בס״ד. ליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר) ה׳תשי״ט
הנחה בלתי מוגה
בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה ריבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו גו׳ תנה הודך על השמים1, אמר לו הקב״ה החזיר להן תשובה וכו׳, אמר לפניו ריבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים2, אמר להם למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם כו׳ יצר הרע יש ביניכם כו׳ מיד כאו״א נעשה לו אוהב כו׳3. והנה מאחר שזה הי׳ עוד קודם מתן תורה, הרי מובן שזה שניתנה תורה לישראל הוא מצד מעלת ישראל עצמם, והמעלה היא אשר יצר הרע יש ביניכם, וצריך להבין מהי מעלת ישראל שיש להם יצר הרע. וגם צריך להבין מהו ענין שנעשו אוהבים לו.
והנה בענין תתקע״ד דורות שהיתה התורה גנוזה פירש״י שהו״ע אלפיים שנה קדמה תורה לעולם4, שבאותן השנים שקדמה לעולם היו בהם תתקע״ד דורות. וענין קדימת התורה לעולם, הרי ידוע שעולם הוא בחי׳ מדות, דהנה בספר יצירה חושב ענין עולם שנה נפש5, וידוע שעולם הוא בחי׳ מקום שהוא המציאות דעולם6, ולמעלה הו״ע בחי׳ המלכות, וגם המדות הם בחי׳ עולם ומקום שהרי ידוע שהמדות ז״א הם בחי׳ ו׳ קצוות שהוא גדר מקום, וכל ענין האצלת המדות הוא לצורך העולמות, וכמ״ש7 כי אמרתי עולם חסד יבנה, אמירה היא בלב8, וכן גם כפשוטו דכאשר עלה ברצונו ית׳ שיהי׳ עולם אזי נבנה מדת החסד וכן שאר המדות, ונמצא שהמדות הן לצורך העולם ונקראות ג״כ בשם עולם. ואלפיים שנה קדמה תורה לעולם, שהתורה שהיא בחי׳ מוחין, אאלפך חכמה אאלפך בינה9, קדמה לעולם שהיא למעלה מבחי׳ עולמות וגם למעלה מהמדות. ועד״מ באדם למטה הרי כל ענין המדות הוא בשביל הזולת, דאי אפשר להיות מדות בלי זולת, והמוחין הם לעצמו, שהמוחין אין צריכין לזולת ואדרבה עיקר ענין המוחין הוא כמו שהם בבחי׳ הבדלה כו׳, ועד״ז יובן למעלה שהמדות הן בשביל העולמות והמוחין הם בהבדלה. ואין לזה סתירה ממה שמבואר במ״א10 אשר למעלה גם האצלת המוחין היא בשביל הנבראים, דכללות ענין האצלת האצילות הוא בשביל הנבראים, אין זה סותר למ״ש כאן. ויובן זה ע״ד המבואר בענין האור שיש ב׳ בחינות אור, אור שלעצמו ואור שבשביל העולמות, דהגם אשר כללות ענין האור למעלה הוא בשביל העולמות, שהרי מצד עצמו אינו צריך לאור וכל ענין האור הוא רק ברצונו ית׳, הרי שגם בהאור שלעצמו יש בזה כוונה בשביל העולמות, אך מ״מ לאחר שנמצא האור הרי יש בזה חילוק, דהאור שלעצמו ענינו הוא שהוא למעלה מגדר עולמות ובבחי׳ אור שמאיר לעצמו, דבאמת גם זה הוא בשביל העולמות אבל ענינו הוא מה שמאיר לעצמו. ועד״ז הוא גם בענין האצילות, שכוונת האצלת האצילות היא שיהי׳ ממוצע בין הא״ס והנבראים, וענין הממוצע דאצילות אין הכוונה אשר האצילות הוא מקור לבי״ע כי אם אשר אמצעות האצילות היא שע״י האמצעות תוכל להיות אח״כ התהוות בי״ע, וההתהוות היא ע״י פרסא, וכמו בכל ממוצע הרי יש בו מן העליון ומן התחתון11, כך גם באמצעות האצילות יש בו מבחי׳ הא״ס ומבחי׳ הנבראים, והו״ע חיוהי וגרמוהי, שיש הפרש בין איהו וחיוהי חד לאיהו וגרמוהי חד12. ובענין חיוהי וגרמוהי יש ב׳ פירושים, פירוש א׳ שחיוהי בחי׳ אורות