בס״ד. ש״פ במדבר, מבה״ח וער״ח סיון ה׳תשי״ט

הנחה בלתי מוגה

צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו¹, ואיתא במדרש שיר השירים² משל למלך שהי׳ לו בת יחידה והי׳ מחבבה ביותר עד שקראה בתי אחותי ואמי כו׳, כך הקב״ה קורא לישראל אמי כו׳ וביום חתונתו זה מתן תורה³, במלך שלמה זה הקב״ה מלך שהשלום שלו⁴, וזהו צאינה וראינה כו׳ במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, דבשעת מתן תורה עטרו ישראל עטרה להקב״ה. וידוע⁵ המבואר בזה שאין זה סותר למה דאיתא בגמרא⁶ דבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ע״פ המבואר במדרש פ׳ קדושים⁷ שהעליונים מכתירים להקב״ה ג׳ קדושות בכל יום, נטל אחד לעצמו ושתים בראש בניו. ולפי זה יש לתווך המדרש דשיר השירים והגמרא, דמה שאיתא בגמרא שמלאכי השרת קשרו כתרים לישראל הם הב׳ קדושות שנתן בראש בניו שהמשכתן היא ע״י המלאכים, ומ״ש במדרש שיר השירים בעטרה שעטרה לו אמו הוא הכתר שנטל לעצמו. והגם שבמדרש קדושים איתא שהמלאכים הכתירו וכאן איתא בעטרה שעטרה לו אמו, ידוע⁵ בזה ע״פ מה דאיתא בגמרא חולין⁸ שאין מלאכים אומרים שירה עד שיאמרו ישראל תחילה שנאמר⁹ ברן יחד כוכבי בוקר והדר ויריעו בני האלקים, שנמצא שהכתרת המלאכים תלוי׳ בנשמות ישראל.

והנה ידוע אשר כל הענינים אינם בדרך ממילא כי אם צריך להיות עבודה, וכידוע פתגם הנשיאים בזה¹⁰, דמזה מובן אשר כל הג׳ עטרות המשכתן היא ע״י עבודה דוקא, ותכלית העבודה היא כדאיתא בזהר¹¹ דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא, והיינו שיש ג׳ בחינות אהבה אשר ע״י כל אחת מהן נמשכת אחת העטרות. ובשביל העבודה והמשכת העטרות הי׳ כדאי כל ענין ירידת הנשמה למטה, שהיא ירידה צורך עלי׳ וכל העלי׳ היא ע״י עבודה דוקא.

דהנה ירידת הנשמה בגוף היא ירידה גדולה ביותר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא¹² ביותר, שהנשמה קודם ירידתה למטה היא למעלה יותר ממדריגת המלאכים, וכידוע¹³ שהמלאכים התהוותם מהדיבור והנשמות הם מהמחשבה, ובמחשבה גופא עלו במחשבה¹⁴, וההפרש בין המחשבה להדיבור הוא שהדיבור כל ענינו הוא רק לזולתו, דלעצמו אינו צריך לענין הדיבור, משא״כ המחשבה היא לעצמו, ולכן הנה מלאכים שהתהוותם מהדיבור הרי הם נבראים נפרדים, משא״כ בנשמות כתיב¹⁵ בנים אתם להוי׳ אלקיכם, שהבן הוא מעצמות האב¹⁶, להיות שהתהוותן היא מהמחשבה שלעצמו, ובפרט בחינה עליונה שבמחשבה. ומעלת הנשמות על המלאכים אינה רק בענין ההשגה, שהנשמות הן בעלי השגה גדולה ביותר ומשיגים את האלקות שלמעלה מההתלבשות בעולמות, שהמלאכים מאחר שכל התהוותם מהדיבור אי אפשר שישיגו מה שלמעלה ממקורם, ולכן כל השגתם הוא רק בהאור השייך לעולמות, משא״כ הנשמות הן כברא דחפיש בגניזא דביתא¹⁷. הנה לבד זאת, הרי גם בענין המדות, אשר זהו עיקר ענין המלאכים שעבודתם היא במדות, הנה גם בזה הנשמות הם במעלה עליונה ביותר, דמאחר שהן בנים ואהבתן היא אהבה טבעית כמו מהבן לאביו, א״כ מובן שאהבתן להוי׳ היא בתוקף יותר. ובירידת הנשמה למטה הרי זה ירידה גדולה ביותר, שאין משיגים אלקות וגם ברוחניות אין להן השגה וכל השגתן היא רק בגשמיות, והיינו שגם ההשגה באלקות שישנה למטה הנה לבד זאת אשר היא רק השגת המציאות בלבד ואין זה בחי׳ ראי׳, דהנשמה בהיותה למעלה הי׳ אצלה ראיית מהות אלקות ובהיותה למטה הוא רק השגת המציאות, הנה גם בענין ההשגה גופא הרי כל השגתה ברוחניות הוא ע״י הענינים הגשמיים, דבמילא אין משגת את הרוחני כמו שהוא ורק כמו שהוא ע״י לבושים גשמיים, דכל זה הוא בענין ההשגה, וכן גם בענין המדות הרי כו׳¹⁸.

