטה דעה העליונה שלמטה אין, שעי״ז נעשה הביטול במציאות. וזהו מ״ש אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי, דמשה עי״ז שהוא ממשיך דעת עליון עי״ז הוא מגלה פנימיות הנשמה לפניהם, וזהו מפני שכי תקנה עבד עברי, דעבד עברי הוא כמבואר בתו״א70 שהוא מלשון בעבר הנהר ישבו אבותיכם71 שהוא שרש הנשמה, ומשה הוא הממשיך ומגלה את שרש הנשמה מההעלם אל הגילוי, דעי״ז נעשה ביטול במציאות. וזהו מ״ש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי, דואלה המשפטים שבתורה הוא בחי׳ עבד כנעני עבד עברי ואמה העברי׳ כמו שמפרטם להלן, אך להיות שעיקר העבודה ותכליתה הוא שיהי׳ בבחי׳ ביטול במציאות, לזאת הוא אומר אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי, שהוא המשכת דעת עליון וגילוי בחי׳ חי׳ יחידה, דבחינה זו מאירה בכל המדריגות עד גם בבחי׳ עבד כנעני, שאז דוקא הנה גם העבודה שמצד בחי׳ נר״נ הוא כדבעי למהוי.
__________
1) ריש פרשתנו (משפטים כא, א ואילך). – לכללות המאמר ראה ד״ה וכי ימכור בתו״ח פרשתנו עא, ב. אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳קכז ואילך. וראה דרך חיים שער התפלה פס״ו ואילך. סהמ״צ להצ״צ פג, ב ואילך. ד״ה זה תשל״ח פ״ד (לקמן ע׳ קפא) ואילך. תשמ״א (ע׳ קפח ואילך).
2) ראה בארוכה סה״מ תרפ״ט ע׳ 153 ואילך. וש״נ.
3) קידושין סט, א. ערכין כט, א. רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״י ה״ט.
4) ראה תניא רפי״ז. ובכ״מ.
5) ראה אוה״ת שם ע׳ א׳קכז (הובא לקמן שם). וראה שיחה שאחרי המאמר (שיחות קודש תשי״ד (ברוקלין, תש״ס) ע׳ 222).
6) ב״ר פי״ד, ט. דב״ר פ״ב, לז. וראה זהר ח״א פא, א. רו, א. ח״ב קנח, ב (רע״מ).
7) ראה ספר הגלגולים פ״א. שערי קדושה להרח״ו ח״ג ש״א וש״ב. וראה גם סה״ש תש״ד ע׳ 40. ובכ״מ.
8) ראה זח״א שם (פא, א).
9) ראה זח״ב צד, ב.
10) משנה וברייתא סוף קידושין (ע״פ גירסת הש״ס כת״י (אוסף כתבי-היד של תלמוד הבבלי, ירושלים תשכ״ד). וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. וראה גם יל״ש ירמי׳ רמז רעו).
11) אבות פ״א מ״ב.
12) גיטין יג, א.
13) ראה לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סר״נ (סא, ג). לקו״ת במדבר ו, ג. תצא לו, ד. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ ט. וש״נ.
14) תניא רפי״ב.
15) ראה שם ספי״ב.
16) פכ״ז (לד, ב). פ״ל (לט, א).
17) יבמות כ, א. ספרי פ׳ ראה יד, כא.
18) ראה ס׳ חרדים מ״ע מן התורה ז, יד.
19) ברכות טז, ב.
20) ע״פ ישעי׳ ו, ז.
21) תניא ספי״א ולקו״ת ר״פ ראה בשם רז״ל. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בהמשך מים רבים תרל״ו ע׳ ח. וש״נ. וראה נדרים ט, סע״ב.
22) ראה סנהדרין קא, ב.
23) שם לט, א.
24) ראה תניא שם.
25) ראה מאמרי אדהאמ״צ שמות ח״ב ע׳ תכד. במדבר ח״ד ע׳ א׳תקצב.
26) בהר כה, מו.
27) ראה תניא ספט״ז.
28) ראה מאמרי אדהאמ״צ שמות שם. במדבר שם ע׳ א׳תקצג-ד.
29) הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב הי״ג. שו״ע אדה״ז או״ח ס״נ ס״ב.
30) ע״ז ז, סע״ב. ברכות לב, סע״א.
31) ראה תו״א וישב ל, ב. לקו״ת תצא לד, ד. ובכ״מ.
32) בהבא לקמן – ראה דרך חיים שם פע״ד ואילך. וראה גם שיחה שאחרי המאמר (שיחות קודש שם ע׳ 226 ואילך).
33) ראה לקו״ש חי״ז ע׳ 402 ואילך. וש״נ. חכ״ג ס״ע 146-7. וש״נ.