וגרמוהי בחי׳ כלים, וההפרש בין אורות לכלים הוא שהאורות הם פשוטים כפשיטות הא״ס וגרמוהי בחי׳ הכלים הם כח הגבול. ועוד פירוש הוא שחיוהי בחי׳ מוחין וגרמוהי בחי׳ מדות, הנה המוחין הם בחינה השייכת לא״ס וגרמוהי בחי׳ מדות הבחינה השייכת לנבראים, דהגם אשר גם הכוונה בהאצלת המוחין היא בשביל הנבראים, דכללות ענין האצילות אינו לצורך עצמו ח״ו, אמנם לאחר שנאצל האצילות הרי ענין המוחין הוא לצורך עצמו, וע״ד הנ״ל בענין האור שמאיר לעצמו. וזהו ענין אלפיים שנה קדמה תורה לעולם, דקדימת המוחין למדות אינה קדימה בהשתלשלות כי אם קדימה בהבדלת הערך, דמאחר שהמוחין הם לעצמו והמדות לצורך בי״ע, א״כ הרי הבדלת המוחין מהמדות היא כערך הבדלת הנבראים מאצילות, דהתהוות בי״ע מאצילות היא ע״י פרסא, וכך יש גם פרסא בין מוחין ומדות. ועד״ז גם באדם הרי יש הפסק מיצר הגרון בין המוחין והמדות, דהגם דבינה נקראת בשם אם הבנים13, מ״מ הרי המדות הן מחיצוניות בינה דוקא, וגם זה הוא לאחר ההעלם והפסק הפרסא שנקרא בשם מיצר הגרון, דמה שנמשך מן השכל למדות אין זה השגת השכל עצמו מה שקרבת אלקים טוב14 כי אם מה שקרבת אלקים לו טוב14, שהסדר בזה הוא דבתחילה הוא בחיוב שכלי, ואח״כ בהרגש הקירוב, ואח״כ ע״י מיצר הגרון ההרגש שלו טוב. והגם שלפעמים הרי גם בלב מאיר השגת הענין, הנה זהו דוקא בפנימיות המוח ובפנימיות הלב, אבל בסדר והדרגה הרי המשכת המדות מהמוחין היא ע״י הפרסא דוקא. וזהו שטענו המלאכים חמדה גנוזה כו׳, דמאחר שהתורה קדמה לעולם, והקדימה היא לא רק ענין קדימת המעלה כי אם הבדלת הערך לגמרי, א״כ איך שייך שתינתן התורה למטה.
והגם שמצד זה הרי היא קדמה גם מהעולמות שלמעלה, וא״כ מהו שאמרו תנה הודך על השמים. אך הענין15 שבמלאכים ישנם ג״כ השרפים, דשרפים הם בבריאה, ואימא עילאה מקננא בכורסיא16, ולכן הם שייכים להשגת הבינה, דזהו בענין השרפים, וגם שאר המלאכים שהם ביצירה וענינם הוא ענין המדות אהבה ויראה, מ״מ הרי גם הם שייכים קצת להשגה, שהרי המדות נמשכות מהמוחין, וא״כ יש להם שייכות להבחינה שמשם הם נלקחים (פון וואַנענט זיי נעמען זיך). ועל זה השיב להם משה כלום למצרים ירדתם כלום יצר הרע יש ביניכם, דמאחר שהתורה היא למעלה גם מהמלאכים, דלא מיבעי המלאכים שעבודתם במדות, הרי נת״ל ריחוק הערך דמוחין למדות, ומה שמאיר מן המוחין במדות הוא רק מה שנמשך ע״י מיצר הגרון, וגם השרפים שהם בבריאה הרי יש פרסא בין אצילות לבריאה, וא״כ הנה בכדי להמשיך את התורה למטה הוא דוקא ע״י בחינה שלמעלה מבחי׳ המוחין דתורה, דבבחינה זו לא יש הגבלות מעלה ומטה כלל, ולכן אפשר שתומשך התורה גם למטה. ובכדי להמשיך בחינה זו הוא ע״י ענין יצר הרע יש ביניכם דוקא, ולכן הנה דוקא בישראל שיש להם יצר הרע, עי״ז הם ממשיכים הבחינה שלמעלה מגדר מעלה ומטה, ואז דוקא אפשר להיות המשכת התורה. וזהו ג״כ מה שבקריאת שמע כתיב17 והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך גו׳ ודברת בם, ואמרו רז״ל18 בדברי תורה הכתוב מדבר, וקודם לזה כתיב19 ואהבת גו׳ בכל לבבך ואמרו רז״ל20 בשני יצריך, והיינו שע״י הבירור דיצר הרע דוקא, עי״ז אפשר להיות אח״כ והיו הדברים האלה גו׳ שהו״ע המשכת התורה.
