בס״ד. ש״פ עקב, כ׳ מנחם-אב ה׳תשי״ז

הנחה בלתי מוגה

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך¹, ואיתא במדרש², בני תורעמנין הן. אדם הראשון אמר³ האשה אשר נתת עמדי, כאשר באמת הי׳ לו עזר כנגדו⁴. יעקב אמר⁵ נסתרה דרכי מהוי׳, ובאמת הרי ויוסף גו׳ הוא המשביר לכל עם הארץ⁶. ישראל אמרו⁷ ונפשנו קצה בלחם הקלוקל כו׳, וכן בציון כתיב⁸ ותאמר ציון עזבני הוי׳ ואדנ-י שכחני. מלמד אשר בני תורעמנין הן.

ומובן מדברי המדרש, דזה אשר הוי׳ ואדנ-י שכחני, הרי באמת הוא טובה. דמכיון אשר מדמה ענין זה לשאר הענינים שחושב שם, ובכולם הרי באמת הם טובה, וכמו במן שבאמת הי׳ זה טובה ומ״מ אמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, כמו״כ הוא גם בענין העזיבה והשכחה, הנה בעזיבה ושכחה זו שלשעה קלה, יש בזה מעלה גדולה. וזהו שאומר ישראל תרעומנין הן, שמלמעלה דורשים מדוע אין תופסים את פנימיות הענין (אַז מלמעלה מאָנט מען פאַרוואָס איז מען ניט תופס דעם פנימיות הענין), אשר בעזיבה ושכחה זו יש בה מעלה.

ויובן זה ע״פ מ״ש בילקוט⁹ בענין גלות האחרון, שהכוונה בגלות זה הוא בכדי לכלות את מלכות הרביעית (דבגלויות הקודמים כילו רק ג׳ מלכיות, וע״י גלות זה האחרון יכלו את מלכות הרביעית). דזהו הטובה שיש בעזיבה ושכחה זו.

ולהבין זה¹⁰, וגם להבין כפל הלשון דעזיבה ושכחה, דלכאורה היינו הך, וכמו שמדייק במסכת ברכות¹¹ היינו עזיבה היינו שכחה. אך הענין הוא, דיש הפרש בין עזיבה לשכחה, דעזיבה הוא העדר הזכרון בלבד, שחסר (אַז עס פעלט) הזכרון, ושכחה הוא שלא זו בלבד שחסר הזכירה, אלא שישנו גם מציאות של שכחה, שהוא היפך הזכרון. והוא ע״ד דאיתא בזהר¹² עה״פ¹³ ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, דמקשה שם, דלכאורה הרי זה כפל לשון, ומבאר שם¹⁴ שהם ב׳ ענינים. ולא זכר שר המשקים הו״ע העדר הזכרון בלבד, וישכחהו הוא מציאות של שכחה, וע״ד שכתוב¹⁵ ישתה וישכח רישו, שהשכחה הבאה ע״י השתי׳ הרי אינה העדר הזכרון בלבד, כי אם שישנו כאן מציאות של דבר המשכח, והוא השתי׳. ועד״ז יובן גם כאן ההפרש בין עזיבה לשכחה.

