בס״ד. ש״פ חוקת-בלק, י״ב תמוז ה׳תשי״ט
הנחה בלתי מוגה
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל הוי׳ אלקיו עמו גו׳1, והיינו דזה מ״ש ה׳ אלקיו עמו גו׳ הוא נתינת טעם על מ״ש קודם לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, והוא לפי שהוי׳ אלקיו עמו וגו׳. והנה רש״י פירש2 דזה מ״ש ה׳ אלקיו עמו הוא ענין נוסף, והיינו שאומר כאן ג׳ ענינים, א׳ לא הביט און ביעקב, שמצד אהבת הקב״ה לישראל לא הביט בהם און, והיינו דגם כשיש בהם און אינו מביט אל האון מצד האהבה, וכן מצד האהבה לא רואה עמל בישראל גם כשיש בהם העמל כו׳, וענין הג׳ הוא דגם כאשר מצד מצבם הם מכעיסין כו׳, מ״מ מצד האהבה הנה הוי׳ אלקיו עמו. אמנם הפירוש הפשוט3 הוא, דזה מ״ש לא הביט ולא ראה הוא שבאמת אין בהם און ועמל, והטעם לזה הוא לפי שהוי׳ אלקיו עמו גו׳, דמשום זה אין בהם און ועמל. וצריך להבין מהו ענין הוי׳ אלקיו עמו, שמצד זה לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. וגם צריך להבין ההפרש בין יעקב לישראל, דביעקב כתיב הביט ואון ובישראל כתיב ראה ועמל.
והנה ידוע בענין יעקב וישראל דשם ישראל הוא שם נוסף, והיינו שעצם היסוד והשרש הוא יעקב, ושם ישראל הוא שם המעלה, אבל היסוד והשרש הוא בחי׳ יעקב, וכמ״ש4 ליעקב אשר פדה את אברהם, ואיתא במדרש5 דכאשר אברהם אבינו נידון לשריפה גבי נמרוד כו׳, הנה בזכותו של יעקב, והם כל בנ״י יוצאי חלציו של אברהם אבינו שנקראים בשם יעקב, בזכותם נפדה אברהם מהשריפה, משל לאדם שנידון למיתה כו׳ הרי בתו תנשא למלך ולכן ניצול. ומובן מזה דפדיית אברהם מהשריפה בגשמיות, וכן הוא גם למעלה דאברהם הוא כללות הגילויים דהשתלשלות וגם הגילויים דלמעלה מסדר השתלשלות, הכל בזכותו של יעקב דוקא. וביאור ענין מעלת יעקב, מבאר בהמדרש שם ע״פ משל כו׳ בתו תנשא למלך, וידוע6 שבתו קאי על בחי׳ מלכות והוא בחי׳ שכינה, מלך הוא בחי׳ ז״א והוא בחי׳ קוב״ה, וענין בתו תנשא למלך הו״ע יחוד קוב״ה ושכינתי׳, אשר יחוד זה נעשה ע״י כל ישראל המקיימים תורה ומצוות, דלכן קודם כל מצוה אומרים לשם יחוד קוב״ה ושכינתי׳7. וזהו ליעקב אשר פדה את אברהם, אשר בזכות המצוות והיחוד שנעשה ע״י בחי׳ יעקב, בזכות זה נפדה אברהם, והוא המשכת כל הגילויים דהשתלשלות, וגם מה שלמעלה מסדר השתלשלות. דמובן מזה אשר בחי׳ יעקב מגיע למעלה יותר מבחי׳ אברהם, דלכן הוא פודה וממשיך את הגילויים דבחי׳ אברהם, והוא מה שבחי׳ יעקב מגיע בבחי׳ הוי׳ אלקיו עמו ותרועת מלך בו8, וכל זה אינו בהשם דישראל כי אם בהשם דיעקב דוקא.
