בס״ד. ש״פ בלק, י״ז תמוז (נדחה) ה׳תשח״י
– בבוקר לפני התפילה, בחדרו –
הנחה בלתי מוגה
והי׳1 שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת הוי׳ כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, והי׳ שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים גו׳ אשר אם עבר ורמס וטרף וגו׳2, וצריך להבין אומרו קודם בקרב עמים רבים, בשלמא בפסוק השני שמדבר אודות שארית יעקב בגוים, מובן שאומר בקרב עמים רבים, וכמו שמסיים אם עבר ורמס וטרף גו׳, אבל כשמדבר אודות הגילויים דלע״ל שיהי׳ אז העילוי היותר גדול, מהו אומרו בקרב עמים רבים. ועוד צריך להבין אומרו אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, מהו המעלה בזה, והלא מקרא מלא דיבר הכתוב3 ארור הגבר אשר יבטח באדם, שזהו איסור גמור, וא״כ אינו מובן מהו המעלה בענין אשר לא יקוה גו׳ (ובפרט כשמדבר אודות העילוי דלע״ל). גם צריך להבין למה מזכיר שם יעקב, והלא שם ישראל הוא שם המעלה, ושם יעקב הוא במדריגה פחותה, וא״כ כשמדבר אודות העילוי דלע״ל, הוה לי׳ למימר שם ישראל, שהוא שם המעלה4.
ולהבין כל זה, צריך להקדים תחילה מה שנת״ל5 בענין ירידת הנשמה למטה שהיא ירידה צורך עלי׳, דהנה יעקב וישראל הם שמות הנשמה, דהנשמה קודם ירידתה ובירידתה למטה נקראת בשם יעקב, ואחרי ירידתה (ע״י עבודה) ניתוסף בה שם ישראל. וזהו מ״ש6 ויצא יעקב מבאר שבע גו׳, יעקב, יו״ד עקב7, היינו מדריגת החכמה שהיא בבחי׳ ביטול, ונמצא בה העצמות בגילוי יותר גם מכמו שהוא בכתר8, והכוונה הוא להמשיך בחי׳ החכמה בבחי׳ חרנה, לפי ב׳ הפירושים שבזהר9, א׳ עולם הדיבור בחי׳ מלכות, והב׳ בחי׳ ניחר גרוני10, עלמא דפרודא, עולמות בי״ע, חרון אף של עולם11. וזהו הכוונה, להמשיך בחי׳ היו״ד עד בחי׳ חרון אף של עולם למטה. וזהו תכלית ירידת הנשמה למטה, שהיא ירידה עצומה, בשביל העלי׳ הגדולה ועצומה ביותר, שהוא המשכת העצמות. ועבודת יעקב בחרן הי׳ כמ״ש12 הידעתם את לבן בן נחור כו׳, בחי׳ לובן העליון13, דלובן הוא גוון עצמי שזה מורה על העצמות14, וזאת היתה עבודתו כדאיתא במדרש15 עה״פ הידעתם את לבן בן נחור, מי שמלבן עוונותיהם של ישראל, שזהו ענין התשובה, וכמו עבודת כהן גדול בקדש הקדשים ביום כיפור שהי׳ בבגדי לבן שזהו ענין התשובה. שאופן העבודה הוא בג׳ קוין דתורה עבודה וגמילות חסדים16 שהוא מעשה המצוות. והעיקר הוא בקו העבודה, שהוא עבודת התפילה, דקו התורה הוא בדרך מלמעלה למטה, וגמילות חסדים שהוא מעשה המצוות בא אחרי הקדמת התורה והתפילה, ועיקר עבודת האדם הוא עבודת התפילה17. והעבודה היא שיבוא לידי הבנה והשגה, וההבנה והשגה היא אשר הוי׳ אלקינו18, שהוי׳ כחנו וחיותינו19, דהוי׳ שהוא למעלה מהשתלשלות הוא כחנו וחיותינו. וע״י ההבנה והשגה בזה, הוא ממשיך גם בעולם שיהי׳ הוי׳ אחד18, דהז׳ רקיעים שהוא למעלה, וארץ, בעולם שלמטה, ולד׳ סיטרין, למעלה ולמטה, נמצא בהם הא׳ הוא אלופו של עולם20. ולכאורה אינו מובן אומרו הוי׳ אלקינו דוקא, הרי כל ההשתלשלות נמשך משם הוי׳ שהוא המהוה כל ההשתלשלות, ומהו אלקינו דוקא. וכן צ״ל מ״ש21 אין לנו עוד אלקים זולתך, מהו לנו דוקא. וכן הוא בענין ההשגחה, דהשגחה על נשמות ישראל הוא משם הוי׳ דוקא, כידוע22 שיש ב׳ מיני השגחה, השגחה משם אלקים שהיא הנהגה טבעית והשגחה משם הוי׳ שהיא למעלה מהשתלשלות, וההשגחה שבישראל היא משם הוי׳ כמאמר23 כבשה אחת בין שבעים זאבים והיא משתמרת, והרי לכאורה כולם מושגחים משם הוי׳ שמהוה כל ההשתלשלות, ומהו שההשגחה דשם הוי׳ הוא על נש״י דוקא.
