ש״פ בלק, י״ז תמוז (נדחה) ה׳תשל״א

הנחה בלתי מוגה

מזמור לתודה הריעו לה׳ כל הארץ¹, ואיתא במדרש פרשת תבוא² שיום ירידת גשמים הוא יום שכולם (גם ישראל וגם אומות העולם) שמחים בו, מנין שנאמר וכו׳ כתיב אחריו הריעו לה׳ כל הארץ. וצריך להבין, דהלא הריעו לה׳ כל הארץ הוא ר״ת הלכה³, וענין התורה שייך רק לישראל ולא לעכו״ם כמ״ש⁴ מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, ומהו אומרו הריעו לה׳ כל הארץ שכולל גם אומות העולם. ובפרט שבמזמור זה עצמו אומר אח״כ⁵ ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, שמדבר בישראל דוקא. גם צריך להבין, דהנה בשמיני עצרת אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם, ולפי מאמר המדרש הנ״ל הרי יום גשם הכל שמחים בו, והלא בשמיני עצרת נאמר לכם⁶ ואיתא במדרש⁷ הדא הוא דכתיב⁸ יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, דבשמע״צ הנה ישראל ומלכא בלחודוהי⁹, וכדאיתא במדרש¹⁰ משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה כיון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו כו׳ נגלגל אני ואתה, ולכן מקריבין פר אחד איל אחד. והיינו שבפירוש שוללים כל בני המדינה, וכמבואר במ״א¹¹ שהכוונה בבני המדינה היא גם מלאכים, והיינו שביום השמיני עצרת הנה ישראל גוי אחד מתקשרים בה׳ אחד ע״י תורה אחת, ואיך זה מתאים למה שאומרים בו מוריד הגשם שהכל שמחים בו.

ומבאר בזה ברשימת הצ״צ¹² דעם היות שהכל שמחים על ירידת גשמים למטה, הרי בכדי שתהי׳ ירידת גשמים למטה צ״ל כן למעלה שהו״ע יחוד זו״נ, דענין ירידת גשמים מורה על בחי׳ ויבוא כגשם לנו¹³, ובכדי שתהי׳ ההמשכה למעלה הרי זה ע״י עבודת ישראל. דזהו ההפרש בין טל למטר, דטל לא מיעצר¹⁴, שאינו תלוי בעבודת התחתונים, משא״כ הגשם בא ע״י עבודה. ולכן אף שבירידת הגשמים למטה כפשוטו הכל שמחים, הנה עיקר השמחה הוא בישראל דוקא לפי שזה מורה על ויבוא כגשם לנו שלכן יורדים גשמים גם למטה כפשוטו.

אבל עדיין אין זה מובן לאנשים כערכנו, דהלא מכיון שהר״ת של הריעו לה׳ כל הארץ הוא הלכה שהיא רק לישראל, ומבואר בשער היחוד והאמונה¹⁵ דענינו של ר״ת הוא שכל אות הקודמת היא הגוברת והיא העיקר והשאר טפילות אלי׳, והיינו שבהר״ת כלול כל התיבה כו׳, והר״ת הוא עיקר התוכן של התיבה, ואיך זה מתאים עם הפירוש הפשוט דהריעו לה׳ כל הארץ שהוא לכל העולם, דלא רק שאינו מתאים אלא שהוא היפך הענין.

