בס״ד. ש״פ בשלח, ט״ו שבט ה׳תשל״ו

הנחה בלתי מוגה

ויאמר משה אכלוהו היום גו׳ היום לא תמצאוהו בשדה¹, וידועים הדיוקים דרבותינו נשיאינו בתו״א² ולאחרי זה בהערות קיצורים וביאורים שבאוה״ת³ דצריך להבין מהו אכלוהו היום (דקאי על שבת דוקא), והלא כל הימים אכלו וכמ״ש⁴ ולקטו דבר יום ביומו גו׳, וא״כ מהו היום דוקא. גם צריך להבין מ״ש היום לא תמצאוהו גו׳, דהרי כבר נאמר לפני זה⁵ דשבתון שבת קדש גו׳, דמובן מזה דלא יהי׳ מן, וא״כ מהו היום לא תמצאוהו גו׳. גם צריך להבין מ״ש בשדה, דהרי כבר ידוע שהמן לא ירד בבית והיו צריכים לצאת ללקוט מחוץ למחנה וכו׳, וא״כ מהו הדיוק דלא תמצאוהו בשדה. וגם להבין ענין המן שלא ירד בשבת, דהנה איתא במדרש⁶ ששאל מין א׳ אצל א׳ התנאים איך הקב״ה מוריד גשמים ומצמיח דשאים בשבת והשיב לו משל מעירוב והוצאה שברשות אחד אין צריך עירוב להוצאה, כך כל העולם שלו הוא וכו׳, וצריך להבין⁷, דלכאורה הרי טעם זה שייך גם אצל המן, ואדרבא הרי ענין המן הוא למעלה מהנהגת הטבע (מוריד גשמים כו׳), ואם בהנהגת הטבע נחשב הכל כרשות היחיד, כל שכן וקל וחומר בירידת המן, ולמה לא ירד המן בשבת. גם צריך להבין⁸ מ״ש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים גו׳ למען אנסנו הילך בתורתי אם לא⁴, דמהו הניסיון שבמן ומהו השייכות לתורה שעי״ז ידע הילך בתורתי אם לא, דהנה ענין המן הי׳ הכנה והקדמה למתן תורה, דלכן היתה ירידת המן לפני מתן תורה, עד שאיתא במכילתא⁹ דלא ניתנה התורה כו׳ אלא לאוכלי המן, וצריך להבין מהו ענין שהמן הוא הקדמה למתן תורה, ובאופן דהילך בתורתי שהו״ע הליכה.

