בס״ד. י״ג תמוז ה׳תשכ״ב
הנחה בלתי מוגה
כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו1, שזה בא בהמשך להמבואר לפני זה על הגאולה הקרובה והעתידה לבוא בקרוב ממש ע״י משיח צדקנו, שזהו הרי גאולה שבה אף יהודי אחד לא ישאר בגלות2, וכמו שנאמר3 ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ, שהם כולם יתקבצו יחדיו כמו שאומר לפני זה אל תירא כי איתך אני, ע״י הקב״ה, ע״י משיח צדקנו. ועל זה מבאר, שכל הנקרא בשמי, כדמפרש בתרגום כל דא בדיל אבהתכון צדיקייא דאתקרי שמי עליהון, דזה שתבוא הגאולה בקרוב ממש זהו בדיל אבהתכון צדיקייא, שעליהם נאמר הנקרא בשמי, דאתקרי שמי עליהון, וליקרי (שזהו התרגום דולכבודי). ומסיים בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, אף עבדית להון ניסין. ולכאורה צריך להבין, דכשאומר שזה יבוא בדיל אבהתכון צדיקייא, מה נוגע כאן הענין שאומר עליהם נקרא בשמי. ועוד צריך להבין כיצד מתאים כאן הענין דולכבודי. ועוד צריך להבין מה שמסיים אח״כ אף עשיתיו, שכבר עשה להם ניסים, דמה זה נוגע לענין ביאת הגאולה בקרוב דאל תירא כי איתך אני.
ויובן בהקדם מ״ש4 כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, כדמפרש במדרש5 עה״פ6 קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים, שזה קאי ג״כ על הגאולה העתידה7, שהקב״ה אומר דמה שמביא את הגאולה זהו על ההרים, בזכות האבות שעליהם נאמר כי מראש צורים אראנו, שהאבות נקראים בשם צורים והרים. וגם מבואר על זה בזהר8 ובמדרש תנחומא9, שמראש צורים אראנו קאי על האבות ומגבעות אשורנו אלו האמהות. וזהו ג״כ פשוטו של מקרא10, דמראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו זהו הקדמה, כדמפרש בזהר ששני ענינים אלו הם ביאור מדוע לא יכול להיות הענין דאתלטייא שבלק רצה מבלעם, אלא צ״ל להיפך – דוקא ברכה, מכיון שמראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. ומסיים אח״כ בנבואות שלאחרי זה שמזה יבואו סוף כל סוף לדרך11 כוכב מיעקב וקם שבט מישראל גו׳ וישראל עושה חיל, שזהו ביאת משיח12, כפי שמסיים גם בזהר שם.
ולהבין הענין בפרטיות (וגם לתרץ הקושיא), יובן בהקדם דמראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו לא נאמר על כללות האומה, דתורה על הרוב תדבר13 והולכין אחר הרוב14 ואז מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, אלא זה קאי על כאו״א מישראל בפרט. וע״ד מ״ש דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, דאיתא בירושלמי15 שזה קאי על כאו״א מישראל, אפילו על יהודי כזה שיש לכותי שליטה עליו, כמו״כ גם מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו קאי ג״כ על כאו״א מישראל. ומוכרח לומר כן, שהרי בלעם הי׳ עינו רעה16, והוא חיפש מקצה העם17 איזה מקום שיוכל להזיק שם (ערגעץ וואו ער זאָל זיך קאָנען אָנטשעפּען), ואעפ״כ לא מצא כלום, ועד שהי׳ צריך לומר על כאו״א, לא רק על כולם אלא על כאו״א (ניט נאָר אויף אַלעמען נאָר אויף יעדערען) מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, ובמילא אין לו מקום אפילו בקצה העם.
והענין יבואר ויובן יותר ממה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת שמונה עשרה שכל אחד אומר, אלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שאצל כאו״א אלו הם האבות שלו, אפילו אצל קל שבקלים ופחות שבפחותים. ועד שאין זה כך רק בכח אלא זהו כך גם בנוגע לעבודה בפועל, שבזה מבאר רבינו הזקן18 מדוע קרוב19 אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, שאפילו בקל שבקלים ואפילו בפחות שבפחותים הנה לא רק סתם קרוב אליך הדבר אלא זהו גם קרוב מאוד, ואין זה רק בלבבך שרחמנא ליבא בעי20, אלא זהו ג״כ בפיך ועד שזהו לעשותו. וכמבואר בתניא18 שזה בא מצד האהבה מסותרת, ונכלל בה גם דחילו21, שהיא ירושה לנו מאבותינו, שזה (כי קרוב אליך גו׳) נאמר לכאו״א מישראל בפרט. הרי זהו הוכחה שהענין דמראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו ישנו אצל כאו״א מישראל, לא רק בכח אלא גם בנוגע לפועל, ועד למטה מעשרה טפחים, בענין העשי׳.
