בס״ד. ש״פ וארא, ר״ח שבט ה׳תשכ״ו
הנחה בלתי מוגה
וארא אל אברהם גו׳1, ומבאר כ״ק אדמו״ר הזקן במאמר הנקרא ״דער פרומער וארא״ [דמזה שנקרא בשם זה מובן שמדבר שם אודות אדיקות (פרומקייט), בעבודה, אודות הוי׳ ואלקים. וסיפר כ״ק מו״ח אדמו״ר (בשם אביו), ונדפס בא׳ מחוברות ״התמים״2, שאדמו״ר הזקן כאשר הי׳ אומר מאמר הי׳ אז אוחז במדריגה שאודותי׳ דיבר במאמר, דמזה מובן המצב המאויים שהי׳ כאשר אמר את המאמר ״פרומער וארא״, ששם מדובר אודות הוי׳ ואלקים. והנה מאמר זה נדפס בחיי כ״ק אדמו״ר הצ״צ בלבוב3 (לא נדפס בתו״א, אלא שהמדפיס הדפיסו והכניסו לספר שקרא לו ג״כ תורה אור), ואח״כ נדפס עם הערות וביאורים הגהות וקיצורים מכ״ק אדמו״ר הצ״צ, ונכנס באור התורה4. דמכיון שזה נדפס, מסתמא ילמדו זאת], שצ״ל כל יומא ויומא עביד עבידתי׳5, וכל יום צ״ל יום שלם, שפועל בו (וואָס ער טוט אויף), ואפילו כאשר חסר לו, וישנו הענין דחטאים עד חטא הידוע, ומקדים6 שזה הי׳ החטא דדור הפלגה, שזה הגיע (האָט זיך גענומען) מקליפת אדם הראשון7, וזה נתתקן ע״י הנשמות שהיו גלגולים דדור הפלגה, הדור שהי׳ בארץ מצרים ועבדו בחומר ובלבנים8, לתקן את הענין דותהי9 להם הלבינה לאבן וכו׳10. ומדבר שם אודות ענין התשובה אותיות בושת, שזהו ענין דכי לא ידח ממנו נדח11, שזה שייך לכל אחד, דמצד זה שהוא נדח הנה לכן עושה תשובה אותיות בושת, שהוא מתבייש (ער שעמט זיך), שזהו כפשוטו, ע״ד עני דמיד כשזוכר ממצבו מתחיל לבכות, שהוא מתבייש כו׳. והענין דנדח שייך ג״כ לצדיקים, כי הנשמה כמו שעמדה למעלה היתה חצובה מתחת כסא הכבוד12 והי׳ עם המלך במלאכתו ישבו שם13, והיא ירדה למטה בבירא עמיקתא14, הנה זה כבר נקרא נדח. ואצל צדיקים ישנו ג״כ הענין דבושת כמ״ש15 ולנו בושת הפנים, שזה קאי על כל אחד, דאפילו כאשר עומד בדרגא דונחנו מה16, מ״מ הרי ישנה מציאות שע״ז אומרים ונחנו מה, והאמת היא שאלקות היא אמיתית המציאות, ואם הוא מציאות הנה זהו ענין דשקר היפך האמת, וממילא מצד זה יש אצלו ענין הבושה, שהוא מתבייש מהשקר, וכנ״ל שזה קיים ג״כ בפשטות כי העני מיד כשנזכר על עצמו הוא בוכה במר נפשו, ועד״ז ישנו אצל כל אחד בשעת נעילה דיום הכיפורים17. דזהו הענין דבושת אצל כל אחד, גם אצל צדיקים, שזהו הדרגא הכי נעלית דיראה, יראת בושת18 (שזהו נעלה יותר גם מיראת הרוממות), וע״י ענין התשובה, בושה, הוא משלים את הימים שהוא החסיר.
ולכאורה צריך להבין, שהרי כל הענין הנ״ל הי׳ צריך לדבר אודותיו בפרשת שמות, ששם מדובר בעיקר אודות ענין השעבוד דבנ״י, משא״כ פרשת וארא המדברת אודות ענין הגאולה, מכיון שכאן מדבר אודות חומר ולבנים וכו׳, ולא בפרשת וארא שאז כבר היו המכות, שאז19 פסקה עבודה מאבותינו.