ויש לקשר זה עם המבואר לעיל¹⁰ במאמרי ההילולא בפרק ו׳ שבהמשך (שבד״ה היושבת בגנים ה׳שי״ת¹¹) שצ״ל ענין הביטול, ובדוגמת ענין הביטול ושלימות הביטול דספירת המלכות, דאזעירת גרמה¹² ולית לה מגרמה כלום¹³, וביטול באופן דאתכפיא ואתהפכא, שזהו המבואר בפרק ו׳ (שם), וענין הביטול הוא ענין עיקרי דלכן כל הענינים כלליים צריכים להיות בהקדמת הביטול דוקא, ומטעם זה הי׳ צ״ל הקדמת הביטול כדי שיהי׳ מתן תורה. והגם דישראל הוא ר״ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה¹⁴, דכאו״א מישראל גם בהנשמה המלובשת בגוף יש לו שייכות לתורה, וע״י צירוף כל ישראל ישנה כללות התורה, אמנם זהו האות שלו בלבד, אבל כדי להמשיך מלמעלה יותר צ״ל הקדמת הביטול דוקא. שזהו ג״כ מה שהניסיון דלמען אנסנו שבענין המן הוא הקדמה למתן תורה, הילך בתורתי. דמכיון שהי׳ ענין הביטחון שיהי׳ דבר יום ביומו, שזהו ענין הביטול, לכן הי׳ זה הקדמה למתן תורה, הילך בתורתי. ולכן הי׳ טענת המלאכים תנה הודך על השמים¹⁵ (שתורה תינתן להם) [ויש לומר שע״פ הנ״ל (דענין הביטול הוא הקדמה עיקרית למתן תורה, וזהו ענין הניסיון שבמן) יובן מה שבהמאמרים¹⁶ הובא בהמשך לענין המן בקשת המלאכים תנה הודך על השמים, דלכאורה שייכת לדרושי מתן תורה, ולא לדרושי המן, אלא שזהו מפני שענין המן הו״ע הביטול דלמען אנסנו הילך בתורתי גו׳, ובזה היתה טענת המלאכים דתנה הודך (כדלקמן)], דהרי כל מציאות המלאכים הוא תכלית שלימות הביטול, שנקראים עומדים¹⁷, שהם תמיד בבחי׳ עמידה, שהו״ע הביטול¹⁸, ואין צריכים לביטול נעלה יותר מביטול תמידי. ואיתא במדרש¹⁹ שעל כל מלאך חקוק שמו עם שם א-ל (וכמובא בזהר ובכמה מקומות שמות עיקרי המלאכים כמו גבריאל ומיכאל וכו׳, השם שלהם ביחד עם השם א-ל), דהפירוש בזה הוא שהם רואים בגלוי איך שכל מציאותם הוא השם א-ל, שזהו ביטול נעלה יותר אפילו מדגים שבים, שכל זה הוא שלימות הביטול דמלאכים, משא״כ אצל בני אדם ואפילו אצל צדיקים שצ״ל ההודעה (באַוואָרעניש) שחיי הצדיקים אינם חיים בשריים וכו׳, וכדאיתא באגרת תנחומין של כ״ק אדמו״ר הזקן (סימן ז״ך וביאורו²⁰). ולכן טענו המלאכים תנה הודך על השמים. דהנה המלאכים ידעו קצת מהו תורה (אף שלא ידעו הכל), וידעו שבשביל קבלת התורה צ״ל הביטול דוקא, ומפני זה דוקא ביקשו תנה הודך על השמים. אמנם ע״ז ענו להם כלום למצרים ירדתם כלום יצר הרע יש ביניכם²¹, דדוקא ע״י הביטול שבבחי׳ אתכפיא ולאחרי זה מביאה האתכפיא לאתהפכא חשוכא לנהורא, הנה עי״ז דוקא נעשה יתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות²² (הענין דמתן תורה²³). ולכן היתה צריכה להיות הקדמת הביטול בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא, שזהו תכלית שלימות הביטול, דאזעירת גרמה ולית לה מגרמה כלום הוא הקדמה לנתינת התורה וקבלת התורה, דזהו ענין שיעבוד וגלות מצרים. וע״י השיעבוד והגלות נעשה הזיכוך בישראל, שזהו ענין כור הברזל²⁴, כמו מצרף לכסף²⁵, שמברר הכסף המובחר מהסיגים והפסולת וכו׳, וע״י ביטול זה בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא הי׳ אח״כ מתן תורה, וכמ״ש²⁶ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. דדוקא ע״י הביטול כמו שהם במצרים, במיצרים וגבולים בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא וכו׳ דלמצרים ירדתם יצר הרע יש ביניכם, נעשה יתרון האור (נתינת התורה).