והענין הוא, דהנה שכינה הוא בחי׳ המלכות, שרש ומקור כל העולמות, וכמ״ש9 מלכותך מלכות כל עולמים, ולכן נקראת בשם שכינה לפי שהיא שוכנת ומתלבשת בתחתונים כידוע10. והנה מזה שהמלכות היא בהתלבשות, מובן מזה ב׳ ענינים. א׳ אשר אור זה הוא בגדר התלבשות, דהנה לפעמים כתיב11 כי הוא צוה ונבראו, ונבראו בדרך ממילא12, ולפעמים כתיב13 בראשית ברא אלקים, ברא בדרך התלבשות14. והיינו15 דישנו אור שלמעלה מגדר התלבשות, והוא בחי׳ ז״א, וההתהוות מאור זה הוא בדרך ממילא, אמנם בחי׳ המלכות, והוא בחי׳ שם אלקים, הוא אור שבערך העולמות, ולכן הוא בגדר התלבשות. וענין הב׳ הוא שהעולמות המתהוים מבחי׳ המלכות הם בדרך אין ערוך, דכאשר ההתהוות הוא בדרך ממילא, והוא ההתהוות שמבחי׳ ז״א, הנה ההתהוות היא בערך והוא כעין ענין עילה ועלול, שהתהוות העלול מהעילה היא בדרך ממילא והוא לפי שהעלול הוא בערך העילה. וכמו במוחין ומדות, דלהיות שהמדות הם בערך המוחין הם מתהוים בדרך ממילא, דכאשר מתבונן בהשגה אלקית הנה במילא הוא מתעורר באהבה ויראה, והיינו דכאשר לא יהיו דברים המונעים, וכמו טמטום המוח או טמטום הלב16, הרי בהכרח שמההתבוננות יתעורר במדות, כמו״כ הוא גם למעלה בענין עילה ועלול, דכאשר ישנו העילה הרי במילא נעשה העלול לפי שכן הוא הטבע (וגם למעלה שייך ענין הטבע כמ״ש במ״א17) שמצד העילה נעשה העלול בדרך ממילא. ועד״ז הוא גם בענין כי הוא צוה ונבראו, שהנבראים הנעשים בדרך ממילא מצד בחי׳ ז״א יש להם איזה ערך כו׳, משא״כ בהתהוות שמצד המלכות שהוא בדרך התלבשות הוא התהוות שבאין ערוך. וזהו ענין קוב״ה ושכינתי׳, דשכינתי׳ הוא בחי׳ המלכות שההתהוות מהמלכות הוא בדרך התלבשות ובדרך אין ערוך, וקוב״ה הוא בחי׳ ז״א שההתהוות מהז״א הוא בדרך ממילא ובערך, וצריך לפעול יחוד קוב״ה ושכינתי׳, שיהי׳ יחוד ז״א ומלכות.
והנה ענין יחוד קוב״ה ושכינתי׳ ישנו גם למעלה מעלה יותר, אך בכללות הו״ע יחוד ז״א ומלכות, והיינו יחוד אצילות ובי״ע, דבכללות הנה התהוות האצילות היא בערך והו״ע קוב״ה, והתהוות בי״ע הוא באין ערוך, והוא שמצד ההתלבשות וההתעסקות נעשה דבר שבאין ערוך, עד שנעשה יש גמור עד שנעשה יש נפרד, והכוונה הוא שיהי׳ היחוד דאצילות ובי״ע. דהנה בשניהם יש מעלה. המעלה באצילות הוא שאינו בבחי׳ ישות כי אם הוא מיוחד במקורו, דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד18, והמעלה בבי״ע הוא שנתהוה דבר חדש, דבהתהוות האצילות לא נתגלה כח המחדש שהרי התהוות האצילות היא בערך כנ״ל ואין זה חידוש, ובבי״ע דוקא נתגלה כח המחדש שהרי בי״ע הוא באין ערוך וא״כ הרי זה דבר חדש. והגם אשר כל פרטי הנבראים דבי״ע היו כלולים תחילה במלכות דאצילות כידוע19, ולכן נקראת המלכות בכל השמות דצח״מ לפי שהם כלולים בהמלכות, אבל כל זה הוא רק האלקות של הנבראים אבל ישות הנבראים לא הי׳ כלול בבחי׳ המלכות, והתהוותם הוא באין ערוך ובדרך חידוש. ולזאת צריך להיות יחוד קוב״ה ושכינתי׳, שיהי׳ ב׳ המעלות יחד, מעלת הגילויים ומעלת ההתחדשות, דגם בבי״ע, שמצד הישות הו״ע של התחדשות, הנה גם בהנבראים דבי״ע יהי׳ היחוד והביטול דאצילות. והנה נת״ל שיחוד קוב״ה ושכינתי׳ נעשה ע״י קיום המצוות, והטעם על זה הוא לפי שבמצוות יש ב׳ המעלות, המעלה דבי״ע והמעלה דאצילות. דהנה כל המצוות נתלבשו בדברים גשמיים, וכמו תפילין בקלף גשמי וציצית בצמר גשמי, הרי שיש בהם מהענין דבי״ע, וגם יש בהם מהענין דאצילות, וכמו בתפילין הוא המשכת הד׳ מוחין דאצילות20, ובציצית הוא המשכת הל״ב נתיבות חכמה דאצילות21, וכמו״כ בשאר המצוות שהם מתלבשים בדברים גשמיים ויש בהם גם המשכת האצילות. ולכן ע״י המצוות דוקא נעשה יחוד קוב״ה ושכינתי׳.