ויובן הענין ע״פ מ״ש במדרש¹⁶ עה״פ (בפרשתנו פ׳ בלק¹⁷) כי מראש צורים אראנו, מראש צורים אראנו אלו האבות כו׳, מוצאים אנו מתחילה הי׳ המקום מבקש לכונן העולם ולא הי׳ מוצא עד שעמדו האבות, משל למלך שהי׳ מבקש לבנות מדינה וכו׳ ולא היו (המים) מניחים לעשות את היסוד כו׳, עד שבא במקום אחד ומצא שם צור גדול אמר כאן אני קובע את המדינה על הצורים הללו, כך כו׳ כיון שבאו האבות וזכו אמר הקב״ה על אלו אני מכונן העולם כו׳. והיינו שהמשל דהמדינה קאי על בני העולם, ובכללות יותר על כל סדר ההשתלשלות, וע״י האבות בנה את העולם. והענין הוא, דכל בריאה והתהוות אי אפשר להיות מצד עצמה כי אם מצד רצונו ית׳. וברצון ישנו בחי׳ פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון, דהרצון על העולמות שהו״ע דירה בתחתונים הוא לדבר שחוץ ממנו והו״ע חיצוניות הרצון, וההחלטה על בריאת העולם היא ע״י נשמות ישראל, במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים¹⁸, והו״ע פנימיות הרצון. דהנה בבחי׳ המלוכה שהו״ע ההתנשאות יש ב׳ מדריגות, התנשאות על הזולת והתנשאות עצמית, שההתנשאות על הזולת הוא ענין התנשאות על עם דאין מלך בלא עם¹⁹ וכו׳, ובחי׳ התנשאות זו אינו שייך לומר בבחי׳ פנימיות הרצון, ועאכו״כ בעצמות. וישנו בחי׳ התנשאות שמצד עצמו, התנשאות עצמית, וזה שייך לומר בבחי׳ פנימיות הרצון ועוד יותר בעצמות, ואדרבה אמיתית ענין התנשאות עצמית הוא בעצמות דוקא. וזהו הביאור למה שמבואר²⁰ (לפעמים) דיותר משאין ערוך הפנימי לגבי המקיף אין ערוך בחי׳ המקיף לגבי למעלה, שבזה נכלל גם בחי׳ מקיף הכללי [בדרך כלל מבואר²¹ בסגנון אחר, דיותר משאין ערוך עשי׳ לגבי אצילות, אין ערוך אצילות לגבי א״ס], ובזה יובן שאע״פ שביום ירידת גשמים הכל שמחים, וכמ״ש הריעו לה׳ כל הארץ, הנה כל ענין ירידת הגשמים למטה הוא מצד פנימיות הרצון ונשמות ישראל הן שהחליטו הרצון על בריאת העולם, הרי שכל ענין ירידת הגשמים הוא מצד ישראל דוקא, ואף שהאומות העולם אינם יודעים מזה כו׳ הרי מ״מ כן הוא הענין.

אמנם צריך להבין, דהנה ידוע מאמר המדרש²² איני יודע באיזה מהן חפץ במעשיהן של צדיקים או במעשיהן של רשעים. ולכאורה אינו מובן מהי השאלה, הלא קודם בריאת העולם כבר היתה ההחלטה ע״י נשמותיהן של צדיקים, ומהו שאומר איני יודע באיזה מהם חפץ. אלא דענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים הוא קודם בריאת העולם ובעצמותו עדיין, אבל לאחר שנברא העולם ועולם הזה התחתון דישנם מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים, הנה איני יודע באיזה מהן חפץ (דכחשיכה כאורה²³), וע״ז אומר יהי אור²⁴ אלו מעשיהן של צדיקים, והיינו דנוסף על ההמלכה בנשמותיהן של צדיקים כמו שהיא בעצמותו צ״ל עוד עבודת המטה, דעשי׳ לעילא²⁵, ודוקא ע״י עבודת נשמות ישראל למטה הוחלט עי״ז החפץ במעשיהן של צדיקים, שעי״ז נמשך גם התנשאות על עם, אין מלך בלא עם מלשון גחלים עוממות²⁶ שהם דברים נפרדים, דהתחלת הפירוד היא מעולמות בי״ע שעז״נ ומשם יפרד²⁷ ועד לעולם הזה התחתון. וזהו ענין ירידת גשמים, דאף שהוא יום שמחה לכל הארץ דהריעו לה׳ כל הארץ, הנה זהו רק כמו שהוא מצד החיצוניות, אבל פנימיות הענין בזה הוא פנימיות הרצון דבמי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, וגם ע״י עבודת ישראל דוקא למטה שהם שהחליטו פנימיות הרצון, שזהו כל המציאות דירידת גשמים כו׳, אף שהאומות העולם אינם יודעים מכל זה. והנה עד״ז הוא ביום שמיני עצרת שאומרים מוריד הגשם, הנה בפנימיות הענין הוא ע״י עבודת ישראל בכל השנה ובפרט בחודש תשרי, שעי״ז נמשך עד למטה בגשמים כפשוטם ביום השמיני עצרת.

