בס״ד. ש״פ יתרו, כ״ד שבט, מבה״ח אדר-ראשון ה׳תש״ל
הנחה בלתי מוגה
וידבר1 אלקים את כל הדברים האלה לאמר2, וידוע שהטעם ע״ז שאומר כאן אלקים שענינו הוא גבורה וצמצום, זהו משום דבכדי שיוכל לבוא בהדברים האלה, דהיינו עשרת הדברות שהם כללות כל התרי״ג מצוות (כדאיתא ברש״י3), זהו ע״י אלקים שמורה על צמצום דוקא, דעל ידו נמשך מלמעלה ביותר עד לעשרת הדברות, שהיא ירידה גדולה, כמ״ש4 אנכי הוי׳ אלקיך, דאנכי מי שאנכי5, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ6, והוי׳ כבר יש בו אותיות, עד שבאים בסדר דקדימה ואיחור, יו״ד נקודה ה׳ התפשטות וכו׳, ואלקיך הרי זה שם אלקים שהוא לשון רבים, עד שהוא אלקיך – אלוקה שלך7, היינו שיש לו שייכות כל כך להנברא עד שנקרא על שמו. ובכדי שיומשך מאנכי עד לאלקיך, זהו ע״י וידבר אלקים, היינו ע״י הצמצום דשם אלקים. וזהו מה שמסיים לאמר, דהפירוש בזה הוא שישראל יענו ע״ז, היינו ההעלאה מלמטה למעלה, שהכח ע״ז נמשך למטה ע״י וידבר אלקים את כל הדברים האלה, שזהו ההמשכה מלמעלה למטה, ועי״ז נעשה אח״כ העלי׳ למקום עליון יותר. וזהו ענין ירידה צורך עלי׳, שע״י עבודת נשמות ישראל מתעלית הנשמה עוד יותר ממקום הצמצום, עד שמתעלית למעלה גם משרש התורה, שזהו הפירוש הפנימי במ״ש במדרש8 ז׳ דברים קדמו לעולם ומהם תורה וישראל, ועדיין איני יודע מי קדם למי, הנה ממ״ש צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל מזה ראי׳ שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, היינו שמחשבתן של ישראל היא למעלה מהתורה גם כמו שהיא בשרשה. וזהו מה שמסיים לאמר כנ״ל, שזהו כמ״ש9 תען לשוני אמרתך, ואמרו רז״ל10 ע״ז שצ״ל כעונה אחר הקורא, היינו שלאחר הנתינת כח וההמשכה והירידה מלמעלה ע״י וידבר אלקים, נעשה העלי׳ עי״ז שישראל עוסקים בתורה, למעלה יותר גם מהתורה כמו שהיא בשרשה.
והנה בפרשת משפטים ממשיך בענין הירידה והנתינת כח דתורה במ״ש3 ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה וגו׳ ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, שהפירוש בזה הוא שאינו מספיק שיהי׳ הירידה והמשכה רק באת כל הדברים האלה, שהוא ענין הדיבור, שגם דיבורו של הקב״ה חשיב מעשה11, אלא צריך לבוא בכתיבה, היינו במעשה בפועל, עד שבא באופן של חקיקה, שהוא למטה יותר, וכידוע העילוי שיש לחקיקה על כתיבה, שלחקיקה צריך התאמצות יתירה, ומשום זה גופא הנה הגילוי שבחקיקה הוא יותר מבכתיבה, עד שבא בהתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, ואמרו חז״ל12 תורה זה מקרא והמצוה זו משנה כו׳ להורותם זה גמרא, ובלשון הרמב״ם13 תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו פירושה. דכל זה בא אח״כ בכתיבה בדיו על הקלף (כמבואר בתניא14), שזהו הירידה וההמשכה למטה עד שבא בכתיבה, דהיינו במעשה. וזהו הנתינת כח על ההעלאה שנשמות ישראל מעלים אח״כ [וזהו גם מה שדרשו חז״ל15 והובא ברמב״ם16 שכתב משה י״ג ספרי תורה ונתן י״ב ספרי תורה להי״ב שבטים ואחת (ספר תורה הי״ג) הניח בארון (ונקרא גם ספר העזרה17) וממנה היו מגיהין כל הספרי תורה18, ויש לומר שספר תורה זה מכוון כנגד כל ישראל].
