בס״ד. מוצאי ש״פ משפטים, פ׳ שקלים, כ״ז שבט,
מבה״ח אדר ה׳תשל״ט
הנחה בלתי מוגה
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו גו׳ זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה׳1. וידועים דיוקי רבותינו נשיאינו (בדרושי פ׳ שקלים ופ׳ כי תשא)2, דמכיון שכי תשא גו׳ ע״פ פשוטו של מקרא קאי על מנין בנ״י, למה לא נאמר כי תפקוד (כמ״ש לאחרי זה לפקודיהם, כל העובר על הפקודים) וכיו״ב, אלא כי תשא דוקא. וגם3 מהו ונתנו איש כופר נפשו גו׳, הרי אמירת פרשה זו וקיום המצוה הי׳ לאחרי יום הכיפורים (שהרי מצות מחצית השקל היא חלק מכללות נדבת המשכן (דממחצית השקל נעשו האדנים4), ועשיית המשכן התחילה למחרת יום הכיפורים5) אחרי שאמר הקב״ה למשה סלחתי כדברך6, וכפירוש רש״י7 שהסליחה ומחילה היתה בשמחה ובלב שלם, ולמה היו צריכים לתת איש כופר נפשו. גם צריך להבין מה שנשנה ענין הנתינה כו״כ פעמים בפרשה זו (ונתנו, זה יתנו, יתן תרומת ה׳, לתת את תרומת ה׳). גם מהו אומרו זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל גו׳, והוה לי׳ לומר (כבשאר ציוויי התורה) כל העובר על הפקודים יתנו מחצית השקל גו׳, ומהו שמתחיל באומרו זה יתנו. גם צריך להבין סדר הכתובים, במ״ש מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה׳, דלכאורה הוה לי׳ לומר בתחילה דהשקל הוא עשרים גרה או שהוא שקל הקודש ואח״כ יפרש שצריך מחצית השקל, ומהו שאומר בתחילה זה יתנו מחצית השקל ואח״כ בשקל הקודש ואח״כ עשרים גרה השקל. גם צריך להבין ההדגשה במ״ש זה יתנו גו׳ מחצית השקל, מחצית השקל דוקא היינו מחצית דשקל שלם, ולא אמר זה יתנו עשר גרה. ובפרט ע״פ הידוע8 שכל הענינים שבקדושה צריכים לעשותם בשלימות ומן המשובח והטוב והיפה, ולמה כאן צ״ל מחצית דוקא (ולא שלם).
ונקודת הביאור בזה9, דמ״ש כי תשא את ראש היינו הגבהת הראש. ולפיכך אף שמצות מחצית השקל היתה לאחרי אמירת הקב״ה סלחתי כדברך ובלב שלם, דסליחה זו היתה לאחרי שתיקנו ישראל עצמם וכל עניניהם שיהיו בשלימות, הנה מ״מ הרי זהו הראש כפי שהוא בשלימותו במקומו. וענין מחצית השקל הוא הגבהת הראש למעלה ממקומו, וזהו כי תשא דוקא.
ויובן זה בהקדים תורת הרב המגיד10 (הובאה בהדרושים11) במארז״ל12 אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, פירוש אל תתפלל בשביל דבר שחסר לך כו׳ אלא כאשר תרצה להתפלל תתפלל על הכבידות שיש בראש, כי הדבר שחסר לך החסרון יש בשכינה כביכול כי האדם הוא חלק אלוקה ממעל, והחסרון שיש בחלק יש בכל, והכל מרגיש החסרון של החלק [דזהו שאמרו (סנהדרין פרק נגמר הדין13) שבזמן שהאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כו׳], א״כ תהי׳ תפילתך על החסרון של הכל, עכ״ל. היינו דע״י שיתמלא החסרון בשכינה (שזהו ענין הראש, שכינתא דשרי׳ על רישי׳14) יתמלא החסרון גם למטה. דזהו ענין מצות תפילה כפשוטה, בקשת צרכיו (דוקא) מהקב״ה15. וזהו כללות ענין ירידת הנשמה למטה, דהנשמה לא ירדה למטה לתקן את עצמה אלא לתקן את הגוף ונפש הבהמית16, ותכלית הכוונה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, היינו לתקן את העולם כולו. והעבודה היא לתקן החסרון הנ״ל שבעולם, ע״י שעושה כל התלוי בו נשמה בגוף, ועי״ז משלימים מלמעלה את החסרון עד להשלמה בשלימות, היינו לא רק די מחסורו אלא גם באופן דאתה מחוייב להעשירו17.