אך הענין הוא, דהנה המלאכים נקראים בשם אלקים24 וכמ״ש25 הודו לאלקי האלקים, על שם שהם שלוחי השפע, וכמו״כ דיינים נקראים בשם אלקים כמ״ש26 עד האלקים יבא דבר שניהם, שהם פוסקים דין תורה. ומובן דכמו בדיינים הרי אין זה בכח עצמם כי אם בכח התורה, רק שפוסקים דין תורה וכדבריהם כן יקום שנעשה כן בהמציאות27, וכמו שאמרו28 כל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותפו של הקב״ה במעשה בראשית, ודבר אלקינו יקום לעולם29, כמו״כ המלאכים אין זה בכח עצמם, רק הם שלוחי השפע, שהם ממשיכים השפעה בעולם, שהם השרים של המזלות, ממגד30 תבואות שמש וממגד גרש ירחים. והנה זהו בכללות העולם שהמלאכים ממשיכים ההשפעה, אבל לנשמות ישראל נמשכת ההשפעה משם הוי׳, ורק שנמשך בדרך מעביר ע״י המלאכים, שזה פועל שיתגשם ההשפעה, הגם שהוא בדרך מעביר בלבד, וכמבואר בסוף תניא31 שגם בשבת, שההשפעה נמשכת רק בדרך מעביר בלבד ע״י לבושי העשי׳, מ״מ משתנית עי״ז ההשפעה. וזהו הוי׳ אלקינו, שבנשמות ישראל נמשך משם הוי׳ שהוא למעלה מההשתלשלות, כחנו וחיותינו, בהזמן ומקום בהשתלשלות. וע״י ההבנה והשגה בזה, פועל בעבודתו אשר כל עשיותיו יהיו לשם שמים32, שמכיון שכל הכח והחיות שלו הוא משם הוי׳, ממילא צריך לעשות הכל לשם שמים. דהנה חותמו של הקב״ה אמת33, ואיתא בירושלמי33 דאמת הוא תחילת האותיות אמצעות האותיות וסוף האותיות, דזהו ג״כ ביאור הכתוב34 אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים, אני ראשון הוא בחי׳ החכמה שהיא תחילת ההשתלשלות35, וגם כמו שהיא קודם ההשתלשלות. ואני אחרון, אחרי סיום כל ההשתלשלות. ומבלעדי אין אלקים, שההשתלשלות נמשך מלמעלה מהשתלשלות (וזהו אין אלקים, אין (ניטאָ) הצמצום והעלם), ומכיון שמבלעדי אין אלקים, שההשתלשלות נמשך מלמעלה מהשתלשלות, ממילא צריך להיות כל עשיותיו לשם שמים. ובעומק יותר, הנה לא זו בלבד שכל עשיותיו הם לשם שמים, היינו שהעשי׳ עצמה היא עשי׳ גשמית אלא שיש בזה כוונה לשם שמים, אלא עוד זאת אשר העשי׳ עצמה היא עשי׳ נעלית יותר, כמו עשיית מצוה דזהו מ״ש36 בכל דרכיך דעהו, והוא ע״י שמתבונן אשר ההעלם והסתר גופא הוא אלקות וכמ״ש37 אכן אתה א-ל מסתתר, שבההסתר גופא ישנו האתה. והענין הוא, דהנה מצד ההתבוננות דמבלעדי אין אלקים, היינו הצמצום, הרי כל הצמצומים וכן צמצום הראשון שהוא בבחי׳ סילוק38, הרי כוונת הסילוק הוא בשביל המשכת הקו קצר, ונמצא שכוונת הצמצום הוא בשביל הגילוי, וא״כ מובן שהגילוי למעלה מהצמצום, שהרי מאחר שהצמצום הוא בשביל הגילוי, הרי עיקר המעלה הוא בהגילוי, והוא למעלה מהצמצום. ולכן ישנו הקו גם כמו שהוא קודם הצמצום (והגם שהרי יש מעלה בהצמצום על הגילוי, שהרי הצמצום קדום להגילוי, וידוע אשר למעלה הרי כל קדימה אינה רק קדימה זמנית כי אם קדימה מעלית, אבל אעפ״כ הרי אין הצמצום תכלית המכוון, וא״כ א״א לומר שבהצמצום עצמו ישנו האתה, שהרי הכוונה אינה בהצמצום כי אם בשביל הגילוי). משא״כ בההעלם והסתר