והנה מאחר שזה בא בהמשך למתן תורה, הרי בהכרח לומר דבמתן תורה גופא מרומז ענין הירידה שבתורה, דהרי ידוע שכל התורה כלולה בעשרת הדברות כמו שפירש״י3, ובעשרת הדברות גופא הנה שתי דברות הראשונות דאנכי ולא יהי׳ לך כוללים כל התרי״ג מצוות19, וכמבואר בתניא20 דלכן אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענו21, ובאנכי ולא יהי׳ לך גופא הנה הפסוק הראשון כולל כל עשרת הדברות22, וכל זה נכלל בתיבה הראשונה אנכי23, הנה מוכרח לומר שבזה נכלל גם ענין הכתיבה. ולהבין זה יש להקדים תחילה מה שנת״ל24 שהשל״ה פירש25 במה שאמרו רז״ל26 דאנכי הוא נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית, שכתבית קאי על תורה שבכתב ויהבית קאי על תורה שבע״פ, שזהו ירידת והמשכת התורה עד שבאה במעשה, שהו״ע הכתיבה, עד שבאה גם בתורה שבע״פ. ולכאורה אינו מובן27, דהרי ידוע מ״ש בזהר6, דאנכי מי שאנכי5 דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, ואיך יתאים פירוש זה עם פירוש השל״ה הנ״ל דאנכי קאי על תורה שבכתב ותורה שבע״פ, והלא הם פירושים הפכיים בתכלית, ומכיון שהם בתיבה אחת הרי בהכרח לומר שיש להם שייכות זה לזה28, עד שהם מתאחדים זה עם זה.
והענין29 יובן בהקדים מ״ש חכמות בחוץ תרונה30, חכמות לשון רבים דהיינו שתי חכמות, ומבואר בזה באוה״ת31 עה״פ32 אל יתהלל חכם בחכמתו וגו׳ כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, דלכאורה אינו מובן למה אל יתהלל חכם בחכמתו, הלא מכיון שתורת אמת מתארת אותו בשם חכם, א״כ הרי הוא חכם באמת, ומדוע אל יתהלל. ומבאר בזה33 עפמ״ש במ״א34 עה״פ35 אשה יראת ה׳ היא תתהלל, שתתהלל הוא מלשון36 בהילו נרו (וכמבואר גם בלקו״ת37 בפירוש השם בית הלל, שהוא מלשון בהילו נרו), וזהו ג״כ ענין ההילול בחכמה, היינו האור דחכמה, דחכמה ענינה הוא מים38, אבל יש בה גם ענין האור, וזהו מ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו, היינו דמצד חכמה לבד לא יבוא להאור דחכמה, אלא דוקא ע״י השכל וידוע אותי, דפירוש השכל הוא פועל יוצא, לפעול שישכיל (צו מאַכן פאַרשטיין), דע״י שפועל בזולתו שישכיל, נמשך ההילול והגילוי בחכמה.
וזהו39 מ״ש חכמות בחוץ תרונה, חכמות תרין משמע40, שהם הב׳ מדריגות שבתורה (כמבואר בארוכה בתורת חיים בתחילתו41), שיש דרגא בתורה כמו שהיא מצד עצמה, שהיא חכמתו של הקב״ה, וישנו הענין בתורה שיש לזה שייכות גם לעולמות, שע״ז אמרו רז״ל42 אסתכל באורייתא וברא עלמא, וכמ״ש43 ואהי׳ אצלו אמון, ומפרש במדרש44 אל תקרי אמון אלא אומן, שהתורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב״ה, דהו״ע הדיפתראות ופנקסאות, דע״י העיון בהם נברא העולם. וזהו מ״ש45 בראשית ותירגם46 בחוכמתא, שזהו בחי׳ התורה כמו שהיא שייכת לעולם, ואח״כ ישנו הפירוש דבראשית ב׳ ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית47, שזהו בחי׳ התורה שלמעלה מעולם, שבשבילו נברא העולם. וזהו חכמות בחוץ תרונה, דחכמות תרין, חכמה עילאה וחכמה תתאה, דבכללות הוא הב׳ ענינים דתורה ועולם, דחכמה תתאה הוא מה שעל ידה נתהוה העולם, וחכמה עילאה הו״ע התורה שלמעלה מעולם, ומזה בא ג״כ פירוש הב׳, שבתורה עצמה ישנם הב׳ דרגות, שזהו מה שהתורה היא למעלה מעולמות, והבחינה דתורה שהוא כלי אומנתו של הקב״ה שזהו כמו שכבר נמשך למטה. וכמו שבכללות השתלשלות העולמות, הנה הכל הוא בדרך ירידה, וענין העלי׳ הוא דוקא ע״י הירידה למטה בעשי׳, עד״ז הוא גם בתורה עצמה, דהעילוי הנעשה בהתורה אין זה כמו שהיא מצד עצמה למעלה מעולם ובעולמות עליונים, אלא דוקא ע״י ירידתה בבי״ע. וכמאחז״ל48 על הפסוק49 עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, שהעשרה מאמרות מכוונים כנגד עשרת הדברות, דדוקא כמו שהתורה יורדת בהעשרה מאמרות היינו בבי״ע, עי״ז נעשה בה העילוי. וזהו חכמות בחוץ תרונה, דדוקא עי״ז שהיא בחוץ, בא העלי׳, ולא ע״י שנשאר חכם בחכמתו לבד.
