בס״ד. יום ג׳ פ׳ יתרו, כ׳ שבט (אחר תפילת המנחה) ה׳תש״ל

הנחה בלתי מוגה

וידבר¹ אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים², וידוע דיוק אדמו״ר הזקן בזה³ דצריך להבין מהו הפירוש כאן בתיבת לאמר. דהפירוש הרגיל בכל מקום בתיבת (וידבר הוי׳ אל משה) לאמר, הוי כדפירש״י ע״ז בסוטה פ״ה⁴ שהשכינה מדבר הדיבור למשה לחזור הוא ולאמרו לישראל, משא״כ כאן הרי היו כל ישראל במעמד הר סיני, ויותר מזה כמבואר בפרקי דר׳ אליעזר⁵ שכל נשמות ישראל מראש כל הדורות עד סוף כל הדורות היו במעמד הר סיני וכרתו ברית עם הקב״ה וקיבלו את התורה, וא״כ אינו מובן כאן פירוש תיבת לאמר. ומבאר בזה אדמו״ר הזקן דפירוש לאמר הוא, שהקב״ה נתן את התורה לישראל באופן כזה שאח״כ יהי׳ לאמר, היינו שבכל מקום ובכל זמן, כשישראל לומד תורה יהי׳ ממש כמו שהקב״ה בעצמו אומר ומדבר בשעת מתן תורה, וכלשון חז״ל⁶ כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו.

והנה במ״ש אח״כ אנכי הוי׳ אלקיך, ידוע הדיוק בזה⁷ דאיך שייך עליו ית׳ לאמר שבא להגיד שאנכי הוא הוי׳ אלקיך, דזה לא שייך כי אם באדם שהוא בעל גוף וציור ותמונה ידוע אשר יאמר עליו כי הוא זה⁸, משא״כ הוא ית׳ לית מחשבה תפיסא בי׳ כלל⁹.

ויש להוסיף בדיוק זה בעומק יותר, דהנה בשלמא שם הוי׳ הוא מלשון מהוה¹⁰, וא״כ יכולים להכיר אותו מצד הבריאה שלו, וכמ״ש הרמב״ם בהלכות יסודי התורה¹¹ והיאך הוא הדרך לאהבתו ויראתו, כשיתבונן אדם בחכמתו ובבינתו, ויעמיק דעתו בגדולת הבריאה, מזה יראה הענין דמה רבו מעשיך הוי׳¹² ומה גדלו מעשיך הוי׳¹³. ועאכו״כ דענין אלקיך הוא ידוע, דהרי פירוש אלקיך הוא (כדאיתא בטור ושולחן ערוך¹⁴ והובא בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן¹⁴) מלשון כח ויכולת, והיינו שכל עניני כח ויכולת נמצאים ממנו. והרי אפילו מי שאינו רואה הענין דמה רבו ומה גדלו וכו׳ בהבריאה, מ״מ הרי הוא רואה הטבע שבהבריאה, ומזה הרי הוא בא לההכרה באלקים שבגימטריא הטבע¹⁵. ובכללות הם ב׳ אופני ידיעה באלקות, מצד ממלא כל עלמין ומצד סובב כל עלמין. דהידיעה שמצד סובב כל עלמין זהו הידיעה בשם הוי׳, והידיעה שמצד ממלא כל עלמין זהו הידיעה בשם אלקים. משא״כ בחי׳ אנכי, דפירושו הוא כדאיתא בזהר¹⁶ אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, הוא למעלה מכל בחי׳ ידיעה לגמרי. וא״כ יפלא ביותר איך אפשר לומר על בחי׳ אנכי מי שאנכי שאנכי הוא הוי׳ אלקיך. גם צריך להבין במ״ש אח״כ אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מה שמקשים חוקרי ישראל¹⁷, שלכאורה הוה לי׳ לומר אשר בראתי שמים וארץ שזה ענין נעלה יותר, שהרי זהו ענין הבריאה מאין ליש, ובפרט ע״פ המבואר באגה״ק¹⁸ בארוכה שבכדי להוות יש מאין ואפס המוחלט, הוא דוקא מבחינה שאין לו סיבה ועילה שקדמה לו ח״ו. וא״כ צריכים להבין ולהסביר למה תמורת לומר אשר בראתי שמים וארץ אומר אשר הוצאתיך מארץ מצרים. גם צריך להבין, דהנה נת״ל בפירוש אנכי שהוא בחי׳ אנכי מי שאנכי כו׳, וצריך להבין ע״פ מה דאיתא במסכת שבת¹⁹ מנין ללשון נוטריקון מן התורה וכו׳ אנכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית, דענין הכתיבה, ולמטה מזה גם ענין הנתינה (שהו״ע יהבית), הרי הוא צמצום גדול ביותר שיהא נמשך מבחי׳ אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז וכו׳ בענין הכתיבה ואח״כ גם בענין הנתינה. וא״כ אינו מובן²⁰ דלפי פירוש הזהר הוי בחי׳ אנכי למעלה באין ערוך מבחי׳ הוי׳ אלקיך, משא״כ לפי פירוש הגמרא הרי הוא למטה לא רק מבחי׳ כתבית אלא גם מבחי׳ יהבית (דזה קאי על התורה, דדברי תורה גם כמו שניתנו למטה עליהם נאמר²¹ הלא כה דברי כאש ודרשו חז״ל²² מה אש אינו מקבל טומאה כך דברי תורה אינן מקבלים טומאה, דגם כמו שהיא למטה הרי היא בבחי׳ אש) דפירושו הוא שהמקבל נעשה בעל הבית ע״ז, והיינו המקבל כמו שהוא קודם נתינת התורה, דע״י היהבית הוא שנעשה מקבל התורה. והרי זה למטה גם מבחי׳ אלקיך, דאלקיך רק בגימטריא הטבע, וגם כמו שהוא בטבע הרי הוא בבחי׳ כח ויכולת. וכל שכן שהוא למטה מבחי׳ הוי׳. וא״כ אינו מובן איך סובל תיבת אנכי את שני הקצוות.