והנה כל זה בירידת הנשמה מצד עצמה, ובפרט מצד ההתלבשות בנפש הבהמית הרי מצד ההתלבשות נעשה בה ירידה עוד יותר, דלבד זאת שבכל ענין התלבשות הרי המלובש נעשה כפי אופן המלביש, לבד זאת הנה התלבשות זו היא עוד גרועה ביותר. דהנה ידוע¹⁹ אשר יש ב׳ אופנים בהתלבשות, אופן א׳ בהתלבשות הוא שהמלביש מרגיש את המלובש ובטל אליו, והיינו שהאור מתצמצם לפי אופן הלבוש ובהלבוש נעשה העלי׳ שמצד האור, וכמו התלבשות השכל במוח הגשמי הרי המוח מרגיש את השכל בפנימיותו ונעשה חריצים בהמוח ע״י השכל כידוע שע״י התעסקות במושכלות הרי במשך זמן נעשה זיכוך בהמוח²⁰, ולאידך גיסא הרי ע״י התלבשות השכל במוח הגשמי הרי נעשה בו צמצום והגשמה, דזהו אופן א׳ בהתלבשות, שהמלובש נעשה כפי אופן המלביש והמלביש נעשה כפי אופן המלובש. ויש עוד אופן בהתלבשות שהמלביש אינו פועל על המלובש והמלובש אינו פועל על המלביש, וכמו בענין הגלגולים ר״ל שנפש האדם מתגלגלת בגופי דצ״ח ר״ל²¹, שהוא ע״ד כמו אדם הקשור בשק, שאינו שייך לומר שנעשה איזה שינוי בהשק ע״י שהאדם מלובש בו וכן אינו שייך לומר שנעשה עי״ז שינוי בהאדם, לפי שהתלבשות זו אינה באופן פנימי כלל, שעד״ז הוא ג״כ ענין הגלגולים, ומובן דכאשר נפש האדם מתגלגלת בגופי דצ״ח הרי זה צער גדול להנפש, שמצטערת על זה שהיא קשורה בדבר שאינו מערכה כלל ואינו כלי אלי׳, דכאשר מתלבשת בגוף האדם הרי הגוף כלי אלי׳, עם היות דבענין התלבשות בהכלי הרי נעשה ירידה בהאור כנ״ל שנעשה כפי אופן הכלי, משא״כ בענין הגלגולים הרי זה כמו אדם הקשור בשק שאין נעשה שום שינוי בהאדם ורק שהוא קשור ומוגדר בהשק, מ״מ הנה זה גופא שהוא קשור בדבר שאינו כלי ואינו מערכו כלל הרי זה צער גדול להנפש. ואחרי כל זה הרי כל זה הוא באין ערוך לגבי הירידה שבנפש הבהמית, דהרי בענין הגלגולים הרי הנפש מרגשת עכ״פ שהיא מצד עצמה נעלית יותר ומצטערת על זה שנמצאת בגלגול, אמנם בענין התלבשות הנשמה בגוף ונפש הבהמית, דכללות התלבשות זו היא באופן הא׳ שהאור נעשה כפי אופן הכלי, הנה כאשר אינו עושה (ער טוט ניט) את עבודתו לזכך את הגוף ונפש הבהמית, הרי זה גרוע יותר מגלגולים, בב׳ ענינים, נמצא בדבר שאינו כלי אליו כלל, שהרי לא פעל שום זיכוך בנפש הבהמית, וגם ירד לגמרי מערכו עד שאינו מרגיש גם את הצער. ובפרטיות הו״ע חייבי כריתות ר״ל, שנכרת משרשו עד שאינו מרגיש גם את הצער, דמובן מכל זה שירידת הנשמה למטה היא ירידה גדולה ביותר, מאיגרא רמה ביותר לבירא עמיקתא ביותר. והירידה היא צורך עלי׳, ומוכרח שהעלי׳ שע״י הירידה היא בשביל ענין האהבה דבכל מאדך²² שהו״ע העטרה שלעצמו, דאם בשביל ב׳ העטרות, הרי ענינם הי׳ גם קודם ירידת הנשמה למטה כמשי״ת, ומוכרח שהתכלית היא בשביל האהבה דבכל מאדך שהיא העטרה שעטר לעצמו.

