בס״ד. ש״פ עקב, כ״ג מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשי״א
הנחה בלתי מוגה
והי׳ עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע גו׳ וברך פרי בטנך גו׳1, וצריך להבין ג׳ הענינים דברית חסד ושבועה שחושב כאן, שהרי הפירוש דוהי׳ עקב תשמעון ע״פ פשוט הוא שהוא תנאי, שאם תשמעון את המשפטים גו׳ הנה אז ושמר גו׳ את הברית ואת החסד אשר נשבע, ובאמת הנה ענינים אלו אינם תלויים בתנאי כלל, וכמו ענין הברית, שענינו הוא2 דכאשר ישנם ב׳ אוהבים נאמנים כורתים ברית ביניהם, אשר גם אם אחד מהם לא יתנהג כדבעי, אשר משום זה לא תהי׳ האהבה במילואה, הנה זהו ענין הכריתת ברית אשר שום דבר לא יחליש את האהבה ותהי׳ אהבתם כבתחילה, הרי שענין הברית אינו תלוי בתנאי כלל. וכמו״כ הו״ע השבועה שאינה תלוי׳ בתנאי, וכמו שנשבעין לקיים את המצוות3. היינו דגם כאשר יהיו איזה מניעות על קיום המצוות, הנה על זה הו״ע השבועה, שלא יתפעל משום ענין ויקיים את המצוות, וכמו״כ הו״ע השבועה למעלה דבי נשבעתי גו׳4, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם5, דהכוונה בזה היא, דבאיזה אופן שיהי׳ המצב של נשמות ישראל, הנה בכל מעמד ומצב שיהיו, מכריח את עצמו כאילו אין לו ברירה כביכול, הרי שענין השבועה הוא שאינה תלוי׳ בתנאי. וכמו״כ הו״ע החסד שאינו תלוי בתנאי, דזהו ההפרש בין חסד לרחמים, דהנה יש רחמים ויש גבורות, דגבורות הוא שמדקדק על כולם גם על הראויים, ורחמים הוא שישנו ראוי ואינו ראוי והוא מרחם גם על מי שאינו ראוי, אבל מ״מ הרי ישנו ראוי ושאינו ראוי, משא״כ ענין החסד הוא שמשפיע לכל ואינו מדקדק כלל. הרי שג׳ ענינים אלו אינם תלויים בתנאי, ומהו שאומר והי׳ עקב תשמעון את המשפטים גו׳, הנה אז דוקא ושמר גו׳ את הברית ואת החסד אשר נשבע6. ועוד צריך להבין7, דהנה כפי פשטות הלשון שהוא תנאי, הרי הי׳ צריך לומר והי׳ אם תשמעון, דלשון תנאי הוא אם וכמו והי׳ אם שמוע תשמעו8, ומהו שאומר והי׳ עקב תשמעון, והוה לי׳ לומר והי׳ אם תשמעון. והנה רש״י פירש (ומיוסד הוא על מ״ש המדרש תנחומא9) דהכוונה היא אפילו מצוות קלות שהאדם דש בעקביו. אך לפי זה אינו מובן, דכאשר רוצה לחשוב מצוות כאלו שאין מקיימים אותן, למה אומר את המשפטים האלה, דהנה במצוות יש עדות חוקים ומשפטים10, דמשפטים הם המצוות שהשכל מחייבם, עדות הם מצוות כאלו שיש להן מקום בשכל (עכ״פ), ואף שמצד עצמן אין צריך לקיימן, אבל מ״מ צריך לקיימן מצד הענינים שהן עדות עליהם, וכמו המצוות שהן זכר ליציאת מצרים, דאף שמצד עצמן אין צריך לקיימן, אבל מ״מ צריך לקיימן מצד הענינים שהם עדות ואותות עליהם, אבל ענין החוקים הוא מה שאומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת כו׳11, חוקה חקקתי גזירה גזרתי וכו׳12, דבמילא אינו מובן, דכאשר רוצה לחשוב מצוות כאלו שאין מקיימים אותן, הי׳ צריך לומר חוקים או לכל הפחות עדות, ומהו שאומר משפטים.