ויובן זה עד״מ כמו שהוא באדם למטה, דהרי בצלם אלקים עשה את האדם50, ונקרא אדם על שם אדמה לעליון51, דלכן הנה מבשרי אחזה אלקה52, דרואים בזה עד״מ באדם למטה53, דבכדי שיוכל להשפיע שכל לזולתו ובפרט לזולת קטן ביותר, צריך להיות חכם בעצם, שמכיון שהוא חכם בעצם, והיינו שהשכל הוא שלו, עד שמיוחד בו ביחוד נפלא ועצום שאין יחוד כמוהו, הרי הוא שולט על השכל, ויכול להשפיע את השכל ולהסבירו עד גם למקבל קטן ביותר, משא״כ מי שאינו יכול להשפיע לזולתו, הרי זה הוראה שגם בעצמו אין השכל מיוחד עמו, ואינו שולט ע״ז, וכמ״ש גבי שלמה וידבר שלשת אלפים משל54, דדוקא שלמה שהי׳ חכם מכל אדם55, הנה מצד העילוי שלו הי׳ יכול להשפיע את השכל ולהורידו עד לשלשת אלפים משל, עד שגם בעל שכל קטן ביותר יוכל להבינו, וכמבואר בהמשך מים רבים מאדמו״ר מהר״ש56. אבל מ״מ הרי כיון ששניהם הם ממין המדבר, ובמדבר גופא הוא משפיע את השכל שלו, וכידוע57 בענין השפעת השכל, דאין הפירוש שהמשפיע מחדש שכל בהמקבל, אלא שיש כבר שכל אצל המקבל, והמשפיע האמיתי מגלה ומביא שכלו של המקבל מהכח אל הפועל, ומפתח את שכלו, עד אשר בארבעים שנין קאים אדעתי׳ דרבי׳58, דמכל זה מובן דהשפעת השכל הוא בערך.
