בס״ד.
פתח דבר
לקראת חג השבועות הבעל״ט, הננו מוציאים-לאור – ע״פ הוראת כ״ק אדמו״ר שליט״א – ״קונטרס חג השבועות״, הכולל שני מאמרים שאמרם כ״ק אדמו״ר שליט״א בחג השבועות ה׳תשכ״א: (א) ד״ה בשעה שעלה משה למרום – בליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר). (ב) ד״ה ואהי׳ אצלו אמון – ביום ב׳ דחג השבועות.
המאמר הב׳ (ד״ה ואהי׳ אצלו אמון) הי׳ – בשעתו – למראה עיני כ״ק אדמו״ר שליט״א, והגי׳ בו כו״כ ענינים, וכן הוסיף כמה הערות ומראי-מקומות, ויצא-לאור בשעתו בקופיר,
ובימים אלה – בהשגחה פרטית – נתגלה בארכיון הספרי׳ עוד מענה ארוך ומפורט מכ״ק אדמו״ר שליט״א, בגכתי״ק, על כמה שאלות במאמר זה, וכן תיקונים אחדים בהתחלת המאמר הא׳ (ד״ה בשעה שעלה משה למרום), שלא נמסרו בשעתן ע״י כ״ק אדמו״ר שליט״א, כנראה, מפני שלא נגמר ונשלם המענה וההגהה,
ובהוצאה זו – ניתוספו כמה תיקונים והערות במאמר הב׳ ע״פ מענה כ״ק אדמו״ר שליט״א הנ״ל, וכן התיקונים שתיקן בהתחלת המאמר הא׳.
לתועלת הלומדים והמעיינים הוספנו מ״מ וציונים בשולי הגליון.
*
ובעמדנו בסמיכות לחג השבועות ״זמן מתן תורתינו״ שתורה מביאה רפואה לעולם, יה״ר מהשי״ת שתיכף ומיד ממש תהי׳ רפואת כ״ק אדמו״ר שליט״א בכל רמ״ח אבריו הקדושים ושס״ה גידיו הקדושים בתכלית השלימות, לאריכות ימים ושנים טובות ונעימות וחיים נצחיים, וע״י לימוד תורתו הק׳ ב״פה״ נזכה לשמוע ולהו״ל ״תורה חדשה״ דכ״ק אדמו״ר שליט״א ״תורה חדשה מאתי תצא״, ויראנו נפלאות מתורתו של משיח, מנחם שמו, שילמד תורה את כל העם, גילוי פנימיות התורה, ״סוד טעמי׳ ומסתר צפונותי׳״, ומלך ביפיו תחזינה עיניך בהתגלות מלכותו לעין כל, ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דבר, תיכף ומיד ממש, והיתה לה׳ המלוכה, אמן כן יהי רצון.
מערכת ״אוצר החסידים״
ראש־חודש סיון, שנת ה׳תשנ״ג (הי׳ תהא שנת נפלאות גדולות),
צ״א שנה להולדת כ״ק אדמו״ר שליט״א,
ברוקלין, נ.י.
בס״ד. ליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר) ה׳תשכ״א
הנחה בלתי מוגה
בשעה1 שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה כו׳ מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל התורה (שבא לקבל תורה עבור כל ישראל, וכמאמר2 משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה ומהם לכל ישראל עד סוף כל הדורות) אמרו לפניו (המלאכים) חמדה גנוזה שגנוזה לך כו׳ קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה3 אנוש כי תזכרנו גו׳ תנה הודך על השמים. אמר הקב״ה למשה החזיר להן תשובה כו׳, והתשובה שהשיב להם מרע״ה היתה כלום למצרים ירדתם כו׳ כלום יצה״ר יש ביניכם וכו׳4. ובמדרש תהלים (עה״פ5) איתא בשלשה מקומות היו המלאכים מדיינין כנגד הקדוש ברוך הוא, בבריאת האדם, במתן תורה ובמשכן. כשביקש הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם אמרו מה אנוש כי תזכרנו, והראה להם הקדוש ברוך הוא שחכמתו גדולה משלכם, כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל אמרו מה אנוש כי תזכרנו כו׳ תנה הודך על השמים, וכן טענו גם כשהי׳ הציווי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם6. ויש לומר, דזה שאיתא במדרש שהמלאכים היו מדיינין בשלשה מקומות הו״ע אחד עם מאמר הגמרא שטענת המלאכים היתה במתן תורה, אלא שבמדרש מבואר הענין בפרטיות יותר. והענין הוא דהנה כתיב7 עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, דעשרה מאמרות הם מכוונות כנגד עשרת הדברות8, היינו שעשרת הדברות נותנים קיום בהעשרה מאמרות, שעל ידי התורה נשלם כוונת ותכלית בריאת העולם שתכלית בריאת העולם הוא לעשות מהעולם משכן ומקדש לו יתברך, וכוונה זו נשלמת ע״י התורה. וזהו שטענת המלאכים היתה בשלשה מקומות, בעת הבריאה, במשכן (תכלית הכוונה דבריאת העולם9), ובמתן תורה (שע״י התורה נשלמת כוונה זו9).