ויובן זה בהקדים מה שדובר בי״ט כסלו20 [ממאמר כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע21, עם ביאורים והוספות מהשיחות של הרבי הנשיא22], אודות הנפקא מינה בין הבירורים דמשה רבינו ושלמה המלך, שהאופן דשלמה הי׳ נעלה הרבה יותר מאצל משה. דאצל משה הי׳ באופן דקומה הוי׳ ויפוצו אויביך23, היינו דהגם שגם אצל משה לא הי׳ באופן טבעי כמו אצל יהושע24, מ״מ הי׳ זה באופן שאפילו אחרי המלחמה נשארו אויביך ומשנאיך, ורק שהי׳ ויפוצו וכו׳. משא״כ אצל שלמה שהי׳ קיימא סיהרא באשלמותא25, הנה כמו שרואים במלכת שבא26 שפסקה להיות אויבת (איז געוואָרן אויס אויב) לשלמה, ויתירה מזו, שהביאה כמה וכמה ניצוצות לשלמה שהוא יבררם, כדמצינו בפשטות בפסוק27 שמלכת שבא הביאה כמה וכמה ענינים לשלמה, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו28, ושלמה ביררם. אבל אעפ״כ, הנה אפילו אצל שלמה המלך הרי הביאו אליו את הניצוצות דקדושה, ולא רק ע״י ראי׳ אלא גם ע״י שמיעה, דכאשר שמעו אודות שלמה הם באו אליו, כי הם נתעוררו ונמשכו לקדושה, אבל הענינים שכבר לא היו בהם הניצוצות קדושות, הם לא נמשכו29. דהגם שמביא כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע30 שבכל דבר ישנם ניצוצות, מ״מ הנה לפעמים אין זה באופן דקדושה ובמציאות דקדושה, דהקדושה בהם נאבד (איז פאַרלוירען געוואָרען), שהם לא נמשכו לשלמה. וע״ד כמו שזהו בנגלה, בענין חתיכה נעשית נבילה31, שאז לא עוזר הביטול ע״י דבר אחר אלא צ״ל בו עצמו, ועד״ז בהענין שמציאות הקדושה נאבד שאז לא יכל שלמה לעזור כיון שהם לא נמשכו אליו. וענין זה יהי׳ נפעל לעתיד לבוא, שאז יהי׳ אז אהפוך אל עמים כו׳32, שאפילו הענינים שנאבדו ענין הקדושה שלהם יפעל בהם בירור לעתיד לבוא. וזה תלוי בעבודתנו במשך זמן הגלות33.
ובזה יובן מדוע המאמר נאמר דוקא בפ׳ וארא ולא בפ׳ שמות. דבפרשת שמות, שאז הי׳ הענין דגלות ומציאות הקדושה נאבדה, לא הי׳ יכול המאמר לפעול (דורכנעמען), ודוקא בפ׳ וארא בענין הגאולה שאז הניצוץ במקומו, הי׳ יכול לפעול. דבפ׳ שמות היתה הירידה בגלות, עד שזה פעל גם במשה, שהוא אמר34 למה הרעותה, דהגם שזה הי׳ הכל מצד פרעה, מ״מ הנה זה פעל גם על בנ״י, עד אפילו משה.