דסדר השתלשלות, הרי כאן הוא המשכת העצמות, דסוף מעשה עלה במחשבה תחילה39, וכמ״ש40 שוקיו עמודי שש, זה העולם שנשתוקק הקב״ה לבראותו41, והגם שאין אנו יודעים טעם התשוקה42 אבל זה אנו יודעים שנשתוקק, דתשוקה הו״ע תענוג ותענוג מושרש בעצמות. וזהו אכן אתה א-ל מסתתר, שבההסתר והעלם דההשתלשלות נמצא בזה האתה, עצמות ומהות. ומצד התבוננות זו, פועל בעבודתו אשר עשיותיו יהיו לא רק לשם שמים, אלא שהעשיות עצמם יהיו כמו עשיות מצוה, שהרי ההעלם והסתר גופא הוא אלקות. וע״ד ההפרש בין עבודת ימי החול לשבת43, דבימות החול העבודה היא לשם שמים, שאוכל ושותה לבריאות גופו כדי שיוכל לעבוד את בוראו, וכמ״ש הרמב״ם44 שהיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, משא״כ בשבת אשר האכילה ושתי׳ עצמה היא מצוה45.
והנה זהו בכללות העבודה, ובפרטיות יותר הנה העבודה היא בבירור מדות. דהנה46 אמרו רז״ל47 לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולכאורה אינו מובן מהו כפל הלשון, דמכיון שאומר רך כקנה, הרי במילא מובן שאל יהא קשה כארז, ומהו כפל הלשון. אך הענין הוא, דהנה רך כקנה הוא מדות דתיקון וקשה כארז הוא מדות דתהו, וזהו ואל יהא, שצריך לפעול בהמדות דתהו שלא יהיו בבחי׳ תוקף וישות, רק בבחי׳ ביטול. דהנה ההפרש בין מדות דתהו למדות דתיקון הוא48 אשר המדות דתיקון הם אורות מועטים, ולכן הם בחלישות ורכות, ולכן כל אחד נותן מקום לזולתו, וגם לספירה ההפכית. ומובן שאינו מוכרח אשר יקבלו זה מזה, שהרי מה שנותנים מקום זה לזה אין זה מצד הכרת מעלת זולתו, כי אם מצד החלישות והרכות, וממילא הרי הנתינת מקום לזולתו אין זה ענין שמקבלים זה מזה מצד הכרת מעלת זולתו, כי אם מצד החלישות והרכות. דכל זה הוא במדות דתיקון, משא״כ במדות דתהו שהם אורות מרובים, אורות תקיפים49, לכן אין סובלים זה את זה ואין נותנים מקום זה לזה. ויובן עד״מ באדם למטה, שישנם מדות שהם למטה מהשכל ובאים מצד השכל, שע״י ההתבוננות בא להתפעלות המדות, הרי המדות הם בחלישות ורכות, שמכיון שבאים מצד השכל, ובהשכל ישנם סברות לכאן ולכאן, והכרעת הסברא הוא ע״י הדעת נוטה, לכן הנה כשם שהסברות כפי שהם בהשכל נותנים מקום זה לזה, כך גם המדות שבאים מהסברות נותנים מקום למדה ההפכית, דמכיון שהמדה באה מהסברא, והסברא כמו שהיא בשכל נותנת מקום גם לסברא הפכית, לכן גם המדה שבאה ממנה אינה בתוקף, והיא בחלישות ורכות ונותנת מקום למדה זולתה, וגם למדה ההפכית. דכל זה הוא בהמדות שלמטה מהשכל, דשרשם הוא מהאורות מועטים שלמעלה, אמנם יש להמדות גם כמו שהם למעלה מהשכל בכחות הנעלמים, ולמעלה יותר עד ההיולים העצמיים, הרי מדות אלו הם בתוקף גדול ואין נותנים מקום זה לזה, ומכל שכן שאין מקבלים זה מזה. וכמו״כ יובן למעלה במדות דתיקון, שהם אורות מועטים והם בחלישות, ולכן נותנים מקום זה לזה (וגם מקבלים זה מזה50), משא״כ מדות דתהו שהם אורות מרובים, אורות תקיפים, אין נותנים מקום זה לזה ולא יכלו לסבול