ולהבין איך שייך ענין העדר הזכרון או ענין השכחה למעלה, הרי אין שכחה לפני כסא כבודך¹⁶, הכל גלוי וידוע לפניך¹⁷, אתה זוכר מעשי עולם¹⁷, וא״כ מהו ענין העזיבה והשכחה. אך הענין הוא, דכל הענינים שלמעלה תלויים בעבודת האדם, שהקב״ה נותן מדה כנגד מדה¹⁸. ולזאת הנה כאשר אצל האדם למטה ישנו העדר הזכרון או שכחה, דהעדר הזכרון הוא שאינו מתעסק (אַז ער איז זיך ניט מתעסק) בעניני עבודת הוי׳, שאינו זוכר ואינו מונח (ער געדיינקט ניט און ער ליגט ניט) בעניני אלקות, אמנם הנה הגם שהוא אינו מנצל כחותיו בתורה ומצוות, אבל גם לא הכניסם בענין אחר (אַז ער נוצט ניט זיינע כחות אין תומ״צ אָבער ער האָט זיי ניט אַריינגעלייגט אויך אין אַ אַנדער ענין), דאז הו״ע העדר הזכרון בלבד. אמנם ענין השכחה בעבודה הוא שלוקח את כחותיו ומכניסם בענינים אחרים (אַז ער נעמט זיינע כחות און לייגט זיי אַריין אין אַנדערע ענינים) (גם בעניני היתר, שסוף כל סוף הרי מההיתר בא לאיסור), שענינים אלו הרי הם הדבר המשכח על אלקות (וואָס די ענינים זיינען דאָך דער דבר המשכח על אלקות), הנה אזי נעשה מדה כנגד מדה, אשר גם למעלה הנה עזבני ושכחני. וזהו מה דאיתא בזהר¹⁹ על זמן הגלות דקוב״ה סליק לעילא ולעילא, דקוב״ה סליק לעילא הוא הסתלקות הז״א בבינה, ולעילא הוא הסילוק בחכמה סתימאה, ובתורה אור²⁰ איתא הלשון (שטייט דער לשון) בעצמות ומהות, דזהו מ״ש²¹ ואנכי הסתר אסתיר פני, שהו״ע סילוק השכינה למעלה, כמו שמתרגם שם אסתלק שכינה, וכן הוא גם מתרגם עה״פ ותאמר ציון עזבני ה׳ ואדנ-י שכחני ואסתלק שכינתא. ובפרטיות יש כאן ב׳ ענינים, העדר הזכרון ושכחה, דזהו מ״ש הסתר אסתיר פני ביום ההוא, הסתר אסתיר ב׳ פעמים, היינו דלבד זאת אשר ביום ההוא הו״ע העלם (הוא אַליין איז העלם), הנה הסתר אסתיר ב״פ, א) העדר הזכרון, ב) שכחה, שזהו ב׳ הענינים דקוב״ה סליק לעילא ולעילא.

דהנה בזמן הבית הי׳ גילוי אלקות במוחש, דכשם שבאו לראות כך באו ליראות²², והגילוי אלקות שהי׳ ביו״ט בהיותם בבית המקדש הנה גילוי זה האיר להם עד רגל השני כדאיתא בלקוטי תורה²³, אמנם בזמן הגלות הרי אין אנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות²⁴, שחסר הגילוי אלקות שהי׳ בבית המקדש, דכל זה הוא העדר הזכרון בלבד, היינו דבזמן הבית הי׳ (איז געווען) הגילוי ועכשיו חסר (פעלט) הגילוי. אמנם הנה לא זו בלבד אשר חסר הגילוי, הרי ישנם עוד כמה וכמה העלמות והסתרים, שהו״ע השכחה. דזהו הוי׳ עזבני ואדנ-י שכחני.

