בס״ד. ש״פ ויצא, ז׳ כסלו ה׳תשמ״ח

הנחה בלתי מוגה

וישכם לבן בבוקר וינשק לבניו ולבנותיו גו׳ וילך וישב לבן למקומו ויעקב הלך לדרכו גו׳¹, ומבואר בתורה אור (די חסידישע פרשה) ובתורת חיים סוף פרשתנו² [ע״פ המאמר הידוע³ שהתורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים], דמ״ש וישכם לבן בבוקר קאי על בחי׳ הלובן העליון שלמעלה, עד לעצמותו ומהותו ית׳, ומ״ש וינשק לבניו ולבנותיו קאי על המשכה מיוחדת לבחי׳ בנים ובנות שבסדר ההשתלשלות, בנים הם זכרים ומשפיעים ובנות הן נקבות דהיינו מקבלים, שכל סדר ההשתלשלות נחלק לב׳ הענינים דמשפיע ומקבל, ושניהם מקבלים השפעה מיוחדת מבחי׳ לובן העליון באופן של נשיקה, שנשיקה מורה על התמסרות (איבערגעגעבנקייט) בתכלית והשפעה מיוחדת. וענין זה נעשה בבוקר של כל יום, שבכל יום בבוקר נמשך בחי׳ לובן העליון, נתינת כח מיוחדת מעצמותו ומהותו ית׳, וינשק לבניו ולבנותיו. ומכיון שכל המשכה תלוי׳ בעבודת האדם, למעשה ידיך תכסוף⁴, לכן צריך להיות גם עבודת האדם בדוגמת המשכה זו, וזהו שבכל יום בבוקר הוא זמן עבודת התפילה, כמ״ש⁵ וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו גו׳, דענין חבישת החמור רומז לעבודת התפילה שענינה מלחמה עם חומר הגוף, דע״י עבודת התפילה נמשך בחי׳ לובן העליון⁶.

וממשיך וילך וישב לבן למקומו ויעקב הלך לדרכו, ומבואר בדרושים הנ״ל⁷, דאח״כ מסתלקת הארה זו דבחי׳ לובן העליון, דזהו וישב לבן למקומו, שהארה זו נכללת בעצמותו, ויעקב הלך לדרכו, דבחי׳ יעקב הלך ונמשך בתורה ומצוות, דתורה אקרי דרך וד״ל, עכ״ל⁸. והיינו, דלאחר סילוק הארה זו אז הוא זמן העבודה למטה. ויש להוסיף בזה, דלא רק שלאחר הגילוי וסילוק ההארה אז הוא זמן העבודה מלמטה, אלא יתירה מזו, שדוקא לאחר סילוק ההארה יכולה להיות העבודה למטה. ויש לומר הביאור בזה, דהנה בשביל עבודת האדם, מעשינו ועבודתינו⁹, צ״ל מציאות של אדם ומציאות העולם, וכמו בלימוד התורה, ובפרט בתורה שבע״פ, שצריכה להיות באופן דהבנה והשגה¹⁰ גם בשכל דנפשו הבהמית (ע״י שמבין הלימוד תחילה בשכל דנפש האלקית) באופן דיחוד נפלא שאין יחוד כמוהו¹¹, ועד״ז צ״ל העבודה בבירור גשמיות העולם, ולמעלה יותר זיכוך גשמיות העולם, ולמעלה יותר עליית הגשמיות שבעולם, שבשביל כל זה צ״ל מציאות האדם והעולם. וכאשר מאיר לובן העליון בעולם הזה, אי אפשר שתהי׳ עבודת האדם בשלימותה, שהרי מאן דמחוי במחוג קמי׳ מלכא אין לו קיום¹². ולכן כתיב וילך וישב לבן למקומו ויעקב הלך לדרכו, דדוקא כאשר בחי׳ לובן העליון עולה ומסתלק למעלה, אז יכולים בני ישראל לעשות עבודתם בשלימות. ויש לומר שזה גופא הוא הטעם לוישב לבן למקומו, הסתלקות בחי׳ לובן העליון, דמכיון שתכלית הכוונה היא שתהי׳ עבודת האדם, לכן צריך להיות וישב לבן למקומו, כדי שתוכל להיות עבודת האדם בשלימות.