וזהו למען אנסנו הילך בתורתי, דהנה במן היו ב׳ הקצוות, דמצד אחד הי׳ קשור עם פעולה גשמית וכמ״ש²⁷ ויצא העם ולקטו, ועד שאפילו אצל הצדיקים הי׳ צ״ל ענין המעשה לפי מדריגתם, וכמו״כ, אף שהי׳ לחם מן השמים, לחם אבירים²⁸, אעפ״כ לא היו ניזונים מזיו השכינה כי אם הי׳ נמשך גם בגשמיות, עד שהי׳ נעשה דם ובשר כבשרו, שהי׳ נבלע בין האברים²⁹. ומצד הב׳ הי׳ צ״ל דוקא דבר יום ביומו³⁰, ואיש אל יותר ממנו עד בוקר³¹, דלא היו יכולים לקחת מיום א׳ אל הב׳, והיו צריכים לבטוח בה׳ שאף שהיום לא הי׳ להם בעד מחר, הנה למחר יהי׳ מן, ובזה הי׳ הניסיון דלמען אנסנו, והיינו שיהי׳ מונח אצלו (אַז עם זאָל זיך אָפּלייגן) האמונה והבטחון בה׳ שיהי׳ מן בעד מחר שזהו ענין הביטול, שעי״ז נעשה הילך בתורתו, שאמיתית ענין ההליכה היא כשהיא באופן דאין ערוך. והנה טעם וסיבת הדבר שבמן היו שני הקצוות הוא מצד שירידת המן הוא המשכת הלמעלה ממדידה והגבלה ולמעלה מזמן ומקום. ומצד זה שענינו של מן הוא המשכת הלמעלה ממדידה והגבלה אין שייך שיהיו בזה הגבלות וממוצעים, לכן הי׳ צ״ל ולקטו דבר יום ביומו, דכל יום (מדידה והגבלה) הי׳ צריך לקבל המן מיד מכמו שהוא למעלה ממדידה והגבלה בלי המדידה והגבלה והלבוש דהיום שלפני זה. ועיקר המשכת המן הי׳ בשבת וכמ״ש³² ויברך אלקים את יום השביעי, דברכו במן³³, דשבת הוא למעלה ממדידה והגבלה, ומשבת היו מקבלים ימי החול מיד בלי ממוצעים. ויש לומר שזהו ג״כ מה שישנו שיר של יום המיוחד לכל א׳ מימות החול ואז אומרים היום יום ראשון בשבת, שני בשבת וכו׳, דזהו מצד ששבת הוא למעלה מן הזמן (ממדידה והגבלה) (דלכן אומרים בכל שבוע מחדש היום יום ראשון בשבת, אף שכבר עברו כמה ימים ושבועות³⁴), וההמשכה דשבת בששת הימים הוא מה שלמעלה ממדידה והגבלה, הנה זה נמשך מיד בלי ממוצעים. דכמו שיום הראשון מקבל מיד משבת, כמו״כ הוא ביום שני ויום השלישי דמקבלים מיד משבת. ואע״פ דישנו הציווי דמעלין בקודש³⁵, הנה ודאי שע״י העבודה ביום הראשון תהי׳ אח״כ העבודה ביום השני נעלית יותר, אמנם מה שיום השני מקבל משבת הוא מיד בלי ממוצעים.

והנה כמו שהמן הוא מה שנמשך הלמעלה ממדידה והגבלה, שזהו שנמשך מיד בלי ממוצעים, הנה כמו״כ הוא בתורה. דהרי התורה הוא הלא כה דברי כאש³⁶, ותען לשוני אמרתך³⁷. שאפילו כמו שנמשך למטה זהו דבר ה׳, ולכן אומרים דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים³⁸, שבשעה שלומד זהו כמו מתן תורה בפעם הראשונה, אין הפסק הזמנים והמקומות שבנתיים, כי אם זהו מה שהלמעלה ממדידה והגבלה נמשך מיד בלי ממוצעים וכו׳, ולכן מבקשים (פאַרלאַנגט מען) ותובעים שמה להלן באימה וביראה ברתת ובזיעה אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיעה³⁹, דכמו שלפני מתן תורה הי׳ צ״ל ענין הביטול, הנה כמו״כ בכל יום ויום, דהרי בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים, שהוא נתינת התורה מחדש, הנה צ״ל ענין הביטול לפני זה, שזהו ג״כ ענין קריאת שמע, ענין הביטול בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא, וכמובן ממ״ש בתניא⁴⁰, והרי מצות קריאת שמע היא מצות עשה פעמיים בכל יום בלילה וביום, וכנ״ל שצ״ל הקדמת הביטול לענין התורה שבכל יום, היות שזהו כמו מתן תורה בפעם הראשונה. ולכן צריך להיות הביטול בתכלית השלימות, בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא כנ״ל, היות שע״י לימודו הוא ההמשכה דהלמעלה ממדידה והגבלה כמו שנמשך למטה (ולכן הי׳ צריך להיות ההקדמה דלמען אנסנו וגו׳, שעי״ז נעשה הילך בתורתי, הליכה בבחי׳ אין ערוך).