ולהבין כל זה יש להקדים תחילה מה שנת״ל (בד״ה להבין ענין כתיבת ספר תורה²³), דענין כתיבת ספר תורה, שכותב הספר תורה הראשון הי׳ משה רבינו (כמבואר בתורה שבכתב²⁴ ובארוכה בתורה שבע״פ²⁵), הוא ע״ד²⁶ מ״ש²⁷ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם שעי״ז נפעל אח״כ ואלה מסעיהם למוצאיהם, והיינו שמשה רבינו המשיך מבחי׳ מוצאיהם, מוצא ושורש הנשמות, היינו כפי שהנשמות מושרשות למעלה מעלה ביותר, עד כפי שהן מושרשות בעצמות, והמשיך זה בבחי׳ מסעיהם, כפי שהנשמות ירדו למטה ביותר²⁸. ועי״ז נעשה אח״כ ואלה מסעיהם למוצאיהם, העלי׳ לבחי׳ מוצאיהם, עצמותו ומהותו ית׳. וזהו מ״ש ויכתוב משה דוקא, כי פעולה זו (ההמשכה מלמעלה ביותר) נעשית ע״י כתיבת התורה דוקא, שענין התורה הוא תורת אמת²⁹, דתיקון ואמת הרי הוא מי״ג מדות הרחמים שנמשכות מרצון העליון ב״ה³⁰, וגם שם הוא בחלק הפנים הפנוי משערות³⁰, שעי״ז נמשכה בחי׳ חכמת אדם תאיר פניו³¹ בגילוי, משא״כ כמו שנמשכה ע״י שערות. דענין האמת הוא שהוא למעלה משינויים, ולכן נמשך בכל מקום כמו שהוא. ולכן אפשר להמשיך בחינה זו למטה מטה. וכדי שההמשכה תהי׳ באופן שלומד התורה יהא כלי מוכן לקבל הדבר שכל, לזה המשיך משה רבינו בחינה זו באופן של כתיבה בדיו על קלף גשמי, ועוד למטה מזה עד בבחי׳ חתימה, וכמו שגילה ר׳ מאיר [שענינו הוא שמאיר עיני חכמים בהלכה³²], שוכתב הו״ע וחתם³³, וע״י החתימה נחתם לבל ישונה אפילו מצד הענינים והפרטים הגלויים שבזה, והיינו שע״י התורה נמשך בחי׳ ואמת למטה. ובכללות זהו כמ״ש בזהר³⁴ דתלת דרגין אינון ישראל אורייתא וקוב״ה, וכלהו דרגא על דרגא סתים וגליא, וע״י התקשרות סתים וגליא דישראל בסתים וגליא דאורייתא, מתקשרים בסתים וגליא דקוב״ה. שזהו ג״כ מה שפעל משה רבינו ע״י כתיבת ספר תורה באופן של כתיבה וחתימה, להמשיך מבחי׳ מוצאיהם בבחי׳ מסעיהם, דגם בירידת הנשמה למטה, במסע האחרון שהו״ע הירידה לבירא עמיקתא³⁵, שהירידה תהי׳ לצורך עלי׳, שזהו ענין ואלה מסעיהם למוצאיהם, לבחי׳ הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות, וזהו בכאו״א מישראל שזהו ענין הנפש השנית בישראל שהיא חלק אלוקה ממעל ממש³⁶, שהיא מיוחדת עם העצמות.