והנה נתבאר לעיל שהתורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים, ומזה מובן, שענין זה (שלבן הוא בחי׳ לובן העליון שלמעלה, וממנו נמשך כח ביעקב), שייך גם לכללות הסיפור דפרשתנו, עבודת יעקב בבית לבן וכו׳. דהנה עבודת יעקב בצאן לבן היתה באופן שהיו הצאן עקודים נקודים וברודים¹³. שענין זה כפי שהוא בעליונים (שממנו נמשך אח״כ בתחתונים) מורה על סדר ההמשכה דג׳ דרגות בגילוי אלקות¹⁴, תחילה בחי׳ עקודים שקאי על דרגא זו שבה כל האורות עקודים בכלי אחד, ואח״כ בחי׳ נקודים המורה על עולם התהו שבו עשר הספירות הם בבחי׳ נקודות, ואח״כ בחי׳ ברודים שקאי על עולם האצילות¹⁴. דזהו סדר ההמשכה דסדר ההשתלשלות. וכמו שהי׳ בצאן לבן כפשוטו, שכן נסדר הענין לכתחילה בין לבן ליעקב (אַזוי האָט מען אָפּגערעדט). אמנם יעקב פעל שינוי והפיכה בזה, כפי שהוא בפשוטי המקראות, וכן הוא גם ברוחניות הענינים, שישראל על ידי עבודתם עולים למעלה יותר, שפועלים שינוי בסדר השתלשלות. וזהו מ״ש¹⁵ והחליף את משכורתי עשרת מונים, דמתחילה הי׳ המדובר באופן מסויים, שזה קאי על גילוי האלקות כפי שהוא מצד סדר ההשתלשלות, אבל אח״כ נעשה ענין של והחליף את משכורתי, למעלה מהמדידות והגבלות דסדר השתלשלות דעקודים נקודים וברודים¹⁶, וזה נמשך בבחי׳ עשרת מונים, היינו עשר כלול מעשר, שזהו מספר מאה¹⁷, מספר השלם (כמבואר בדרושים המבארים ענין מאה שנה)¹⁸. ובפשטות, שע״י עבודת ישראל ממשיכים למטה לא רק בחי׳ ברודים, עולם האצילות, אלא גם בחי׳ נקודים, האורות מרובים דעולם התהו, ולמעלה יותר, מהבחינה דעקודים בכלי אחד, ועוד למעלה מזה, מבחי׳ לובן העליון עצמו, עצמותו ומהותו ית׳, שזה נמשך למטה ממש.

והנה בתו״א שם¹⁹ במוסגר כותב שלבן בפשטות (לבן דקליפה) מחליף משכורתו ממש ברמאות. והכוונה בזה בפשטות, דענין הנ״ל (שבחי׳ לבן מורה על לובן העליון שלמעלה וכו׳) הוא כמו שהוא למעלה, אמנם כפי שלבן נשתלשל למטה וכו׳, החליף את משכורתי עשרת מונים כפשוטו. אבל יש לפרש הכוונה בזה שמביא בתו״א שם שלבן בפשטות מחליף את משכורתי ממש ברמאות, שהוא כדי לבאר שעבודת ישראל פועלת גם בלבן זה שלמטה, כי ישראל ע״י עבודתם מעלים גם את החושך ואת המרירות דעולם הזה, להפך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, שזהו ע״י עבודת התשובה. וכמבואר בכמה מקומות בדרושים המבארים ענין משיח עתיד לאתבא צדיקיא בתיובתא²⁰, שמעלת בעלי תשובה היא שפועלים גם בחושך העולם, ולכן כתיב²¹ ושבתי בשלום אל בית אבי, בשלום ב׳ שלום, כמ״ש²² שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק שנעשה קרוב²³, ואדרבה, השלום לרחוק נאמר לפני השלום לקרוב מחמת מעלת התשובה.