וזהו מ״ש אכלוהו היום, דעיקר ענין אכילת המן הוא בשבת⁴¹, וכנ״ל דברכו במן, דהמשכת המן למעלה הוא בשבת, היות דשבת הוא למעלה ממדידה והגבלה, ומשבת מקבלים כל הימים דבר יום ביומו, ואעפ״כ לא ירד המן בשבת, כי בכדי שיבוא למטה (בזמן ומקום) זהו ע״י צמצומים, ובשבת אין צמצומים. ולכן היום לא תמצאוהו בשדה, דבשדה, עלמא דפרודא, אי אפשר לבוא, ואז הוא המשכת המן למעלה, דברכו במן, היות דבשבת אין צמצומים וכו׳, דהטל הוא בחי׳ אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא, דטל לא מיעצר⁴², דאין בו הפסק ושינויים, ולכן עיקר המשכתו למעלה היתה בשבת, דאז אין צמצומים וכו׳ וכמו בתורה דכתיב⁴³ וזרח משעיר למו, שבכדי שתבוא למטה צ״ל צמצומים, בחי׳ שערות (בדוגמת מה שהמן הי׳ – למעלה ממדידה והגבלה – נמשך בכל יום), וישנו גם בחי׳ ראי׳ (שלמעלה מצמצומים וכו׳), שבחינה זו רצה משה לקבוע אצל כל ישראל, אך לא פעל שיהי׳ זאת כי אם אצל יחידי סגולה⁴⁴, וזהו הקדמה שיהי׳ אח״כ בחי׳ ראי׳ אצל כל ישראל כשמשיח ילמד תורה את כל העם⁴⁵, פנימיות התורה⁴⁶, תורתו של משיח, שהלימוד יהי׳ אז בבחינת ראי׳⁴⁶.

והנה אמרו רז״ל⁴⁷ עה״פ היום לא תמצאוהו אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא, וכדאיתא בגמרא חגיגה⁴⁸, שחקים⁴⁹ שבו ריחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבוא, והמשכת המן לעתיד לבוא יהי׳ בדוגמא כזו, המשכת הטל, שלמעלה מצמצומים ושערות, גם למטה. ואיתא ע״ז הקושיא⁵⁰ דהרי לעתיד לבוא יהי׳ יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים⁵¹ (והרי בשבת לא ירד המן), דהכוונה בזה שלעתיד לבוא יהי׳ מן הוא לא בהזמן דעולם הבא אין בו אכילה ולא שתי׳ וכו׳⁵², כי אם כשיהיו נשמות בגופים, והמן ירד גם בגשמיות, מכיון שאז לא יהיו צמצומים⁵³.