והנה העזיבה והשכחה שלמעלה אשר בזמן הגלות הרי זה בסיבת העדר הזכרון והשכחה שמצד האדם, כמו שנת״ל אשר הוא מדה כנגד מדה, דעל ענין העזיבה והשכחה דמצד האדם כתיב על זה ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. דהנה יוסף ענינו הוא המשכת אלקות מלמעלה למטה, וכמבואר במ״א²⁵ עה״פ²⁶ אלה תולדות יעקב יוסף, דיוסף הוא כל עניני יעקב, היינו כל פנימיות האלקות, והוא ממשיך זה עד למטה מטה, דזהו ויוסף גו׳ הוא המשביר לכל עם הארץ. וכנגד המשכה זו דיוסף הנה שר המשקים הוא מנגד על המשכה זו. דשר המשקים הוא התענוג שבעולם הזה, דמים הוא תענוג²⁷, וזה שמונח בעניני עולם הזה בכלל והתענוג בזה בפרט, זהו מנגד לההמשכות שנמשכים ע״י יוסף (און דאָס וואָס ער ליגט אין עניני עוה״ז בכלל און דער תענוג אין דעם בפרט, איז דאָס מנגד צו די המשכות שנמשכים ע״י יוסף). והיינו כאשר הגשמיות הוא בפירוד מהרוחניות, כמ״ש²⁸ ומשם יפרד והי׳ לארבעה ראשים שם האחד פישון, והוא נהר נילוס שמשקה את ארץ מצרים²⁹, הנה שר המשקים שבמצרים, היינו התענוג גשמי שבמצרים הרי הוא נפרד לגמרי מהרוחניות, ולכן הוא מנגד להמשכת אלקות. דהאמת צריך להיות אשר כל עניניו הגשמיים צריך להיות קשור עם הרוחניות, וכמ״ש³⁰ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, היינו לקשר גם את התענוגים גשמיים, דג״ן הוא גן סדרים דאורייתא³¹, והתורה היא ממוצע להמשיך גם בעולם כמאמר³² אסתכל באורייתא וברא עלמא, שהתורה היא ממוצע לעולמות, ולזאת הנה התורה היא הממוצע לחבר ולקשר גם את התענוגים גשמיים בבחי׳ עדן שהוא תענוג אלקי. אבל ענין שר המשקים שבמצרים שהוא ע״י נהר פישון שהוא נהר הראשון המפריד כו׳, הנה הוא מנגד להמשכת אלקות שנמשך ע״י יוסף הצדיק. ובפרטיות יש כאן ב׳ ענינים. ולא זכר שר המשקים את יוסף, שחסר (אַז עס פעלט) ההמשכה וגילוי, ואח״כ וישכחהו, שנשקע (אַז ער ווערט מושקע) בהתענוגים גשמיים, שאזי הוא דבר המשכח. וע״י ב׳ ענינים אלו דולא זכר וישכחהו שמצד האדם, הנה עי״ז נעשה גם למעלה עזבני ושכחני.

וזהו ג״כ מה שאמרו רז״ל³³ זכור³⁴ בפה ואל תשכח³⁵ בלב. דהנה נת״ל בענין קוב״ה סליק לעילא ולעילא שהוא לבינה ולחכמה סתימאה, דזהו ענין העדר הזכרון והשכחה. דזכור בפה, הנה העדר הזכרון הוא שלא יש גילוי בפה, היינו שלא יש הגילוי בעלמא דאתגליא (בחי׳ פה), ונתעלה ונסתלק לעלמא דאתכסיא (בינה), דזהו ענין קוב״ה סליק לעילא. ואל תשכח בלב, הנה השכחה הוא אשר גם בהלב לא יש הגילוי, דבינה לבא³⁶, והוא שנסתלק האור גם מבינה.

והנה בב׳ ענינים אלו דעזיבה ושכחה, הנה בענין העזיבה נאמר שם הוי׳ ובענין שכחה נאמר שם אדנ-י. והענין הוא, דהנה הוי׳ הו״ע הגילוי אלקות, והוא תכלית גילוי האור עד אשר האור מאיר גם למטה מטה, אשר בכל מקום ומקום מאיר גילוי אלקות, היינו דגם בעניני העולם הנמשכים משם אדנ-י הנה גם בהם מאיר הגילוי דהוי׳, דזהו ענין שילוב הוי׳ באדנ-י, שגם באדנ-י מאיר שם הוי׳, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד³⁷, הנה גם בשם אדנ-י שהו״ע אדון העולם, הנה גם בעניני העולם נרגש גילוי אלקות שלמעלה מהטבע. אמנם בזמן הגלות הנה הוי׳ עזבני, דעזיבה הוא העדר הזכרון כנ״ל, שלא ישנו הגילוי דשם הוי׳, דזהו ענין העזיבה. אבל ענין השכחה לא יש ח״ו בשם הוי׳, דלהיותו גילוי אור שלמעלה מעולמות, הרי לא שייך שם אחיזה (מדבר המשכח והמעלים ח״ו), כי אם ענין העזיבה בלבד והוא שמתעלם ואינו מאיר. אמנם ע״י העזיבה דשם הוי׳ שמתעלם ואינו מאיר בשם אדנ-י, הנה אז ע״י ריבוי הצמצומים נעשה שכחה בשם אדנ-י, דבהאלקות שמתלבש בעולמות הנה לא רק שחסר הגילוי, כי אם ישנם גם העלמות והסתרים.