זה את זה, ולכן הי׳ שבירת הכלים, ונפלו למטה בבחי׳ ישות וגסות (אַריינגעפאַלן אין גאוה). וזהו ואל יהא קשה כארז, שצריכים לפעול בהמדות דתהו שיהי׳ בהם הביטול והתכללות. דהנה הנפש האלקית שרשה מהתיקון והנפש הבהמית שרשה מהתהו, וזהו עבודת האדם לברר מדות הנפש הבהמית, לא לבטל אותם לגמרי, רק צריך להיות תוקף המדות דנפש הבהמית, אבל צריך לפעול בהם ביטול והתכללות51. דהנה52 כמו שהוא למעלה, הרי ישנו עולם העקודים דהאורות שם בתוקף גדול, אבל מ״מ הרי הם עקודים בכלי אחד53, והיינו מצד תוקף הביטול שבהם, דלכן הנה הגם שהם בתוקף גדול, מ״מ הם עקודים בכלי אחד. וכמו שירדו למטה הרי זהו עולם הנקודים, היינו נקודות נפרדות, דהתוקף של האורות הוא כמו שהוא בעולם העקודים, אבל חסר בהם תוקף הביטול, ולכן הם נקודות נפרדות, ולכן הי׳ שם השבירה. ואח״כ הוא עולם הברודים, שהוא אורות מועטים בכלים רחבים, ולכן האורות בהתיישבות בהכלים, והכוונה היא להמשיך התוקף של עולם העקודים בהכלים רחבים דתיקון. וזהו ע״י עבודת האדם למטה, שעם התוקף דנפש הבהמית שובר את ההעלם והסתר (אַז מיט דער שטאַרקייט פון נה״ב ברעכט ער דעם העלם והסתר) דעולם, גוף ונפש הבהמית, שפועל חלישות בהמדות של הנפש הבהמית, עד שפועל בהם ביטול והתכללות.
ובזה יובן מ״ש54 תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, דלכאורה אינו מובן מהו הנתינת אמת ליעקב, הרי יעקב מדתו מדת האמת55 ומה צריכים ליתן אמת ליעקב56. וכמו״כ אינו מובן אומרו חסד לאברהם, הרי אברהם מדתו מדת החסד57, ומה צריכים ליתן חסד לאברהם. אך הענין הוא, דהנה חסד דאברהם הוא חסד דאצילות, ואיתא (בקבלה)58 דחסד דאצילות הוא חסד זוטא, ונקרא חסד זוטא לפי שכל השפעת חסד הוא מצד הביטול. וישנו החסד כמו שהוא למעלה מהשתלשלות, ונקרא רב חסד. ויובן עד״מ למטה שיש ב׳ אופני חסד, א׳ שהוא משפיע חסד מצד הביטול, היינו שהוא שפל בעיני עצמו ומחזיק את זולתו גבוה במעלה ממנו, ובמילא הכל כמותר בעיני עצמו ולכן משפיע רב חסד לזולתו, ויש השפעת החסד שמצד הרוממות, והוא שמצד גודל רוממותו הכל לכלום יחשב אצלו, ולכן משפיע השפעות היותר גדולות. וכמו״כ יובן למעלה, דחסד דאצילות הוא חסד זוטא, שהוא מצד הביטול, משא״כ החסד שלמעלה מהשתלשלות שהוא מצד הרוממות, ולכן נקרא רב חסד, שהוא השפעה בלי גבול. וזהו הנתינת חסד לאברהם שהוא החסד שלמעלה מהשתלשלות, דחסד זוטא, מצד הביטול שבו, הוא כלי לבחי׳ רב חסד. וכמו״כ תתן אמת ליעקב, שיעקב מדתו מדת האמת, מדת הרחמים, דהגם שהוא מבריח59 מן הקצה אל הקצה60, אבל מ״מ הוא בגדר קצוות, מן הקצה אל הקצה, והוא מצד בחי׳ השתלשלות. והנתינת אמת הוא ואמת הוי׳ לעולם61, שהוא למעלה מהשתלשלות62. וזהו שמסיים אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, דימי לשון רבים שהם שבעת ימי הבנין שהם הז׳ מדות, וימי קדם הם המדות כמו שהם למעלה מהשתלשלות, וזהו אשר נשבעת, להמשיך המדות שלמעלה מהשתלשלות בהשתלשלות.
