בס״ד. ש״פ שמיני, כ״ד ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשל״ה
הנחה בלתי מוגה
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל1, וידוע הדיוקים בזה במאמרי רבותינו נשיאינו עד למאמרי כ״ק מו״ח אדמו״ר2, הרי כבר נאמר תחילה שבעת ימים ימלא את ידכם3, ומה צריך להשמיענו שהיום שלאחרי שבעת הימים הוא היום השמיני. וגם אינו מובן, הרי מילואים הוא (גם) מלשון שלימות, ומהא ששבעת הימים (שלפני היום השמיני) נקראים שבעת ימי המילואים, מוכח מזה ששבעת הימים עצמם הם מלאים ויש בהם השלימות, ולכאורה, מכיון שצריך אח״כ גם ליום השמיני שימלא וישלים אותם, א״כ איך אפשר לומר שז׳ הימים עצמם הם שלימות. וגם צריך להבין מ״ש ויהי ביום השמיני קרא משה וגו׳, דלכאורה הוה לי׳ לומר ויאמר משה או וידבר משה (כלשון הרגיל בכמה מקומות), ומדוע אומר קרא משה. ומובא על זה4 מ״ש בכלי יקר5 שהכוונה במ״ש ויהי ביום השמיני (מה שהכתוב קורא יום זה בשם יום השמיני, אף שימי המילואים הם רק ז׳ ימים, ויום זה אינו מימי המילואים) היא לבאר מעלת יום זה, מה שביום זה דוקא הי׳ השראת השכינה. וע״ז אומר הכתוב שמעלתו של יום זה היא מה שהוא יום השמיני, דמספר שמיני הוא מספר מקודש, וע״ד מאמר רז״ל6 שכל קילוסו של משה הי׳ באז, וכמבואר שם בארוכה. ועפ״ז נמצא לכאורה, שזה מה שיום זה נקרא יום השמיני הוא לא מצד זה שגם יום זה הוא מימי המילואים, כי אם לפי שביום זה היתה המעלה דשמיני שהוא מספר מקודש כנ״ל. אמנם בפרש״י עה״פ איתא, ויהי ביום השמיני – שמיני למילואים. וצריך להבין (כהקושיא דלעיל), הרי ימי המילואים הם רק ז׳ ימים. וממשיך רש״י בפירושו, שיום השמיני למילואים הוא ר״ח ניסן כו׳ שנטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם. וצריך להבין, מהי השייכות דשמיני למילואים להענין דעשר עטרות (דהן אמת דמ״ש רש״י ונטל עשר עטרות הוא מצד שכן הי׳ המציאות כדאיתא בסדר עולם, אבל הרי זה גופא (מה שכן הי׳ המציאות) הוא מצד השייכות של שני ענינים אלו. וצריך להבין מהי השייכות דשמיני למילואים להענין דעשר עטרות). ומבואר בזה בהדרושים7, דכמו שמספר שמיני הוא מספר מקודש כך גם מספר עשר הוא מספר מקודש. והמספר דעשר הוא בחינה נעלית יותר מהמספר דשמיני (כדלקמן). וזהו מה שיום השמיני נטל עשר עטרות, שביום השמיני זה הי׳ לא רק המעלה דמספר שמיני אלא גם המספר דעשר. ומה שרש״י מדייק נטל עשר עטרות הוא להורות שביום שמיני זה הי׳ לא רק הענין דעשר סתם כי אם שהי׳ בו גם הענין דעשר עטרות, ענין הכתר (עטרה). וכמבואר בהדרושים, ששמיני מורה על ספירת הבינה שהיא ספירה הח׳ מלמטה למעלה, והא מה שיום השמיני נטל עשר הו״ע מה שבבינה יש התכללות כל הג׳ ראשונות (שהג׳ ראשונות עם ז׳ המדות הם במספר עשר), ומה שרש״י מדייק עשר עטרות (ענין הכתר) הכוונה בזה היא לעצם הג׳ ראשונות (שהוא למעלה מהבחינה דג׳ ראשונות כמו שמתגלים בבינה). וזהו מה שיום זה נטל עשר עטרות, שביום זה הי׳ לא רק הבחינה דבינה וכמו שכוללת הג׳ ראשונות, כי אם שהי׳ אז גם עצם הג׳ ראשונות, בחי׳ עשר עטרות.