ועד״ז בבנ״י כאן למטה, דמכיון שכן הוא ג״כ למעלה, שישראל נכללים בששים ריבוא נשמות כלליות22 (ומכל נשמה כללית יש ששים ריבוא נשמות פרטיות, אבל כללותם הרי הוא השישים ריבוא), וכידוע23 הביאור במספר זה, שממספר זה לא יגרע ולא יוסיף, דמה שניתוסף הוא רק ענפים ולא שרשים וכללים, והטעם למספר דשישים ריבוא הוא מכיון שזה נמשך (נעמט זיך) מישראל דלעילא, שזה קאי על ז״א שהוא ששה מדות, שהוא נמשך מה׳ עילאה, וכל מדה בשלימות נכללת מעשר, וכך עשר מעשר חמש (ה׳) פעמים, נעשה מזה המספר דשישים ריבוא. וזה שלמטה מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הוא מכיון שזהו ג״כ שבחא דז״א קאמר24, שהישראל דלמעלה הוא מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. וכמבואר במדרש שצורים קאי על האבות, שאב הרי זה חכמה, ומגבעות קאי על אמהות שזהו בינה, והרי ז״א נמשך מחכמה ובינה ע״י יחודם, כמבואר בתניא25. וידוע הדוגמא בזה בהאדם דלמטה, שהולדת המדות כפי שהן באות בלב היא כמו שהן לפני זה במוח, ע״י היחוד וההתאחדות דנקודת ההשכלה, שזהו ענין החכמה, עם ההתרחבות וההתפשטות וההבנה וההשגה בהנקודה, שזהו ענין הבינה, כאשר ישנו היחוד דנקודה בהיכלי׳26, שמזה נולדות אח״כ המדות, דמהשכל השייך לאהבה נולדת מדת האהבה והחסד בלב, ומהשכל השייך ליראה נולדת מדת היראה והגבורה והפחד בלב. וכמו״כ זה שמראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, שכבר ישנו ישראל במציאות, זהו מכיון שלפני זה נמצא כפי שנכלל בצורים ובגבעות. וידוע הביאור בזה, שנקודת ההשכלה, הנה מכיון שסוף כל סוף עי״ז שמתעמק ומתבונן ומסיק בהנקודה ומפרטה (און נעמט איר פאַנאַנדער) בכל פרטי׳ נולדת אצלו מדת האהבה או מדת היראה או ענפיהן, הנה זה עצמו הוכחה שבהנקודה כבר הי׳ ענין האהבה או היראה, אלא שזה הי׳ בהעלם. ועד שאומרים שההעלם יכול להיות כזה העלם והסתר ע״ד האש הנמצא בצור, וכידוע27 החילוק בין השלהבת הגנוזה בגחלת בתוכה ויוצאת לחוץ ע״י שמנפחים בו, שהשלהבת נמצאת בגחלת בהעלם אבל אין זה העלם גמור, דמספיק שיהי׳ רוח קטן הנופח בו כדי שתהי׳ השלהבת על גבי הגחלת, ובשעת מעשה, אפילו לפני שנופח, יש בגחלת חמימות בגלוי, שזהו העלם השייך אל המציאות ואל הגילוי. אמנם רואים דכאשר מכים בחזקה בצור, קופצים (שפּרינגען אָפּ) ניצוצי אש, אבל כאשר יניחו את הצור במים או יגעו בו עם היד הנה לא נרגש בזה חמימות, דאין בו שום ענין של אש בגלוי, ועד שאפילו כאשר יבוא מההעלם בגלוי צריך כח חזק, משא״כ בליבוי שלהבת מגחלת, כיון שבהצור נמצא זה בהעלם שאינו שייך למציאות. ועד״ז ישנם שני הענינים בחכמה, כפי שלחכמה כבר מתחיל להיות שייכות למדות שיהיו בו עכ״פ בהעלם, שזהו כבר העלם הקרוב אל המציאות, ולמעלה מזה נקודת החכמה שהיא נעלית יותר, עד שבה נמצאות המדות בהעלם שאינו במציאות. אבל אפילו שם נמצא האש, המדות, ע״ד כמו שהאש נמצא בהצור. ואח״כ זה בא ע״י ההתבוננות וההשגה בהנקודה, עד שמפרטים אותה לפרטים, עד שיש לו הבנה והשגה כל כך טובה שנעשית אצלו הכרעה, שהדין צ״ל לחסד או להיפך. דעדיין אין זה ענין של רגש בלב, שזהו החילוק מהסנהדרין, דכאשר היו פוסקים (אַרויסגעטראָגן) פסק דין לא הי׳ זה מצד ההרגש שבלב, אלא זה הי׳ מצד הענין דהבנה והשגה שבמוח. וכידוע שזהו החילוק כללי בין השופט שהוא פוסק את הפסק דין והשוטר שהוא מוציא את הפסק דין בפועל28, שאצל השוטר זהו ענין שמוכרח להיות קשור גם עם הרגש הלב, משא״כ אצל השופט זהו ענין שיכול להישאר במוח בלבד. וכמו״כ כאשר ישנה כבר ההבנה והשגה, וכבר באה כל כך בפרטיות ולמטה עד שכבר ישנה הכרעה לחסד ולהיפך, אבל אין זה ענין של הרגש בלב, זה נמצא עדיין בהעלם במוח הבינה, זהו עדיין מוחין שבראש ולא מדות שבלב.