והנה כשם שהתהוות הנבראים דבי״ע הוא באופן של התלבשות, וכנ״ל שאם הי׳ התהוותם בדרך ממילא אז היו בערך להאור, ובכדי שיהיו בבחי׳ ישות הוא עי״ז שהאור מתלבש בהם להוותם, שעי״ז דוקא נעשים בבחי׳ ישות ובאין ערוך, הנה כמו״כ גם בעבודה, בכדי להשלים כוונת הבריאה צריך להיות העבודה בדרך התלבשות, והיינו שהנשמה צריכה לעבוד עבודתה בדרך התלבשות בהגוף ונפש הבהמית. וטעם הדבר הוא דאם תעבוד עבודתה שלא בהתלבשות, והיינו שהנשמה תהי׳ מופשטת (וועט זיין אויסגעטאָן) מהגוף ונפש הבהמית ואופן הבירור יהי׳ בדרך ממילא, והיינו שמצד ריבוי האור של הנפש האלקית אזי במילא יתבטלו הגוף ונפש הבהמית, אין זה הכוונה, לפי שאז יהי׳ העדר היש ולא ביטול היש, והרי נת״ל שיש מעלה בענין הישות לפי שהוא דבר חדש כנ״ל, ולכן צריך שישאר היש במציאותו ולהמשיך בו הגילוי והביטול דאצילות, וענין זה א״א כי אם דוקא כאשר עבודת הנשמה תהי׳ בהתלבשות בהגוף ונפש הבהמית, שאז תפעול בו הנשמה ענין ביטול היש, והיינו שישות הגוף ונפש הבהמית ישארו במציאותם ומ״מ יהיו בביטול, שזהו ענין יחוד קוב״ה ושכינתי׳. והנה, כשם שבענין ההתהוות הרי נת״ל שבכדי שההתהוות תהי׳ בדרך התלבשות צריך לזה אור נמוך דוקא, והוא בחי׳ מלכות, שהאור דמלכות הוא בגדר התלבשות, דשאר הספירות אינם בגדר התלבשות כי אם בחי׳ המלכות שהוא בחי׳ רגל22 דוקא היא בגדר התלבשות, כמו״כ גם בעבודה, הנה בכדי שהנשמה תתלבש בהגוף ונפש הבהמית הוא בבחי׳ רגל הנשמה דוקא. דהנה ידוע שחמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי׳ יחידה23, ובענין העולמות הנה חי׳ יחידה הם באצילות ובכתר שלמעלה מאצילות24, ובענין האותיות הוא בחי׳ היו״ד וקוצו של יו״ד25, ובחי׳ נר״נ הם בהג׳ עולמות בי״ע24, ובענין האותיות הם בהאותיות הו״ה25, דבכללות הם נחלקים לב׳ מדריגות, בחי׳ אצילות ובחי׳ בי״ע, והוא בחי׳ ישראל לי ראש26 והוא בחי׳ חי׳ יחידה, ובחי׳ יעקב יו״ד עקב27 והוא בחי׳ נר״נ, הנה בכדי שתהי׳ ההתלבשות בהגוף ונפש הבהמית הוא בבחי׳ נר״נ, בחי׳ רגל דוקא. שמצד בחי׳ ישראל א״א שיהי׳ ההתלבשות בהגוף ונפש הבהמית ויהי׳ העדר היש, כי אם ע״י העבודה דיעקב דוקא אפשר להיות ההתלבשות ולפעול ביטול היש, שעי״ז משלימים הכוונה דיחוד קוב״ה ושכינתי׳.