וביאור הענין, הנה האהבה דבכל לבבך²² בשני יצריך²³ באה מההתבוננות בענין אור הממלא, שמתבונן דמה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולם²⁴, וכמו שבגוף האדם הרי העיקר הוא החיות שבו, שהגוף מצד עצמו הרי אין בו שום יוקר וכל ענינו הוא רק החיות שבו, וכמו שרואים בחוש דכאשר יתקלקל אבר אחד יחתכוהו בשביל שלא יזיק לחיות שאר האברים, דהגם שנעשה עי״ז חסרון בהגוף שהוא חסר אבר, מ״מ הרי זה כדאי בשביל החיות, דאם לא יחי׳ הרי אז אינו כלום, וכן הוא גם בענין העולם שהעיקר שבו הוא החיות האלקי, שהעולם מצד עצמו הוא מות ורע²⁵, והיינו לא רק שהוא מות כי אם גם רע. ויובן זה ג״כ עד״מ בגשמיות למטה דכאשר אבר אחד אינו חי הנה לבד זאת שאין בו שום חיות והוא מות, לבד זאת הרי גם מזיק ומסריח כו׳, וכמו״כ יובן בענין גשמיות העולם אשר מצד עצמו הנה לא רק שהוא מות כי אם גם רע, והעיקר הוא החיות האלקי שבהעולם. וכאשר יתבונן איך שהעיקר הוא האלקות יבוא לאהבה, וכמ״ש²⁶ לאהבה את הוי׳ אלקיך גו׳ כי הוא חייך. ולהיות שהרגש האהבה הוא מצד יוקר החיות, שהוא הדבר היקר ביותר, לזאת תהי׳ האהבה בכל לבבו.

והנה כל זה הוא האהבה דבכל לבבך שהיא בהכחות פנימיים ובאה מצד ההתבוננות באור הממלא, אמנם האהבה דבכל נפשך היא בהכחות מקיפים דרצון ותענוג שאינם מתלבשים בפנימיות בהגוף, ובאה מצד ההתבוננות באור הסובב שלמעלה מהעולמות ולמעלה מהשגה, דבהשגה אפשר לתפוס רק האור הבא בהתלבשות ולא את אור הסובב, ורק לפי שחלק הוי׳ עמו²⁷, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד²⁸ שלמעלה מהעולמות, דהתהוות העולמות היא משם אלקים כמ״ש²⁹ בראשית ברא אלקים, ונשמות ישראל הן משם הוי׳, לכן הן משיגות את אור הסובב, דמאחר אשר אור הממלא הוא בהגבלה ובהתלבשות בעולמות וכל עצם בלתי מתלבש³⁰, א״כ מההשגה באור הממלא הרי מוכרח אשר ישנו עצם האור שלמעלה מהתלבשות, והוא בחי׳ אור הסובב. אמנם מצד השכל עצמו אפשר להיות רק ידיעת המציאות בלבד, אך להיות שחלק הוי׳ עמו יש לו גם ציור בזה, והוא ע״י ששולל ממנו את פרטי אופני ההגבלות שבאור הממלא, והוא ענין ידיעת השלילה³¹, שע״י השלילה הוא יודע את אופן ההפלאה ומהות ההפלאה. ואף שהידיעה בספק אצלו, לפי שאפשר שישנם עוד כמה ענינים שצריך לשוללם מהאור ואינו יודע מהם (ואין לו הכרח שצריך לשוללם), אבל מ״מ יש לו בזה ידיעת השלילה עכ״פ. ובפרט שמצד התענוג והרצון שהתענוג פועל חידוש בהשכל והרצון מטה את השכל, שעי״ז נעשה אצלו האהבה דבכל נפשך*.