וזהו ג״כ מה שנאמר על כללות ענין המדות שתחילה ישנו הענין דמראש צורים אראנו, וכדאיתא במדרש29 אראנו מרחוק והבטה מקרוב, דאע״פ שיודעים שישנו הענין דמדות בצורים, בחכמה, הנה זהו ראי׳ מרחוק, שאינו רואה זאת בקרוב, שאינו רואה מדות, ורק מבין שכאן צ״ל שורש ומקור שאח״כ תצא מזה מדה, לאהבה ולחסד או להפכן. אבל כאשר בא אח״כ הענין דגבעות שזהו האמהות, ענין הבינה, הנה אז ישנו הענין דאשורנו, כדמפרש בתרגום סכיתי׳, שזהו אותו התרגום דהבטה [כמ״ש30 ויבט הפלשתי ויראה ותרגם ויבט ואסתכי], כדאיתא במדרש שהבטה הוא ענין דמקרוב, וכפרש״י עה״פ31 וראה אותו גו׳ והביט שוראה הוא ראי׳ בעלמא ווהביט הוא הבטה בכוונה. וכפי שזהו במראש צורים זהו ראי׳ בעלמא, משא״כ כפי שזהו בומגבעות אשורנו זהו הבטה וראי׳ בכוונה, שיכול כבר לכוון ולדעת כיצד זה ייצא לפועל (ווי דאָס וועט זיך אויסשטעלן) עם הטעמים שבדבר.
והנה מצד זה שז״א נמשך (נעמט זיך) ממראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הנה לכן גם כאשר מתגלות אח״כ המדות, ועד״ז למעלה כאשר מתגלה ז״א, הנה ישנו ג״כ אח״כ איך שהמדות נעשות מדות טבעיים ואין ניכר בהן ענין המוחין, עד שיכול לבוא אח״כ מוחין בשני אופנים, כפי שנקרא מוחין דיניקה ומוחין דגדלות32. דבכללות זהו כמו שרואים במדות כאן למטה, ע״ד כמו שהוא במדות של תינוק, שהוא עדיין אינו שייך להבנה והשגה, ואעפ״כ ישנם דברים שאוהב אותם, ודברים ששונא אותם וירא מפניהם. אלא ששני הדברים הם מצד התוקף, כיון שאין בזה ההגבלה דשכל, במילא מיד או שהוא בוכה או שהוא בשמחה גדולה. וכמו״כ שייך בזה מיד שינוי מן הקצה אל הקצה, שהרי אין זה מבוסס ומיוסד על דבר שחוץ להמדות, אין זה כי אם מדות בלבד, וזהו מדות דקטנות, ולכן אין בזה עדיין הרחבות דמוחין, ולכן יכולה מיד להיגמר המדה ולהתחיל מדה הפכית. וכאשר המוחין מתחילים לשנות (איבעראַרבעטן) את המדות, שלא יוותר (נאָכגעבן) להרגש הלב אלא יעשה כפי שצ״ל ע״פ שכל, וכידוע שזהו עיקר עבודת האדם, ובמיוחד ענין החסידות, לשנות טבע מדותיו, וכפי הגירסא השני׳ לשנות מדותיו הטבעיות33, שצריך לשנות (איבעראַרבעטן) המדות, וכידוע34 פתגם בעל הגאולה והשמחה בנוגע לחסיד בעל צורה, דעד שלא שמע ענין מסויים מהרבי, הי׳ אצלו הענין דמדות כמו בהמות העומדות בדיר (ווי בהמות וואָס שטייען אין אַ שטאַל). דהן אמת שעומדות בדיר, אבל זהו ענין דבהמה שאין לה שכל. ואח״כ ידע שזוהי בהמה, וצריך להיות מזה אדם. שזהו כאשר מוחין מתחילים לשנות (איבעראַרבעטן) את המדות, שהמדה תהי׳ מדה שכלית. ובזה הולכים מלמטה למעלה, דתחילה היו מדות טבעות, מדות בלבד, ואח״כ מתחיל הענין דמוח שליט על הלב35, דהן אמת שמצד הרגש הלב הוא רוצה דוקא באופן כזה, אבל מצד זה שמוח שליט על הלב הוא מתאפק (האַלט ער זיך אַיין) ויש אצלו הענין דאתכפיא, והוא עושה במדה הפכית. אבל אין זה כי אם שליט, כענין דשלטון וממשלה בעל כרחו, הענין דאתכפיא, שבלשון הקבלה נקרא זה בכללות בשם מוחין דיניקה. ואח״כ ישנו אופן נעלה יותר כאשר עובד על עצמו יותר ממה שהמוחין משנים (איבערמאַכן) אותו, עד שנעשה הענין דאתהפכא, דמבלי הבט כיצד היו מדותיו הטבעיים ומבלי הבט כיצד הי׳ טבע מדותיו, הנה המדות שלו נהיות שכל. שזהו ענין דאתהפכא ממדות למוחין, ובמילא גם במדות גופא, הנה מדה שבה הוא אוחז מצד הטבע יכול לשנותה למדה הפכית. שזהו ג״כ כידוע36 הביאור על מה שנאמר לאברהם אחרי ניסיון העקידה עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה37, שאז נודע כי ירא אלקים אתה באופן שזה יהי׳ גלוי לכל באי עולם, דבדרך כלל היתה עבודתו בהכנסת אורחים מצד הענין דמדת החסד, וכאשר הי׳ ניסיון העקידה, שזה הי׳ הענין דירא אלקים, ההיפך דמדת החסד, הנה אז הי׳ העתה ידעתי, אז ידעו גם כל באי עולם שעשיותיו לא היו מצד טבע המדות ומצד מדותיו הטבעיים אלא מצד זה שירא אלקים אתה.
וזהו גם מה שאפילו לאחרי שנתגלו המדות, שישנו ישראל כפי שהוא מתגלה, הנה גם אז ישנו המעמד ומצב של ז״א, מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. אלא שיש בזה שני אופנים, דכאשר זה פועל עליו מנקודת השכל כפי שנמצא בהעלם והסתר בחכמה, שאז הוא עוד קודם התחלקות המדות, זה פועל ג״כ שאח״כ יהי׳ לא רק אתכפיא אלא גם אתהפכא, שהוא יוכל להתהפך ממדה אחת למדה הפכית. אבל כאשר בא רק מומגבעות אשורנו בלבד, שניכר בהמדות ההבנה והשגה דשכל שהולידן, והיא כמו שכל גלוי שנמצא בהתרחבות והתפשטות ובפרטים, היינו שכבר יש לו שייכות למדות, הנה אז יכול לכפות, להפסיק או להעלים (אויף אַיינהאַלטן אָדער באַהאַלטן), אבל אינו יכול להפוך כיון שמדה זו שרשה משכל זה.
וזהו ג״כ החילוק, דכאשר ישנו מראש צורים, שישנו הביטול דמוח החכמה, הנה אז זה פועל ענין הביטול, ובמילא יכול להיות אתהפכא ממדה להפכו, וכן אתהפכא ממדות למוחין, משא״כ כשאינו אלא מצד הבנה והשגה, הנה באמת ישנה התרחבות והתפשטות, עד שנעשים כמה וכמה פרטים, שלכן יכול להיות ג״כ הענין דאתכפיא, אבל לא הענין דאתהפכא.