וביאור ענין החסרון שלמעלה, הנה ידוע דאף שהעולם על מילואו נברא18 (שלכן נאמר19 בבריאת העולם תולדות מלא), מ״מ הרי בריאת העולם היתה לאחרי (וע״י) הצמצום באוא״ס. דע״י שצמצם עצמו נעשה ענין החסרון למעלה כביכול, שנחסר האור העליון ונשאר רק בחי׳ הרשימו, וגם האור שנמשך לאחר הצמצום הוא רק קו קצר כו׳. ועוד זאת, דכללות ענין ההתהוות הוא ע״י ספירת המלכות, מלכות דא״ס שלפני הצמצום, וגם בדרגות שלמטה מזה ההתהוות היא מבחי׳ המלכות דוקא. דספירת המלכות בכללותה היא בבחי׳ חסרון האור, דמלכות היא סוף הספירות, ומצד עצמה הרי היא בבחי׳ סיהרא לית לה מגרמה כלום20. ובפרט כפי שהמלכות היא בבחי׳ ראש לעולמות שלמטה הימנה, היינו כשנמשך ממנה סדר ההשתלשלות ובריאת כל העולמות, שאז היא בבחי׳ חסרון האור. וזהו מה שאמרו רז״ל21 בתחילה עלה ברצונו לברוא את העולם במדת הדין, דתחילת ההתהוות היא ע״י הצמצום וההגבלה באוא״ס שיהי׳ בבחי׳ חסרון כביכול. וזהו גם מה שבמארז״ל הנ״ל (במסכת סנהדרין) הוזכר לשון שכינה דוקא, שכינה כו׳ אומרת קלני מראשי כו׳, דשכינה קאי על ספירת המלכות, וכמבואר בתניא22 שנקראת שכינה על שם ששוכנת ומתלבשת בתחתונים, היינו (גם) שבריאת סדר ההשתלשלות היא מספירת המלכות, ולכן יש בה חסרון כביכול כו׳.
והנה עבודת האדם למטה היא להשלים החסרון שבמלכות. וביאור ענין התוספת שמוסיפים בספירת המלכות ע״י העבודה למטה, הנה נתבאר לעיל שההתהוות היא ע״י ספירת המלכות דוקא לפי שהיא בבחי׳ מיעוט האור ועד שסיהרא לית לה מגרמה כלום, וכידוע23 בענין הקו שעצם האור אינו מאיר ורק הארה, ויתר על כן, כמבואר בתניא24, הארה דהארה והארה דהארה דהארה. ואף שעולם על מילואו נברא, הרי זה השלימות דנברא, וגם למעלה דעולם על מילואו נברא קאי על ספירת המלכות, ועד למלכות דא״ס שלפני הצמצום, הרי כל זה הוא אור מצומצם כו׳ כנ״ל. וההוספה שע״י עבודת בני ישראל היא שנמשך בה בחי׳ אור עצמי. וזהו מ״ש25 הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו גו׳, דעל ארץ ושמים מתפשטת בחי׳ הודו בלבד, הארה וכו׳, וע״י עבודת בנ״י וירם קרן לעמו, קרן פירוש עצם הדבר ועצמיותו, והוא ע״י עמו, ע״י עבודת בנ״י בתורה ומצוותי׳, בג׳ העמודים שעליהם העולם עומד וקיים26. וזהו ענין אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, התפילה על החסרון שבראש שלמעלה, היינו החסרון שבספירת המלכות, שע״י תפילתו נמשך תוספות אור בספירת המלכות, ומזה נמשך אח״כ בכל סדר ההשתלשלות, ונמשך מזה גם במילוי כל צרכי האדם (המתפלל) עד לאופן דאתה מחוייב להעשירו.