ויובן זה ע״פ מה שנת״ל8 בפירוש הכתוב9 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שהכוונה בזה היא (לא רק שהנפלאות דלעתיד לבוא יהיו בדומה לימי צאתך מארץ מצרים, כי אם) שימי צאתך מארץ מצרים הוא הסיבה לאראנו נפלאות. וכמו״כ הוא גם בהענין דקריעת ים סוף, שהענין דקריעת ים סוף שהי׳ ביציאת מצרים הוא הסיבה לבקיעת הנהר דלעתיד לבוא. ומ״ש אראנו נפלאות לשון רבים קאי על ב׳ סוגי הנפלאות שיהיו לעתיד לבוא, בהזמן דימות המשיח ובהזמן דעולם הבא. ומכיון שכוונת הכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות היא (כנ״ל) שימי צאתך מארץ מצרים הוא הסיבה לאראנו נפלאות, הרי מובן (מזה שאומר נפלאות לשון רבים) שיציאת מצרים היא הסיבה לב׳ סוגי הנפלאות, לא רק להנפלאות שיהיו בימות המשיח אלא גם להנפלאות שיהיו בעולם הבא. וזהו גם מ״ש10 הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, הפך ים ליבשה קאי על קריעת ים סוף שהי׳ ביציאת מצרים, בנהר יעברו ברגל ושם נשמחה בו קאי על ב׳ הבחינות דימות המשיח ועולם הבא, וכמבואר בארוכה בד״ה תפול עליהם אימתה ופחד הגדול11 [שדרוש זה הוא דרוש הראשון שבו מבואר הענין דיש אין ויש, היינו שהתהוות יש מיש (כאשר יש המשפיע ויש המקבל הם באין ערוך זה לזה) אי אפשר להיות כי אם ע״י אין באמצע, ושבהאין גופא ישנם ב׳ דרגות, אין של יש האמיתי ואין של יש הנברא. וכמבואר שם כמה משלים על זה, המשל דתהום והמשל דכח הצומח ועוד. וכמבואר שם באריכות ביאור מתוק על זה. ודרוש זה נקרא בכמה דרושים בשם תפול עליהם אימתה ופחד הגדול, שהכוונה בזה (שנקרא בשם הגדול) בפשטות היא לפי שהוא דרוש ארוך ויש בו כו״כ סעיפים וכו״כ ענינים וכו׳], שבנהר יעברו ברגל קאי על ימות המשיח ושם נשמחה בו קאי על עולם הבא. וזהו הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, שהפך ים ליבשה (קריעת ים סוף שהי׳ ביציאת מצרים) הוא הסיבה לשני הענינים דבנהר יעברו ברגל (ימות המשיח) ושם נשמחה בו (עולם הבא), וכנ״ל בפירוש הכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שימי צאתך מארץ מצרים הוא הסיבה לב׳ הסוגים דנפלאות.
והנה שני סוגים אלו שבנפלאות, ימות המשיח ועולם הבא, הם שייכים גם להענין דביום השמיני נטל עשר עטרות, שהרי אמרו רז״ל12 (כמובא בכלי יקר שם ובהדרושים עה״פ ויהי ביום השמיני7) שהכינור של ימות המשיח יהי׳ של שמונה נימין והכינור דעולם הבא של עשר נימין, וא״כ מובן, שהענין דיום השמיני הוא דוגמת בנהר יעברו ברגל דימות המשיח, והענין דעשר עטרות הוא דוגמת שם נשמחה בו דעולם הבא, ואשר הסיבה לשני ענינים אלו היא הענין דימי צאתך מארץ מצרים. וע״פ הידוע13 בהענין דסיבה ומסובב, אשר בהסיבה יש ענין חזק יותר מאשר בהמסובב, מובן מזה שיש מעלה בימי צאתך מארץ מצרים שאינה בהנפלאות שיהיו לעתיד לבוא (לא רק בימות המשיח אלא גם בעולם הבא), שמצד מעלה זו שביציאת מצרים לכן הענין דיציאת מצרים דוקא הוא הסיבה לאראנו נפלאות. וצריך להבין מהי המעלה שביציאת מצרים דוקא.