אמנם גם האהבה דבכל נפשך, הנה אף שהיא בהכחות מקיפים שלמעלה מהתלבשות בכלי הגוף ומצד אור הסובב שלמעלה מהתלבשות בעולמות, אמנם אחרי כל זה הרי זה בהגבלה עדיין, שהרי זהו רצון טבעי שבהנשמה שרוצה באלקות, דלהיות שחלק הוי׳ עמו הרי בטבעה שנמשכת לאלקות, ואין זה ענין של בלי גבול, ופרצת³², כי אם התכלית היא האהבה דבכל מאדך שזה נעשה ע״י הירידה בגוף ונפש הבהמית דוקא, שמצד זה היא מתפרצת לצאת מנרתיקה, וכמשל המים³³ דכאשר יש סתימה המונעת הילוכם אזי הם מתפרצים והולכים בתוקף גאות בשאון, וכך גם בהנשמה בירידתה למטה, שמתבונן בגודל הירידה איך שהוא נמצא במקום שמר ומות, הנה מצד זה הוא נמשך לאלקות, ואינו יודע למה הוא נמשך, אין זה כי אם שהוא מרגיש הוא נמצא במר ומות ומזה צריך לברוח, והבריחה היא ללא הגבלות (און ער ווייס ניט צו וואָס ער ציט זיך, עס איז מערניט וואָס ער הערט אַז אַזוי ווי ער איז אין מר ומות און פון דעם דאַרף מען אַנטלויפן, און דער לויפן איז אָן קיינע הגבלות), והוא בחי׳ אהבה דבכל מאדך, ועי״ז נמשך הכתר שנטל לעצמו. דהנה ב׳ הכתרים שנתן בראש בניו הם בהגבלה, והכתר שנטל לעצמו הוא בלי גבול, מה ששייך לעצמות, ובהאהבה דבכל מאדך שהיא בלי גבול, ובאה לא מצד מציאות הנשמה שהרי אדרבה ענינה הוא היציאה ממציאותה (אַרויס פון מציאות), אלא באה מצד בחי׳ ניצוץ בורא שבנשמה, שמתלבש בניצוץ נברא הנקרא יחידה³⁴. שהאהבה דבכל לבבך היא בחי׳ נר״נ, והאהבה דבכל נפשך היא בחי׳ חי׳, והאהבה דבכל מאדך היא בחי׳ יחידה ובעיקר הניצוץ בורא שביחידה, הנה עי״ז ממשיכים את הכתר שלעצמו. דגם עטרה זו שייכת לישראל, וכמו שנת״ל³⁵ בענין יכול כמוני³⁶, דגם קדושתי שלמעלה היא מקדושתכם, ויכול כמוני, שכל אחד מישראל יכול להיות כמוני³⁷, שיהי׳ בו קדושת העצמות. וזה בא ע״י הירידה למטה דוקא בהגוף ונפש הבהמית, וע״ד ענין התשובה שלמעלה מעבודת הצדיקים³⁸, עד שגם זדונות נעשים כזכיות³⁹. ואהבה זו דבכל מאדך שענינה הוא העבודה דמסירות נפש, ופרצת, דורשים מכאו״א, ואין זה שייך רק ליחידי סגולה כי אם לכאו״א, שהרי כל ענין ירידת הנשמה למטה היא צורך עלי׳, ואם לא תהי׳ לו האהבה דבכל מאדך הרי בשביל מה היתה ירידתו, ולכן בכאו״א צריך להיות העבודה דמסירות נפש, שעי״ז היא העלי׳ למעלה משורש הנשמה כמו שהיתה קודם, והמשכת הכתר שנטל לעצמו.