והנה הטעם לזה שהעלי׳ לשורש הנשמה כפי שהיא בעצמותו ומהותו ית׳ באה דוקא ע״י הירידה לעולם הזה הגשמי, נת״ל³⁷, שזהו משום שדוקא בעולם הזה התחתון ישנה המשכת העצמות, כמבואר בכמה מקומות³⁸ דאמיתית המציאות של היש הנברא דוקא הוא היש האמיתי, כי דוקא ביש הנברא ישנה ההרגשה שמציאותו מעצמותו ואינו עלול מאיזו סיבה, שהרגש זה שרשו רק בעצמותו ומהותו ית׳ שאינו עלול מאיזו עילה שקדמה לו. ונתבאר שם עוד, דענין זה לאמיתתו הוא דוקא בנשמות ישראל, כי דוקא עליהם שייך התואר דיש ומציאות. ויש להוסיף בזה ע״פ המבואר בארוכה בתורה אור³⁹ ובתורת חיים⁴⁰ בתחילתם (בד״ה להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים), שדוקא בבריאת האדם הרי הגוף הוא באופן של דומם ממש. וכאשר הנשמה מתלבשת בגוף ונפש הבהמית, ועד שהנשמה נעשית לדבר אחד עם הגוף ונפש הבהמית, דאז הרי לפני העבודה יש אצלו ההרגשה שמציאותו מעצמותו ואינו עלול מאיזו עילה שקדמה לו. וזהו תכלית העבודה, שיגלה בזה גופא שיש לו ההרגש דמציאותו מעצמותו, דהרגש זה הוא להיותו חד עם היש האמיתי שמציאותו היא מעצמותו ואינו עלול מאיזו עילה שקדמה לו ח״ו, דאז הרי דוקא בהנשמה כפי שהיא למטה ומלובשת בגוף, מתגלה בה שרשה האמיתי בעצמותו ית׳ שהיא חד ממש עם העצמות.