והנה ההפרש שבין הגילויים דימות המשיח להגילויים דעולם הבא מבואר בד״ה תפול עליהם אימתה ופחד הגדול, שהגילויים דימות המשיח הם מה שנמשכים ע״י עבודת הבירורים. ומכיון אשר במדה שאדם מודד בה מודדין לו14 (אלא שבמדה זו גופא מה שנותנים מלמעלה הוא כמה פעמים ככה), לכן גם הגילויים הנמשכים מלמעלה ע״י עבודת הבירורים הם בערך הבירורים. ומטעם זה, הגילויים דימות המשיח הם נתפסים בהבנה והשגה, ויהי׳ בהם כו״כ עליות, וכמארז״ל15 צדיקים אין להם מנוחה כו׳ שנאמר16 ילכו מחיל אל חיל. אמנם הגילויים דעולם הבא הו״ע גילוי תענוג העצמי, דזהו מה שעל בחינה זו נאמר שם נשמחה בו, בו בעצמותו, וגילוי זה אי אפשר להמשיך ע״י עבודת הבירורים שמצד התחתון, כי העבודה שמצד התחתון אינה מגיעה לשם, כי אם שגילוי זה יומשך מעצמו (והוא שלאחרי העליות דבנהר יעברו ברגל יהי׳ ממילא הגילוי דשם נשמחה בו). ובגילוי בחינה זו אין שייך כל הענין דרצוא ושוב וענין העליות דילכו מחיל אל חיל (כי ענין זה שייך דוקא בבחינה השייכת לעבודת האדם), דזהו מה שעולם הבא הוא יום שכולו שבת ומנוחה, שהוא למעלה מענין העליות.
וזהו מה ששני הענינים דשמיני למילואים ועשר עטרות הם (כנ״ל) דוגמת ימות המשיח ועולם הבא, דהנה ידוע שהמעלה דמספר שמיני היא מה ששומר את שבעת ימי ההיקף17, דשבעת ימי ההיקף קאי על ז׳ המדות, ושמיני קאי על בינה שהיא למעלה מהמדות. והנה בשבעת ימי ההיקף נכלל גם בחי׳ התענוג, וכמובן מזה שגם יום השבת שהו״ע התענוג [דיום השביעי של ז׳ ימי השבוע הוא בחי׳ המלכות, ובמלכות הוא עיקר גילוי התענוג] נכלל בז׳ ימי ההיקף, וכמארז״ל18 באת שבת באת מנוחה. והתענוג דשבת, מה שבשבת כל מלאכתך עשוי׳19, פועל בכל ז׳ המדות, דזהו מה שמשבת מיני׳ מתברכין כולהו יומין20. אמנם התענוג דשבת, מכיון שהוא נכלל בז׳ ימי ההיקף, הוא התענוג שבמדות, וזהו המעלה דיום השמיני, דיום השמיני הוא בחי׳ בינה והתענוג שבבינה שלמעלה מהתענוג דמדות. והתענוג דבינה פועל עילוי גם בהמדות, דזהו מה ששמיני שומר את ימי ההיקף, היינו שהתענוג דבינה פועל עילוי גם בהמדות שהם ימי ההיקף. אך אעפ״כ, מזה גופא ששמיני שומר את ההיקף, מובן מזה, שגם הבחינה דשמיני יש לה שייכות להמדות, שלכן היא שומרת אותם. כי גם הבינה, עם היותה למעלה מהמדות, מ״מ הרי כל ענין הבינה הוא מה שמשיג ותופס, היינו שהוא בגדר תפיסא כו׳, ומזה מובן גם בנוגע להתענוג שבבינה21, מה שהתגלות עתיק הוא בבינה22, שהיא ג״כ בגדר תפיסא כו׳, מכיון שתענוג זה הוא בבחי׳ התלבשות בבינה וכל הענין דגילוי עתיק בבינה הוא מצד המרחב דבינה. ומכיון שבינה ובחי׳ עתיק שבה היא בגדר תפיסא, לכן יש לה שייכות לענין המדות. דזהו מה שבינה נקראת עלמא דחירו23, שענין החירות נופל דוקא כאשר שייך הענין דשעבוד, שאז דוקא (כאשר שייך ענין השעבוד) שייך לומר הענין דחירות. וזהו המעלה דעשר עטרות על הבחינה דשמיני, שהענין דשמיני (גם כמו ששמיני כולל כל הג׳ ראשונות) הו״ע התענוג כמו שהוא בהתלבשות ושייך לבחי׳ המדות כנ״ל, משא״כ הענין דעשר עטרות הוא גילוי בחי׳ התענוג שלמעלה מהתלבשות, שלכן נקרא עשר עטרות לפי שגם הבחינות דעטרות (המקיף דכתר שלמעלה מהתלבשות) הם בגילוי. וזהו מה ששני ענינים אלו (שמיני ועשר עטרות) הם דוגמת ימות המשיח ועולם הבא, כי הענין דשמיני שקאי על בינה וגילוי התענוג שבה השייך למדות הוא דוגמת הגילוי דימות המשיח השייך לעבודת הבירורים, והענין דעשר עטרות שקאי על גילוי עצם התענוג הוא דוגמת הגילוי דעולם הבא שאז יתגלה בחי׳ תענוג העצמי שלמעלה מענין הבירורים.