ולהבין זה, צריך להקדים תחילה ביאור מאמר הזהר13 תלת קשרין מתקשרין14 דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה, וכולהו דרגין על דרגין סתים וגליא. דהכוונה בזה היא דלא רק הסתים שבנשמה מקושרת כו׳ כי אם גם הגליא, היינו לא רק סתים שבנפש ולא רק נפש האלקית, כי אם גם כחות הגלויים של הנשמה, ועל ידם גם כחות הגלויים של הנפש הבהמית מתקשרין באורייתא כו׳. וזהו (ג״כ) הלשון מתקשרין, דלשון התקשרות שייך רק בשני דברים נפרדים דוקא, דבדבר א׳ לא שייך הלשון דהתקשרות כי אם הלשון דדביקות, וכמו אור ומאור שאין שייך מציאות האור בלי המאור, הנה ע״ז הוא הלשון דדביקות, דביקות האור במאור, וכמו״כ הוא בהנשמות למעלה שע״ז הוא הלשון דדביקות, וכמ״ש בתניא15 דאף שיהי׳ צדיק גמור עובד הוי׳ ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלת דביקותו בהוי׳ כו׳, דהנשמות כמו שהן למעלה הן בבחי׳ דביקות באלקות, כי אם בהנשמה כמו שהיא למטה ונעשית בבחי׳ מציאות, הנה אז שייך ע״ז הלשון דהתקשרות. והיינו דהנשמה כמו שהיא בבחי׳ נשמה שנתת בי טהורה היא16 היא בבחי׳ דביקות, וכמו שהיא בבחי׳ אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי16 שנעשית בבחי׳ מציאות, אז היא בבחי׳ התקשרות, שע״ז איתא בזהר תלת קשרין מתקשראן דא בדא כו׳.
וזהו מ״ש17 שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, דהנשמות שלמטה אומרות להנשמות שלמעלה שנקראות בנות ירושלים, דירושלים הוא שלימות היראה18 ועל שם זה נקראות הנשמות שלמעלה בשם בנות ירושלים, שהן בבחי׳ שלימות היראה, דהנשמות שלמטה אינן בבחי׳ שלימות היראה, וכמ״ש בתניא15 דאף כשיהי׳ צדיק גמור עובד הוי׳ ביראה כו׳ לא יגיע למעלת דביקותו בהוי׳ בדחילו ורחימו כו׳, והנשמות שלמעלה הן בבחי׳ שלימות היראה, דעל שם זה נקראות בשם בנות ירושלים. וענין זה שייך בבחי׳ המלכות דוקא, דלמעלה מבחי׳ מלכות אינו שייך ענין האהבה ויראה, שלא יש שם בחי׳ מי שאוהב19 ומי שירא20, כי אם בבחי׳ מלכות דוקא להיות שהוא בחי׳ גילוי ושייך שם ענין יש נאצל עכ״פ, משום זה שייך לומר שם ענין היראה, שזהו דיוק הלשון דבנות ירושלים, היינו היש נאצל המתהוה מבחי׳ מלכות, שם הוא בבחי׳ שלימות היראה. וזהו שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, שהנשמות שלמטה אומרות להנשמות שלמעלה שנקראות בנות ירושלים, שחורה אני ונאוה, דאף ששחורה אני, שהוא נפרד (אַז ער איז אָפּגעריסן) מעצמות ומהות א״ס ב״ה, ונפרד (און אָפּגעריסן) גם מבחי׳ בנות ירושלים, שאינו בבחי׳ שלימות היראה, כמ״ש בתניא15 דאף כשיהי׳ צדיק גמור כו׳ לא יגיע למעלת דביקותו בהוי׳ בדחילו ורחימו כו׳ שהגוף אינו יכול לסבול, ומזה שהוא נמצא בגוף (אַז ער איז אין גוף און האַלט זיך אין גוף), הרי מובן מזה גופא שהוא רחוק מבחי׳ שלימות היראה, ועוד יותר שהוא בארץ צי׳ ועיף בלי מים21, שהוא יכול לעבור על ענין של קום ועשה22 וגם על ענין של שב ואל תעשה22, דזהו שחורה אני, מ״מ ונאוה, דהנשמה כמו שהיא למטה דוקא היא בבחי׳ תכלית היופי, דהנשמה כמו שהיא למטה הנה אז דוקא היא מתעוררת בבחי׳ אהבה כרשפי אש, דמצד ההעלמות וההסתרים שישנם למטה היא מתעוררת באהבה כרשפי אש, דהנשמה כמו שהיא למעלה, להיות שאין שם העלמות והסתרים אינה בבחי׳ צמאון לאלקות, אבל למטה דוקא, להיות שישנו דבר המעלים ומסתיר ודבר המנגד, משום זה היא מתעוררת בבחי׳ אהבה כרשפי אש וצמאון, דזהו ונאוה, שהנשמות למטה הן בבחי׳ תכלית היופי.