וזהו ענין אנכי הוי׳ אלקיך, אנא נפשי כתבית יהבית, שהמשכת בחי׳ אנכי מי שאנכי למטה היא דוקא ע״י כתבית, ענין כתיבת התורה, וכנ״ל שתוכן ענין הכתיבה הוא ההמשכה למטה מטה בעולם הזה התחתון שדוקא בו נמשך העצמות. ויש לומר דזהו גם מ״ש אנכי הוי׳, שהמשכת בחי׳ אנכי היא ע״י הוי׳, דשם הוי׳ כאן רומז על ענין הכתיבה, כדאיתא בספרי קבלה⁴¹ בענין כתיבת סת״ם (ספרי תורה תפילין ומזוזות) ובמיוחד בספר תורה (שהתפילין ומזוזות הם ג״כ פרשיות בתורה), דבכתיבה זו ישנם ד׳ האותיות דשם הוי׳, דהטיפת דיו הוא בחי׳ יו״ד דשם הוי׳, והכתב (ע״פ הלכה) ביד ימין שיש בה ה׳ אצבעות, שזהו בחי׳ ה׳ ראשונה דשם הוי׳, וע״י קולמוס שהוא הוא״ו דשם הוי׳, ונכתב על הקלף שהוא שטח המקבל, ה׳ אחרונה דשם הוי׳. ועי״ז נעשה אנכי הוי׳ אלקיך, שנמשך להיות אלקיך, כחך וחיותך⁴². וזהו ענין מה ששם שמים שגור בפי כל⁴³, שהדיוק בזה אינו בלשון שם דהיינו שם והארה בלבד, אלא להיפך, דקאי על העצמות, כמבואר בתו״א⁴⁴ שזהו מה שאפילו תינוקות יודעים שיש שם אלוקה כי המאור הוא בהתגלות, דזהו מה שיהודים פשוטים אומרים בפשטות גמורה הבורא וחי העולמים (דער באַשעפער און דער וואָס לעבט אייביק) וכו׳ ושאר התוארים בזה (כמובא בדרוש באידיש לכ״ק מו״ח אדמו״ר⁴⁵ בשם הבעש״ט), שהכוונה בזה היא לפשיטות העצמות, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ. וענין זה נמשך בבחי׳ שם הוי׳ כנ״ל, היינו בענין הוי׳ שבנפש האדם, וכמ״ש⁴⁶ פנים בפנים דיבר הוי׳ עמכם, המשכת שם הוי׳ בכאו״א מישראל, ובזה גופא יש ב׳ אופנים, פנים בפנים או פנים⁴⁷ אל פנים [כמבואר באוה״ת⁴⁸ בשם הזהר והרמ״ז], ועד שנמשך גם בגוף [שהרי הנשמה לא ירדה לתקן עצמה אלא לתקן הגוף ונפש הבהמית⁴⁹], שזהו ענין אלקים, כחך וחיותך, בכל פרטי העבודה של הגוף ונפש הבהמית, ובכל כח פרטי וכו׳, שבכל זה ניכר הענין דמי כמוכה באלים הוי׳⁵⁰ (כמבואר בארוכה בהמשך מים רבים⁵¹), היינו שגם בכחות (אלים) ניכר הענין דמי כמוכה דקאי באמיתתו על עצמותו ומהותו ית׳.

וביאור הענין בעבודת האדם, איך יוכל האדם בתחילת עבודתו להמשיך מבחי׳ אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, היינו שאינו בגדר התחלקות, יובן זה ע״פ מה שמבאר כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע בד״ה אתם נצבים היום⁵², דמצות התשובה היא בחי׳ אנכי וכמ״ש⁵³ כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום דקאי על מצות התשובה. ולפי זה יש לומר, דהכח להאדם שעבודתו תהי׳ באופן שימשיך מבחי׳ אנכי, זהו ע״י שיסוד עבודתו הוא בבחי׳ התשובה והמסירות נפש, וכמבואר באגה״ת⁵⁴ דע״י תשובה עילאה באופן נעלה פועלים שכל העבודה שלאחרי זה תהי׳ ג״כ באופן נעלה ביותר. ויש לומר שזה קשור ג״כ עם ענין אתם⁵⁵ נצבים היום גו׳ ראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך, דענין זה הרי הוא באופן שהעליון ביותר (ראשיכם) נעשה חד עם התחתון ביותר (חוטב עציך ושואב מימיך), וכמבואר בלקו״ת⁵⁶ דענין אתם נצבים היום הוא שיהיו לאחדים כאחד ממש. וכן הוא גם בעניננו, שהמשכת בחי׳ אנכי מי שאנכי היא בכל פרטי העבודה, עד לתחתון ביותר, שהכל חדור בענין אנכי מי שאנכי, עבודת התשובה, ובאופן דתשובה עילאה. וזהו גם מה שמבואר בהמשך ההילולא⁵⁷ שפותחין לכאו״א מישראל את האוצר העליון, והיינו גילוי האוצר הנמצא בנפש כאו״א מישראל, זה שהיא מושרשת בעצמותו ומהותו ית׳, אנכי מי שאנכי שבנשמה, שהכח לזה ניתן בשעת מתן תורה, שאז הי׳ ביטול הגזירה⁵⁸ דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה.