והענין הוא, דטענת המלאכים על נתינת התורה לישראל לא היתה על זה שנותנים את התורה לנשמות (ישראל), כי גם המלאכים ידעו שנשמות הם במדריגה נעלית יותר מהמלאכים, אלא טענתם היתה על זה שנותנים את התורה להגוף, כלשון הגמרא, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם. ויתירה מזה, שגם בנוגע להגוף, לא היתה טענתם על זה שנותנים התורה לגוף בכלל (גוף רוחני), אלא על נתינת התורה לגוף האדם שהוא גוף גשמי, כלשון הגמרא (הנ״ל) אתה מבקש ליתנה לבשר ודם.
וביאור הענין הוא10, הנה מצינו ששירת המלאכים נזכר בנביאים, וכמ״ש בההפטרה דחג השבועות, ואשמע אחרי קול רעש גדול11, וכתיב קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי גו׳12, והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול13, משא״כ שירת הנשמות לא מצינו בנביאים. דישנו גם שירת הנשמות שהרי יש להם עליות תמיד וכמ״ש14 והי׳ מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר גו׳ שהוא ענין עליית הנשמות שעולים לגן עדן העליון וחוזרים לגן עדן התחתון ועולים עוד הפעם לגן עדן העליון, שהוא ענין עליית והילוך הנשמות כמ״ש15 ילכו מחיל אל חיל, וכל עלי׳ הוא על ידי שיר וכמאמר16 כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, ועליית הנשמות הוא למעלה יותר מעליית המלאכים, דמזה מובן שגם שירת הנשמות הוא ביותר משירת המלאכים, ומכל מקום לא נזכר בנביאים שירת הנשמות. וטעם הדבר מבואר בלקוטי תורה17, לפי שהמלאכים הם בעלי נפש וגוף, דהגם שנקראים שכלים נבדלים18 הנה זהו דוקא בערך הגוף שלמטה, אבל מכל מקום יש להם גם כן גוף, וכמ״ש19 עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ופירש הרמב״ן20 שקאי על גוף המלאכים. דאי אפשר לפרש שקאי על נפש המלאכים, דבנפש המלאכים לא שייך ענין אש ורוח כלל, דהגם שהם ב׳ יסודות הדקים, ובזה גופא הוא מדקות היסודות כדמוכח מרמב״ן שם, מ״מ ה״ז יסודות, ובנפש המלאכים שענינם אהוי״ר, דמחנה מיכאל בחסד ומחנה גבריאל בגבורה, ובפרט לפי מה שמבאר בתניא21 בשם הזהר22 שישנם מלאכים שכליים, הנה בענין המדות ומכל שכן בענין השכל לא שייך גם ענין יסודות הדקים, ומה שכתוב עושה מלאכיו רוחות כו׳ קאי על גוף המלאכים. ומכיון שהם בעלי גוף, לכן השירה שלהם נשמעת באזני הנביאים. משא״כ שירת הנשמות שאין להם גוף כלל, וענין השירה שלהם הוא ענין ההשגה ואהבה ויראה, הנה זה אי אפשר שהנביא ישמע. וכמו שהוא בענין השמיעה, כן הוא גם בענין הראי׳, שהמלאכים נתפסים בראי׳ וכמ״ש23 וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, והיינו דלהיות שהמלאכים יש להם גוף, והיינו שגם במעמדם ומצבם יש להם גוף, לכן אפשר שיתלבשו למטה יותר, עד שיהיו נתפסים בראי׳ כו׳.
דמכל זה מובן24 שטענת המלאכים על נתינת התורה לישראל לא הי׳ מצד הנשמה, שהרי הנשמות הם למעלה מהמלאכים, אלא מצד הגוף. והגם שגם המלאכים ידעו שמתן תורה צריך להיות לנשמות בגופים דוקא, מכל מקום טענו שיתנו התורה אליהם, דלהיות שגם הם בעלי גוף, הנה גם זה יספיק לנתינת התורה, ולא לתת התורה לגוף בו״ד, שמצד רתיחות הבשר ורתיחות הדמים אפשר להיות ענין בלתי רצוי כו׳. ועל זה השיבו להם, כלום למצרים ירדתם כלום יצר הרע יש ביניכם, היינו שאינו מספיק המצרים והגבולים של גופות המלאכים, כי אם צריך למצרים וגבולים כאלו ששייך בו יצר הרע, וגם אותו צריך להפכו לטוב, וכמאמר הבעש״ט25 עה״פ26 סור מרע ועשה טוב, שצריך לסור מהרע ולעשות ממנו שיהי׳ טוב, ולכן ניתנה תורה לגוף בשר ודם דוקא27.