אמנם23 צריך להבין, דכל זה הוא באהבה דוקא, דלהיות שלמטה ישנם העלמות והסתרים, הנה משום זה היא מתעוררת בבחי׳ אהבה כרשפי אש, שזהו תכלית היופי דאהבה, אמנם ביראה הנה לכאורה הוא למעלה ביותר, דהרי היראה באה מזה שמכירים ומרגישים בחי׳ הרוממות דמזה נופל היראה, דזהו במקום שיש גילויים דוקא, דמזה באה ההכרה וההרגשה ומזה נופל היראה, דכל זה הוא למעלה דוקא שישנם שם גילויים, דבמילא מכירים את הרוממות ומשום זה באה היראה, אבל למטה שאין שם גילויים, הנה במילא לא יהי׳ בחי׳ היראה, ומהו שהיופי דיראה הוא למטה דוקא. דבענין האהבה מובן שתכלית היופי דאהבה הוא למטה דוקא, מפני שלמטה הנה מצד ההעלמות והסתרים מתעוררת הנשמה בבחי׳ אהבה כרשפי אש כנ״ל, אבל בענין היראה הרי לכאורה הוא למעלה ביותר. ועוד זאת, דהנה באהבה מספיק השגה והבנה לבד, דכשמשיג שהדבר טוב לפניו, ממילא מתעורר באהבה להדבר, להיות שבטבעו נמשך לדבר שיכול להביא לו משהו (וואָס קאָן אים עפּעס בריינגען), במילא הנה כשמשיג שהדבר טוב לפניו מתעורר באהבה לזה, אבל ביראה הנה ההשגה לבד אין מספיק, וצריך להיות ההכרה וההתקשרות בהדבר, דלהיות שענין היראה הו״ע הביטול שהוא היפך מציאותו, הנה משום זה ההשגה וההבנה לבד אינו מספיק, וצריך להיות הכרה והתקשרות דוקא, דלכן הלשון ביראה הוא יגעת ביראה24, דאהבה באה ע״י השגה והבנה לבד ואין צריך לזה יגיעה, משא״כ בחי׳ היראה שבאה ע״י הכרה והתקשרות דוקא, שמשום זה צריך על זה יגיעה, דבמילא אינו מובן, דלהיות שיראה באה ע״י הכרה והתקשרות דוקא, הנה לכאורה זה שייך למעלה דוקא שישנם שם בחי׳ הגילויים, וממילא ישנו שם ההכרה וההתקשרות בהדבר, דמשום זה יבוא לבחי׳ יראה, אבל למטה שאין שם בחי׳ הגילויים, הרי לא יבוא לבחי׳ הכרה והתקשרות, ובמילא איך יבוא לבחי׳ יראה, ומהו ענין דונאוה בענין היראה. דהנה קשר של קיימא הוא קשר ע״ג קשר, ב׳ קשרים25, אהבה ויראה, וכמ״ש בתניא26 שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד כי אם בב׳ כנפיים דוקא שהו״ע דחילו ורחימו, דבמילא הנה כשאומר הלשון תלת קשרין מתקשראן דא בדא כו׳ מובן דכשם שהענין דונאוה, היופי באהבה, הוא בהנשמות שלמטה דוקא, כמו״כ תכלית היופי ביראה הוא ג״כ בהנשמות שלמטה דוקא, וצריך להבין דהרי לכאורה עיקר ענין היראה הוא למעלה דוקא, ומהו שהיופי דיראה הוא למטה דוקא.