ובכל זה יובן ענין אנכי הוי׳ אלקיך גו׳, אנכי מי שאנכי, שנמשך בהוי׳ אלקיך, שיש בזה ב׳ פירושים כנגד ב׳ אופני עבודה. דתחילת העבודה הוא שאנכי יהי׳ נמשך בהוי׳ כמו שהוא במקומו, שבכללות הוא מה שבחי׳ אנכי שלמעלה מאצילות נמשך בשם הוי׳ שזהו בחי׳ אצילות, ואח״כ נמשך בעולמות בי״ע, שנקרא עלמא דפרודא⁵⁹, שזהו ענין אלקיך לשון רבים, שגם שם יהי׳ אנכי הוי׳, אבל זהו כמו שהוא באלקיך, עלמא דפרודא. דזהו כפירוש השל״ה⁶⁰ דכתבית היינו תורה שבכתב ויהבית היינו תורה שבע״פ. וע״י תחילת העבודה באופן כזה, מגיע לתכלית העבודה ושלימותה, שאנכי עומד בהוי׳ ומשנה את בחי׳ הוי׳ שיהי׳ כמו אנכי, ואח״כ נמשך גם לבחי׳ אלקיך ופועל שאלקיך יהי׳ כמו הוי׳, ועוד למעלה יותר, שאלקיך יהי׳ כמו אנכי, שזהו ענין כתבית יהבית, שהכתיבה היא באופן דמוצאיהם למסעיהם, שנמשך למטה כמו שהוא במקומו. שזהו בכללות ב׳ אופני עבודה, שישנו אופן העבודה שמצד מסירות נפש וקבלת עול דראש השנה, שאינו פועל שינוי בהעבודה שבמשך כל השנה שנשארת כמו שהיא במקומה, אבל מ״מ ניכר הרושם מההחלטות טובות דראש השנה, וישנו תכלית ושלימות העבודה דראש השנה, שבמשך כל השנה כולה יהי׳ עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה⁶¹, שבמשך כל השנה כולה נראה ראשית השנה, שאז הנה מבחי׳ ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך הם במעמד ומצב דלאחדים כאחד ממש, עד שהוא למעלה מכל גדר התחלקות, שזהו ענין אנכי מי שאנכי.

ומגיעים לזה דוקא ע״י הירידה לבירא עמיקתא, וכמו שמבואר בארוכה בהמשך ההילולא⁶², שדוקא ע״י הלמטה מטה ביותר, עד שיכול להיות שם צירוף כזה שהוא ש׳ק׳ר׳, שזהו בחי׳ הסתר והעלם העולם עד לשקר העולם, והוא מהפך זה שנעשה קרש שממנו בונים את המשכן, ששם הוא הושכנתי בתוכם⁶³. ובכללות זהו מאמר הרב המגיד⁶⁴ על מה שאמרו רז״ל⁶⁵ דע מה למעלה ממך, שכל הענינים הנעשים למעלה, הוא ממך (ואדמו״ר הזקן חזר ע״ז כמה פעמים⁶⁶ עד שנעשה תורתו), וכפירוש הרב המגיד⁶⁷ עה״פ⁶⁸ עשה לך שתי חצוצרות כסף, דחצוצרות הוא שתי חצאי צורות, שע״י העבודה שלמטה נעשה שלימות כביכול גם למעלה, וגם בהענינים שלמעלה מגדר מעלה ומטה בהאדם, שזהו עצם נפשו, ולמעלה מה שאינו בערך הגדר דמעלה ומטה, שזהו ענין פשיטות העצמות דעצמות ומהות א״ס ב״ה. וכמו שהוא בתורה הו״ע כתבית יהבית, שכל הענינים שבתורה צריכים להיות נמשכים ע״י כתיבה, וכנ״ל שיש בזה ד׳ ענינים, טיפת דיו, ע״י חמש אצבעות יד ימינו של אדם שכולל כולו, עד שנמשך ע״י הקולמוס בשטח המקבל, שהיא הה׳ אחרונה, ואח״כ הוא יהבית, שמתחילים ללמוד תורה עם מי שאין לו עדיין שום שייכות לזה, דהלא אני המתחיל לבטל הגזירה⁵⁸, וממילא הרי התחתון הוא תחתון לא רק בפועל, כי אם גם מצד הגזירה, וזהו ואני המתחיל שע״י היהבית שזהו וירד הוי׳ על הר סיני, עוד קודם שעלו תחתונים למעלה, וע״י אני המתחיל שזהו ענין כתבית, מתחיל הענין דמוצאיהם למסעיהם, עד שנעשים דבר אחד עם אנכי.