והנה המשכת בחי׳ הלובן העליון למטה היא באופן דיחוד נפלא, עד שהוא למעלה מגדר יחוד, כי היש הנברא והיש האמיתי נעשים דבר אחד²⁴, עם כל התוקף (שטורעם) שבדבר, עד שזהו למעלה גם משטורעם, לא ברעש ה׳²⁵, וגם למעלה מקול דממה דקה²⁶, כי קול דממה דקה הוא בחי׳ הגילוי לנביא ע״י ראי׳ או שמיעה, משא״כ מה שהיש הנברא והיש האמיתי נעשה דבר אחד היינו שהיש הנברא נעשה היש האמיתי ממש שלמעלה מגדר לבן העליון ולמעלה מגדר עליון, כי אין עוד²⁷ ואין עוד מלבדו²⁸ (כמבואר במ״א²⁹ פרטי הענינים בזה), וענין זה נפעל גם בכל העולם כולו, ובפרט בישראל, שהיחוד דיש הנברא עם יש האמיתי הוא באופן נעלה יותר אצלם³⁰, וכידוע³¹ שפשטות העצמות שורה בפשיטות של כל אחד מישראל (וכידוע בזה גם מכ״ק מו״ח אדמו״ר³² על הפסוק אתם נצבים היום). ויחוד זה הוא בתכלית השלימות, למעלה לא רק מבחי׳ אחד אלא גם מבחי׳ יחיד³³. ויש לומר שהוא ע״ד ההתאחדות שבמצות הקהל, הקהל את העם האנשים והנשים והטף³⁴, וכולם יחד מתאחדים בענין יראת ה׳. וכל זה נמשך למטה ממש, בגשמיות כפשוטו, שהרי כן יהי׳ לעתיד לבוא (נשמות בגופים בלי כל הענינים שבינתיים), שהנשמה תהי׳ ניזונית מהגוף³⁵ מחמת מעלת הגוף ומעלת המעשה שהמעשה הוא העיקר³⁶, שהרי הכל ניתן בשביל הגוף והמעשה³⁷, והעיקר שכל זה יהי׳ למטה מעשרה טפחים, בגאולה האמיתית והשלימה, עם כל הפירושים שבדבר.

__________

1) פרשתנו (ויצא) לב, א-ב.
2) ד״ה וישכם לבן בבוקר גו׳ בתו״א פרשתנו כג, סע״ג ואילך. בתו״ח פרשתנו לד [קעה], ריש ע״ד ואילך.
3) עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר חקור דין ח״ג פכ״ב. של״ה יג, ב ואילך. קסא, א ואילך. וראה לקו״ש חכ״ג ס״ע 37-8. וש״נ.
4) איוב יד, טו.
5) וירא כב, ג.
6) בהבא לעיל – ראה תו״א שם כד, ב. תו״ח שם לז [קעח], ד ואילך.
7) תו״א שם, סע״ב. תו״ח שם לט [קפ], ב.
8) בתו״א שם.
9) ל׳ התניא רפל״ז.
10) הל׳ ת״ת לאדה״ז ספ״ב.
11) תניא פ״ה.
12) ראה חגיגה ה, ב.
13) פרשתנו לא, י.
14) ראה גם תו״א בראשית ג, א. ובכ״מ. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך עקודים, נקודים ברודים. וש״נ.
15) פרשתנו לא, ז.
16) בכ״ז – ראה תו״א פרשתנו שם, ב. תו״ח שם לח, א ואילך.
17) ראה פרש״י פרשתנו שם. תו״ח שם לח, ב.
18) ד״ה ויהיו חיי שרה מאה שנה גו׳: במאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ קלא ואילך; ביאוה״ז לאדהאמ״צ, ביאוה״ז ואוה״ת להצ״צ – ר״פ חיי שרה; ד״ה הנ״ל תשמ״א ס״ז (לעיל ח״א ע׳ שסג-ד). ועוד. וראה גם ״קובץ י״א ניסן – שנת הק״א״ (קה״ת, תשס״ב) ע׳ 40 ואילך.
19) כד, ב.
20) לקו״ת ר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.
21) פרשתנו כח, כא. וראה תו״א פרשתנו כא, ריש ע״ד. תו״ח שם כו, א ואילך.
22) ישעי׳ נז, יט.
23) ברכות לד, ב.
24) ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בשלח מג, ג. ד״ה ולקחתם לכם תרס״א (סה״מ תרס״א ע׳ קצא ואילך).
25) מלכים-א יט, יא.
26) שם, יב.
27) ואתחנן ד, לט.
28) שם, לה.
29) לקו״ש חכ״ה ע׳ 202 הערה 86. וש״נ.
30) ראה שיחת ש״פ חוקת שנה זו (סה״ש תשמ״ח ח״ב ע׳ 520) הערה 42.
31) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סקנ״ד (קז, ב). וש״נ.
32) סה״מ תש״ז ע׳ 256 ואילך.
33) ראה תו״א וארא נה, ב. אמרי בינה שער הק״ש פ״ה ואילך. ועוד.
34) וילך לא, יב.
35) ראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פפ״ח (ע׳ קה) ואילך. ד״ה לכל תכלה תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ צז ואילך). המשך תרס״ו ע׳ תקכח. ועוד.
36) אבות פ״א מי״ז.
37) ראה בארוכה שיחת ש״פ משפטים תשמ״ז.

[סה"מ בראשית ח"ב ע' פו ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ח ע׳ מ ואילך. התוועדויות תשמ״ח ח״א ע׳ 533 ואילך.