אמנם ישנו ענין עמוק יותר, והוא מה שאין חכם כבעל הנסיון59, דהבחינה על אמיתיות החכמה הוא, אם יכול להביא את חכמתו במעשה60, שמעשה לגבי חכמה הרי זה באין ערוך לגמרי, וכמבואר בשער היחוד והאמונה61. והגם שמבואר שם שהריחוק הוא רק בה׳ דרגות, אבל מ״מ מובן דהמכוון הוא שהם באין ערוך לגמרי, וכמובן מערך החכמה העליונה לגבי עשי׳ הגשמית. וזהו ג״כ מ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו, היינו אם חכמתו היא רק לעצמו, ודוקא ע״י השכל וידוע אותי שהו״ע הירידה בבי״ע, ובבי״ע גופא העיקר הוא שיומשך בעשי׳, שהוא באין ערוך לגמרי, וכמ״ש62 אף עשיתיו דאף הפסיק הענין, וההפסק הוא אפילו לגבי עולם היצירה, שהוא עולם הדיבור, ועאכו״כ לגבי בראתיו, דקאי על עולם הבריאה, דוקא בזאת יתהלל המתהלל. ובדוגמת שכל האדם דדוקא ע״י הירידה בעשי׳ עי״ז הוא העלי׳ למעלה יותר כנ״ל, וכמ״ש אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע63 על מ״ש בתניא64 הואיל ולהם ירידה, דקאי על עולם האצילות, דאע״פ דהוא לבדו הוא ואין זולתו זו היא מדריגת החכמה כמו שמביא בתניא בפרק ל״ה בהגה״ה בשם מורי, מ״מ הרי זה ירידה מאור פניו ית׳, ודוקא ע״י ההמשכה למטה עד לעשי׳ בא לאמיתית העילוי. וזהו מ״ש חכמות בחוץ תרונה, שדוקא עי״ז שהחכמה נמשכת בעשי׳, ובעשי׳ גופא בחוץ, עי״ז תרונה, שזהו הב׳ מדריגות דחכמה עילאה וחכמה תתאה כמו שהם בעולם. ואח״כ יש ב׳ בחינות אלו גם כמו שהם בתורה, דחכמה עילאה שבתורה זהו כמו שהתורה היא למעלה מלהיות לה שייכות לעולמות, וישנם גם המצוות שבתורה שלהם יש שייכות לעולמות, דזהו הירידה בבי״ע שבתורה גופא. וע״ז אומר אל יתהלל חכם בחכמתו, כי אם בזאת יתהלל גו׳ השכל וידוע אותי, דדוקא ע״י הַשְׂכֵּל, היינו שנמשך בבי״ע ואינו נשאר באצילות, דהיינו בחכמתו כמו שהיא מצד עצמה, אלא יורדת למטה בשביל התחתון, וכידוע שהידיעה דאצילות זהו בכדי שיוכל להיות דע את אלקי אביך65, דהיינו כדי שהנבראים ידעו ויכירו אלקות, שעי״ז מגיע לעבדהו בלב שלם65 באהבת ה׳ ויראת ה׳, עד שבא בקיום המצוות בפועל ממש. וכמו שבכללות ההשתלשלות הרי הכל הוא ירידה מאור פניו ית׳, והעלי׳ מתחלת בעולם הזה התחתון64 שהוא עולם העשי׳ דוקא, עד״ז הוא בחכמה, שמגעת לתכלית העילוי ע״י המשכתה בחוץ, והַשְׂכֵּל וידוע אותי דוקא. כנ״ל, דאותי הרי זה ע״ד מ״ש בתניא66 על הפסוק67 ואתה מחי׳ את כולם, דאתה הו״ע האותיות מא׳ עד ת׳ והה׳ הוא ה׳ מוצאות הפה, והיו״ד דאותי הו״ע היו״ד מאמרות, וע״י ירידה זו מגיעים לאותי כפשוטו, דהיינו התגלות עצמות א״ס דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ.
וזהו מ״ש חכמות בחוץ תתנה, שעי״ז שהחכמות נמשכות בחוץ עי״ז תרונה, דתרונה הו״ע הרינה שהו״ע העונג. וכמבואר בדרושי אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע68 בענין טעמים נקודות תגין אותיות, דענין האותיות יובן ע״פ ביאור ענין מקור האותיות שהוא אותיות התורה, שמהם נמשך כל ענין האותיות, דהרי אסתכל באורייתא וברא עלמא, דאותיות הוא גילוי וכמ״ש69 אתא בוקר, היינו שהאותיות מגלים את השכל, ומה שאותיות הם בז״א, זהו משום דבכדי שהשכל יומשך באותיות צריך להתצמצם ע״י המדות, וזהו מה שאותיות הם בז״א. ותגין הם כתרי אותיות שלמעלה מהאותיות עצמם, והם בבינה, דתפארת דאימא נעשה כתר לז״א, דזהו ענין התגין, וכמ״ש בגמרא70 דכשעלה משה למרום מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות71, אבל מ״מ יש להם שייכות לאותיות עד שר׳ עקיבא הי׳ דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות70, דמזה מובן דלגבי אדם כר׳ עקיבא הרי זה גילוי, שהרי למד מזה הלכות ממש. ולמעלה מזה הו״ע הנקודות שהם בחכמה, שזהו ענין החכמה שהיא רק נקודה לבד, אבל מ״מ הרי כשבאים ביחד עם האותיות, הם מגלים את השכל שבאותיות, וכמו תיבת ״אם״ בציר״י או בחירי״ק הרי משתנה הפירוש אם האל״ף הוא בניקוד חירי״ק או בניקוד ציר״י, שזהו משום שנקודת החכמה היא עיקר ומקור השכל, ומשום זה ע״י הנקודות מתגלה השכל יותר גם מע״י התגין, והטעם הוא משום דהשתלשלות הכתרים הוא זה מזה72, ולכן התגין באים בריחוק ובאופן מקיף יותר מכמו הנקודות. ולמעלה מכל זה הם הטעמים, שהם בהעלם לגמרי, וכמארז״ל73 טעמי תורה לא נתגלו, ויתגלו רק לעתיד לבוא בתורתו של משיח, שיהי׳ ישקני מנשיקות פיהו74, ואז ימלא שחוק פינו75 (אבל מ״מ הגילוים דימות המשיח ישנם גם בזמן הזה ורק דמונחים בקופסא76, והוא בדוגמת מי שיש לו אוצר, ויש לו גם המפתח לזה).