והנה מזה נמשך אח״כ גם בהענין דישראל דלמטה, בהששים ריבוא נשמות כלליות ועל ידן בנשמות פרטיות. דהנה העבודה אצלם הרי היא ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך38, דהעבודה מתחלת בואהבת שזהו ענין המדות, הנה גם בזה ישנו כל הסדר, תחילה מדות טבעיים ואח״כ מדות מצד מוחין דיניקה ואח״כ מדות מצד מוחין דגדלות. ועל זה אומרים שהמדות הן מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, שהעבודה היא באופן דמלמטה למעלה, דתחילה ישנה העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך, שזוהי העבודה שמצד הכחות פנימיים, שהם כחות הנפש שהם ממלאים הלב, ונקראים בשם כחות פנימיים מכיון שהם מלובשים בכלים, היינו שהם מוגבלים ומדודים, שזהו כללות עבודת האדם שמגיע לואהבת, שהיא הרי היסוד והשורש דכל רמ״ח מצוות עשה, וכדאיתא בחינוך קטן39 דמצות היראה היא ג״כ מתוכן, במילא האהבה היא ג״כ יסוד ושורש ליראה, שהיא היסוד ושורש לקיום כל שס״ה מצוות ל״ת40, דמזה רואים שואהבת נכלל בה גם דחילו, והיא היסוד ושורש להקיום והחיות דכל המצוות, שזהו עבודת האדם. ובזה סדר העבודה הוא באופן דמלמטה למעלה, דתחילה מתחלת העבודה שמצד הבנה והשגה, שזהו בכל לבבך ובכל נפשך, אח״כ מגיע להעבודה דבכל מאדך, שזהו המאוד שזה למעלה מהבנתו והשגתו, שזהו האהבה רבה ואהבה מסותרת ואהבה גדולה שהיא למעלה מהשכל, למעלה מהבנה והשגה. וזהו שני הענינים שבואהבת, כללות ענין המדות שבלב, שזהו הרי ששת ימי הבנין שלו שמהם נעמדת (ס׳שטעלט זיך אויף) עבודתו במשך הששת ימים, השיתא אלפי שנין דהוי עלמא41, הנה זה מתבטא (שטעלט זיך דאָס אויס) בבכל לבבך ובכל נפשך, בהענין דומגבעות אשורנו, בהאהבה שמצד הבנה והשגה, ולמעלה יותר, בבכל מאדך, כפי שזהו מצד ענין הביטול, שפועל בעצמו שיוצא ממציאותו (אַז ער פועל׳ט באַ זיך אויס מציאות) עד שיכול להיות אתהפכא, שזהו ענין האהבה דבכל מאדך, אבל אין זה כי אם הענין דאראנו, ראי׳ מרחוק, מכיון שאין זה ענין המתפרט לפרטים.
אמנם תכלית הכוונה הרי היא שמבכל מאדך יבוא אח״כ בהכחות פנימיים. ודוקא אז זקוקים להכחות פנימיים, וכמבואר בכמה מקומות42 שתכלית העבודה הרי היא שהנשמה לא ירדה למטה לתקן עצמה אלא בשביל לתקן את הגוף ונפש הבהמית, כדי לכבוש (דורכצונעמען) הגוף ונפש הבהמית, ולעשות דירה לו ית׳43 עי״ז שמשנה (מאַכט איבער) חלקו שבעולם שזה יהי׳ כלים לאלקות, הנה זהו עי״ז שמתלבשים דוקא בפנימיות, ומסבירים לנפש הבהמית שהוא יבין ג״כ בשכלו כיצד קרבת אלקים לי טוב44, שזה טוב בשבילו. וזהו כללות הענין, שכדי לברר צריך להתלבש בהמתברר, דכדי לברר חלקו בעולם וכדי לברר את הגוף ונפש הבהמית צריך להתלבש בהם באופן פנימי, דדוקא ע״י מגבעות נעשה אשורנו, העבודה מקרוב, והעבודה בכוונה, והעבודה בכל הפרטים.
וזהו ג״כ מה שמצינו באברהם, דהגם דאפילו בנוגע לאברהם ושרה מבואר בספרי הקבלה וספרי החסידות45 שהם בדוגמת חכמה ובינה, עד שאומרים שאברהם הוא הענין הכי נעלה שישנו בחכמה עד לענין הצור, דע״ז נאמר שנקרא אב רם, שכל הנעלם מכל רעיון46, כמבואר בארוכה בלקו״ת לג׳ פרשיות47, מ״מ נאמר לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה48. ועד שהי׳ צריך להוסיף בשמו ה׳, שהה׳ נלקח (נעמט ער זיך) מהיו״ד דשרי49, וזה פעל שיהי׳ אב המון גוים נתתיך50, ולא יקרא עוד את שמך אברם והי׳ שמך אברהם50. דכדי שיוולד יצחק, וכי ביצחק יקרא לך זרע48, שתהי׳ אח״כ הולדת יעקב ואח״כ יבוא מזה הששים ריבוא מישראל, צ״ל הוספת הה׳ שהה׳ הרי מורה על התרחבות והתפשטות, לא כפי שהשכל עומד בנקודה שזהו היו״ד דחכמה, או למעלה מזה כפי שזהו למעלה מצורת יו״ד, אלא כפי שזה משתלשל בהתרחבות והתפשטות, שזהו ע״ד כבשכל, ההתרחבות והתפשטות דכמה פרטים בהשכל, דדוקא באופן כזה מתלבש ומברר ומזכך ומעלה כל פרטי חלקו שבעולם, עם הגוף ונפש הבהמית שלו. וזהו שתי המעלות שישנן במגבעות אשורנו, דנוסף לזה שאי אפשר לבוא (מיד) לבכל מאדך, דהעבודה הרי היא סולם מוצב ארצה51, דתחילה צ״ל בכל לבבך, אח״כ בכל נפשך, ואח״כ יכול לבוא לבכל מאדך, הנה אפילו אחרי שהגיע להדרגא דיחודא עילאה, הדרגא שמצד הביטול דחכמה, הדרגא דבכל מאדך, הנה כדי שתמולא הכוונה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים43, צ״ל אצלו אח״כ ההתעסקות בכל הפרטים, שזהו ההמשכה דלאחרי זה דיחודא עילאה ביחודה תתאה, דחכמה בבינה, דעלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא, ודוקא אז נפעל הענין דומגבעות אשורנו.