והנה ידוע אשר העבודה בהעלאת וביטול היש הוא בשעת התפילה, דתפילה היא סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה28, שהוא סולם העולה מלמטה למעלה בסדר והדרגה לפעול הבירור זיכוך וביטול בהגוף ונפש הבהמית. דתחילת העבודה הוא בפסוקי דזמרה, ברוך שאמר והי׳ העולם ברוך אומר ועושה, והיינו שישנה למציאות הנבראים, ועושה, אלא שמציאות הנבראים הוא מצד שהוא ית׳ אומר, והיינו שהתהוות הנבראים הוא ברוח פיו ית׳, וכמו שהוא בתחילת ההתהוות כן הוא גם אחרי שנתהוו הנבראים הנה כל מציאותם הוא רק מצד רוח פיו ית׳, הללוי׳ גו׳ הללוהו במרומים גו׳29, וחשיב שם כל הד׳ סוגים דומם צומח חי מדבר30 ומסיים31 הודו על ארץ ושמים, והיינו שכל מציאות הדצח״מ הוא רק לפי שהודו על ארץ ושמים, והיינו שרוח פיו ית׳ הוא מהוה מחי׳ ומקיים את היש בכל רגע ורגע32, וע״י התבוננות זו נעשה בירור וזיכוך בהגוף ונפש הבהמית. אך זהו רק בירור וזיכוך לבד, ואח״כ הוא מתבונן בברכות קריאת שמע בענין ביטול המלאכים, שהוא שרש הנפש הבהמית, דע״י שמתבונן איך שהמלאכים שהם שרשו הם בביטול, עי״ז נעשה ביטול גם בנפש הבהמית33. וגם כאשר אין ההתבוננות תופסת אותו (די התבוננות דערנעמט אים ניט), מ״מ הנה ע״י עצם ההתבוננות בביטול המלאכים הרי זה פועל עליו ביטול במילא, וכמבואר בתניא34 עד״מ כשרואה איך ששרים רבים ונכבדים בטלים לאיש אחד שמצד זה מתבטל כו׳, שע״י התבוננות זו ואח״כ ע״י ההתבוננות דקריאת שמע, שמע ישראל וברוך שם, נעשה ביטול הישות דגוף ונה״ב. דזהו ואהבת גו׳ בכל לבבך35 בשני יצריך36, שגם הנה״ב מתעורר באהבה להוי׳, והו״ע ביטול היש שנעשה ע״י עבודת התפילה, שיש בזה סדר והדרגה מלמטה למעלה, ממודה אני והודו להוי׳, פסוקי דזמרה ברכות ק״ש וק״ש, עד שנעשה ביטול היש.
אמנם מאחר שהנשמה מתלבשת בהגוף ונפש הבהמית וכל עבודתה הוא רק מצד השגת השכל בלבד, וההשגה היא באופן כזה שגם הנפש הבהמית תוכל להשיג, לזאת הרי אפשר שיהי׳ בזה העלמות והסתרים, שהרי כללות ענין השכל הוא בהגבלה, ואפשר לסתור את השכל37, וכאשר ישיג להיפך אזי גם מדותיו יהיו להיפך ח״ו, ומאחר שהוא דבר המשתנה הרי גם בעת מציאותו אינו אמיתי, דזהו ענין און מלשון שקר וכמ״ש38 אם און בידך ותרגומו אין שקר בידך כו׳, והיינו שהוא דבר המשתנה ואינו אמיתי, וע״ז נאמר לא הביט און ביעקב, דהגם שבבחי׳ יעקב הרי שייך שיהי׳ בזה און, מ״מ להיות שהוי׳ אלקיו עמו, והוא עצם הנשמה כמשי״ת, לזאת הנה גם בבחי׳ יעקב לא ישנו און. גם פירוש און מלשון ואיש און מחשבותיו39 והם ריבוי המחשבות המבלבלות, וכמבואר בתניא40 דדוקא בשעת התפילה מצד התגברות