וכל זה הוא היפך מענין עניית אמן. דהנה אמרו³⁸ גדול העונה אמן יותר מן המברך, לפי שהוא מחזק את הברכה (היינו ענין עשיית הכלים, והוא תכלית העילוי, שהרי התכלית הוא ההמשכה למטה), ועל זה נאמר³⁹ יבוא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי אמונים אלא אמנים⁴⁰, דאמן בגימטריא הוי׳ ואדנ-י, דע״י עניית אמן נעשה שילוב הוי׳ באדנ-י, שגם בעניני עולם נרגש האלקות שלמעלה מהטבע, דהמשכה זו היא ע״י יוסף הצדיק (יבוא גוי צדיק), דיוסף גו׳ הוא המשביר לכל עם הארץ והוא המשכת האצילות לבי״ע, אמנם בזמן הגלות הוא היפך הגילוי.

אמנם התכלית הפנימי שבהעלם הגלות הוא שיהי׳ בן חכם יחפש אב. כידוע המשל⁴¹ מאב שמתעלם ומסתתר מבנו, שכוונת ההעלם הוא לנסות את חכמת הבן, אשר הבן יחפשנו. הרי שכוונת ההעלם הוא החיפוש שיחפשנו, וע״י החיפוש יתגלה אליו אביו אח״כ ביתר שאת מהגילוי שהי׳ קודם ההעלם. וכמו שידוע משל הבעש״ט מהמדריגות העגולות (שווינדעל טרעפּ)⁴², דבכדי שיתקרב אליו פנים אל פנים ביתר שאת ויתר עוז, הנה בתחילה צריך להתרחק ולהתעלם ממנו, שעי״ז נעשה הקירוב פנים בפנים. וכמו״כ הוא גם בענין הגלות, אשר ע״י העזיבה והשכחה לשעה, הנה עי״ז דוקא יהי׳ תכלית הגילוי.

וזהו ג״כ מה דאיתא בילקוט שהכוונה בגלות זה הוא לכלות מלכות הרביעית. דהנה מבואר במדרש⁴³ עה״פ⁴⁴ ויחלום והנה סולם גו׳, שהראה הקב״ה ליעקב שרו של בבל עולה ע׳ עווקין, ושל מדי נ״ב, ושל יון ק״פ, ושל אדום עולה ואינו יודע כמה כו׳ נתיירא יעקב אמר שמא אין לו ירידה, אמר לו הקב״ה אל תירא עבדי יעקב⁴⁵. והענין בזה הוא דג׳ המלכיות בבל יון מדי ופרס פעל בהם יעקב הבירור, אמנם במלכות הרביעית לא פעל הבירור, כי קליפה זו קשה מכולם, דג׳ הקליפות של ג׳ המלכיות הם רק בכחות הגלויים אבל לא בבחי׳ בבואה משא״כ במלכות הרביעית שהיא פוגעת (אַז זי רירט אָן) גם בבחי׳ בבואה, היינו שלוקחים (אַז מען נעמט) התוקף הרצון דקדושה שלמעלה מטעם ודעת ומנצלים (און מען נוצט) הרצון בענינים אחרים, הנה בירור קליפה זו הוא ע״י גלות זה האחרון דוקא, דהוי׳ עזבני ואדנ-י שכחני, שישנם ריבוי העלמות והסתרים, הנה עי״ז מעורר כחות העצמיים שבנשמה שלמעלה מכחות הגלויים, שעי״ז פועל הבירור גם בקליפה זו, ועי״ז נעשה העלי׳ גם למעלה בבחינה שלמעלה מהגילויים, כמאמר⁴⁶ כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין.