ובזה יובן מ״ש35 וירעו אותנו, ומביא הרבי הנשיא36 את שאלת האבודרהם ושאר ראשונים37 שהרי הי׳ צ״ל וירעו לנו, ולא וירעו אותנו, אלא הפירוש בזה הוא שהמצריים פעלו שבנ״י עצמם יהיו רע38. דזהו הענין מה שאמרו39 כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון (שהן תהיינה כמו מצרים40), עד שזה פעל גם במשה שבא בטענה למה הרעותה. דהגם שאין שייך לומר שזה יפעל במשה, מ״מ הי׳ לזה נגיעה, כי כל רועה הולך יחד עם צאן מרעיתו41, כדברי הרב לוי יצחק מברדיטשוב42 דח״ו שיהי׳ בגן עדן ללא יהודי [שני]. דכמו״כ רואים גם אצל הרועה הראשון יעקב (שהוא פעל בתיקון חטא עץ הדעת, כמבואר43 ששופרי׳ דיעקב מעין שופרי׳ דאדם הראשון44), דאצלו הי׳ ג״כ הענין שהוא ילך עם צאן מרעיתו, כמו שאמר45 והצאן והבקר עלות עלי וגו׳, הגם שיעקב מצדו הי׳ מוכן ללכת46, מ״מ הי׳ מוכרח להיות עם הצאן והבקר, ולכן הי׳ מוכרח להישאר אתם. ועד״ז מצינו47 גם אצל משה רבינו שהוא הי׳ מוכרח להישאר עם אנשי דורו, דור המדבר, שש מאות אלף וגו׳48. ועד״ז ירמי׳ הי׳ מוכרח ללכת לגלות יחד עם דורו49, כי רועה נאמן הולך עם דורו איפה שהם רק לא יהיו (וואו זיי זאָלן נאָר נישט זיין). ולכן, כיון שמצרים פעל לגבי בנ״י, ממילא זה פעל גם במשה, והוא אמר למה הרעותה. שלכן בפרשת שמות עדיין לא הי׳ שייך לפעול, כיון שהקדושה נאבדה, אלא דוקא בפ׳ וארא זה הי׳ יכול לפעול.
והענין הוא, דבתחילת פרשת וארא50 כתיב וידבר אלקים, שזהו דיבור קשה51, שהי׳ צ״ל מצד גודל הירידה אצל בנ״י, עד שהקב״ה אמר למשה חבל על דאבדין וכו׳52, שכל זה הוא ענין דביטושים כי אעא דלא סליק בי׳ נהורא מבטשין לי׳53, ודוקא ע״י ענין הביטוש שהגיע מהקב״ה, כי אלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו54, שלכן דוקא בפ׳ וארא הי׳ יכול אדמו״ר הזקן לומר את המאמר, כיון שע״י הביטושים (שהמאמר הי׳ אודות אדיקות (פרומקייט)), ענין הביטושים ברוחניות, שזהו בחומר ובלבנים, בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא55, דוקא עי״ז הי׳ אפשר לפעול זאת, והוא הי׳ יכול לומר המאמר.
והנה הבירור צ״ל באופן דשלום בשלימות. דאע״פ שזהו הרי ענין ששייך לעתיד לבוא, מ״מ הרי לעתיד לבוא גופא מקבל מצד העבודה דעכשיו, כי כל הענינים דלעתיד לבוא מקבלים מצד העבודה במשך זמן הגלות33. וזהו הפירוש לעתיד לבוא, היינו שהענין דלעתיד לבוא נמדד מצד העבר, ואם אין עבר לא יכול להיות עתיד, ובכל הענינים הבאים מלמעלה, לא יכול להיות שיהודי לא יתן לזה יד (קאָן נישט זיין אַז אַ איד זאָל נישט צולייגען צו דעם אַ האַנט), ודוקא ע״י העבודה דעכשיו יכול להיות לעתיד לבוא. ולכן כאשר כותב אדמו״ר הזקן בתניא56 אודות לעתיד לבוא (שיבולע המות לנצח57) ורוח הטומאה אעביר מן הארץ58, כותב ג״כ שזה מוכרח להיות עתה ג״כ, דאם לאו הנה זה לא יכול להיות לעתיד לבוא, וזהו ע״י תשובה מאהבה רבה שזדונות נעשים לו כזכיות59. וזהו ג״כ מ״ש אדמו״ר הזקן בפרק ל״ו בתניא אודות השכר שזה יהי׳ באלף השביעי דוקא, ומוסיף שם שכבר הי׳ לעולמים, זה כבר הי׳ קודם, כי אם לאו לא יכול להיות לעתיד לבוא, כנ״ל, שדוקא מצד זה שכבר הי׳ לעולמים הענין דראי׳ חושיית (אתה הראת60), דוקא מצד זה יכול להיות זה לעתיד לבוא.