הקדושה נעשה התגברות בלעו״ז, ולכן בשעת התפילה דוקא ישנם ריבוי מחשבות המבלבלות כו׳, ולזאת הרי אפשר שבשעת התפילה יהיו לו מחשבות זרות המבלבלות שימנעו ויעכבו אותו מלבוא ולהגיע לבחי׳ ואהבת בכל לבבך, עז״נ לא הביט און ביעקב, שלא יהי׳ בו האון, והוא לפי שהוי׳ אלקיו עמו ותרועת מלך בו, והוא בחי׳ עצם הנשמה שישנה בהעלם גם בבחי׳ יעקב, דזהו יעקב יו״ד עקב, דגם בבחי׳ עקב והוא בחי׳ נר״נ, יש בזה בהעלם היו״ד והקוץ שעל היו״ד שהוא בחי׳ עצם הנשמה שישנה בהעלם גם בבחי׳ עקב, לזאת הנה לא הביט און ביעקב. והנה כל זה הוא בבחי׳ יעקב, אמנם בחי׳ ישראל לי ראש, הנה בישראל אין צריך להישמר (דאַרף מען ניט באַוואָרענען) שלא יהי׳ בו און, שהרי אינו בהתלבשות ועבודתו אינו בענין הבירורים, וכמבואר בלקו״ת41 בענין יעקב וישראל דיעקב הוא בחי׳ חול, עבודת הבירורים, וישראל הוא בחי׳ שבת שלמעלה מענין הבירורים, כי אם עבודתו הוא בלימוד התורה וקיום המצוות. אך מ״מ, להיות שהתורה ומצוות נתלבשו בדברים גשמיים, הנה מצד עצם ענין הגשמיות כו׳ צריך גם כאן להישמר (דאַרף מען דאָ אויך באַוואָרענען) שלא יהי׳ בו עמל.
אך42 צריך להבין, דמשמעות הפסוק הוא שהמעלה הוא שלא יהי׳ עמל, והרי כתיב43 אדם לעמל יולד, דמשמע מזה אשר תכלית בריאת האדם הוא בשביל העמל. אך הענין הוא, דהנה אמרו רז״ל44 עה״פ אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל מלאכה אם לעמל שיחה כו׳ ומסיים שהוא לעמל תורה, ונתבאר בזה45 שכל ג׳ הענינים דעמל מלאכה ועמל שיחה ועמל תורה כולם הם בקדושה, אלא שבקדושה גופא ישנם כמה מדריגות, עמל מלאכה הו״ע עבודת הבירורים דששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך46, והו״ע העמל דעבודת הבירורים, ועד״ז הוא גם בעמל שיחה שהו״ע עבודת התפילה, דאין שיחה אלא תפילה47. הנה עמל זה אינו התכלית, והתכלית הוא עמל תורה דוקא, וכמ״ש48 מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, דעמל שתחת השמש הו״ע עבודת הבירורים דזהו ענין תחת השמש, דשמש הוא שמש הוי׳49 והבירורים הוא מצד ההעלם דשם אלקים, שמשם אלקים דוקא הוא ההתהוות בדרך התלבשות ונעשה ענין הישות כנ״ל, הנה עמל זה אינו התכלית, כי אם התכלית הוא בעמל תורה דוקא. וענין עמל תורה בקצרה הוא, דלהיות שע״י התורה נעשה יחוד דנבראים ואלקות, והו״ע דירה בתחתונים50, שאין זה כדרך השתלשלות, לזאת נקרא בשם עמל, וע״ד המבואר במ״א51 בענין קשה כקריעת ים סוף52, דלהיות שאין זה כפי סדר ההשתלשלות, לכן נקרא בשם קשה, הנה עמל זה הוא התכלית, אבל העמל שמצד ההעלם דשם אלקים הנה עז״נ ולא ראה עמל בישראל.