וזהו צאינה וראינה בנות ציון, ביום חתונתו, דביום חתונתו זה מתן תורה צריכה להיות העבודה דמסירות נפש, דהגם שגם בכל השנה צריך להיות מסירות נפש, וכמבואר בתניא⁴⁰ שהמסירות נפש הוא יסוד כל העבודה, אמנם בכל השנה הרי עיקר העבודה הוא בכל לבבך ובכל נפשך, והבכל מאדך הוא בהעלם ובהתלבשות בהעבודה דבכל לבבך ובכל נפשך, אמנם בזמן מתן תורה צריך להיות בגילוי ענין המסירות נפש, וזהו צאינה, צריך לצאת מעצמו, לצאת ממציאותו (מען דאַרף אַרויסגיין פון זיך, אַרויסגיין פון מציאות) גם מהמציאות דקדושה, ועי״ז וראינה במלך שלמה, מלך שהשלום שלו, בעטרה שעטרה לו אמו זו כנסת ישראל, שכנסת ישראל מעטרים למלך שהשלום שלו לפי שהם למעלה יותר, שמיוחדים בהעצמות מצד עבודתם בבחי׳ הניצוץ בורא, והיינו שהעצם שלמטה מיוחד עם העצם שלמעלה, דכולא חד. והגם שהעטרה היא ע״י כנסת ישראל, מ״מ אומר במדרש שהעליונים מכתירים לפי שצריך סיוע מהמלאכים, דגפיף לון ונשיק לון כידוע⁴¹.

__________

*) [שמצד הטיית הרצון נעשה] המשכה לזה וחיות ותענוג בזה, ולא רק דערשראָקענקייט, שברון וביטול.

__________

1) שה״ש ג, יא. – ראה גם ד״ה זה בלקו״ת שה״ש כא, ב ואילך. תר״ן (סה״מ תר״ן ע׳ שנא ואילך). תר״ס (סה״מ תר״ס ע׳ קו ואילך). עזר״ת (סה״מ עזר״ת ס״ע קצג ואילך). תש״ח (סה״מ תש״ח ע׳ 201 ואילך). תשכ״ז (לקמן ע׳ רכט ואילך). תשמ״ה (לקמן ע׳ תסב ואילך). ועוד.
2) רבה – עה״פ (פ״ג, יא (ב)).
3) תענית כו, ב (במשנה).
4) שהש״ר שם (א).
5) ראה דרושים שבהערה 1.
6) שבת פח, א.
7) ויק״ר פכ״ד, ח.
8) צא, סע״ב.
9) איוב לח, ז.
10) סה״ש ה׳ש״ת ע׳ 57. תש״ב ע׳ 119.
11) ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א.
12) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
13) תו״א יתרו עא, רע״א. לקו״ת ר״פ בחוקותי. ובכ״מ.
14) ב״ר פ״א, ד.
15) פ׳ ראה יד, א.
16) תניא רפ״ב.
17) ראה זח״ג קיא, ב ואילך.
18) חסר קצת. המו״ל.
19) המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳קלז. ובכ״מ.
20) ראה סה״מ קונטרסים ח״א צז, א. תרצ״ז ע׳ 254. תש״ד ע׳ 243.
21) בכ״ז – ראה מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ שלח-ט. סידור (עם דא״ח) מח, ג ואילך. אוה״ת וארא (כרך ז) ע׳ ב׳תקעח. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ ריח. וש״נ.
22) ואתחנן ו, ה.
23) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
24) ראה ברכות י, א. ויק״ר פ״ד, ח. מדרש תהלים מזמור קג.
25) ע״פ ל׳ הכתוב – נצבים ל, טו.
26) ס״פ נצבים (שם, כ).
27) האזינו לב, ט.
28) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
29) בראשית א, א.
30) סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ רלד. וראה סה״מ תרמ״ג ריש ע׳ טז. לעיל ע׳ עו, ובהנסמן שם הערה 56.
31) ראה לקו״ת פקודי ו, ג. ובכ״מ.
32) ויצא כח, יד. ראה שבת קיח, סע״א.
33) ראה המשך יונתי תר״ם פי״ג (ע׳ כ). סה״מ תרס״ב ע׳ רסו. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רפ. וש״נ.
34) ראה ע״ח שער (י) התיקון פ״ה. שער (יא) המלכים פ״א-ב. תו״א נח ט, ג. וישלח כד, ד. סה״מ במדבר ח״א ע׳ רנו. וש״נ.
35) שיחת ש״פ קדושים. וראה גם ד״ה ועתה אם שמוע תשי״ז (לעיל ע׳ קיז).
36) ויק״ר פכ״ד, ט.
37) ראה מאור עינים עה״פ קדושים יט, ב.
38) ראה ברכות לד, ב. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד.
39) יומא פו, ב. וראה תניא פ״ז.
40) ספכ״ה.
41) ראה זהר ח״א כג, ב. ח״ב רא, ב. סה״מ תש״ח ע׳ 202. וש״נ.

[סה"מ שבועות ע' קלו ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 675 ואילך.