אך הענין הוא, דאף שעצם היראה הוא למעלה ביותר, אבל מהות היראה הנה למטה הוא באופן נעלה יותר. ע״ד ההפרש27 בין הביטול דכלא להביטול דאין עוד28. דלמעלה הוא הביטול דכלא, דכאשר מתבונן שהמקור מחי׳ אותו תמיד והוא באין ערוך אליו, ממילא מתבטל בבחי׳ כולא קמי׳ כלא חשיב, אבל מ״מ אינו יוצא ממציאותו (ווערט ער ניט אויס), דלהיות שהוא בחי׳ אלקות במילא אינו יוצא ממציאותו (ווערט ער ניט אויס) לגמרי, משא״כ למטה שהוא בבחי׳ העלם והסתר כו׳, וכאשר תופס שאין זה כך (און אַז ער כאַפּט זיך אַז עס איז ניט אַזוי), הנה אז הוא מתבטל לגמרי ויודע אשר ישנו רק עצמות ומהות א״ס ב״ה ואין עוד מלבדו. וזהו המעלה בענין היראה למטה דוקא, דאף שעצם הביטול הוא למעלה ביותר, אבל מהות הביטול הנה למטה הוא באופן נעלה יותר.
והנה כמו״כ הוא בקשר הב׳ שהוא הקשר דתורה, הנה התורה נעשית בבחי׳ מציאות, דאף שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה, מ״מ הנה נובלות חכמה שלמעלה תורה29, להיות שהתורה נתלבשה בשכל אנושי ובעניני עולם ובטענות של שקר30, עד שיכול ללמוד תורה וישכח על נותן התורה31, ועוד יותר אשר לא זכה נעשית לו כו׳32, דכל זה הוא מפני שהתורה כמו שהיא למטה היא נעשית בבחי׳ מציאות, ולא רק בחי׳ גליא דתורה, כי אם גם בחי׳ סתים דתורה, היינו הנסתר דגליא, שזהו כמו לימוד התורה שהנשמות לומדות בגן עדן, כמו הלכות נגעים וקרבנות והמחליף פרה בחמור שכל זה הוא מה שהתורה מבארת עניני השתלשלות33, שזהו בבחי׳ מציאות, דהנה מה שאומרים תורה למטה, אין הכוונה למטה בעולם הזה דוקא, כי אם בכללות העולמות שאחר הצמצום, דקודם הצמצום לא הי׳ מקום למציאות העולמות ואח״כ נעשה מקום ששייך מציאות העולמות34, דבמילא הנה התורה כמו שהיא לאחר הצמצום לא שייך לומר על זה הלשון דדביקות, להיות שהצמצום הי׳ בבחי׳ סילוק לגמרי34, במילא אין נופל על זה הלשון דדביקות כי אם הלשון דהתקשרות, ומכל שכן התורה כמו שהיא למטה הרי בודאי לא שייך לומר על זה הלשון דדביקות, שהרי הוא יכול ללמוד תורה וישכח על נותן התורה, הרי מובן שאינה בבחי׳ דביקות. ואף שדברי תורה עצמם אינם מקבלים טומאה35 כי התורה אינה באה בבחי׳ התלבשות, שזהו ההפרש בין תורה לתפילה, דתפילה היא בהתלבשות, שההתבוננות דתפילה היא שמתבונן בהאלקות המתלבש בהעולמות דוקא, וכן הוא שההתבוננות צ״ל מושג היטב במוחו, משא״כ תורה הרי אינה באה בהתלבשות ממש, שזהו ההפרש בין תורה למצוות, דמצוות הן בהתלבשות ממש בדברים גשמיים, משא״כ תורה שאינה מלובשת בהם כי אם שהתורה מדברת אודות ענינים גשמיים, אבל אינה בבחי׳ התלבשות ממש כי אם בדרך מקיף, דמשום זה אין דברי תורה מקבלין טומאה, מ״מ להיות שהיא באה בדרך מקיף