וזהו ג״כ הענין דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות61, דמה שיכול להיות האראנו נפלאות לעתיד לבוא, זהו רק מצד זה שזה כבר הי׳ כימי צאתך מארץ מצרים. והגם שמבואר62 שלעתיד לבוא יהיו נפלאות אפילו לגבי יציאת מצרים, מ״מ מוכרח להיות תחילה הכימי צאתך מארץ מצרים, ורק אח״כ יכול להיות אראנו נפלאות לעתיד לבוא, כמדובר לעיל, שכל הענינים דלעתיד תלויים בעבודתנו במשך זמן הגלות. דלכן גם עכשיו ישנו מעין העבודה דלעתיד לבוא, דכי לא ידח ממנו נדח, ולא רק נדח, אלא אפילו כמו שמונה בפסוק63 ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים, דהענין דנדח הוא שזה נמצא אלא שזה עומד מרחוק, משא״כ הענין דאובדים הוא שאיבד לגמרי את המציאות דקדושה שלו64, הנה אעפ״כ והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים63, דקאי על שלימות היראה65 וכו׳66.
וזהו מה שנשארו עכשיו כמה ימים עד משיח, ועל זה שופכים (גיסט מען איבער) הרבה חסידות, החל מהכתבי יד (ביכלאַך) של אדמו״ר הזקן שמדפיסים, וכן גם מהצ״צ (שהשנה היא שנת המאה כו׳) עד הרבי הנשיא, שזה מאיר את החושך66 עד ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
1) פרשתנו (וארא) ו, ג.
2) ח״ח ע׳ ז [שפ, א]. וראה סה״ש תורת שלום ע׳ 86.
3) בשנת תור״ה (ז, ב ואילך). נדפס אח״כ במאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ רלח ואילך. שם בהוספות ע׳ 26 ואילך (בהוצאת קה״ת, תשמ״ט).
4) ריש פרשתנו (ע׳ קיט ואילך). קיצורים – שם (כרך ח) ע׳ ב׳תתצ ואילך. וראה גם פלח הרימון פרשתנו ס״ע מד ואילך. ד״ה וידבר גו׳ וארא תשי״ב (לעיל ע׳ צא ואילך).
5) זח״ג צד, ריש ע״ב.
6) אוה״ת שם (ע׳ קיט).
7) ראה שער הפסוקים להאריז״ל מקץ מא, נה.
8) שמות א, יד.
9) נח יא, ג.
10) פע״ח שער (כא) חג המצות פ״א. של״ה מסכת פסחים קסד, א (צויינו באוה״ת שם).
11) ע״פ שמואל-ב יד, יד. וראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ג. תניא ספל״ט.
12) ראה זהר ח״א קיג, א. ח״ג כט, ריש ע״ב. קכג, ב. פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״א.
13) דברי הימים-א ד, כג. ב״ר פ״ח, ז.
14) ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
15) דניאל ט, ז. ראה לקו״ת נצבים נא, ד.
16) בשלח טז, ז-ח.
17) ראה מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ קנ. וש״נ.
18) ראה תניא פמ״ג. סידור אדה״ז הערה לתיקון חצות (צויינו בלקו״ת שם).
19) ראה ר״ה יא, רע״א. ולהעיר מתוד״ה בראש השנה שם. וראה לקו״ש חט״ז ע׳ 34 הערה 18. וש״נ.
20) ד״ה פדה בשלום פ״ז (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ס״ע רל) ואילך.
21) ד״ה פדה בשלום העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשסט ואילך).
22) ראה סה״מ תש״ד ע׳ 111-2.
23) בהעלותך י, לה.
24) ראה לקו״ש (חל״ד) דברים תשמ״ז ס״ח. וש״נ.
25) זהר ח״א קנ, רע״א. רכה, סע״ב. ח״ב פה, א. ח״ג מ, ב. מו, א. וראה שמו״ר פט״ו, כו.
26) ראה מלכים-א י, א ואילך.