וזהו לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל הוי׳ אלקיו עמו ותרועת מלך בו, שחשיב כאן ג׳ מדריגות, המדריגה דיעקב, בחי׳ נר״נ שבהתלבשות, שהי׳ אפשר להיות בזה און, וע״ז הוא אומר לא הביט און ביעקב. המדריגה דישראל שאינה בהתלבשות בהנפש הבהמית, אבל מ״מ, להיות שהתורה ומצוות נתלבשו בדברים גשמיים, צריך להישמר (דאַרף מען באַוואָרענען) שלא יהי׳ בזה עמל. ואח״כ הוא אומר הוי׳ אלקיו עמו ותרועת מלך בו, שהוא בחי׳ עצם הנשמה, דזהו ותרועת מלך בו, תרועת מלשון ריעות וחיבה כפרש״י, אשר חיבתו של הקב״ה הוא בישראל, והוא בחי׳ עצם הנשמה. אשר מצד בחינה זו שישנה בהעלם גם בבחי׳ יעקב ובבחי׳ ישראל, לזאת הנה גם ביעקב וישראל לא הביט און ולא ראה עמל, והוא מצד עצם הנשמה שישנה גם בבחי׳ יעקב וישראל. ומחלק בזה בין יעקב לישראל, דביעקב אומר הלשון הביט ובישראל אומר הלשון ראה, דהבטה הוא מרחוק וראי׳ מקרוב53, ולכן ביעקב נאמר הלשון הביט, לפי שעצם הנשמה כמו שהיא בבחי׳ יעקב הרי היא בהעלם ובריחוק, שהרי מה שבגילוי הוא אור מצומצם מה שמתלבש בגוף ונפש הבהמית, ובחי׳ עצם הנשמה הוא רק בדרך סיוע בלבד ובבחי׳ מקיף, ולכן אומר בזה הלשון הביט, ובישראל שהוא בגילוי יותר אומר הלשון ראה דראי׳ הוא בקירוב, דכל זה הוא לפי פירוש הפשוט דמ״ש הוי׳ אלקיו עמו גו׳ הוא נתינת טעם על מ״ש קודם לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. וע״י העבודה בבחי׳ יעקב וישראל, אזי מגיעים לבחינה הג׳ בגילוי ממש, וכפרש״י שהוא ענין ג׳, אשר מגיעים לגילוי עצם הנשמה אשר הוי׳ אלקיו עמו ותרועת מלך בו, והוא דישראל וקוב״ה כולא חד54.
__________
1) פרשתנו (בלק) כג, כא. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה זה תרס״ט (סה״מ תרס״ט ע׳ רה ואילך). וראה גם לקו״ת פרשתנו (בלק) ע, ג ואילך. ד״ה זה עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ קפט ואילך).
2) עה״פ, בפירוש השני.
3) שם, בפירוש הראשון (כתרגומו). וראה לקו״ש חל״ג ס״ע 150 ובהערה 17.
4) ע״פ ישעי׳ כט, כב. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בהערות ותיקונים לתניא ספל״ב (מא, ב).
5) ב״ר פס״ג, ב. ויק״ר פל״ו, ד.
6) ראה אוה״ת בהעלותך ע׳ שלז ואילך.
7) פע״ח שער (ו) הזמירות ספ״ה. לקו״ת ר״ה נה, ג. מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ רסח. וש״נ. סה״מ דרושי חתונה ס״ע ריז. וש״נ.
8) פרשתנו שם.
9) תהלים קמה, יג.
10) תניא פמ״א (נז, ב). פנ״ב (עב, ב ואילך).
11) תהלים קמח, ה.
12) תו״א מג״א צו, ג. לקו״ת פ׳ ראה כ, סע״ג. כו, ד. שה״ש יד, ג. מא, ד. ובכ״מ. וראה המשך תרס״ו ס״ע קצז ואילך. מקומות שבהערה 15.
13) בראשית א, א.
14) מקומות שבהערה הבאה.
15) בכ״ז – ראה המשך תרס״ו ע׳ רכד. המשך תער״ב ח״א ע׳ צו. ח״ב ע׳ תתיז. סה״מ תרע״ח ע׳ שפ. קונטרסים ח״א קצג, ב ואילך. ועוד.
16) ראה סה״מ ויקרא ע׳ פג ואילך. וש״נ.
17) ראה מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ ה ואילך. וש״נ.
18) ראה תקו״ז בהקדמה (ג, סע״ב).
19) ע״ח בסופו (שער (נ) קיצור אבי״ע פ״י). וראה המשך תער״ב ח״ב פשי״ח (ע׳ תרמח ואילך). סה״מ תש״י ס״ע 32-3. ובכ״מ.
20) זח״ג רסב, א. וראה בארוכה סידור (עם דא״ח) שער התפילין ז, סע״א ואילך. אמרי בינה (קה״ת, תשמ״ה) שער התפילין ה [קיב], א ואילך. וראה גם תניא פמ״א (נו, ב). ובכ״מ.
21) שער הכוונות ענין הציצית דרוש ז. פע״ח שער (ג) הציצית פ״ו. לקו״ת קרח נג, א-ב. ובכ״מ.
22) מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ס״ע ריז. וראה אוה״ת נ״ך ע׳ תקסה ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פקי״ג (ע׳ קלא). ועוד.