אך עפ״ז צריך להבין מ״ש רש״י ונטל עשר עטרות, דלכאורה, מכיון שהמעלה דעשר עטרות היא גילוי בחי׳ המקיף דכתר שלמעלה מהתלבשות, הוה לי׳ לומר מוכתר בעשר עטרות, ומהו הלשון נטל. וגם, ע״פ מה שנת״ל בגודל העילוי דעולם הבא (שלמעלה גם מימות המשיח), תתחזק יותר הקושיא דלעיל מהי המעלה שביציאת מצרים דוקא, שמצד מעלה זו הענין דיציאת מצרים הוא הסיבה לא רק להגילוי דימות המשיח אלא גם להגילוי דעולם הבא.
והענין הוא, דהנה ידוע המבואר בתו״א24, שקריעת ים סוף, שאז הי׳ השלימות דיציאת מצרים, היתה הכנה למתן תורה. והענין הוא, דהנה החידוש דמתן תורה הוא שאז הי׳ ביטול הגזירה כו׳ עליונים ירדו לתחתונים ותחתונים יעלו לעליונים25. והכוונה בעליונים ירדו לתחתונים היא (לא רק ירדו סתם, כי אם) שהעליונים יהיו במצב של תחתונים. דכמו שתחתונים יעלו לעליונים הרי הפירוש בזה הוא שהתחתונים יתעלו ויהיו במצב ודרגת העליונים, עד״ז הוא גם הפירוש בעליונים ירדו לתחתונים, שהעליונים יהיו במצב של תחתונים. וחידוש זה שבמתן תורה הי׳ ע״י ההקדמה דקריעת ים סוף, שאז נעשה החיבור דים ויבשה בב׳ אופנים, מה שים נעשה יבשה ויבשה נעשה ים, והו״ע המשכת אצילות לבי״ע והעלאת בי״ע באצילות (כידוע ב׳ השיטות בזה26), וענין זה הי׳ לא רק בהדרגות דאצילות ובי״ע אלא גם בהבחינות דים ויבשה כמו שהם בדרגות הכי נעלות, וכלשון המכילתא27 נבקעו כל המימות שבעולם, והוא מה שהי׳ בקיעת הפרסא והמחיצה שבין ים ויבשה בכל הבחינות דים ויבשה, ונעשה החיבור של ים ויבשה (בכל הדרגות) בב׳ האופנים דלעיל (המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה), הנה זה הי׳ הכנה לביטול הגזירה (והמחיצה) דעליונים ותחתונים שהי׳ במתן תורה, וגם אז הי׳ החיבור בב׳ אופנים, תחתונים יעלו לעליונים ועליונים ירדו לתחתונים, שהכוונה בעליונים ירדו לתחתונים היא כנ״ל אשר מקומם של העליונים הוא למטה. והו״ע דירה בתחתונים, אשר דירתו של העליון היא בתחתונים, ומכיון שכתפארת אדם לשבת בית28, שתפארת האדם (שאדם קאי גם על אדם העליון, וגם למעלה יותר, שהרי הדירה היא לעצמותו) היא בהבית שלו דוקא, הרי נמצא שמקומם של העליונים הוא למטה.