34) ואתחנן ד, ו.
35) אבות פ״ד מ״ה. וראה רמב״ם הל׳ ת״ת פ״ג ה״י. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד הי״ד.
36) ראה הל׳ ת״ת שם.
37) ראה תוס׳ ד״ה העושה – ברכות יז, א. ד״ה וכאן – פסחים נ, ב.
38) ראה הל׳ ת״ת שם ה״ג.
39) תהלים נ, טז. ראה הל׳ ת״ת שם.
40) ראה תניא סוף פ״ה – מפע״ח שער (יז) הנהגת הלימוד. וראה גם ב״ח או״ח סמ״ז ד״ה ומ״ש דאמר.
41) ראה זח״ג עג, א. סה״מ תרנ״ז ע׳ כז ואילך. ה׳ש״ת ע׳ 61. ובכ״מ.
42) ראה לקו״ת ברכה צג, ד ואילך.
43) ראה סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קמו-ז. תרס״ב ע׳ רצא. תרס״ה ע׳ קכג. תרפ״ה ע׳ עז. תש״א ע׳ 53. ובכ״מ.
44) בכ״ז ראה גם המשך תער״ב ח״ג ס״ע א׳תג ואילך. ד״ה תורה צוה תשי״ז (סה״מ דברים ח״ב ע׳ רפו ואילך).
45) ספר הבהיר סנ״ח (קצו). וראה לקו״ת שלח מז, ג. נא, א. ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
46) ע״ז ג, ב.
47) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ שעו-ז. על פרשיות התורה והמועדים ח״א ס״ע שמז-ח. וראה גם לקו״ת שה״ש א, ד.
48) ברכות לב, ב. וראה הל׳ ת״ת שם ה״ה.
49) מו״ק טז, ב.
50) ראה תניא פל״ז (מח, ב).
51) פל״ט (נג, ב).
52) ל׳ הכתוב – ישעי׳ כט, יג.
53) תניא פמ״ד (סג, ב). וראה גם שם ספי״ד. פט״ו (כא, א). שבילי אמונה (לר׳ מאיר אלדבי) נתיב ד שער ב. שו״ת הרמ״ע מפאנו סל״ו.
54) ראה סה״ש תורת שלום ע׳ 57. וראה גם שיחת ליל שמח״ת תשט״ו (שיחות קודש תשט״ו (ברוקלין, תשס״ג) ע׳ 29).
55) ראה הל׳ ת״ת שם ה״ג, ובהערות שם.
56) אחרי יח, ה.
57) תהלים קמז, יט.
58) שמו״ר פ״ל, ט.
59) ראה ברכות ו, א.
60) שם ז, רע״א.
61) סוטה יד, א.
62) קדושים כ, ח. בהר כה, יח. ר״פ בחוקותי (כו, ג). ובכ״מ.
63) ראה זח״ג קיג, סע״א. ויק״ר פל״ה, ז. וראה הגהות הרח״ו לזהר שם. לקו״ת שלח מה, ב. ובכ״מ.
64) ראה זח״א קע, ב. תקו״ז תיקון ל (עד, סע״א). תניא רפכ״ג. אגה״ת רפ״א. ועוד.
65) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן ס (פה, א). וש״נ. וראה גם סה״מ דברים ח״ב ע׳ יז. וש״נ.
66) תהלים קכא, ה.
67) נוסח תפלת מוסף דר״ה (היום הרת עולם).
68) כ״ה בזכרון אחדים. המו״ל.
69) עקב יא, טו.
70) ריש פרשתנו.
71) יהושע כד, ב.
[סה"מ שמות ח"ב ע' קלו ואילך]
״מאמר זה ביסודו הוא מאמר של אדמו״ר הזקן, ששם מבואר המדריגות דעבד כנעני, עבד עברי, אמה העברי׳, ובת. במאמר זה עצמו כפי שהוא מאדמו״ר הזקן, מבואר הענין מאוד בקצרה. אמנם יש רשימה על המאמר מכ״ק אדמו״ר הצ״צ עם הגהות וביאורים על המאמר, שבהן מבואר הענין יותר באריכות. המאמר ישנו גם מאדמו״ר האמצעי, אמנם שם הגם שזהו אותם הענינים, אבל זה בסגנון אחר לגמרי. והמאמר שנאמר [עכשיו] הוא כפי המאמר של אדמו״ר הזקן עם ההגהות מכ״ק אדמו״ר הצ״צ״ (שיחות קודש תשי״ד (ברוקלין, תש״ס) ע׳ 222. ועיי״ש עוד).
נדפס בסה״מ תשי״ד (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 67 ואילך.