וזהו ענין חכמות בחוץ תרונה, דדוקא עי״ז שהחכמות נמשכים בחוץ מגיעים לתרונה, שהוא ענין התענוג והרינה כנ״ל, וזהו מה שכתוב בזהר77 דרננא הוא ברמשא דוקא, שבמקום הוא ענין החוץ, וזהו השכל וידוע אותי, דדוקא ע״י הירידה למטה מטה, פועלים העלי׳ למקום שהוא למעלה מהגבלות דמעלה ומטה כמבואר במאמרי ההילולא78, דזהו הגילוי דלעתיד. ומכיון שהכל ניתן במתן תורה, וכהסגנון הידוע79 שלא יהי׳ עוד פעם מתן תורה (אַז מ״ת וועט נאָכאַמאָל ניט זיין), ובמילא הנה בעת מתן תורה ניתנו התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, ואנכי הוא אנא נפשי כתבית יהבית, דהתורה דקאי על תורה שבכתב שאינו בא בהבנה והשגה, דהרי כל אחד שעולה לתורה מברך ברכת התורה גם אם לא ידע מאי קאמר80, בא בכתיבה דהיינו במעשה, ולמטה יותר שנמשך בהמצוה אשר כתבתי להורותם, היינו תורה שבע״פ שהו״ע יהבית, שבא בהבנה והשגה, דהרי בתורה שבע״פ אי לא ידע מאי קאמר אסור לברך80, ודוקא ע״י ירידה זו דאנא נפשי כתבית יהבית, מגיעים לאנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ. וזהו ג״כ ענין כתיבת ספר תורה, שהכתיבה היא ע״י כח המעשה של האדם, שהוא מדבר, וכותב על קלף ובקולמוס מחי, ובדיו שהוא דומם, והצומח שבזה זהו העפצים שבדיו, שמשתמשים בזה גם לעיבוד העורות, וכשכותב יודע כל הלכות כתיבת ספר תורה שבתורה שבע״פ, דזהו כתבית יהבית, ונותנין הספר תורה בהארון שזהו ענין הושכנתי בתוכם, דעיקר השראת השכינה הי׳ במשכן דוקא, כמבואר במאמרי ההילולא78.
וזהו מ״ש וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, שמה שהי׳ וידבר את כל הדברים האלה, הוא בשביל הלאמר, והיינו דדוקא ע״י לאמר, שזהו מה שהאדם קורא ושונה, דקורא היינו בתורה שבכתב, ושונה היינו בתורה שבע״פ, עי״ז הקב״ה קורא ושונה כנגדו, שעי״ז ממשיכים האנכי מי שאנכי שלמעלה לגמרי מהוי׳, שהוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד81, שזהו באצילות שהוא עולם האחדות82, ואלקים לשון רבים הוא בבי״ע שלמטה מאצילות, וכתורת הרב המגיד83 על דע מה למעלה ממך84, שכל מה שלמעלה הוא ממך, היינו שתלוי בך, ועוד יותר מזה שהתחתון פועל שלימות למעלה, כמו שפירש הרב המגיד85 עה״פ86 עשה לך שתי חצוצרות כסף, חצוצרות הוא שתי חצאי צורות, שהקב״ה וישראל הם ב׳ חצאי צורות המשלימים זה את זה כביכול, היינו שע״י עבודת האדם למטה הרי הוא פועל שלימות למעלה כביכול שתהי׳ צורה שלימה87. וזהו ענין שהחכם עיניו בראשו88, בשכינתא דשריא על רישי׳89, וזהו ענין מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיעה אף כאן וכו׳90 דהו״ע ד׳ אותיות של שם הוי׳ כמבואר בכתבי האריז״ל91. וזהו מה שפירש רש״י92 שדברי תורה צריכים להיות בעיניך חדשים, ולא רק כחדשים93 אלא חדשים ממש, וזה מביא גילוי וירידת בית המקדש השלישי, ונצא מהגלות עם הספר תורה לקבל פני משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
1) מאמר זה הוא המשך לד״ה להבין ענין כתיבת ס״ת דעש״ק יו״ד שבט (סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ ר ואילך), וד״ה וידבר גו׳ אנכי דכ׳ שבט (לעיל ע׳ עה ואילך). לכמה ענינים בהמאמר – ראה ד״ה זכור שבהערה 29.