ובזה יובן ג״כ מה שאומר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שבפירוש מצרים הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו⁶⁹, שהקב״ה מוציא מהגלות, שכל המלכיות והגליות נקראות על שם מצרים⁷⁰, והוא עושה זה בכל יום ויום, שע״י שעושים מהיום הזה היום אם בקולו תשמעו⁷¹, אז מיד הן נגאלין⁷². דהנה המציאות דמצרים כפשוטו למטה מטה, ערות הארץ⁷³, הוא ע״י שישנו הענין דמצרים כמו שהוא בעולמות בי״ע עוד קודם שיש המציאות דשקר, ויש רק העלם והסתר, עד שישנו הענין כמו שהוא למעלה יותר בעולם האצילות, שהו״ע שם אלקים, שענינו באצילות הוא מדידה וגבול, ועוד למעלה מאצילות הוא כללות ענין הכלים, עד לפני הצמצום ששם יש כבר שורש ומקור לאורות וכלים, ולא רק שורש ומקור הכלים הו״ע מצרים וגבולים, אלא אפילו האור, וגם האור שהבדילו לעצמו ענינו ג״כ גילוי, וגילוי זה הוא כבר מיצר וגבול. וישראל ע״י עבודתם מתעלים ויוצאים ממצרים, מכל המיצרים והגבולים, וגם מן האופן הכי נעלה ששייך להיות במצרים, עד שאפילו רצון העליון שלפני הצמצום, שזהו ענין ארץ מלשון רצון, הרי זה מצרים מאחר שזהו כבר ענין של גילוי ומרוצה, והוצאתיך מארץ מצרים היינו שמגיע למעלה יותר, ומתאחד שם ונעשה דבר אחד. וזהו ע״י העבודה במצרים כפשוטו, עד לערות הארץ, והוא דילוג שלא בערך, שזהו כללות ענין התשובה, שהיא עלי׳ שלא בערך בשעתא חדא וברגעא חדא⁷⁴, ממצרים כפשוטו שזהו גשמיות וחומריות העולם, עד שיוצאים גם מארץ מצרים כמו שהוא בתכלית העילוי, כמו שהוא בעלה ברצונו, שמלשון זה גופא שאומרים עלה מובן שזהו בגדר עלי׳, והוא מגיע למעלה יותר, דענין הרצון הוא ג״כ תנועה ומרוצה, והוא מגיע למעלה יותר. והיינו דוקא עי״ז שישנו הענין למטה, שזה פועל ע״י התקשרותו באורייתא, שזהו ענין כתבית יהבית.