וזהו52 גם מה דאיתא בזהר53 עה״פ ומגבעות אשורנו דישנה בזה הפסיעה לבר, דכפשוטו קאי זה על הו׳ שבה׳, כדאיתא בזהר שהו׳ שבצד השמאלי שבה׳ יש לו לסופו יציאה לבר בדוגמת אות ת׳. והנה הענינים כמו שהם למעלה נכלל בעבודת האדם, וזה קאי בכללות על מה שנת״ל שאפילו כמו שזה עומד בבינה הנה כבר אז ישנן המדות, דהן אמת שזהו כמו שהן עומדות בעיבור, אבל בסוף העיבור כבר ישנם כל הרמ״ח איברים ושס״ה גידים, כל פרטי המדות. ולמטה מזה ישנה אח״כ הפסיעה לבר כפי שזה קאי על ספירת המלכות, שבעבודת האדם זהו ענין הדיבור, דבדיבור ישנו ג״כ שורש האותיות שזהו בעצם הנפש, ואפילו כפי שהאותיות מתחלקות אח״כ הרי זה (כדאיתא באגה״ק54) ג״כ במקום שלמעלה מהבנה והשגה, עד שזהו מחכמה, אבל כשזה עומד בחכמה לא ניכרים שם אותיות, והתחלת הרגש האותיות היא בבינה, אבל שם אור השכל גובר על האותיות, ועיקר האותיות מתחיל כאשר זה משתלשל במחשבה, ובעיקר כאשר ישנה הפסיעה לבר, שזה משתלשל אח״כ גם בדיבור. וזהו ג״כ מ״ש55 בדבר הוי׳ שמים נעשו, הענין דספירת המלכות, שזהו הדיבור למעלה, ומזה נעשה אח״כ כל סדר ההשתלשלות, שזהו ענין דפסיעה לבר. וזהו ומגבעות אשורנו.
ומסיים בזהר שם שבומגבעות אשורנו, מגבעות תרין, ישנו מגבעת חסר ו׳ ומגבעות מלא ו׳, ועד כפי שמסיים שם שזהו רזא דאספרה אל חוק הוי׳ אמר אלי גו׳ אני היום ילדתיך56, שזהו ענין דלידת נשמת משיח, דאע״פ שנשמת המשיח קדמה לעולם כדאיתא במדרש57 שזהו מהשבעה דברים שקדמו לעולם, אבל זה שתהי׳ הפסיעה לבר, שתהי׳ לידת משיח, הנה זה מגיע כאשר נמשך ממראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, דבאשורנו ישנו הענין דפסיעה לבר, עד שזה בא באספרה אל חוק, שזהו אני היום ילדתיך, כדאיתא בזהר שזהו לידת נשמת משיח בן דוד. ובכללות ובקיצור הענין, דבאספרה אל חוק מפרש בזהר שם דחוק קאי על ספירת המלכות, דספירת המלכות הו״ע דחוקים ומדידות והגבלות, וספירת המלכות הוא ג״כ ענין של מזון, ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי׳58, דזהו הטריפני לחם חוקי59, וספירת המלכות הוא גם הענין דזמן כמ״ש60 חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, שכל זה הוא בספירת המלכות, ובעיקר בספירת המלכות כפי שיורדת בבי״ע, כי באצילות הרי יכול להיות הענין דאחליפו דוכתייהו, לא שלא ישנו, אלא שם יכול להיות שינוי ג״כ, אבל כאשר המדידה והגבלה דספירת המלכות יורדת בפסיעה לבר בעולמות בי״ע, הנה אז נולד הענין ואז חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. ובזה הנה כאשר נמשכת (נעמט זיך) ההמשכה דמראש צורים ואח״כ זה משתלשל במגבעות, וכדאיתא שם שהגבעות דלעילא ממשיך ומשפיע בהגבעות דלתתא, שבספירות זהו שספירת הבינה ממשיכה בספירת המלכות, הנה אז ישנו אני היום ילדתיך, שנולד נשמת משיח. דבכללות קאי זה על ספירת המלכות מצד זה שהיא במדידה והגבלה, הנה לכן כאשר צריך להוריד בסדר ההשתלשלות ענין שהוא היפך מסדר ההשתלשלות, הנה שם לית תמן חיין כדאיתא בזהר, אבל כאשר בספירת המלכות, עלמא דאתגליא, יש ההמשכה מעלמא דאתכסיא, ולמעלה מזה ההמשכה מעלמא דחירותא, שזהו ענין דספירת הבינה61, גבעות מלא ו׳, הנה אז נמשך הענין דלידת נשמת משיח בן דוד, שמתגלית בפועל.