27) שם, ב.
28) שבת סג, א. וש״נ.
29) ראה ד״ה פדה בשלום שנה זו פי״א (סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ רלה).
30) המשך תער״ב שם ריש ע׳ תשע. וראה גם סה״מ תרס״ה ע׳ קד. עת״ר ע׳ קג-ד.
31) חולין ק, א. קח, א. ראה סה״מ תרס״ה שם.
32) צפני׳ ג, ט.
33) תניא רפל״ז.
34) שמות ה, כב. וראה פרש״י שם ו, א.
35) תבוא כו, ו.
36) הובא גם בשיחת ליל ב׳ דחה״פ שנה זו (שיחות קודש ע׳ 341). אחש״פ תשכ״ח (שיחות קודש ח״ב ע׳ 61). ט״ו בשבט תשל״ז (שיחות קודש ח״א ע׳ 467). ש״פ תרומה תשד״מ (שיחות קודש ח״ב ע׳ 1393. התוועדויות ח״ב ע׳ 1044). וראה גם לקו״ש חי״ז ע׳ 89. חל״ב ע׳ 50.
37) זבח פסח לאבודרהם בהגש״פ פיסקא ״וירעו אותנו״. ובכ״מ.
38) של״ה קסב, א (מצה שמורה). סידור שער השמים לפי׳ והיא שעמדה. ובכ״מ.
39) שמות א, כב.
40) ראה שמו״ר פ״א, יח. וראה לקו״ש ח״א ע׳ 111 ואילך. ובכ״מ.
41) ראה שיחת ש״פ ראה תשמ״ה (שיחות קודש ח״ד ע׳ 2959. התוועדויות ח״ה ע׳ 2845). וש״נ.
42) ראה גם שיחת ש״פ יתרו ה׳שי״ת (שיחות קודש ה׳שי״ת (ברוקלין, תשנ״ח) ע׳ 8).
43) ראה אגה״ק ס״ז (קיא, סע״ב ואילך).
44) ב״מ פד, א.
45) וישלח לג, יג.
46) ראה תו״א ותו״ח ר״פ וישלח. ובכ״מ.
47) במדב״ר פי״ט, יג.
48) בהעלותך יא, כא.
49) ראה ירמי׳ מג, ו ובמצו״ד.
50) ו, ב.
51) ראה פרש״י עה״פ.
52) פרש״י שם, ט.
53) זח״ג קסח, א. הובא בתניא רפכ״ט. ובכ״מ.
54) סוכה נב, ב. קידושין ל, ב. ב״ב עה, רע״א. וראה תניא פי״ג.
55) זהר ח״א כז, א. ח״ג קנג, א. תו״א ר״פ שמות. מג״א צד, ד. לקו״ת במדבר יג, ד. ובכ״מ.
56) פ״ז (יב, א).
57) ישעי׳ כה, ח.
58) זכרי׳ יג, ב.
59) יומא פו, ב.
60) ואתחנן ד, לה.
61) מיכה ז, טו.
62) ראה זח״א רסא, ב. אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תפז). ועוד.
63) ישעי׳ כז, יג.
64) ראה לקו״ת פ׳ ראה לג, רע״א. ר״ה ס, א. תו״ח פרשתנו צט, א. ובכ״מ.
65) ראה תוד״ה הר – תענית טז, א. לקו״ת ר״ה שם, ב. שה״ש ו, ג. ובכ״מ.
66) חסר קצת. המו״ל.
[סה"מ שמות ח"א ע' קלג ואילך]
״בשיחה ג׳ אמר בקיצור ממש את מאמר אדמו״ר הזקן הנקרא ״דער פרומער וארא״, ולאחר מכן הסביר מדוע אדמו״ר הזקן אמר את המאמר בפרשת וארא, הרי לכאורה הי׳ צריך לאומרו בשבת שמות״ (מיומן א׳ התמימים).
כעין שיחה. י״ל באידית בשיחות קודש תשכ״ו ע׳ 159 ואילך, ונדפס כאן לראשונה בתרגום ללה״ק ובתוספת מ״מ וכו׳.