ועד״ז הוא בנוגע לטענת המלאכים בעת בריאת העולם ובמשכן [דג׳ ענינים אלה שייכים זל״ז, וכמשנת״ל שקיום העשרה מאמרות [שמהם נברא העולם תמיד, כתורת הבעש״ט28 עה״פ29 לעולם הוי׳ דברך נצב בשמים, שהדבר הוי׳ צריך להיות תמיד בהנברא להוותו ולהחיותו ולקיימו], נמשך מעשרת הדברות של התורה, שהתורה היא המשלמת את תכלית כוונת הבריאה שיהי׳ העולם מקדש ומשכן לו יתברך], טענתם היתה שמספיק גם גוף רוחני של מלאכים, ועל זה השיבו להם שצריך לגוף בשר ודם דוקא. כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו שנאמר30 כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו31, וכתיב32 אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי׳ בראתי, עשיתי הוא מלשון לעשות לתקן33, היינו שתכלית הבריאה הוא לתקן ולהעלות את כל הבריאה ולעשותה על ידי התורה מקדש ומשכן לו יתברך, ולזה צריך גוף בשר ודם דוקא, בכדי להעלות גם את המטה ביותר. וכידוע המשל34 מהגבהת הבנין שצריך להגבי׳ אותו מתחתיתו דוקא, שאם יגביהו את הבנין מאמצעיתו הרי תחתיתו לא יהי׳ מוגבה.
והנה הכח לתקן ולהעלות גם את גוף הגשמי בשר ודם אינו בכח המלאכים כי אם בכח הנשמות דוקא. והענין הוא35, דכללות הבריאה נחלקת לד׳ סוגים דומם צומח חי מדבר. ובד׳ סוגים אלו נכלל גם המלאכים ונשמות. וד׳ סוגים אלו הם כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳, והגם שלפעמים מבואר36 ההפרש בין מלאכים ונשמות שמלאכים שרשם משם אלקים כמ״ש37 הודו לאלקי האלקים ונשמות שרשם משם הוי׳ כמ״ש38 כי חלק הוי׳ עמו, מ״מ בכללות יותר, גם המלאכים שרשם משם הוי׳, דהוי׳ לשון מהוה39, והוא מהוה את כללות כל ההויות. ולכן הד׳ סוגים שבהבריאה נכללים בשם הוי׳, שהד׳ סוגים הם כנגד הד׳ אותיות. ה׳ אחרונה הוא בחינת המלכות, דומם. וא״ו הוא ענין המדות שהם בחינת צומח, שהמדות צומחים מקטנות לגדלות. ה׳ ראשונה הוא בחינת הבינה, והוא בחינת חי, כמ״ש בחוה40 היא היתה אם כל חי, דקאי על ספירת הבינה, ולמעלה יותר קאי גם על בחינת חיצוניות החכמה, שגם חיצוניות החכמה נכלל בסוג החי כמ״ש41 והחכמה תחי׳ (כי בחכמה יש ב׳ מדריגות יו״ד וקוצו של יו״ד, ומשנ״ת דגם חכמה נקראת חי כמ״ש והחכמה תחי׳ היינו בחינת חיצוניות החכמה)42. וגם המלאכים נקראים בשם צומח וחי, וכמ״ש43 אז ירננו כל עצי יער, וכן נקראים גם בשם בהמות חיות ועופות44 וכמ״ש45 פני ארי׳ גו׳ ופני שור מהשמאל גו׳ ופני נשר גו׳. יו״ד וקוצו של יו״ד, הוא בחינת פנימיות החכמה, קאי על נפש השכלית, נפש המדברת. והנה וא״ו עם ה׳ ראשונה יש להם חיבור זה עם זה, דכמו״כ הוא גם בצומח וחי שהם בקירוב זה לזה, שהחי יש בו ענין הצמיחה. וכן הוא גם בענין המדות והשכל שהם בקירוב זה לזה. משא״כ ה׳ אחרונה שהוא בחינת המלכות, אין לה קירוב עם הוא״ו וה״א ראשונה, כי אם התהוותה הוא מהחכמה, פנימיות