עכ״פ בעניני עולם, לכן אין שייך על זה לומר הלשון דדביקות כי אם הלשון דהתקשרות בלבד. וזהו תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה, שזהו ההתקשרות דתורה ונשמות ישראל כמו שהם בבחי׳ מציאות, שגם אז הם מתקשראן בקוב״ה, ועוד יותר שכולהו דרגין על דרגין סתים וגליא, שההתקשרות היא לא רק בהגילוי דנשמה ובהגילוי דתורה ובחיצוניות הגילויים, כי אם הוא (התקשרות פנימית) בפנימיות הנשמות ופנימיות התורה ופנימיות הגילויים, דתחילה הוא ההתקשרות דנשמות ישראל בקוב״ה ע״י התורה, וזה פועל תוספות אור גם בתורה, דהנה מעיקרא כי עביד אדעתא דנפשי׳ קא עביד36, שהו״ע לימוד התורה שקודם התפילה, שהוא ההתבוננות שעי״ז פועל בהתפילה שיהי׳ בירור וזיכוך נפשו, שעי״ז הוא מתקשר בבחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה, ואח״כ הוא לימוד התורה לשמה, לשם התורה עצמה37, שפועל ההתקשרות דתורה עם עצמות ומהות א״ס ב״ה. שע״י שהתורה פעלה התקשרות אצלו בבחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה, עי״ז הוא פועל בהתורה התקשרות עם בחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה.
וזהו והי׳ עקב תשמעון גו׳ ושמר הוי׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע, דענין הברית הוא כמו ששני אוהבים נאמנים כורתים ברית ביניהם, דענין הכריתת ברית הוא דגם כאשר א׳ מהם לא יתנהג כדבעי, מ״מ יהי׳ האהבה כבתחילה, וכמו״כ הו״ע החסד, דחסד הוא שמשפיע לכל, דחסד שכתיב כאן הוא בחי׳ חסד דעתיק דלית שמאלא בהאי עתיקא38, וכמו״כ הו״ע השבועה דבי נשבעתי גו׳ וכתיב אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, דענין השבועה הוא שבכל מצב שיהיו, הרי הוא מכריח את עצמו כאילו אין לו ברירה כביכול, דכל זה הם בחינות שלמעלה מהשתלשלות, הנה בכדי לבוא לבחינה זו שהם למעלה מהשתלשלות, הנה על זה הוא אומר והי׳ עקב תשמעון, דאין הכוונה שהוא תנאי, כי אם שכן הוא סדר העבודה, דעקב הוא בחי׳ עקב שבנשמה, דישנו בחי׳ ישראל לי ראש39 וישנו בחי׳ יעקב יו״ד עקב40, דזהו והי׳ עקב, דכאשר גם בבחי׳ עקב דנשמה ובהזמן ומקום דעקבתא דמשיחא41 תשמעון, היינו שגם בבחי׳ עקב דנשמה ובהזמן ומקום דעקבתא דמשיחא שאותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה42, מ״מ תשמעון, שיהי׳ הבנה והשגה, הנה בכדי להגיע לזה, על זה הוא אומר את המשפטים, לשפוט עצמו (משפט׳ן זיך), שיחשוב לשם מה נברא וכיצד מצבו (ער זאָל זיך באַטראַכטן נאָך וואָס איז ער באַשאַפן געוואָרן און ווי איז ער), דכשמתבונן בשרש נשמתו שהיא חצובה מתחת כסא הכבוד43, ולמעלה יותר בבחי׳ נשמה שנתת בי טהורה היא, כשמתבונן מאין באת44 בשרש נשמתו ואיך הוא