וזהו מ״ש63 והשב לשכנינו שבעתים וגו׳ חרפתם אשר חרפוך אדנ-י, ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם גו׳, דשכנינו הוא כמ״ש64 הלא אח עשו ליעקב שהוא הנפש הבהמית, שהוא מעלים ומסתיר על שם הוי׳, חרפתם אשר חרפוך הוי׳, שלא יהי׳ ניכר דבר הוי׳ המהוה, ניחר גרוני, דזהו ענינו של בלעם, ומנו בלעם ההיפך דמשה, דמשה המשיך בחי׳ ומדריגת עם, דאין מלך בלא עם65, שע״י התורה נעשה בבחי׳ עם, שהתורה היא חכמתו של הקב״ה שעי״ז נעשים מיוחדים עם בעל החכמה66, וצאן מרעיתך הו״ע המצוות, חוקה חקקתי67, שעי״ז נעשה בחי׳ צאן, אבל בלעם הוא בל עם כפשוטו, וכמבואר בזהר68 בתוספת יותר, לית עם ולית רעיא, שרצה לבטל בחי׳ עם ובחי׳ צאן. וזהו והשב לשכנינו, שצריכים לברר את המדות דנפש הבהמית, לא לבטל לגמרי המדות דנה״ב רק לברר ולזכך אותם, שהתוקף דנה״ב יהי׳ בבחי׳ ביטול ובקדושה. וזהו שבעתים, ב״פ שבעה, המדות דנפש האלקית וגם המדות דנפש הבהמית, שעי״ז נמשך אח״כ בחי׳ עמך וצאן מרעיתך, שהם התורה ומצוות.
וזהו והי׳ שארית יעקב בקרב עמים רבים, יעקב הוא בחי׳ יו״ד עקב, שהוא הנשמה כמו שירדה למטה בבחי׳ עקב, שמלובשת בנפש הבהמית ועובדת עבודתה לברר את הנה״ב, שזהו ענין בקרב עמים רבים שהוא בירור הניצוצות, אפילו הניצוצות שברע גמור, צריכים לברר אותם, לא לדחות לגמרי רק לברר ולזכך אותם ולהעלותם למעלה, ועי״ז נעשה המשכת העצמות. וזהו כטל מאת הוי׳, דטל לא מיעצר69, שאינו תלוי במעשה התחתונים בין ראוי ובין שאינו ראוי, שזה מורה על המשכת העצמות, וכרביבים עלי עשב, בחי׳ מטר. אשר לא יקוה לאיש, בחי׳ הוי׳ איש מלחמה70 שהו״ע המדות, ששם שייך ענין המלחמה, ולא ייחל לבני אדם, אדם העליון, וע״י בחי׳ יעקב, כשישראל יורדים לעפר כמשנת״ל5, הנה בהעפר וע״י העפר (איז אין דעם עפר און דורך דעם עפר) נמשך בחי׳ העצמות, דבהדכא ושפל רוח שם דוקא מרום וקדוש אשכון71. וזהו תכלית ירידת הנשמה, שע״י עבודתה למטה בהמיצר ודוחק דעולם, ובפרט בזמן הגלות, ובפרט בעקבתא דמשיחא שהוא חושך כפול ומכופל, וכאן פועלת, שוברת (ברעכט דורך) ההעלם והסתר, הניחר גרוני, חרון אף של עולם, הרי אז יבקע כשחר אורך72, שנמשך ומתגלה הדבר הוי׳, כי פי הוי׳ דיבר73, שע״י הקדמת העבודה דזמן הגלות, באים (קומט מען צו) לקיום היעוד ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר73, אפילו בהעלם והסתר דעולם, כי פי הוי׳ דיבר, שנמשך ומתגלה הדבר הוי׳.