וזהו ג״כ מה דאיתא במדרש (כנ״ל), שהקב״ה אומר שהוא מדלג על ההרים, דבכדי שתבוא הגאולה באופן של ישראל, צ״ל על ההרים, מראש צורים אראנו בזכות האבות ומגבעות אשורנו בזכות האמהות. וזהו ג״כ מ״ש כל הנקרא בשמי, שזה גם מבאר ענין הגאולה (כנ״ל), כל דא בדיל אבוהתכון צדיקייא, שזהו בזכות ומפני שמראש צורים אראנו ומפני שמגבעות אשורנו. אלא שכנ״ל, אין הפשט שזהו זכות אבות כפי שנשאר אצל האבות, אלא שמצד זה שתחילה הי׳ בהצורים ובהגבעות, הנה אח״כ כפי שנמצא בפני עצמו הנה בו ניכר המראש צורים ובו ניכר המגבעות, כי בעבודתו ישנו הענין דואהבת גו׳ בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. וזהו ג״כ מה שמבואר במאמרים דבדיל אבהתכון צדיקייא דאתקרי שמי עליהון, הנה זה קאי ג״כ על בנ״י בזמן הגלות, ועד בדרא דעקבתא דמשיחא, שהם ג״כ עובדים עבודתם בדוגמא כפי שהיתה עבודת האבות, כדאיתא בתניא שזהו האהבה המסותרת שירושה לנו מאבותינו ונכלל בה גם דחילו.
והנה תכלית העבודה היא בשני אופנים, כפי שזהו מצד סדר ההשתלשלות, ואח״כ כפי שזה יהי׳ בגילוי המשיח, שזהו הענין השני שנאמר על מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, דאיתא במדרש62 על זה משל למלך שחיפש מקום לבנות מדינה, ומצא מקום ובאו מים והציפו, ועוד מקום ובאו מים והציפו, עד שמצא צור ואמר שכאן יבנה המדינה. וכמו״כ האלקים רצה לבנות עולמו63, באו הרשעים שזהו דור אנוש והציפו את העולם, עד שבאו האבות וזכו, ואז אמר הקב״ה לה׳ מצוקי ארץ64, וייסד את העולם על האבות. וזהו כמו שהוא מצד סדר ההשתלשלות, ויש גם (כמדובר במאמרים הקודמים65) ענין הבירור, כפי שהבירור יורד מלמעלה למטה עד שמזה נעשה סדר ההשתלשלות, דמהבירורים דעולם התהו נעשה עולם התיקון כפי שזהו מצד סדר ההשתלשלות. אבל אין זה מספיק, וצ״ל אח״כ עבודת האדם, שיפעל את העבודה מלמטה למעלה, שאז יהי׳ הענין דמשיח, וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר66, שזהו הענין השני שאומר במראש צורים אראנו שזהו הענין דגאולתן של ישראל. ועל זה אומר שצ״ל דוקא הענין דכל הנקרא בשמי ולכבודי, שצ״ל האתקרי שמי עליהון, שמי המיוחד בי67, כמבואר בארוכה בד״ה כי מראש צורים בהמשך תרס״ו68, שזהו ענין ההמשכה מהעלם העצמי שזהו למעלה מסדר ההשתלשלות, וזה נמשך בדיל אבהתכון צדיקייא, ועד״ז בנ״י בכלל עד סוף כל הדורות, ועמך כולם צדיקים69, שהם ממשיכים משמי המיוחד בי, מהעלם העצמי, וזה עובר דרך (גייט דורך) ולכבודי, מלכות, כפי שיש לה כבר שייכות לעולמות, שזהו ההתנשאות על העולמות, ואח״כ זה עובר דרך ההשתלשלות, מבראתיו יצרתיו ועד שזה בא ע״י אף הפסיק70 גם בעשיתיו.