וזהו מה שהריעו לה׳ כל הארץ ר״ת הלכה, דענין ההלכה הוא כמו שנמשך במעשה בפועל, דלמעלה הרי אלו ואלו דברי אלקים חיים²⁸, וענין ההלכה הוא דוקא כמו שנמשך למטה, שזהו הליכות עולם לו²⁹, היינו כמו שנמשך בעולם, ומורה באיזה אופן תהי׳ ההליכה, ודוקא עי״ז נמשך מלמעלה מעלה עד לירידת גשמים כפשוטו. וזהו גם מה שאומר הוא עשנו, כמו שנת״ל³⁰, דדוקא בבחי׳ עשנו בעשי׳ לפועל למטה לוקחים (נעמט מען) בחי׳ הוא. ועפ״ז מובן דר״ת של הריעו לה׳ כל הארץ אין זה סתירה לפירוש הפשוט, ואדרבה, זהו פנימיות הענין שבזה (אף שהאומות העולם אינם יודעים), שע״י ההלכה וכו׳ וע״י עבודת ישראל דוקא נמשך עד למטה להיות הריעו לה׳ כל הארץ. אבל מה שנמשך להם הוא רק בחי׳ החיצוניות, וכמו שאנו רואים שכאשר מעתיקים התיבות בשאר הלשונות אין בזה הר״ת, לפי שמעתיקים רק תוכן הענין ולא התיבות ולכן אין בזה ענין הר״ת, והיינו שאין להם בחי׳ הפנימיות שהו״ע הר״ת כנ״ל, וההמשכה להם היא רק בחי׳ חיצוניות, אבל סיבת ההמשכה היא מצד פנימיות הרצון, וע״י עבודת ישראל דוקא. והנה זהו כמו שנת״ל³⁰ שההתחלה היא במזמור לתודה בחי׳ הודאה לבד אבל אח״כ פועל עילוי בעבודה שלו ועד באופן של דעו, הנה עד״ז הוא בהריעו לה׳ כל הארץ, דאף שבגלוי הוא בחי׳ ירידת גשמים למטה שהכל שמחים בו, שהוא בחי׳ חיצוניות, הנה פנימיות הענין בזה הוא הלכה וכו׳, היינו עבודת ישראל דוקא.

וזהו שממשיך בהמזמור הוא עשנו ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו, שפועל לא רק בהנשמה כמו שהיא למעלה אלא גם בבחי׳ עשנו ועמו מלשון עוממות, היינו כמו שהנשמה ירדה למטה, ועד לצאן מרעיתו, שהוא מקום שדה שאינו ישוב אדם ועד שאינו מקום ישוב לאדם העליון³¹, הנה ע״י העבודה בבחי׳ צאן מרעיתו דוקא נעשה מלך לשדה נעבד³², שנמשך בחי׳ התנשאות עצמית. וכמבואר בענין תקיעת שופר בראש השנה שלאחרי כל ההכנות וכו׳ הנה מצות היום היא בשופר³³, שע״י שופר שהוא קרן של בהמה, קול יעל פשוט, עי״ז מגיעים בבחי׳ התנשאות עצמית בחי׳ תענוג העצמי³⁴, והיינו שממשיכים לא רק בחי׳ המלך המשפט שהוא בחי׳ התנשאות על עם, אלא שממשיכים בחי׳ המלך הקדוש שהוא בחי׳ התנשאות עצמית. וכמו שהוא בראש השנה, עד״ז הוא בכל יום, וכמ״ש ברמב״ם³⁵ אע״פ שתקיעת שופר גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, שע״י עבודה זו ממשיכים בחי׳ התענוג העצמי. ועאכו״כ ביום השבת שנמשך בו מצד עצמו ההמשכות שע״י תקיעת שופר, שלכן ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בו³⁶, שענינו של שבת הוא דאין עצב בה³⁷, שהוא המשכת התענוג, ובפרט כשישנו בזה גם עבודת ישראל, ונמשך באופן של הרחבה והרווחה בכל הענינים³⁸. ועד שבאים לבחי׳ התענוג דלעתיד שישקני מנשיקות פיהו³⁹, שענין הנשיקה מורה על המשכה שלמעלה מכל הכחות המשכת בחי׳ התענוג. ולכן כתב הרמב״ם⁴⁰ שלעתיד לבוא יהיו כל המעדנים כעפר, דמעדנים הו״ע התענוג ולעתיד לבוא הנה תענוגים אלו יהיו כעפר (שממשיכים בחינה זו ע״י עפר, בחי׳ הביטול וכו׳), בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