וזהו כללות הענין מ״ש וידבר אלקים כל הדברים האלה לאמר, שלאמר הפירוש הוא שבישראל ישנו הכח שכשלומד תורה בכל מקום ובכל זמן, הנה ע״י שהוא קורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו, ובדוגמא כמו שהוא לומד מצד מסירות נפש ומצד בחי׳ אנכי מי שאנכי בנפשו, כמו״כ הקב״ה לומד באופן דאנכי מי שאנכי, ועי״ז בחי׳ הוי׳ מתגלה למטה בבחי׳ אלקיך, ובהוי׳ מתגלה אנכי עד שגם אנכי עומד בגילוי באלקיך, שאז נעשה הוצאתיך מארץ מצרים בעבודה רוחנית, שהוא עומד למעלה ממדידה והגבלה, וזה נמשך אח״כ בפועל, ואדרבה באופן של תיכף ומיד, דישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין⁷⁵, שנעשה ענין הגאולה מכל המיצרים וגבולים, שהו״ע פריצת גדר, שלכן איתא במדרש⁷⁶ עה״פ⁷⁷ עלה הפורץ לפניהם שזה קאי על משיח שבא מפרץ שנקרא כך על שם⁷⁸ פרצת עליך פרץ. וזה יהי׳ בקרוב ע״י עבודתנו בעקבתא דמשיחא בסוף זמן הגלות, באופן דכתבית יהבית, שמקודם תהי׳ הוספה בלימוד התורה דכתבית, תורה שבכתב, וגם ע״י הוספה בלימוד התורה דיהבית, בתורה שבע״פ, ומתוך שמחה וטוב לבב, ואח״כ הלימוד מביא לידי מעשה⁷⁹, קיום המצוות בהידור, שעי״ז נעשה בעל הבית על חלקו בעולם, ויש לו פרנסתו מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה⁸⁰ למעלה ממדידות והגבלות, מבחי׳ אנכי מי שאנכי, ובמילא נמשך בבני חיי ומזוני רויחי, שזה יהי׳ בגלוי בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש ובעגלא דידן.