וע״פ כל הנ״ל יובן ענין מחצית השקל. דהנה שקל הקודש קאי על האוא״ס שלפני הצמצום, דקודש הוא מלה בגרמי׳27 כו׳, ובו הי׳ הצמצום, וכמ״ש לפקודיהם מלשון כי יפקד מושבך28, שהו״ע החסרון והצמצום. וע״ז אומר ונתנו איש כופר נפשו גו׳, דע״י עבודת בנ״י שהם נפש כל העולם כולו, וכמארז״ל29 כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, ובראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית30, הנה עי״ז נשלם החסרון כו׳.
וזהו מה שממשיך זה יתנו כל העובר על הפקודים, ואיתא בירושלמי31 כל דעבר בימא, שקאי על קריעת ים סוף, דבקריעת ים סוף הי׳ גילוי העצמות ואמרו זה א-לי ואנוהו32, ועד״ז הו״ע זה יתנו, גילוי העצמות.
וביאור הענין הוא, דהנה ענין קריעת ים סוף הוא מה שאז נהפך הים ליבשה, היינו ההתאחדות דעלמא דאתגליא (יבשה) עם עלמא דאתכסיא (ים) [כב׳ הדעות שבזה, דעת הזהר33 ודעת האריז״ל34, כמבואר בארוכה בהמשך והחרים35], ועד״ז הוא גם בנפש האדם ובעבודת האדם, דגם בנפש האדם יש ב׳ הבחינות דעלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, היינו הכחות דנפש הבהמית וגם הכחות דנפש האלקית המתלבשים בנפש הבהמית [וכמבואר לעיל שתכלית ירידת הנשמה למטה היא לתקן את הנפש הבהמית, שהוא ע״י התלבשותה בנפש הבהמית], והכחות הנעלמים דנפש האלקית עד לשורש הנשמה, וענין קריעת ים סוף בעבודה הוא החיבור דכחות הגלויים עם הכחות הנעלמים. וזהו מה דאיתא בתוספתא36 שצריך להזכיר קריעת ים סוף בכל יום, כי בכל יום צ״ל העבודה דהתאחדות כחות הגלויים וכחות הנעלמים. וזהו ענין מחצית השקל בעבודת האדם, התאחדות כחות הגלויים וכחות הנעלמים. וזהו מ״ש כי תשא את ראש, דראש הוא הכח הכי נעלה בכחות הגלויים, וצ״ל כי תשא את ראש, להרים ולהגבי׳ את הראש שלא בערך, היינו להעלותו ולקשרו עם הכחות הנעלמים עד לשורש הנשמה. וזהו מ״ש זה יתנו, שהוא דוגמת מ״ש זה א-לי ואנוהו, וכמו שנתבאר לעיל דקאי על גילוי העצמות.
והנה מה שתובעים בפירוש מהאדם היא העבודה בכחות הגלויים דנפש האלקית המלובשים בנפש הבהמית, דזהו ענין מחצית השקל תרומה לה׳. [ויש לומר שגם זה מרומז במ״ש זה יתנו, היינו בענינים שיוכל למשש ולהראות באצבעו]. ועי״ז מגיעים לבחי׳ שקל הקודש עשרים גרה השקל, היינו שהן עשר כחות הגלויים שלו והן עשר כחות הנעלמים שלו הם בשלימות [ולמעלה הן (בכללות) העשר ספירות שמלמטה למעלה והעשר ספירות שמלמעלה למטה]. דע״י37 האתערותא דלתתא נמשך אתערותא דלעילא, ועד לבחי׳ קוב״ה שריא באתר שלים שזהו למעלה מהאתערותא דלעילא שע״י האתערותא דלתתא מצד עצמה, היינו שנותנים לו מלמעלה עד לשורש הנשמה הקשור בעצמות ומהות. וגם ע״ז נאמר זה יתנו, לפי שנמשך ע״י עבודתו (דקוב״ה שריא באתר שלים דוקא), ולכן נחשב כנתינה שלו.
וזהו מ״ש זה יתנו מחצית השקל גו׳ סתם, ואינו מפרט שהם עשר גרה, לפי שקאי על עשר כחות הנעלמים שאין שייך לחלק בהם בין עשר גרה לעשרים גרה. ומזה נמשך בעשרים גרה השקל, היינו שמכחות הנעלמים נמשך לכחות הגלויים עד למעשה בפועל. וזהו מה שממשיך (לאחרי אומרו עשרים גרה השקל) מחצית השקל תרומה לה׳, כי במחצית זו כבר ניכר שהם עשר גרה, היינו שזהו ענין העבודה בפועל בעשר כחות הגלויים שבנפש האלקית המתלבשים בנפש הבהמית.