__________

1) תהלים ק, א.
2) דב״ר פ״ז, ז.
3) ל״ת להאריז״ל עה״פ תהלים שם.
4) תהלים קמז, יט-כ. וראה חגיגה יג, א.
5) פסוק ג.
6) אמור כג, לו. פינחס כט, לה.
7) שמו״ר פט״ו, כג.
8) משלי ה, יז.
9) ראה זהר ח״א סד, א-ב. רח, ב. ח״ג לב, א. הובא ונת׳ ברד״ה ביום השמע״צ תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ לו ואילך).
10) במדב״ר פכ״א, כד.
11) ראה גם ד״ה ביום השמע״צ תשל״ד (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ שע ואילך).
12) אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ע׳ שסח ואילך).
13) הושע ו, ג. וראה לקו״ת ר״פ האזינו.
14) תענית ג, סע״א.
15) פי״ב.
16) שמו״ר פט״ו, ז. הובא באוה״ת פרשתנו (בלק) ע׳ תתקד. שם ע׳ תתקיא.
17) כג, ט.
18) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, א (ג). וראה ד״ה מים רבים תשל״ח פ״ה (סה״מ בראשית ח״א ס״ע קלט-קמ).
19) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. שעהיוה״א רפ״ז. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״ב ע׳ קלח.
20) ראה פלח הרימון (לרמ״ע מפאנו) שער ג פ״א. הגהות כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע לד״ה פתח אליהו תרנ״ח ע׳ לט.
21) ראה לקו״ת פ׳ ראה לב, א. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ע׳ ק. הגהות לד״ה פתח אליהו הנ״ל ע׳ כז. המשך תער״ב ח״א פ״ז (ע׳ יא-יב). פקצ״ד (ע׳ שצה). סה״מ תרע״ח ע׳ רח. תרפ״ה ע׳ קלד. ובכ״מ.
22) ב״ר פ״ב, ה. פ״ג, ח. ראה לקו״ת צו ז, ד. ובכ״מ.
23) ל׳ הכתוב – תהלים קלט, יב.
24) בראשית א, ג.
25) ראה זהר ח״ג קח, ב. ח״א קטו, א.
26) ראה שעהיוה״א שם.
27) ל׳ הכתוב – בראשית ב, י. ראה לקו״ת צו יז, ג ואילך. וש״נ.
28) עירובין יג, ב. וש״נ.
29) חבקוק ג, ו. וראה מגילה כח, סע״ב. וש״נ.
30) ד״ה דעו כי ה׳ הוא אלקים די״ב תמוז (לעיל ע׳ קסד ואילך).
31) ראה לקו״ת פ׳ ראה לב, ב. ובכ״מ.
32) קהלת ה, ח.
33) ר״ה כו, ב (במשנה).
34) ראה לקו״ת ר״ה נו, ד.
35) הל׳ תשובה פ״ג ה״ד.
36) ראה ר״ה כט, ב (במשנה). וראה לקו״ת שם נז, א.
37) ירושלמי ברכות פ״ב סה״ז. הובא בתוד״ה מ״ד – מו״ק כג, ב.
38) חסר קצת. המו״ל.
39) שה״ש א, ב.
40) הל׳ מלכים בסופן.

[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' קעד ואילך]

כעין שיחה. מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״א ע׳ 502 ואילך.