והנה כמו שגלות מצרים ויציאת מצרים (שהשלימות דיציאת מצרים הי׳ בשעת קריעת ים סוף) הם הקדמה למתן תורה, שאז נתגלה גליא דתורה, עד״ז גלות האחרון והיציאה מהגלות (שגמר היציאה מהגלות תהי׳ כאשר בנהר יעברו ברגל) הם הקדמה לגילוי תורתו של משיח. והנה אף שבמתן תורה נתגלה רק גליא דתורה, הרי ידוע29 שמתן תורה לא יהי׳ עוד פעם, כי במתן תורה ניתן הכל (איז אָפּגעגעבן געוואָרן אַלץ), גם תורתו של משיח. וכמו שהוא בהענין דמתן תורה, עד״ז הוא גם בהענין דקריעת ים סוף, שבהענין דהפך ים ליבשה (הכנה למתן תורה) יש (בהעלם) גם הענין דבנהר יעברו ברגל (הכנה לתורתו של משיח). ועד שכל הגילויים דלעתיד לבוא יומשכו ע״י מעשינו ועבודתינו בתורה ומצוות שניתנו במתן תורה, אשר רובם ככולם של המצוות הם מלובשים בדברים גשמיים, ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי, ועד שגם המצוות דחובת הלבבות צריכות להיות באופן כזה שיורגשו בבשר לב הגשמי30 עד שיהי׳ שינוי בו (בכיווץ או בהתפשטות) ע״י המצוות, ועד״ז הוא גם בנוגע המצוות שבידיעה, שהם פועלים שינוי במוח הגשמי (בענין הקמטים31, ומה שנעשה בו הגדלה), הנה עי״ז דוקא יהיו כל הגילויים דלעתיד לבוא, ולא רק הגילוי דימות המשיח אלא גם הגילוי דעולם הבא. ומזה גופא שהעבודה דעכשיו היא הסיבה להגילויים דלעתיד, הנה מזה גופא מובן, שיש מעלה בהעבודה דעכשיו על הגילויים דלעתיד, גם על הגילויים דעולם הבא (שלמעלה מהגילויים דימות המשיח), וכמארז״ל32 יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, והביאור בזה33, כי הגילויים דלעתיד לבוא הם התענוג והנחת רוח של הנברא, והגם שגם בעולם הבא יהי׳ שם נשמחה בו, בו בעצמותו, הרי גם השמחה בו בעצמותו היא השמחה והנחת רוח של הנברא, משא״כ העבודה דתורה ומצוות בגשמיות דעכשיו היא נחת רוח ותענוג הבורא, מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים34, וכנ״ל בפירוש העליונים ירדו לתחתונים שמקומו ודירתו של העליונים הוא למטה דוקא.
וזהו ויהי ביום השמיני קרא משה גו׳, שבעת ימי המילואים הוא השלימות דמדות, ויום השמיני למילואים הוא הגילוי דבחי׳ בינה וגילוי עתיק שבבינה, אבל הוא רק ענין המוחין השייך למדות (וע״ד הידוע בענין ספירת העומר, המשכת המוחין למדות35), ומה שיום השמיני נטל עשר עטרות הוא גילוי תענוג העצמי. ומה שאומר נטל עשר עטרות (ולא מוכתר בעשר עטרות) הוא להורות שהגילוי דעשר עטרות ביום השמיני הוא לא באופן שהבחינה דשמיני יוצא ממציאותו (ווערט אויס מציאות), כי אם אשר כמו שהוא נשאר במציאותו הוא נוטל גם העשר עטרות, היינו שהגילוי דעשר עטרות בהבחינה דיום השמיני הוא בפנימיות. והוא ע״ד שנת״ל בהמעלה דתשובה ומעשים טובים שבעולם הזה דוקא, אשר דוקא ע״י העבודה בתורה ומצוות עכשיו, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, שישנם כמה מניעות ועיכובים כו׳ ומ״מ עומדים בניסיון, וכידוע36 בענין והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה37 שגם משה נתבטל מהעבודה שבדרא דעקבתא דמשיחא (ומכיון שמשה מדת אמת ראה38, הרי מובן שזה מה שמשה הי׳ עניו לגבי העבודה שבדור זה הוא לפי שהאמת הוא כן), שאז העבודה היא באופן שאל יבוש מפני המלעיגים39, הן מן המלעיגים שבחוץ והן מן המלעיגים שבפנים, א-ל זר אשר בקרבך40, והוא הישות ומציאות שלו המפתה אותו כו׳ כי הוא מפחד שזה יגע במציאותו (ווייל ער האָט מורא אַז עס וועט אָנרירן זיין מציאות) כו׳, הנה כאשר האדם עומד נגד כל המניעות כו׳ ועובד עבודתו במעשה בפועל ממש עכ״פ, אשר המעשה הוא העיקר41, הנה עי״ז נמשכים כל הגילויים, ב׳ הסוגים דנפלאות לשון רבים כמבואר בהמאמר ד״ה תפול עליהם אימתה ופחד הגדול, אשר נופל פחד גדול על כל המונעים ומעכבים כו׳ והוא עובד עבודתו בשמחה, ועי״ז באים לא רק להגילוי דבנהר יעברו ברגל אלא גם להגילוי דשם נשמחה בו, בו בעצמותו42.