החכמה, כמאמר46 אבא יסד ברתא. והתהוות זו הוא בדרך ריחוק. דכמו שהתהוות החכמה עצמה היא בדרך ריחוק וכמ״ש47 והחכמה מאין תמצא, שהתהוות החכמה מלמעלה מהחכמה אינו דומה להתהוות הספירות שלמטה מהחכמה, דבינה מהחכמה, וכן מדות מהבינה, וכן פנימיות המלכות מהמדות, הם בדרך עילה ועלול, משא״כ התהוות החכמה מלמעלה מהחכמה הוא בדרך יש מאין, והיינו דפנימיות החכמה היא שייכת להאין שממנה היא נמצאת (דמ״ש והחכמה תחי׳ הוא בבחינת חיצוניות החכמה, ומ״ש והחכמה מאין תמצא הוא בבחינת פנימיות החכמה, מ״ה שבחכמה), וכמ״ש בתניא48 שבחכמה נרגש איך שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדריגת החכמה, כמו״כ הוא גם בזה שאבא יסד ברתא46, דהתהוות המלכות (חיצוניות המלכות, דיבור דמלכות) מפנימיות החכמה היא בדרך ריחוק. והענין הוא, דחיצוניות המלכות הוא בחינת אותיות, והתהוות האותיות היא לא מהמדות ומהשכל בדרך עילה ועלול, וכידוע הראיות על זה, דאם נאמר שהתהוותם הוא מהמדות או מהשכל, הרי אי אפשר ששכל של חסד ושכל של דין יהי׳ באותם האותיות, ובפועל אנו רואים שאותם האותיות עצמם מתלבש בהם בין שכל של חסד ושכל של דין ורק צירוף האותיות מתחלף אבל האותיות עצמם הם בשניהם בשוה, שמזה מובן שהתהוות האותיות אינו מהשכל ומכל שכן שאינו מהמדות. ועוד יותר, דאיתא בזהר49 ובמק״מ בארוכה שישנם אותיות של חסד ואותיות של דין, ואם נאמר שהתהוות האותיות הוא מהשכל ומדות, איך אפשר ששכל של חסד יתלבש באותיות של דין, וכן להיפך. דמזה מוכח שהתהוות האותיות אינו מהשכל ומדות, כי אם יש להם שורש לעצמם, ומצד עצם שרשם ישנם אותיות של חסד ואותיות של דין, והשורש שלהם הוא בקדמות השכל50 (שלמעלה מהשכל), וכידוע בענין אבא יסד ברתא, דזה שהאותיות (ברתא) נמשכים מהחכמה (אבא) הוא מבחינת קדמות השכל. והתהוות האותיות מקדמות השכל הוא בדרך ריחוק51.
ועד״ז הוא גם ההפרש בין צומח וחי למדבר, שבצומח וחי הנה גופם ונפשם הם בערך זה לזה ונתהוו (הגוף והנפש) יחד, וכמ״ש תדשא הארץ גו׳52 תוצא הארץ גו׳53, וגם בנבראים דעלמא דאתכסיא כתיב ישרצו המים גו׳54, דכולם נבראו כמו שהן עתה וכמרז״ל55 בקומתן נבראו ובצביונן נבראו. דכמו״כ גם המלאכים נתהוו בגופם ונפשם כאחד, משא״כ בבריאת האדם שנעשה גופו תחלה בפ״ע בלי שום נפש חיונית בתוכו, וכמ״ש56 וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה וכמרז״ל57 שעה ראשונה צבר עפרו כו׳ ומתחלה הי׳ גולם כמ״ש58 גלמי ראו עיניך, עד שאח״כ ויפח באפו נשמת חיים56. דלכאורה הרי זה פחיתות בזה שהי׳ זמן שהגוף האדם הי׳ גולם, אך באמת הנה מזה עצמו רואים את המעלה שבסוג המדבר, שנשמת האדם דוקא שהיא למעלה מנפש המלאכים, הנה היא דוקא מתלבשת בגוף האדם, גוף היותר תחתון, וע״ד שהתהוות האותיות הוא בפנימיות החכמה דוקא, דנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן59.