__________
1) מאמר זה הוא המשך למאמר שלפנ״ז (ד״ה מי מנה). לכללות המאמר – ראה ד״ה זה תרל״ד (סה״מ תרל״ד ע׳ רסא ואילך. ע׳ רסד ואילך). ד״ה ויצא פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ קסח ואילך). תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ סב ואילך).
2) מיכה ה, ו-ז (הפטרה דפ׳ בלק).
3) ירמי׳ יז, ה.
4) ראה סה״מ תרל״ד שם (ע׳ רסא). וש״נ.
5) ד״ה מי מנה (לעיל ע׳ קכט ואילך).
6) ר״פ ויצא (כח, י-יא).
7) תו״א ואוה״ת ר״פ ויצא. ועוד.
8) ראה תניא פל״ה בהגה״ה.
9) ח״א קמו, ב ואילך. נתבאר בסה״מ פר״ת ותרפ״ז שבהערה 1.
10) תהלים סט, ד.
11) ראה פרש״י ס״פ נח (יא, לב).
12) ויצא כט, ה.
13) ראה ע״ח שער (ו) העקודים פ״א. שער (לח) לאה ורחל פ״ג. תו״א ויצא כג, א. כד, ב. תו״ח שם כז [קסח], א. לז [קעח], ב. ועוד.
14) ראה לקו״ת אחרי כח, ג. אוה״ת סוכות ע׳ א׳תשיז ואילך. ובכ״מ.
15) ב״ר פ״ע, י.
16) אבות פ״א מ״ב.
17) ראה לעיל ע׳ קלג. וש״נ.
18) ואתחנן ו, ד.
19) ראה לקו״ת שלח מ, ג. פרשתנו עג, רע״ג. ובכ״מ.
20) ראה סמ״ק – הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב בסמ״ק). שו״ע (ודאדה״ז) או״ח שם ס״ו. וראה לקו״ת תזריע כג, ג. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה פי״ח (קכד, א-ב). ובכ״מ. וראה ברכות יג, ב.
21) ״על הראשונים״ שבברכות ק״ש.
22) ראה בכ״ז ד״ה ויצא שבהערה 1 (סה״מ פר״ת ע׳ קעא ואילך. תרפ״ז ע׳ סז ואילך).
23) ראה תנחומא תולדות ה. אסת״ר פ״י, יא. פסיקתא רבתי פ״ט.
24) ראה רמב״ן עה״פ יתרו כ, ג. וראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ב ה״ז. אגה״ת פ״ד (צד, א). ועוד.
25) תהלים קלו, ב.
26) משפטים כב, ח. ראה פרש״י שם, ז. כז.
27) ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 127-8. וש״נ.
28) שבת י, א. וש״נ.
29) ישעי׳ מ, ח.
30) ברכה לג, יד.
31) קו״א סד״ה הוכח תוכיח.
32) ע״פ אבות פ״ב מי״ב. – ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 932 הערה 17 (ממאמר זה).
33) סנהדרין פ״א ה״א.
34) ישעי׳ מד, ו.
35) ראה ״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״א״ (קה״ת, תשע״ב) ע׳ 75 ואילך. וש״נ.
36) משלי ג, ו.
37) ישעי׳ מה, טו.
38) ראה ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר ענף ב.
39) ע״פ פיוט ״לכה דודי״.
40) שה״ש ה, ט.
41) במדב״ר רפ״י.
42) ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ תתקצז. המשך תרס״ו ס״ע ז. סה״מ תש״ב ע׳ 34.
43) ראה סה״מ תרס״ג ח״א ע׳ ס ואילך. וש״נ.
44) הל׳ דעות רפ״ד.
45) ראה שו״ע אדה״ז או״ח סרמ״ב ס״א-ב.
46) בהבא לקמן – ראה ד״ה ויצא שבהערה 1 (סה״מ פר״ת ע׳ קעד ואילך. תרפ״ז ס״ע סט ואילך). וראה גם ד״ה ויהס כלב תשכ״ו (לעיל ח״א ע׳ רנו ואילך).
47) תענית כ, ב. וראה מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ ו ואילך. אמרי בינה שער הק״ש פמ״ז (מח, ב). תו״ח בשלח שסב, ב. ועוד.