כעת, אשר השוכן אתם בתוך טומאתם45, וגלו לאדום שכינה עמהם46, הוא סוחב עמו (ער שלעפּט מיט זיך מיט) הניצוץ אלקי, הנה כשמתבונן לשם מה נברא וכיצד מצבו (נאָך וואָס איז ער באַשאַפן געוואָרן און ווי ער איז), דהרי מ״מ הנה לעת מן העתים מתעורר בתשובה, שזהו מצד הכרוזים העליונים שמכריזים שובו בנים שובבים47, שמשום זה הוא מתעורר בתשובה, הנה כשמתבונן אז בכל זאת והוא שופט עצמו (און ער משפט זיך), הנה אז גם בבחי׳ עקב דנשמה ובהזמן ומקום דעקבתא דמשיחא אשר אותותינו לא ראינו גו׳ ואין אתנו יודע עד מה ואלביש שמים קדרות48 יהי׳ תשמעון גו׳ ושמרתם ועשיתם שזהו מחשבה דיבור ומעשה49, דתשמעון הוא הבנה והשגה שזהו בכח המחשבה, תשמרון זה דיבור, שמור זה משנה50, שהוא תלמוד תורה שכנגד כולם51 שהוא בדיבור, ועשיתם זה מעשה, הנה אז כאשר גם בעקב דנשמה ובעקבתא דמשיחא יהי׳ תשמעון ושמרתם ועשיתם, הנה אז ושמר הוי׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע, שהם ענינים שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מהשתלשלות. וזהו ג״כ השייכות (דפרשה זו) לנחמה, דאין והי׳ אלא שמחה52, היינו דכאשר גם בעקב, היינו בעקב דנשמה וזמן ומקום דעקבתא דמשיחא, יהי׳ תשמעון גו׳, הנה אז גם למעלה יהי׳ ושמר הוי׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע שהוא למעלה מהשתלשלות, ויהי׳ נמשך למטה בגשמיות, שיהי׳ וברך פרי בטנך ופרי אדמתך גו׳ על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך.
__________
1) ריש פרשתנו (עקב ז, יב-יג). – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה והי׳ עקב וד״ה שופטים ושוטרים תער״ג (המשך תער״ב ח״א ע׳ שנה ואילך). וראה גם מאמרי חג השבועות (סה״מ שבועות ע׳ צו ואילך. שם ע׳ קג ואילך) וד״ה ראשית עריסותיכם תשט״ז (סה״מ במדבר ח״א ע׳ רטז ואילך).
2) ראה לקו״ת נצבים מד, ב. ובכ״מ.
3) ראה נדרים ח, רע״א. וש״נ. וראה קונטרס ומעין מאמר יד פ״א. סה״מ ראש השנה ע׳ קסד-ה.
4) וירא כב, טז. – ראה קיצורים והערות לתניא ע׳ נב ואילך. שם ע׳ נו. סה״מ תרח״ץ ע׳ רלט ואילך.
5) מיכה ז, כ. – ראה הנסמן בהערה הקודמת.
6) ראה גם כלי יקר פרשתנו שם (ד״ה ושמר ה״א לך).
7) ראה (נוסף להמשך תער״ב שם) אוה״ת פרשתנו ע׳ תצא. רד״ה זה עדר״ת (המשך תער״ב שם ע׳ תקפ). תשכ״ז (לקמן ע׳ קנג). וש״נ.
8) פרשתנו יא, יג.
9) ריש פרשתנו.
10) ראה ואתחנן ו, כ ובפי׳ הרמב״ן שם. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 51 ואילך. שם ס״ע 90 ואילך. ובכ״מ.
11) הובא ברש״י ר״פ חוקת. וראה במדב״ר פי״ט, ח.
12) ראה תנחומא חוקת ג. ח. במדב״ר פי״ט, א. שם, ח. יל״ש ר״פ חוקת. וראה גם פרש״י שם.
13) ח״ג עג, א.