והנה ע״י שמדברים בענין המן וכו׳ ע״פ פנימיות התורה, תורת החסידות, ותורת חסידות חב״ד, שהביא פנימיות התורה בהבנה והשגה דחכמה בינה ודעת, הנה זה עושה הצינור והכלי לקרב הענין דאכילת מן בגשמיות ביום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים, ולפני זה, וכמבואר הדרגות שבזה. ונזכה לזה בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

__________

1) פרשתנו (בשלח) טז, כה.
2) פרשתנו סה, א ואילך. וראה גם תו״ח פרשתנו שב, א ואילך.
3) פרשתנו ע׳ תקצה ואילך.
4) פרשתנו טז, ד.
5) פרשתנו שם, כג.
6) ב״ר פי״א, ה.
7) אוה״ת פרשתנו שם.
8) ראה תו״א ואוה״ת שם.
9) ריש פרשתנו. שם טז, ד. וראה גם יל״ש פרשתנו רמז רכז. רנז. תנחומא פרשתנו, כ.
10) ד״ה באתי לגני דש״פ בא (סה״מ באתי לגני ח״ב ע׳ קיג ואילך) ודיו״ד שבט (שם ע׳ קכג ואילך).
11) סה״מ תש״י ע׳ 119 ואילך.
12) זח״א כ, א.
13) שם לג, ב. רמט, ב. זח״ב רטו, א. ועוד.
14) מגלה עמוקות אופן קפו.
15) תהלים ח, ב. שבת פח, סע״ב.
16) תו״א ואוה״ת שם.
17) ישעי׳ ו, ב.
18) לקו״ת נשא כ, ג. ובכ״מ.
19) שמו״ר פכ״ט, ב. פסיקתא דר״כ פ׳ בחודש השלישי (קח, ב – בהוצאת באָבער).
20) אגה״ק קמו, ב.
21) שבת פח, סע״ב ואילך.
22) ע״פ ל׳ הכתוב – קהלת ב, יג.
23) ראה זח״ב סז, ב.
24) ואתחנן ד, ו. מלכים-א ח, נא. ירמי׳ יא, ד. ראה אוה״ת שם ע׳ תריב.
25) משלי יז, ג.
26) שמות ג, יב.
27) פרשתנו טז, ד. וראה יומא עה, א.
28) תהלים עח, כה. יומא שם, ב.
29) יומא שם.
30) פרשתנו שם. ראה המשך תער״ב ח״ב ריש ע׳ א׳סב. ע׳ א׳פו. ע׳ א׳צג.
31) שם, יט.
32) בראשית ב, ג.
33) ב״ר פי״א, ב. מכילתא יתרו כ, יא. ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ תרלח-ט. המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳סא. שם ע׳ א׳פו. ועוד.
34) אוה״ת שם ע׳ תרכ. שם ע׳ תרלט.
35) ברכות כח, א. וש״נ.
36) ירמי׳ כג, כט. ברכות כב, א.
37) תהלים קיט, קעב. תו״א יתרו סז, ב. לקו״ת שה״ש מד, ב.
38) ספרי ופרש״י ואתחנן ו, ו. וראה שו״ע (ודאדה״ז) או״ח סס״א ס״ב.
39) ברכות שם. תו״א ויצא כב, ב. יתרו שם.
40) פמ״ז.
41) ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ תריט ואילך. שם ע׳ תרלח ואילך. המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳סא. שם ע׳ א׳פו. שם ע׳ א׳צ ואילך.
42) תענית ג, א.
43) ברכה לג, א.
44) ראה אוה״ת ואתחנן ס״ע צט-ק. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע רל-רלא. וש״נ.
45) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. מקומות שבהערה הבאה.
46) לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א) ואילך. סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. וש״נ.
47) מכילתא פרשתנו טז, כה.
48) יב, א (כגירסת הע״י).
49) תהלים עח, כג.
50) אוה״ת פרשתנו ע׳ תרח. שם ע׳ תריט ואילך.
51) תמיד בסופה.
52) ברכות יז, א.
53) אוה״ת שם ע׳ תרכ.

[סה"מ שמות ח"ב ע' מג ואילך]

״המאמר (שהוא מיוסד על המאמרים דרבותינו נשיאינו בתו״א ובתו״ח ובאוה״ת)״ (שיחות קודש תשל״ו ח״א ע׳ 475).
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ו ע׳ 115 ואילך.