2) פרשתנו (יתרו) כ, א.
3) משפטים כד, יב.
4) פרשתנו שם, ב.
5) ראה לקו״ת פינחס פ, ב. פ׳ ראה לא, ד.
6) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב.
7) ראה תו״א פרשתנו סז, סע״ב. לקו״ת בלק עד, ריש ע״ב. האזינו עב, ד. רד״ה זה תרל״ו (סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ תצ).
8) ראה ב״ר פ״א, ד. ועוד.
9) תהלים קיט, קעב. וראה תו״א פרשתנו סז, ב. לקו״ת שה״ש מד, ב.
10) סוכה לח, ב.
11) ראה ב״ר פמ״ד, כב. ועוד.
12) ברכות ה, א.
13) בהקדמתו לספר היד.
14) פ״ד.
15) דב״ר פ״ט, ט. פסיקתא דר״כ פ׳ וזאת הברכה. מדרש תהלים צ, א.
16) בהקדמתו לפיה״מ (ד״ה דע) ולספר היד.
17) ראה פרש״י ד״ה ספר עזרה – ב״ב יד, ב. ד״ה אפילו – מו״ק יח, ב. ירושלמי סנהדרין פ״ב ה״ו. רמב״ם הל׳ ס״ת פ״ז ה״ב.
18) פסיקתא דר״כ שם. ועוד.
19) ראה של״ה ריש פרשתנו בשם הקדמונים.
20) רפ״כ.
21) מכות כד, רע״א.
22) כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן שיא (מ, ג). לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סימן קנח (לה, ג). או״ת להה״מ נ, ב (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קנ). אוה״ת פינחס ע׳ א׳קכ.
23) זח״ב פה, ב. פנים יפות פרשתנו. ועוד.
24) בד״ה וידבר גו׳ אנכי שבהערה 1 (לעיל ע׳ פ).
25) במסכת שבועות שלו קצ, ב. הובא באוה״ת פרשתנו ס״ע תתקא.
26) שבת קה, א (כגירסת העין יעקב).
27) ראה גם ריש ד״ה הנ״ל (לעיל ע׳ עה).
28) ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 782. ועוד.
29) בכל הבא לקמן – ראה ד״ה זכור דש״פ יתרו פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ רנט ואילך). וראה מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ מא. ח״ב ע׳ תשכה ואילך. אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ תתעח ואילך. סה״מ תרל״ד ע׳ סו ואילך. וראה גם ד״ה פדה בשלום דש״פ ויצא תשי״ט (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ ב ואילך). ד״ה החודש דש״פ צו תשמ״ג (סה״מ ד׳ פרשיות ח״ב ע׳ דש ואילך). ועוד.
30) משלי א, כ.
31) שבהערה 29.
32) ירמי׳ ט, כב-ג.
33) אוה״ת שם ס״ע תתפא ואילך.
34) תו״א שמות נג, ד.
35) משלי לא, ל.
36) ל׳ הכתוב – איוב כט, ג.
37) שה״ש מח, ג.
38) ראה תניא פ״ג. תו״ח בתחלתו (הובא לקמן בפנים). מאמרי אדהאמ״צ בראשית ע׳ קלא.
39) בהבא לקמן – ראה (נוסף למקומות שבהערות 29) תו״א פרשתנו ע, א.