וביאור60 מעלת נשמת אדם על נשמת המלאכים, הנה נתבאר לעיל דמלאכים שרשם משם אלקים ונשמות שרשם משם הוי׳. דמזה יובן בתוספות ביאור מה ששירת המלאכים נשמעת באזני הנביא ולא שירת הנשמות, לפי שהמלאכים שרשם משם אלקים36, בחינת הכלים, הרי הכלים הם במדידה והגבלה, משא״כ הנשמות ששרשם משם הוי׳36, בחינת האורות, הרי האורות אינם במדידה והגבלה, עד שלפעמים מבואר שהאורות הם פשוטים. וגם לפי המבואר במקום אחר שגם הנשמות שרשם מהכלים, הרי ידוע ששורש הנשמות הוא מפנימיות הכלים61. וההפרש בין פנימיות הכלים לחיצוניות הכלים אנו רואים גם בכלים למטה, שפנימיות הכלי מיוחדת עם המשקה שבתוכה, משא״כ חיצוניות הכלי, הרי דופן הפנימי של הכלי מפסיק בין המשקה לחיצוניות הכלי. וגם כללות ענין חיצוניות הכלי הוא בכדי להביא את המשקה למקום שרוצה, היינו שענינה הוא בשביל הזולת, היינו בשביל הגילוי. וזהו בענין הכלים שמחוץ להאדם. וכמו״כ בהכלים שבאדם עצמו שהם האברים, הרי אינו דומה חיצוניות הכלי לפנימיות הכלי, ועד״מ בכלי המוח, הרי חיצוניות המוח ענינה להשפיע לזולתו דלבד זאת שכללות ענין ההשפעה הוא רק חיצוניות, דתוונא דלבא לא כתבי אינשי62, ולא קאי אדעתא דרבי׳63, הנה גם החיצוניות עצמו הרי כאשר השומע לא יהי׳ בר שכל לא יועיל לו ההשפעה מאומה, וכמאמר אַ קאָפּ קען מען ניט אַרויף שטעלן, ורק כאשר הוא בעל שכל בעצמו אז יקבל את ההשפעה מרבו. וטעם הדבר הוא, לפי שכללות ענין ההשפעה שמחיצוניות הכלי הוא חיצוניות בלבד, היינו הארה בלבד, ולכן לא יש בזה עצם. משא״כ בענין השפעת הטיפה שהוא מפנימיות המוח הרי מוליד בדומה לו, לפי שהיא השפעה עצמית. והוא לפי שפנימיות המוח מיוחד עם פנימיות האור. וטעם הדבר מה שלמטה הוא כן, לפי שכן הוא גם למעלה. דחיצונית הכלים הוא הארה בלבד ופנימיות הכלים מיוחדים עם פנימיות האור, עד עם בחינת עצם האור, שהוא אין סוף. שמזה מובן מעלת הנשמות על המלאכים, שהנשמות ששרשם מפנימיות הכלים שמיוחדים עם עצם האור, אין בהם שום הגבלות כלל, דמלאך64 מוגבל במקום כמאמר מלאך בשליש עולם עומד65, וכמו״כ הוא מוגבל בזמן, דזמן ומקום שייכים זה לזה66, משא״כ נשמות אינם מוגבלים לא במקום ולא בזמן, דזהו67 מה שאומרים68 וקדושים בכל יום יהללוך סלה, דבתחילה אומרים69 קדוש ברוך ימלוך ואינו אומר בזה סלה, והוא לפי שקדוש ברוך ימלוך קאי על שירת השרפים חיות ואופנים, והשיר שלהם הוא בהגבלה, שישנו הפסק בהשירה שלהם, משא״כ מה שאומרים אח״כ על הנשמות וקדושים בכל יום יהללוך סלה, שהשירה שלהם הוא בכל יום, ועוד יותר שהוא סלה, דכל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק70.
וביאור הענין71, הנה נתבאר לעיל שהמלאכים נתהוו בגופם ונפשם כאחד. דמזה מובן שכשם שגופם בערך לנפשם כמו״כ גם נפשם בערך לגופם והיינו דכמו שגופם בערך לנפשם, ולכן כשהמלאך אומר שירה, שהוא מצד הנפש, נעשה ביטול בגופם ג״כ, כמ״ש72 וצבא השמים לך משתחוים בגופם מצד השירה שהנפש אומרת, וכמו בהגלגלים שמסבבים ממזרח למערב ידוע שזהו ההשתחוואה והביטול שלהם73 להשכינה, דשכינה במערב74, דע״י אמירת השירה שלהם מצד נפשם, נעשה ההשתחוואה בגופם, שמסבבים למעריב. דזהו ג״כ מה שיהושע תלמידו של משה כמאמר2 משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, כשרצה להעמיד את השמש אמר שמש בגבעון דום75, שלא אמר עמוד, כי אם אמר דום מלומר שירה76, ועי״ז ממילא עמד השמש מלכת. כי הילוך השמש הוא מצד שירת נפש המלאך שפועל גם על גוף המלאך שמזה נמשך גם בגלגל השמש הליכתו, וכשפסק נפש המלאך לומר שירה, נפסק במילא הליכת השמש. דמכל זה מובן שגוף המלאך הוא בערך לנפשו. הנה כמו״כ לאידך גיסא, שנפש המלאך הוא בערך לגופו. דכשם שהגוף הוא מוגבל, כך הנפש הוא מוגבל, ולכן ישנו הגבלה והפסק בשירת המלאכים כנזכר לעיל, דהגם שהשירה הוא מצד נפשם, ומכל מקום יש בזה הגבלה והפסק. משא״כ הנשמות הרי אינם מוגבלים כלל, ונשמת האדם דוקא שאינה מוגבלת כלל, נתלבשה בגוף בשר ודם דוקא, לתקנו ולהעלותו על ידי התורה, שבזה נשלם כללות כוונת הבריאה וכנ״ל במשל34 הבנין שצריך להגביהו מתחתיתו דוקא, לעשות את העולם משכן לו יתברך, לפי שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחילתן59.