__________
1) ריש פרשתנו (שמיני ט, א). – מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו (ד״ה כימי צאתך – סה״מ פסח ח״ב ע׳ ריז ואילך). לכמה ענינים שבהמאמר, ראה גם מאמר שלאח״ז – ד״ה ובראשי חדשיכם (בסה״מ ראש חודש).
2) ראה רד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רסט). תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 188). תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 167).
3) צו ח, לג.
4) בד״ה זה שבהערה 2. אוה״ת פרשתנו ע׳ כה. ועוד.
5) פרשתנו עה״פ.
6) שמו״ר פכ״ג, ג.
7) ראה דרושים שבהערה 4.
8) בד״ה כימי צאתך שבהערה 1.
9) מיכה ז, טו.
10) תהלים סו, ו.
11) תו״ח בשלח רסד, א ואילך. וראה גם ד״ה הנ״ל במאמרי אדהאמ״צ דרושים לפסח (ויקרא ח״א ע׳ רג ואילך).
12) עירובין יג, ב.
13) ראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פט״ו (ע׳ יד) ופכ״א (ע׳ יט-כ).
14) סוטה ח, ב (במשנה). מגילה יב, ב.
15) ברכות ומו״ק בסופן (ע״פ הגירסא שהובאה בשל״ה יז, א. ובכ״מ).
16) תהלים פד, ח.
17) תשובת הרשב״א ח״א סימן ט. הובא בדרושים שבהערה 4.
18) פרש״י בראשית ב, ב. פרש״י מגילה ט, א (ד״ה וכל). וראה ב״ר פ״י, ט.
19) שו״ע אדה״ז או״ח סש״ו סכ״א.
20) זהר ח״ב סג, ב. פח, א.
21) בזכרון אחדים: והוא מה שבינה כוללת כל הג׳ ראשונות.
22) ראה זח״ג קעח, ב. תו״א ר״פ לך לך (יא, סע״ב ואילך). תו״ח שם פא, ב ואילך. לקו״ת ר״ה נז, א. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ה (ע׳ קיב). ובכ״מ.
23) ראה לקו״ת אמור לו, ג. סידור (עם דא״ח) כוונת המקוה (קנח, ב). שער הסוכות (רנט, ג). מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ סז. וש״נ.
24) בשלח סג, א.
25) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
26) ראה ד״ה תפול עליהם שבהערה 11 (תו״ח שם רפא, א. מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ ריב). סידור (עם דא״ח) שער חג המצות רפט, ד ואילך. ועוד. סד״ה כימי צאתך שבהערה 1 (סה״מ פסח שם ע׳ רכג). וש״נ.
27) בשלח יד, כא. הובא בפרש״י עה״פ.
28) ישעי׳ מד, ג.
29) סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קיג. עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.
30) ראה סה״מ קונטרסים ח״א רסז, ב. ח״ב רצ, ב ואילך. תרצ״ז ע׳ 215. שם ע׳ 282 (תש״י ע׳ 224). ה׳ש״ת ס״ע 112 ואילך. תש״ד ע׳ 214.
31) ראה סה״מ קונטרסים ח״א צז, א. תרצ״ז ע׳ 254. תש״ד ע׳ 243.
32) אבות פ״ד מי״ז.
33) ראה המשך וככה הנ״ל פי״ג (ע׳ יב). פט״ו (ע׳ יד).
34) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
35) מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ נה. ועם הגהות – אוה״ת אמור (כרך ב) ע׳ תקפד. סה״מ תרצ״ו ע׳ 63. וש״נ.
36) ראה תו״א שמות נב, ב. תו״ח שמות סד, ב. סה״מ עטר״ת ע׳ תסד. תרפ״ה ע׳ קיב. תרפ״ט ס״ע 215-6 (קונטרסים ח״א נג, ב). תרצ״ז ס״ע 298-9 (תש״י ע׳ 237). תרח״ץ ע׳ קע. סד״ה והאיש משה תרח״ץ (קה״ת, תשנ״ג). סה״מ תש״ב ע׳ 13.
37) בהעלותך יב, ג.
38) סנהדרין קיא, א.
39) ראה טושו״ע ודאדה״ז או״ח בתחלתו.
40) ראה שבת קה, ב.
41) אבות פ״א מי״ז.
42) ראה תו״א בשלח סד, סע״ב. שער האמונה ספנ״ו. ועוד.
[סה"מ ויקרא ע' קטו ואילך]
כעין שיחה. מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״ה ע׳ 361 ואילך.