40) ראה זח״א קמא, ב.
41) נדפס גם – בשינויים קלים – במאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ קל ואילך. וראה שם ע׳ עז ואילך.
42) זח״ב קסא, א ואילך.
43) משלי ח, ל.
44) ב״ר בתחלתו.
45) בראשית א, א.
46) תרגום ירושלמי עה״פ (ושם: בחוכמא).
47) תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. פס״ז (לקח טוב), רש״י ורמב״ן עה״פ בראשית שם.
48) זח״ג יא, ב ואילך. וראה אוה״ת בשלח ע׳ תרסד. ועוד.
49) נשא ז, פו.
50) נח ט, ו.
51) עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
52) איוב יט, כו.
53) בהבא לקמן – ראה מקומות שבהערה 29.
54) מלכים-א ה, יב. נת׳ בתו״א לך לך יא, ג. ובכ״מ.
55) ע״פ מלכים-א שם, יא.
56) תרל״ו – פל״ו (ע׳ מג). פקצ״ז (ע׳ רכז-ח).
57) ראה סה״מ קונטרסים ח״ב שלב, ב ואילך. ובכ״מ. וראה גם מקומות שנסמנו בסה״מ בראשית ח״א ע׳ רעז הערות 40-41.
58) ראה ע״ז ה, ב.
59) עקידה פ׳ נח שער יד ד״ה [הקדמה] השלישית.
60) ראה המשך תרס״ו ע׳ שצ ואילך. סה״מ תרח״ץ ע׳ ט. ה׳ש״ת ע׳ 165. ובכ״מ.
61) פרק ט.
62) ישעי׳ מג, ז.
63) סה״מ תרנ״ח ע׳ ל. תרע״ח ע׳ קיב.
64) פל״ו (מה, ב).
65) דברי הימים-א כח, ט. וראה קו״א ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנו, ב).
66) שעהיוה״א פ״ב (עז, ב).
67) נחמי׳ ט, ו.
68) ד״ה זכור פר״ת הנ״ל הערה 29.
69) ישעי׳ כא, יב. – ראה תו״א מקץ מב, ב. אוה״ת בשלח ס״ע שצא. ובכ״מ.
70) מנחות כט, ב.
71) ראה פרש״י שם.
72) ראה לקו״ת ר״פ קרח. ובכ״מ.
73) ראה סנהדרין כא, ב.
74) שה״ש א, ב ובפרש״י שם.
75) תהלים קכו, ב.
76) ד״ה פזר נתן תרמ״ב (צויין בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ ז. ועוד). וראה גם סה״מ תרכ״ז ס״ע תלג ואילך. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע רכח-ט (וש״נ). תרל״ג ח״א ס״ע רמד (וש״נ). לקו״ש חכ״ח ע׳ 289. וש״נ.
77) ח״א רכט, ב.
78) המשך באתי לגני ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 111 ואילך).
79) סה״מ תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57. ועוד.
80) הל׳ ת״ת לאדה״ז ספ״ב. וש״נ.
81) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
82) ראה תו״א בראשית ג, א. וארא נז, א. ובכ״מ.
83) לקו״א שלו (הוצאת קה״ת) סקצ״ח (נ, סע״ג). או״ת שלו קיב, ב (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן תפ). וראה גם ראה צוואת הריב״ש (הוצאת קה״ת) סימן קמב (כח, א). סה״ש תש״ג ע׳ 12. תש״ד ע׳ 23. ״היום יום״ יג אייר.
84) אבות פ״ב מ״א.
85) או״ת מה, ד ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קלד). וראה ד״ה וידבר גו׳ אנכי הנ״ל (לעיל ע׳ פא). וש״נ.
86) בהעלותך י, יב.
87) חסר קצת. המו״ל.
88) קהלת ב, יד.
89) זח״ג קפז, א. תניא פל״ה (מד, א).
90) ברכות כב, א. – ראה דרושים שבהערה 9.
91) לקוטי הש״ס להאריז״ל מס׳ מו״ק.
92) פרשתנו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז.
93) ספרי ופרש״י ואתחנן ו, ו. שו״ע אדה״ז או״ח סס״א ס״ב. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 193. וש״נ.
[סה"מ שמות ח"ב ע' פד ואילך]
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תש״ל ע׳ 140 ואילך.