14) ראה סה״מ תרנ״ז ס״ע כח בשוה״ג. ה׳ש״ת ע׳ 61 בהערה.
15) פל״ז (מח, א). וראה שם פל״ה (מד, סע״א).
16) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
17) שה״ש א, ה.
18) ראה גם לקו״ת ר״ה ס, ב. שה״ש ו, ג. ובכ״מ.
19) ראה גם תו״א ויקהל (הוספות) קיד, ד. ובכ״מ.
20) ראה סה״מ תרס״ג ח״א ס״ע נו.
21) תהלים סג, ב.
22) ל׳ חז״ל – עירובין ק, סע״א. סנהדרין נח, סע״ב ואילך. מכות יג, סע״ב.
23) בהבא לקמן – ראה גם ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ ס״ד (ע׳ רעט ואילך).
24) ראה אגה״ק סי״ח (קכו, ב). ראשית חכמה שער היראה פי״ב (ד״ה עוד בעניני הפטירה).
25) שו״ע (ודאדה״ז) או״ח סתרנ״א ס״א (ס״ו).
26) פמ״א (נז, ריש ע״ב).
27) ראה גם המשך תרס״ו ע׳ תלח.
28) ל׳ הכתוב – ואתחנן ד, לה. לט.
29) ב״ר פי״ז, ה.
30) תניא פ״ה (ט, ב).
31) ראה ר״ן נדרים פא, א. ב״ח או״ח סמ״ז.
32) יומא עב, ב.
33) ראה בארוכה סה״מ תרפ״ט ע׳ 153 ואילך. וש״נ.
34) ראה ע״ח (שער א) דרוש עגולים ויושר ענף ב. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אוא״ס (א) ע׳ קכד ואילך. וש״נ.
35) ברכות כד, א.
36) פסחים סח, ב.
37) ראה סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קמו-ז. תרנ״ה ע׳ פג-פד. תרס״ה ע׳ קכג. תרפ״ה ע׳ עז. תש״א ע׳ 53. ובכ״מ.
38) זח״ג קכט, א.
39) פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
40) ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו. תו״א ואוה״ת ר״פ ויצא. ועוד.
41) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״ב ע׳ תרעז. שערי תשובה (לאדהאמ״צ) ח״ב חינוך פל״ה. אוה״ת ריש פרשתנו. שם ע׳ תצא. ריש ע׳ תקד (בשם אור המאיר – ח, ג בהוצאת ווארשא, תרמ״ג).
42) תהלים עד, ט.
43) ראה זח״ג כט, ב. קכג, ב. פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ז. ובכ״מ.
44) אבות פ״ג מ״א.
45) אחרי טז, טז.
46) ספרי ס״פ מסעי. וראה מגילה כט, א.
47) ירמי׳ ג, יד. שם, כב. וראה מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ ט. וש״נ.
48) ישעי׳ נ, ג. וראה תו״א וישב כח, ג-ד.
49) המשך תער״ב שבהערה 1 (ע׳ שסד-ה). וראה גם אוה״ת ריש פרשתנו. שם ע׳ תצא ואילך.
50) ראה קידושין לז, א. וראה סה״מ תש״ד ע׳ 133. וש״נ.
51) פאה פ״א מ״א.
52) ראה ב״ר פמ״ב, ג בסופו. ובכ״מ (נתבאר בלקו״ת פ׳ ראה ל, ד). וראה גם אור המאיר ריש פרשתנו (ז, סע״ג בהוצאה הנ״ל).
[סה"מ דברים ח"א ע' קטז ואילך]
״שבת מברכים הותחלה ההתוועדות לערך חצי שעה 1. בתחילה הי׳ מאמר ד״ה והי׳ עקב תשמעון, נמשך לערך שלושים וחמש דקות״ (מיומן א׳ התמימים).
נדפס בסה״מ תשי״א (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 93 ואילך.
חלק ממאמר זה הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (בשילוב שיחות שבת זו וש״פ כ׳ מנ״א תשכ״ט), ונדפס בלקו״ש ח״ט ע׳ 71 ואילך.