__________

1) מאמר זה הוא המשך לד״ה להבין ענין כתיבת ס״ת דעש״ק יו״ד שבט (סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ ר ואילך). וראה גם ד״ה וידבר גו׳ לאמר דש״פ יתרו (לקמן ע׳ פד ואילך).
2) פרשתנו (יתרו) כ, א-ב.
3) תו״א פרשתנו סז, ב.
4) כז, ב (במשנה).
5) פרק מא.
6) תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
7) לקו״ת נצבים מה, סע״ב. וראה גם ד״ה כי המצוה הזאת דש״פ נצבים שנה זו (סה״מ דברים ח״ב ע׳ קג ואילך).
8) ע״פ ל׳ הכתוב – משפטים כב, ח.
9) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
10) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. וראה זח״ג רנז, ב.
11) פ״ב ה״א.
12) תהלים קד, כד.
13) שם צב, ו.
14) או״ח סימן ה.
15) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן בסה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלד.
16) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. וראה לקו״ת פינחס פ, סע״ב.
17) ראה ראב״ע פרשתנו כ, א. כוזרי מאמר א׳ סכ״ה. – בכ״ז ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ תתקג ואילך. שם ע׳ תתקה. וראה גם מאמרי אדהאמ״צ ויקרא הוספה לח״א ע׳ תא. סה״מ עטר״ת ע׳ שס ואילך. ה׳ש״ת ע׳ 20. תש״ז ע׳ 208.
18) סימן כ (קל, סע״א-ב).
19) קה, א (ע״פ גירסת העין יעקב).
20) ראה גם ד״ה וידבר גו׳ לאמר דש״פ יתרו שנה זו (לקמן ע׳ פד ואילך).
21) ירמי׳ כג, כט.
22) ברכות כב, א.
23) שבהערה 1.
24) וילך לא, ט.
25) ראה דב״ר פ״ט, ט. פסיקתא דר״כ פ׳ וזאת הברכה. מדרש תהלים צ, א. הקדמת הרמב״ם לפיה״מ (ד״ה דע) ולספר היד. ועוד.
26) ראה אוה״ת וילך ע׳ א׳תנז.
27) מסעי לג, ב.
28) ראה לקו״ת מסעי צב, א. שם, ד. צג, ד. צו, א. אוה״ת מסעי ע׳ א׳שנב. שם ע׳ א׳שעג. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שצט. סד״ה אלה מסעי תשי״ג (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ שצה). ד״ה הנ״ל תשי״ט (שם ע׳ תט ואילך). תשל״ב (שם ע׳ תכא). סד״ה הנ״ל תשל״ה (שם ס״ע תלו-ז). ד״ה הנ״ל תשל״ו (שם ע׳ תלט ואילך. ע׳ תמד ואילך). תשמ״א (שם ע׳ תנו). תשמ״ב (שם ע׳ תסא). תשד״מ (שם ע׳ תסו). תשמ״ו (שם ע׳ תעא).
29) ל׳ הכתוב – מלאכי ב, ו.
30) ראה זח״ג קלא, א-ב. קלג, סע״ב ואילך. לקו״ת ואוה״ת שם.
31) קהלת ח, א.
32) עירובין יג, ב.
33) ראה גיטין כא, ב. כג, א (ובפרש״י שם ד״ה לאו מילתא היא דאמרי). וראה פירש״י שם ג, ריש ע״ב (ד״ה חתימה).
34) ח״ג עג, א.
35) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ה.
36) תניא רפ״ב.
37) בד״ה להבין ענין כתיבת ס״ת (הנ״ל הערה 1) פ״ד-ה (סה״מ נ״ך-מאחז״ל שם ע׳ רג ואילך).
38) ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בשלח מג, ג. ד״ה ולקחתם לכם תרס״א (סה״מ תרס״א ע׳ קצא ואילך). ועוד – נסמן בסה״מ נ״ך-מאחז״ל שם ע׳ רד הערה 44.
39) ג, ד ואילך.
40) יח, ד ואילך.
41) בכ״ז – ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ תתקב.
42) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
43) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ יב. ענינים ע׳ סח. שם ע׳ ע. תו״ח מקץ עד [רטו], ג. שערי תשובה (לאדהאמ״צ) ח״א ח, ב. סה״מ תרנ״ד ע׳ מג. סה״מ תרפ״ט ריש ע׳ 20. וש״נ.
44) וירא יד, ב.
45) סה״מ אידיש ע׳ 138 ואילך.
46) ואתחנן ה, ד.
47) תשא לג, יא. ברכה לד, י.
48) ואתחנן ע׳ קצג. וראה גם ד״ה פנים בפנים עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תקפ). תרצ״ז (סה״מ תרצ״ז ע׳ 273 ואילך).
49) תניא פל״ז (מח, ב).
50) בשלח טו, יא.
51) תרל״ו – פרק עח (ע׳ פ-פא).
52) תרס״ג (סה״מ תרס״ג ח״א ע׳ קכא ואילך. ח״ב ע׳ שסא ואילך).
53) נצבים ל, יא.
54) פרק י.
55) ר״פ נצבים (כט, ט-י).
56) ר״פ נצבים.
57) המשך באתי לגני ה׳שי״ת פי״א (סה״מ תש״י ע׳ 131-2). וראה שם פי״ז (ע׳ 153). פי״ט (ע׳ 154).
58) ראה תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
59) תו״א בראשית ו, ב. ובכ״מ.
60) במסכת שבועות שלו קצ, ב. הובא באוה״ת פרשתנו ס״ע תתקא.
61) עקב יא, יב. וראה אגה״ק סי״ד.
62) המשך באתי לגני הנ״ל פ״ט-י (ע׳ 123 ואילך). ועוד.
63) תרומה כה, ח.
64) לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סקצ״ח (נ, סע״ג). או״ת להה״מ קיב, ב (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן תפ). וראה גם צוואת הריב״ש (הוצאת קה״ת) סימן קמב (כח, א).
65) אבות פ״ב מ״א.
66) סה״ש תש״ג ע׳ 12. תש״ד ע׳ 23. ״היום יום״ יג אייר.
67) או״ת מה, ד ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קלד). הובא ונת׳ באוה״ת לתהלים (יהל אור) ס״ע שנז ואילך. ובארוכה – המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתעד. שם ע׳ תתקא.
68) בהעלותך י, יב.
69) שבת סג, א. וש״נ.
70) ראה ב״ר פט״ז, ה. ל״ת להאריז״ל פ׳ תצא.
71) תהלים צה, ז. סנהדרין צח, א.
72) ראה סנהדרין שם. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
73) מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה״ר פ״א, ד בסופו.
74) זח״א קכט, א ואילך.
75) רמב״ם הל׳ תשובה שם.
76) ב״ר פפ״ה, יד ובפרש״י שם. אגדת בראשית ספס״ג.
77) מיכה ב, יג.
78) וישב לח, כט.
79) ראה קידושין מ, ב. ב״ק יז, א.
80) נוסח ברכה שלישית דברכת המזון.

[סה"מ שמות ח"ב ע' עה ואילך]

מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תש״ל ע׳ 140 ואילך.