והענין, דהנה ההקדמה לבחי׳ ואהבת גו׳ ובכל לבבך גו׳ הוא ההתבוננות בברכות קריאת שמע, וההתבוננות בברכות קריאת שמע היא בענין עבודת השרפים והאופנים כו׳, שורש הנפש הבהמית21. דשירת השרפים היא קדוש גו׳, שהשרפים שהם בבריאה הם בעלי השגה גדולה ומשיגים איך שאוא״ס הוא קדוש ומובדל, והאופנים שהם בעשי׳ כמ״ש22 אופן אחד בארץ אינם משיגים ורק הם ברעש גדול מזה ששומעים ומרגישים את שירת השרפים, וכידוע דכאשר מי שהוא שומע איזה שכל עמוק ואינו משיגו הרי הוא ברעש והתפעלות מצד העדר ההשגה. ועם היות שהאופנים הם למטה במדריגה מהשרפים, יש בהם מעלה והוא אשר השרפים אומרים קדוש קדוש קדוש הוי׳23, שמזכירים את השם אחרי ג׳ תיבות, והאופנים מזכירים את השם אחרי ב׳ תיבות24. וגם אשר השרפים אומרים קדוש שפירושו מובדל, והאופנים אומרים ברוך כבוד הוי׳ ממקומו משרשו ומקורו25, דכמו שהוא בשרשו ומקורו יומשך למטה. והענין, לפי ששורש האופנים למעלה יותר, וכמשל החומה שהגבוה ביותר נופל למטה יותר26, כך גם בשרפים ואופנים שהמובחר יותר נעשה ממנו עולם הבריאה, אך הוא מבחינה תחתונה שבתהו. וזהו עבודת השרפים שאומרים קדוש קדוש קדוש, שמשיגים איך שא״ס קדוש ומובדל מהם, שהרי הוא קדוש ומובדל גם מאצילות וכל שכן מבריאה, דזהו ענין ג״פ קדוש27 שהוא נגד הג׳ אותיות יה״ו, וכל חיותם הוא רק מבחי׳ ה׳ אחרונה, שזהו ה׳ צבאות, אות הוא בצבא דילי׳28, דזהו ג״כ מלוא כל הארץ כבודו, פירוש שלהיותו קדוש ומובדל בערך לגמרי א״כ שמים וארץ שהם רוחניות וגשמיות שוין לפניו29, ומצד השגה זו הרי הם נשרפים בהשגתם, שמציאותם הולכת ונשרפת, אך מ״מ אין זה דומה להביטול דאצילות דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד, משא״כ השרפים דבריאה הם במציאות עדיין, אמנם האופנים שאין משיגים ורק הם ברעש גדול הרי הם יוצאים לגמרי מגדר הגבלתם. דהשרפים שביטולם הוא מצד השגתם, הרי גם בשעת ביטולם הוא מציאות מאחר שהוא מצד ההשגה, משא״כ הרעש דאופנים הרי בזה הם יוצאים מגדר הגבלתם, ועד״מ אדם ששומע איזה שכל עמוק ואינו משיג הרי הוא אז ברעש גדול, שיוצא לגמרי מהכלים ומתבטל ממציאותו, והגם שביטול השרפים הוא בפנימיות יותר מאחר שהוא מצד השגה, דענין השגה הוא בפנימיות וא״כ הרי זה ביטול פנימי משא״כ באופנים, וכמשל הנ״ל דכאשר שומע איזה שכל עמוק ומשיג את ההפלאה הרי הוא נדבק בזה משא״כ כשאינו משיג כו׳, אך מ״מ הרי עצם הביטול באופנים הוא למעלה יותר, דמאחר שהביטול אינו מצד השגה, א״כ הרי זה ביטול במציאות לגמרי.
והנה ע״ד ההפרש בין השרפים והאופנים יובן ג״כ ההפרש בין נפש האלקית לנפש הבהמית, דנפש האלקית הרי היא למעלה גם מהשרפים, שהרי המלאכים נבראו בב׳ וה׳30 ובנשמות איתא31 במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, ושורש הנשמות הוא מפנימיות הכלים32, וא״כ הרי הם בעלי השגה גדולה, והנפש הבהמית והיצר הרע הרי הם למטה גם מהאופנים, שהרי האופנים הם בקדושה ואין יכולים להיות ח״ו היפך מאלקות משא״כ הנפש הבהמית והיצר הרע, וא״כ מאחר שמצד עצם מציאותם הם יכולים להיות היפך ח״ו, א״כ כאשר פועל התפעלות אלקי בנפש הבהמית הרי היא יציאה מגדר הכלים, והוא עצמו אינו יכול להגיע לבחי׳ בכל מאדך כי אם ע״י בירור היצר הרע דוקא. וע״י היציאה מגדר הכלים, עי״ז מגיע גם למעלה באור שלמעלה מסדר השתלשלות, ששם מעלה ומטה שוין, ועי״ז אפשר להיות המשכת התורה למטה, דזהו שמסיים והיו הדברים האלה גו׳.