וזהו מה שהמלאכים התדיינו עם הקדוש ברוך הוא בשלשה מקומות, בהתהוות ובמתן תורה ובעשיית המשכן, שעשיית המשכן הוא תכלית כוונת הבריאה, ועיקר התכלית אינו בהמשכן שהי׳ במדבר כי אם במשכן שילה ובעיקר בבית עולמים77 וכמ״ש78 כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, שהמשכן הי׳ עראי, והוא לפי שהמשכן הי׳ מעצי שטים עומדים79 שהוא דוגמת80 שרפים עומדים81, ובמשכן שילה ניתוסף גם אבנים82, והבית המקדש הי׳ מאבנים (דומם) דוקא83, הנה זה הי׳ העיקר. ומה בהמשכן שהאדם למטה עושה הנה העיקר הוא בדומם ולא הצומח, מכ״ש שבמלאכים אינו העיקר.
וזהו בשעה שעלה משה למרום והמלאכים טענו מה אנוש כי תזכרנו תנה הודך על השמים, אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו החזר להם תשובה, והיינו שהתשובה היתה צריכה להיות מנשמה בגוף דוקא, שנשמה בגוף הראה להם את המעלה שבגוף גשמי דוקא, ואז הודו המלאכים ואמרו תנה הודך על הארץ, שנאמר84 ה׳ אדונינו מה אדיר שמך וגו׳ ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב4, ונתנו מתנות למשה, ואחר כך נתנו מתנות לכל ישראל שירדו להם ששים רבוא מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים85, שהוא ענין סיוע המלאכים על עבודת האדם. והוא ע״ד משנת״ל בפירוש25 סור מרע ועשה טוב26, דתמורת זה שבתחילה קטרגו, הנה הם עצמם הודו וסייעו את עבודת האדם. והודאה זו היתה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע85, דשמיעה הוא ענין הבנה והשגה שזה ישנו גם במלאכים, אמנם ישראל הקדימו נעשה לנשמע שהראו את מעלת העשי׳, מעלת דומם דוקא, ואז הודו המלאכים על נתינת התורה לישראל למטה דוקא. ובכלל זה היתה גם הודאתם על עשיית המשכן דכתיב בי׳86 וכן תעשו וארז״ל87 (תעשו) לדורות, דקאי על בית המקדש השלישי שהוא עיקר התכלית, שהוא למעלה גם מבית עולמים שהי׳ קודם. דהגם שהי׳ קבע ולא עראי כהמשכן מכל מקום הי׳ אחר כך גלות, אבל עיקר דירת קבע יהי׳ בבית המקדש השלישי88 שלא יהי׳ אחריו גלות89, והוא ענין דירת קבע, ופירוש דירה הוא עד״מ בדירת המלך בשר ודם שדר בהדירה בכל עצמותו90. וגם ענין זה הי׳ כלול בשעת מתן תורה, דכמו שבשעת מתן תורה הי׳ הדיבור אנכי נשמע מכל הו׳ קצוות91, כמו״כ לעתיד ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר92, שבכל רוח מהו״ק יראו אלקות, ובהודאת המלאכים על נתינת התורה למטה נכלל גם הודאתם על בנין בית המקדש השלישי, שאז יהי׳ ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר, שיהי׳ הוי׳ אחד ושמו אחד93.
__________
1) המאמר מיוסד על ד״ה כל שמעשיו מרובין תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ רנג ואילך). שהוא ד״ה כל שמעשיו מרובין תרל״ג [סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ רסז ואילך]. תרנ״ג (סה״מ תרנ״ג ע׳ ריז ואילך) – עם הוספות וכו׳. וראה גם ד״ה צאינה וראינה דליל א׳ דחגה״ש תשכ״ב [לקמן ע׳ קפא ואילך].
2) אבות פ״א מ״א.
3) תהלים ח, ה.
4) שבת פח, סע״ב ואילך.
5) תהלים שם, ב.
6) תרומה כה, ח.
7) נשא ז, פז.
8) זהר ח״ג יא, ב ואילך.
9) ראה לקו״ש חכ״א ע׳ 150. וש״נ.
10) בהבא לקמן – ראה ד״ה כל שמעשיו מרובין שבהערה 1 (סה״מ תרנ״ג ע׳ ריח. תרנ״ד ס״ע רנג ואילך). שהוא לשון הלקו״ת ברכה צח, א עם הוספות וכו׳.
11) יחזקאל ג, יב.
12) שם א, כב.
13) ברכת יוצר.
14) ישעי׳ סו, כג.
15) תהלים פד, ח. ראה ברכות ומו״ק בסופן. ועוד.
16) שבת נא, ב.