והנה ענין ההתאחדות דעשר כחות הגלויים ועשר כחות הנעלמים אינו מתואר כאן (בענין מחצית השקל) כיחוד ב׳ דברים שלמים, אלא עשר כחות הגלויים (שע״ז נאמר כי תשא את ראש) נקראים בשם מחצית השקל דוקא, ודוקא כשמתאחדים עם עשר כחות הנעלמים הרי זה נקרא שקל הקודש, היינו שהוא דבר שלם. ויובן זה ע״פ תורת הרב המגיד38 עה״פ39 עשה לך שתי חצוצרות שתי חצאי צורות, שהקב״ה וכנסת ישראל הם כשתי חצאי צורות כו׳. וזהו גם מה שאמרו40 עה״פ41 פתחי לי גו׳ תמתי, תמתי תאומתי לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני. אך החידוש בתורת הרב המגיד הוא שאינם כב׳ דברים שלמים המתאחדים, אלא הם שתי חצאי צורות, היינו שכל אחד לבדו נקרא בשם חצי צורה. וכמבואר בהדרושים42 שזהו גם ענין הכריתות ברית דמשה (שהוא ספר הברית שבפרשתנו (פרשת משפטים43)), דענין44 כריתת ברית הוא שכורתים דבר אחד על שני חצאין להורות שחצי אחד אינו ענין, וכמו״כ הוא כריתת ברית בין שני אנשים, היינו שכשם שאינו שוכח על עצמו כך לא ישכח על חבירו, והיינו שכל אחד הוא כמו חצי דבר, ודוקא שניהם יחדיו הם דבר שלם. ובעבודה הוא שמרגיש שגם עשר כחות הגלויים שלו כשלעצמם וגם עשר כחות הנעלמים שלו כשלעצמם אינם דבר שלם, דאפילו עשר כחות הנעלמים שאי אפשר לחלקם ולקוראם עשר גרה, מ״מ נקראים בשם מחצית. וע״י שמוסר ונותן את עשר כחות הגלויים שלו (זה יתנו), הרי הם מתאחדים עם הכחות הנעלמים ונהי׳ שקל קודש שלם. וזהו גם מ״ש כופר נפשו גו׳ לכפר על נפשותיכם גו׳, כי ע״י שממשיך שורש נשמתו הרי הוא ממלא ענין החסרון שבעשר כחותיו הגלויים (מה שנקרא מחצית), וכנ״ל דזה יתנו הוא ע״ד מש״נ בקריעת ים סוף זה א-לי ואנוהו.
והנה כתיב45 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, דכשם שביציאת מצרים הי׳ הגילוי דקריעת ים סוף, עד״ז יהי׳ לעתיד לבוא, ע״י ההקדמה בהעבודה דמצות מחצית השקל שהיא בדוגמת קריעת ים סוף כנ״ל, וכמ״ש46 הפך ים ליבשה (לשון עבר) בנהר יעברו ברגל (לשון עתיד). דע״י האתערותא דלתתא בהרמת הראש ויחוד הכחות הגלויים עם שורש הנשמה, נמשך דוגמתו גם בעולם, היינו שנמשך משורש נשמת כל העולם עד לעצמותו ומהותו ית׳, שזהו ענין השלימות דלעתיד לבוא, בחי׳ אתה מחוייב להעשירו. ואז יהי׳ העולם על מילואו באופן נעלה יותר ממה שהי׳ בעת בריאת העולם, וכמ״ש47 ואלה תולדות פרץ מלא, וממשיך הכתוב וישי הוליד את דוד הוא מלכא משיחא, דסעודת מוצאי שבת היא סעודתא דדוד מלכא משיחא48, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו ושם נעשה לפניך כמצות רצונך49, כולל מצות מחצית השקל, והקרבת כל קרבנות הציבור, בבית המקדש, שיבנה במהרה בימינו ממש.
__________
1) תשא ל, יב-יג.