וזהו מה שהשיב להם משה כלום יצר הרע יש ביניכם, שהתורה מצד עצמה אי אפשר להיות נמשך גם במלאכים שהרי היא קדמה לעולם, כי אם ע״י בירור היצר הרע דוקא, שממשיכים את אור הסובב, ואז אפשר להיות המשכת התורה למטה, ועי״ז מקבלים גם המלאכים כמ״ש33 חברים מקשיבים לקולך, דזהו מה שנעשו אוהבים לו, לפי שע״י נתינת התורה למטה מקבלים גם המלאכים. וזהו ג״כ משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך34, שעי״ז שאחריך נרוצה לשון רבים שהוא הבירור דנפש הבהמית, שפועל גם בנפש הבהמית להיות בבחי׳ רצוא לאלקות והוא באופן דנרוצה, היינו יציאה מגדר הכלים, עי״ז הביאני המלך חדריו שהו״ע המשכת התורה, ועי״ז נגילה ונשמחה בך, בך בעצמותך.
__________
1) תהלים ח, ב.
2) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
3) שבת פח, סע״ב ואילך.
4) ראה מדרש תהלים צ, ד. ב״ר פ״ח, ב. ויק״ר פי״ט, א. תנחומא וישב ד. וש״נ. זח״ב מט, א.
5) ראה אוה״ת יתרו ע׳ תתטז ואילך.
6) נאמרו בקיצור ב׳ פירושים בעולם, וחסר. המו״ל.
7) תהלים פט, ג. וראה סה״מ תש״ח ס״ע 272 ואילך.
8) לקו״ת שה״ש יב, רע״א. לד, ג. ובכ״מ.
9) איוב לג, לג. שבת קד, א. וראה לקו״ת שם א, סע״ד. סה״מ תש״ח שם (ע׳ 273). ובכ״מ.
10) המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳רפג. סה״מ תרע״ח ע׳ רצג. שם ע׳ רצו. תרפ״ט ע׳ 21. וש״נ.
11) ראה בארוכה סה״מ תרנ״ט ע׳ קצ ואילך.
12) תקו״ז בהקדמה (ג, סע״ב). וראה סה״מ תרנ״ג ס״ע רכו ואילך. ועוד.
13) ל׳ הכתוב – תהלים קיג, ח. וראה זהר ח״א ריט, א. ח״ב פד, א. פה, ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים מערכת אם הבנים. תניא פ״ג. לקו״ת צו יא, ג. שמע״צ פח, ד. ובארוכה – המובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״ג״ (קה״ת, תשע״ד) ע׳ 193 ואילך.
14) ע״פ תהלים עג, כח.
15) בכ״ז ראה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך אופנים, מלאכים, שרפים. וש״נ.
16) ראה תקו״ז ת״ו (כג, א). ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״א. שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב. הנסמן בהערה בסה״מ: ה׳ש״ת ע׳ 59; תש״ג ע׳ 133; תש״ח ע׳ 81.
17) ואתחנן ו, ו-ז.
18) ברכות יג, ב.
19) ואתחנן שם, ה.
20) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
21) ראה תו״א וישב ל, ב. לקו״ת תצא לד, ד. ובכ״מ.
22) יחזקאל א, טו. ראה לקו״ת האזינו עד, ד ואילך. עז, ריש ע״ב. ובכ״מ.
23) ישעי׳ ו, ג.
24) חולין צא, סע״ב ואילך.
25) ראה ספר החקירה (דרך אמונה) עה, א. וש״נ. המשך תרס״ו ע׳ לו. תער״ב ח״ב ע׳ תתקכד. ובכ״מ.
26) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
27) ראה לקו״ת שם עד, סע״ג ואילך. ובכ״מ.
28) חגיגה טז, רע״א.
29) לקו״ת שם (עד, ד).
30) ראה ב״ר פ״א, ג. פ״ג, ח. פדר״א רפ״ד. ספר הבהיר סכ״א-ב. זח״א מו, א. ובכ״מ.
31) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, א (ג).
32) תו״א בראשית ד, ב. לקו״ת פ׳ ראה כו, סע״ג-ד. המשך תרס״ו ס״ע תע-תעא. המשך תער״ב ח״א ריש ע׳ תקעו. ובכ״מ.
33) שה״ש ח, יג.
34) שם א, ד. ראה לקו״ת ויקרא ב, ד ואילך. ובכ״מ.
35) ראה אוה״ת סוכות ע׳ א׳תשס. סה״מ תרפ״ח ע׳ קסה (תש״ח ע׳ 250). תש״א ע׳ 94. ובכ״מ.
[סה"מ שבועות ע' קמב ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 681 ואילך.