48) ראה ע״ח שער (י) התיקון פ״ה. שער (יא) המלכים פ״א-ב. תו״א נח ט, ג. וישלח כד, ד. לקו״ת שה״ש ט, ג. מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ א ואילך. תו״ח בראשית ט, א ואילך. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך תהו, תיקון (ע׳ יג ואילך). ובכ״מ. וראה בארוכה מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ד ע׳ א׳תעו ואילך. וש״נ.
49) ראה ע״ח, תו״ח (וש״נ), ספר הליקוטים ומאמרי אדהאמ״צ שם. ועוד.
50) כן הוא בזכרון השומעים. וראה ד״ה ויצא פר״ת שבהערה 1 שהם ב׳ מיני התכללות, עיי״ש. המו״ל.
51) ראה גם לקו״ת האזינו עה, ב ואילך. ובכ״מ.
52) ראה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך עקודים, נקודים, ברודים. וש״נ.
53) ראה ע״ח שער (ו) העקודים פ״א. לקו״ת בהר מג, ד. שה״ש יא, א. ובכ״מ.
54) מיכה ז, כ.
55) זח״ג שב, א. תניא ספי״ג. סה״מ תרל״ד שבהערה 4. וש״נ.
56) ראה אגה״ק רס״ו. סה״מ תרל״ד שם. סה״מ תרס״ג ח״א ס״ע לח ואילך. ח״ב ע׳ צא.
57) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אברהם אבינו ס״א-ג (ע׳ סה ואילך). וש״נ.
58) ראה אוה״ת וירא צ, סע״א ואילך. סה״מ ויקרא ע׳ רסז ואילך. וש״נ.
59) ע״פ ל׳ הכתוב – תרומה כו, כח.
60) ראה זהר ח״א א, ב. ח״ב קעד, ב. ח״ג קפו, סע״א.
61) תהלים קיז, ב.
62) בזכרון השומעים שנתבאר שב׳ בחינות אמת אלו הם ב׳ בחינות רחמים, רחמים שמצד ההרגש ורחמים שמצד הרוממות. המו״ל.
63) תהלים עט, יב-יג. – ולהעיר שבי״ב תמוז שנה זו (תשח״י) החלה שנת הע״ט להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. לקו״ש ח״ה ע׳ 103-4. ח״כ ע׳ 400 ואילך. המו״ל.
64) מלאכי א, ב.
65) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. כד הקמח ר״ה (ב) ד״ה ועוד (בהוצאת שעוועל – ע׳ שעט). ספר החיים (לאחי המהר״ל) ספר גאולה וישועה פ״ב. עמק המלך שער א (שער שעשועי המלך) רפ״א. שעהיוה״א רפ״ז. אגה״ק ס״כ (קל, ב). וראה פדר״א פ״ג. בחיי וירא כב, יג.
66) תניא פ״ד-ה.
67) ראה תנחומא חוקת ג. ח. במדב״ר פי״ט, א. שם, ח. יל״ש ר״פ חוקת. וראה גם פרש״י שם.
68) פרשתנו (ח״ג) קצט, ב.
69) תענית ג, א. וראה לקו״ת האזינו עג, ב ואילך.
70) בשלח טו, ג.
71) ישעי׳ נז, טו.
72) שם נח, ח. וראה זח״ג קד, א.
73) ישעי׳ מ, ה.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' קמ ואילך]
״בש״ק זה נכנס כ״ק אדמו״ר שליט״א לבית המדרש בשעה 7:05, והיו אז כעשרה תלמידים בכל ביהמ״ד, ויאמר לר׳ דוד ראַסקין: גרייט צו די בחורים איך וועל חזר׳ן חסידות [= תכין את הבחורים, אני אחזור חסידות]. בשעה 8:00 בדיוק נכנסו התלמידים לחדר קדשו, ויאמר מאמר דא״ח ד״ה והי׳ שארית יעקב גו׳ שארך כארבעים רגעים. החוזרים ר׳ י.כ. והת׳ א. ש״ט לא היו בעת אמירת המאמר. וכ״ק אדמו״ר שליט״א ציוה לסגור את הדלת לפני אמירתו. בתוך המאמר אמר עוד הפעם את החלק עה״פ והשב לשכנינו שבעתיים, דקאַפּיטל ע״ט. התלמידים אומרים כי פניו הק׳ היו נוהרים (לעומת הרצינות בעת האמירה דש״פ זכור)״ (מיומן א׳ התמימים).
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשח״י ע׳ 483 ואילך.