23) ב״ר פי״ד, ט. דב״ר פ״ב, לז.
24) ראה ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פ״ב. שע״ק להרח״ו ח״ג ש״ב. וראה המשך תרס״ו ע׳ רל. סה״מ עטר״ת ע׳ שח-ט. ובכ״מ.
25) ראה לקו״ת מסעי צה, א. ובכ״מ.
26) פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
27) ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו. תו״א ואוה״ת ר״פ ויצא. ועוד.
28) ויצא כח, יב. וראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב.
29) תהלים קמח, א.
30) סידור האריז״ל במקומו – הובא בד״ה הללוי׳ הללו גו׳ מן השמים באוה״ת נ״ך (כרך ג) ע׳ א׳שלא ואילך. ד״ה הנ״ל תרכ״ז (סה״מ תרכ״ז ע׳ קמב ואילך). ד״ה א״ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ ל ואילך). תש״א (סה״מ תש״א ע׳ 10 ואילך). וראה גם סידור (עם דא״ח) במקומו (סו, ד).
31) תהלים שם, יג.
32) ראה שעהיוה״א פ״א. ובכ״מ.
33) ראה תו״א וישב ל, ב. לקו״ת תצא לד, ד. ובכ״מ.
34) פמ״ב (סא, א) בהגה״ה.
35) ואתחנן ו, ה.
36) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ. וראה ירושלמי ברכות ספ״ט.
37) בכ״ז – ראה גם בהשיחות שלפני המאמר ס״ד (שיחות קודש תשי״ט (ברוקלין, תש״ע) ס״ע 375-6). וראה גם לעיל ח״א ע׳ רב. ובכ״מ.
38) איוב יא, יד. וראה גם תוד״ה אם און בידך – כתובות יט, ריש ע״ב.
39) ישעי׳ נה, ז. וראה סה״מ תרפ״ט ס״ע 78-9 (קונטרסים ח״א יט, א). ״היום יום״ י טבת.
40) פכ״ח. אגה״ק סכ״ה (קמא, א). וראה סה״מ מלוקט ח״א ע׳ יג-יד.
41) פרשתנו (בלק) עב, א ואילך.
42) בהבא לקמן – ראה (נוסף להמקומות שבהערה 1) ד״ה א״ר אלעזר כל אדם לעמל נברא תרפ״ט (סה״מ תרפ״ט ע׳ 218 ואילך). ד״ה הנ״ל די״ב תמוז שנה זו (המשך למאמר זה – סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ עב ואילך). וראה גם אוה״ת חיי שרה קכט, א ואילך. וישב (כרך ה) תתקיא, סע״א-ב. סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ קסט-ע. לקו״ש חט״ו ס״ע 96 ואילך.
43) איוב ה, ז.
44) סנהדרין צט, ב.
45) שיחת ש״פ בחוקותי שנה זו (שיחות קודש שם ע׳ 330 ואילך).
46) יתרו כ, ט.
47) ברכות כו, ב. ע״ז ז, ב.
48) קהלת ב, ג.
49) ע״פ תהלים פד, יב. וראה סוטה י, א.
50) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
51) מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ שכח ואילך. תקס״ה ח״א ע׳ רלה. על מארז״ל ס״ע צ-צא. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פל״ב (נד, ב ואילך). אוה״ת אחרי (כרך ב) ע׳ תקסד. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ תקמט ואילך. קונטרס דרושי חתונה תרל״ה (קה״ת, תשע״ג) ע׳ כה-ו. ס״ע כט ואילך. סה״מ תרנ״ד ע׳ קלג. המשך תער״ב ח״א ע׳ שעח. ח״ב ע׳ תתקכח. לקו״ש ח״ה ע׳ 361. ח״כ ע׳ 100 ואילך. ועוד.
52) פסחים קיח, א. סוטה ב, א. סנהדרין כב, א. ב״ר פס״ח, ד. פצ״ז, א. זהר ח״א רז, ב. רח, א. ח״ב נב, ב. קע, א-ב.
53) ראה איכ״ר פ״ה, א. אוה״ת פרשתנו (בלק) ע׳ תתקיד. וראה לקמן ע׳ קנט. ובכ״מ.
54) ראה זח״ג עג, א.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' קמח ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 698 ואילך.