17) שבהערה 10.
18) ראה מורה נבוכים ח״ב פ״ג-ו. לקו״ת שלח מה, א. מו, רע״א. אוה״ת מסעי ע׳ א׳שצח ואילך. ספר החקירה להצ״צ יג, א.
19) תהלים קד, ד.
20) הובא במקומות שבהערה 10. ובכ״מ.
21) פרק לט (נא, ב).
22) ח״ג רכה, א (ברע״מ).
23) וירא יח, ב.
24) בהבא לקמן – ראה ד״ה כל שמעשיו מרובין שבהערה 1 (סה״מ תרנ״ג ע׳ רכ. תרנ״ד ע׳ רנו), שהוא לשון הלקו״ת ברכה צח, סע״א עם הוספות וכו׳.
25) כתר שם טוב סימן סט. פט.
26) תהלים לד, טו.
27) ראה גם לקו״ש חי״ח ע׳ 28 ואילך.
28) תניא שעהיוה״א פ״א.
29) תהלים קיט, פט.
30) ישעי׳ מג, ז.
31) אבות ספ״ו.
32) ישעי׳ מה, יב.
33) ראה ב״ר פי״א, ו ובפרש״י שם. ראה סה״מ תרנ״ג שם (ע׳ רכב). תרנ״ד שם (ע׳ רנט). וראה גם סה״מ תרצ״ז ע׳ 214. וש״נ.
34) סה״מ תרנ״ג שם (ס״ע רכא). תרנ״ד שם (ריש ע׳ רנח). שהוא לשון התו״א ד״ה להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם (בראשית ד, א) – עם הוספות וכו׳.
35) בהבא לקמן – ראה סה״מ תרנ״ג שם (ס״ע רכ ואילך). תרנ״ד שם (ס״ע רנו ואילך). שהוא לשון התו״א שבהערה הקודמת (בראשית ג, ד) – עם הוספות וכו׳.
36) ראה תניא אגה״ת פ״ד (צד, א). סה״מ תרנ״ג שם (ע׳ ריח). תרנ״ד שם (ע׳ רנד).
37) תהלים קלו, ב.
38) האזינו לב, ט.
39) פרדס שער א (שער עשר ולא תשע) פ״ט. תניא שעהיוה״א פ״ד. ועוד.
40) בראשית ג, כ.
41) קהלת ז, יב.
42) ראה סה״מ תרנ״ד שם (ע׳ רנז. ס״ע רנח).
43) תהלים צו, יב. וראה גם סה״מ תרצ״ו ע׳ 96.
44) ראה תניא רפל״ט. מאמרי אדמו״ר האמצעי בראשית ע׳ קכא. ועוד.
45) יחזקאל א, י.
46) אגה״ק סימן ה, מזהר ח״ג רמח, א. רנו, ב. רנח, א.
47) איוב כח, יב. וראה תניא אגה״ק סי״ז (קכו, א). סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שא. שיט. שצא. עטר״ת ס״ע תפד ואילך. תרפ״ט ע׳ 17. 129.
48) פל״ה בהגהה (מד, ב ואילך). וראה שם פי״ח (כג, סע״ב).
49) ח״א טז, ב. – הובא בסה״מ תרנ״ד שם (ע׳ רנח).
50) ראה אגה״ק שבהערה 46. תו״א מקץ מב, א ואילך. מג, א. ביאורי הזהר לאדמו״ר האמצעי קיג, ב. ולאדמו״ר הצ״צ ח״א ע׳ תקנז ואילך. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שמ. וש״נ. סה״מ תרע״ח ע׳ שמה ואילך.
51) ראה גם סה״מ תרנ״ט ע׳ ג ואילך.
52) בראשית א, יא.
53) שם, כד.
54) שם, כ.
55) ר״ה יא, א. חולין ס, א.
56) בראשית ב, ז.
57) סנהדרין לח, ב.
58) תהלים קלט, טז.
59) ספר יצירה פ״א מ״ז.
60) בהבא לקמן – ראה סה״מ תרנ״ג שם (ע׳ ריח ואילך). תרנ״ד שם (ע׳ רנד ואילך).
61) ראה עץ חיים שער כח (שער העיבורים) פ״א. שער מ (שער פנימיות וחיצוניות) דרוש י. פע״ח הקדמה לשער השבת פ״י. לקו״ת פ׳ ראה כו, ריש ע״ד. דרושים ליוהכ״פ ע, ג.
62) ראה פרש״י סנהדרין לה, א. הובא בסה״מ תרנ״ז ס״ע מו.
63) ראה ע״ז ה, ב.
64) בכ״ז ראה גם לקו״ת ברכה שבהערה 10.
65) ראה חולין צא, ב. ב״ר פס״ח, יב.
66) לקו״ת ברכה שם.