2) רד״ה זה תרנ״ח (סה״מ תרנ״ח ע׳ קמו). העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתצג). ועוד. וראה אוה״ח עה״פ.
3) ראה המשך תער״ב שם. ובכ״מ.
4) מגילה כט, ב. ירושלמי שקלים פ״א ה״א. פרש״י תשא ל, טו. טז.
5) ראה לקו״ש ח״ו ע׳ 153. וש״נ.
6) תנחומא פקודי יא. פרש״י תשא לג, יא. עקב ט, יח. תוד״ה כדי – ב״ק פב, א. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 570 הערה 10.
7) שם.
8) ראה רמב״ם סוף הל׳ איסורי מזבח.
9) ראה אוה״ת תשא ע׳ א׳תתכז. ובכ״מ.
10) או״ת קח, סע״ג (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן תנ).
11) אוה״ת שם ע׳ א׳תתלד. המשך תער״ב שם (ע׳ תתקא).
12) ברכות ל, ב (במשנה).
13) מו, א (במשנה). וראה אוה״ת שם.
14) זח״ג קפז, א. וראה תניא פל״ה. אוה״ת שם ע׳ א׳תתלג. המשך תער״ב שם (ס״ע תתק).
15) ראה שרש מצות התפלה בתחלתו (סהמ״צ להצ״צ קטו, א).
16) תניא פל״ז (מח, ב).
17) פ׳ ראה טו, ח. כתובות סז, ריש ע״ב. פרש״י עה״פ. וראה המשך תער״ב ח״א פקנ״ז (ע׳ שט) ואילך.
18) ב״ר פי״ד, ז. פי״ג, ג.
19) בראשית ב, ד.
20) זח״א רמט, ב. ובכ״מ.
21) ב״ר פי״ב, טו. פסיקתא רבתי פ׳ בחודש השביעי. פרש״י ר״פ בראשית. ובכ״מ.
22) פמ״א (נז, ב).
23) ראה אגה״ק ס״כ (קלא, ב). ובכ״מ.
24) אגה״ק שם.
25) תהלים קמח, יג-יד.
26) אבות פ״א מ״ב. מי״ח.
27) זח״ג צד, ב.
28) שמואל-א כ, יח.
29) סנהדרין לז, סע״א (במשנה).
30) בראשית א, א. תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), רש״י ורמב״ן עה״פ. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
31) שקלים פ״א סה״ג. הובא ונת׳ באוה״ת תשא ע׳ א׳תתלא. סד״ה זה יתנו העת״ר (המשך תער״ב שם ע׳ תתעד). וראה גם סד״ה זה יתנו תשכ״א (לעיל ע׳ עא). וש״נ.
32) בשלח טו, ב.
33) ח״ב מח, ב.
34) ראה פע״ח שער (כא) חג המצות פ״ח. שער הכוונות ענין ספירת העומד דרוש יב.
35) תרל״א – בתחלתו.
36) רפ״ב דברכות. וראה שו״ע אדה״ז או״ח סס״ו סי״ב. תו״א בשלח סב, ב.
37) בכ״ז – ראה לקו״ת שה״ש כב, ב ואילך.
38) או״ת מה, ד ואילך (סימן קלד). הובא ונת׳ באוה״ת תשא ע׳ א׳תתמח. בהעלותך ע׳ שסט-ע. לתהלים (יהל אור) ס״ע שנז ואילך. ובארוכה – המשך תער״ב ח״ב פרק שפד (ע׳ תשצ) ואילך. פרק תה (ע׳ תתלב) ואילך.
39) בהעלותך י, ב.
40) שהש״ר פ״ה, ב (ב). הובא באוה״ת תשא שם.
41) שה״ש ה, ב.
42) אוה״ת תשא שם.
43) כד, ח.
44) ראה סה״מ פר״ת ע׳ דש. ובכ״מ.
45) מיכה ז, טו.
46) תהלים סו, ו.
47) רות ד, יח; כב.
48) סידור האריז״ל כוונת הבדלה ומו״ש. פע״ח שער (יח) השבת ספכ״ד. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 489 הערה ד״ה מוצאי שבת-קודש.
49) נוסח תפלת מוסף. ראה תו״א ויחי מו, ד ואילך. תו״ח ס״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד.
[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' קמ ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״ט ע׳ קג ואילך.