__________

1) פרשתנו (עקב) ח, ג. – לכללות מאמר זה, ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ תקיד ואילך.
2) איכ״ר פ״ג, לט. יל״ש חוקת רמז תשסד.
3) בראשית ג, יב.
4) שם ב, יח.
5) ישעי׳ מ, כז.
6) מקץ מב, ו.
7) חוקת כא, ה.
8) ישעי׳ מט, יד.
9) יל״ש שבהערה 2.
10) בהבא לקמן – ראה גם סה״מ תש״ה ע׳ 33 ואילך.
11) לב, ב. וראה רשב״א בעין יעקב שם. מהרש״א שם.
12) ח״א קצג, ב.
13) ס״פ וישב (מ, כג).
14) ראה רמ״ז לזהר שם.
15) משלי לא, ז.
16) ברכות שם. נוסח תפלת מוסף דר״ה. ועוד.
17) נוסח תפלת מוסף דר״ה.
18) סוטה ח, ב. ט, ב. תוספתא סוטה רפ״ד. ועוד.
19) ראה זהר ח״א רי, א. ח״ג כ, א. עה, א.
20) וארא נה, ג.
21) וילך לא, יח. וראה תו״א מג״א צד, ד. ד״ה ויהי אומן עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ שיא).
22) חגיגה ב, א.
23) ברכה צח, ב.
24) נוסח תפלת מוסף דיו״ט.
25) זח״א רטז, ב. ביאוה״ז לאדהאמ״צ ויחי כט, ד ואילך. להצ״צ ח״א ע׳ קסח ואילך. אוה״ת ויחי שפה, ב ואילך. ועוד.
26) וישב לז, ב.
27) תניא פ״א (ה, סע״ב). וראה לקו״ת ואתחנן יא, ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ רמז. אמרי בינה שער הק״ש פ״ד. אוה״ת לך לך (כרך ד) תשטו, ב. ר״ה ע׳ א׳תכא. ובכ״מ.
28) בראשית ב, יא.
29) פרש״י שם.
30) בראשית שם, י.
31) ראה זהר ח״א (מדרש הנעלם) קד, ב. ח״ב רו, ב. תקו״ז תי״ג (כט, ריש ע״ב). ועוד.
32) זח״ב קסא, ריש ע״ב.
33) מגילה יח, א.
34) תצא כה, יז.
35) שם, יט.
36) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
37) שעהיוה״א פ״ז (פב, א), מרע״מ פ׳ פינחס (רנז, סע״ב). פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. וראה שו״ע אדה״ז או״ח ס״ה ס״ב.
38) ברכות נג, ב. נזיר בסופה.
39) ישעי׳ כו, ב.
40) ראה שבת קיט, ב.
41) לקו״ת פ׳ ראה יט, ג. סוכות פב, א. מאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ע׳ נב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) בהקדמה (ב, ב ואילך). אוה״ת שה״ש כרך א ע׳ סו. סה״מ תרס״ה ע׳ פז. המשך תרס״ו ע׳ רמח. סה״מ תרפ״ח ע׳ יג. וראה גם לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סקע״ג (מג, א-ב). או״ת להה״מ סא, ג-ד (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קפח). ועוד.
42) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן מ (פ, א) – הובא גם באוה״ת שבהערה 1 (ע׳ תקכב). מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ ריד ואילך. אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ תתפד. ועוד (נסמן בכש״ט שם).
43) ויק״ר פכ״ט, ב.
44) ויצא כח, יב.
45) ירמי׳ ל, י.
46) ראה זח״ב קכח, ב. תניא פכ״ז (לד, א). לקו״ת ר״פ פקודי. חוקת סה, ב. ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״א (סה״מ תש״י ע׳ 111).

[סה"מ דברים ח"א ע' קל ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשי״ז ע׳ 234 ואילך.