67) סה״מ תרנ״ג שם (ע׳ רכ). תרנ״ד שם (ס״ע רנה ואילך). שהוא לשון הלקו״ת ברכה שם.
68) בתפלת העמידה.
69) בנוסח הקדושה.
70) עירובין נד, א.
71) בהבא לקמן – ראה סה״מ תרנ״ד שם (ס״ע רנז).
72) נחמי׳ ט, ו.
73) ראה תניא פמ״ב בהגהה (סא, א).
74) ב״ב כה, א. סנהדרין צא, ב.
75) יהושע י, ב.
76) ראה גם אוה״ת במדבר ע׳ קכד.
77) ראה סה״מ תרנ״ג שם (ע׳ רכ). תרנ״ד שם (ע׳ רנו). שהוא לשון הלקו״ת ברכה צט, ד.
78) ראה יב, ט. זבחים קיט, א. לקו״ת ברכה שבהערה הקודמת. וראה שהש״ר פ״א. טז (ג). תו״א ר״פ ויגש.
79) תרומה כו, טו.
80) ראה שמו״ר פל״ג, ד. שם פל״ה, ו. לקו״ת נשא ב, ג. ברכה שם. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שסב.
81) ישעי׳ ו, ב.
82) זבחים קיב, ב. רמב״ם הל׳ בית הבחירה פ״א ה״ב.
83) ראה תו״א ויגש שם. לקו״ת ברכה שם. וראה גם לקו״ש ח״ו ע׳ 17. ובכ״מ.
84) תהלים ח, י.
85) שבת פח, א.
86) תרומה כה, ט.
87) שבועות טו, א. פרש״י עה״פ.
88) ראה זהר ח״ג רכא, א. ועוד.
89) ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
90) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ תפט. אוה״ת שה״ש ח״ב ע׳ תרעט ואילך. סה״מ תרל״ה ח״ב ריש ע׳ שנג. המשך תרס״ו ס״ע ג.
91) ראה תנחומא שמות כה. שמו״ר פ״ה, ט. תקו״ז תכ״ב (סד, ב). תניא פל״ו (מו, סע״א).
92) ישעי׳ מ, ה.
93) זכרי׳ יד, ט.
[סה"מ שבועות ע' קנט ואילך]
״הפתעה ובשורה משמחת היתה לקהל אנ״ש והתמימים, כשנודע על מאמר שנמצא זה עתה בספריית כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א והומצא לידי המתעסקים בהוצאת המאמרים (״ועד הנחות בלה״ק״), בהסכמת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א – לקראת חג השבועות. כפי הנודע, מדובר בשני מאמרים: הא׳ ד״ה ״בשעה שעלה משה למרום״, שנאמר בליל א׳ דחג השבועות תשכ״א; והב׳ – ד״ה ״ואהי׳ אצלו אמון״, שנאמר ביום ב׳ דחג השבועות באותה שנה. בשנים ההם נהג ה״חוזר״ ר׳ י.כ. ״להניח״ את המאמרים ולהכניסם אל הקודש. היו מאמרים שכ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א הי׳ מתקן ומוציא ע״מ להדפיס, ואילו מאמרים אלו, אף שכ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א הכניס בהם תיקונים, לא הוציאם לדפוס. במאמר השני, לאחר שכ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ערך המון תיקונים, הכניס ר׳ י.כ. שאלות וכ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א השיב עליהם, אך לא החזיר למניחים (ככל הנראה כי לא גמר לעבור עליהם). בימים אלו נמצאו המאמרים הנ״ל בספרי׳, וכששאלו את כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א באם אפשר להוציאם לאור – ענה כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (חזק): ״יע!״. אח״כ נכנס שוב המזכיר ושאל באם להוציא זאת כ״קונטרס חג השבועות״, וכן שאל אודות תאריך – האם אפשר לכתוב ״ערב חג השבועות״? וענה כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א: ״ניין״, ובדבר התאריך ״ראש-חודש סיון״ – ענה כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א: ״יע״. מובן שמיד חזרו על המאמרים בכל העולם כולו ולמדום ברבים, בבקשה ובתפילה להשי״ת שנזכה לשמוע תיכף ומיד ממש תורה חדשה מפי מלך המשיח, נאַו ממש. ההתלהבות באה לביטוי גם בעובדה שמיד עם צאת הקונטרס לאור פורסמו מודעות על שיעורים ברבים במאמר זה עוד הלילה, ואכן לעת תפילת מעריב התקיימו ב-770 שני שיעורים מרכזיים״ (מיומני התמימים – ר״ח סיון תשנ״ג).
נדפס בקונטרס חג השבועות תשנ״ג, ואח״כ בסה״מ מלוקט – קונטרסים-תשנ״ג ע׳ כג ואילך. הפתח דבר נדפס לקמן בהוספות.