והנה הענין דגילוי משיח הרי תלוי במעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות71, עד שעל זה צ״ל גם הענין דטועמי׳ חיים זכו72, שאפילו הענינים שיהיו בגילוי בימות המשיח צ״ל מעין זה גם עכשיו בזמן הגלות, שזהו כללות הענין דאותות ומופתים, כללות ענין הניסים הנעשים לצדיקים בעולם הזה אפילו בזמן הגלות. שזהו מה דאיתא בתרגום כל דא בדיל אבהתכון צדיקייא דאתקרי שמי עליהון וליקרי בריתינון, ואח״כ ברא ותיקן גלותהון, ענין הגלות, באופן שלוקח על עצמו ענין התיקון, שמלכתחילה כך נקבע הסדר, שיוכל להיות על מנת לבנות73, שלכן אומר על ענין הגלות הלשון אתקנית גלותהון, עד שמסיים אף עבדית להון ניסין, שזהו ההתחלה וההקדמה והכלי להניסים דימות המשיח, ואח״כ ממשיך זה למטה מעשרה טפחים.
וזהו גם כללות ענין הניסים שרואים בכל דור ודור, ובפרט בניסים שראו אצל הצדיקים שהם נשמות כלליות של הדור, ובמיוחד הניסים שראו באופן כמ״ש בתהילים74 וידעו כי אתה גו׳ הוי׳ לבדך, שמהוי׳ כפי שנמצא (ווי ער שטייט) לבדך, שזהו שמי המיוחד בי, יהי׳ כסיום הכתוב עליון על כל הארץ, שבהארץ, בענינים ארציים, שם יראו הענין דעליון, הניסים שהם בטבע אבל בטבע גופא רואים שזהו עליון על כל הארץ, שזהו ג״כ הנס שהי׳ לבעל השמחה והגאולה, שזה הרי הי׳ על הארץ, בענינים חומריים וענינים גשמיים, ואז ראו שהיפלא הוי׳ והגדיל לעשות עמנו בארץ75, בארץ הלזו הגשמית וחומרית, שזהו ג״כ ההכנה וההקדמה והכלי שכשם שעבדית להון ניסין בדיל אבהתכון צדיקייא דאתקרי שמי עליהון, שזהו אבות הדור, הראש ומוחין של הדור, עד נשיא דורנו, שזה ימשיך את הגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש למטה מעשרה טפחים, שיקויים היעוד ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ, ע״י משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
1) ישעי׳ מג, ז.
2) ראה לקו״ש חי״א בתחלתו. ובכ״מ.
3) ישעי׳ שם, ה-ו.
4) בלק כג, ט. – בהבא לקמן, ראה ד״ה כי מראש צורים באוה״ת בלק ע׳ תתקד ואילך, ובביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תתקצג ואילך. וראה גם ד״ה הנ״ל די״ב תמוז תשכ״ח (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ ריא ואילך).
5) שמו״ר פט״ו, ד. וראה ר״ה יא, א.
6) שה״ש ב, ח.
7) ראה שהש״ר עה״פ (פ״ב, ח (ב)).
8) ח״ג רי, ב.
9) בלק יב. וראה גם במדב״ר פ״כ, יט.
10) ראה פרש״י עה״פ.
11) בלק כד, יז-יח.
12) ראה ירושלמי תענית פ״ד ה״ה.
13) ראה מו״נ ח״ג פל״ד.
14) שקלים פ״ז מ״א. מכשירין פ״ב מי״א. ובכ״מ.
15) מעשר שני פ״ד סה״ו.
16) ראה אבות פ״ה מי״ט. פרש״י בלק כד, ב.
17) בלק כב, מא.
18) תניא פי״ח. פכ״ה.
19) נצבים ל, יד.
20) ראה סנהדרין קו, ב (ובפרש״י ד״ה רבותא). זהר ח״ב קסב, ב. ח״ג רפא, ב. וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1055 הערה 36. וש״נ.
21) ל׳ התניא שם (פכ״ה – לא, סע״א).
22) תניא בהקדמה (ג, ב). פל״ז (מח, א). ובכ״מ.
23) ראה (נוסף לדרושים שבהערה 4) סה״מ תרע״ח ע׳ שיב. וראה ד״ה וידבר גו׳ שאו את ראש תשי״ד (סה״מ במדבר ח״א בתחלתו), ובמקומות שנסמנו שם הערה 1.
24) ראה אוה״ת שם ריש ע׳ תתקה. ביאוה״ז שם (ע׳ תתקצג). סה״מ במדבר ח״ב שם ע׳ ריג.
25) ראה תניא פ״ג.
26) ראה זח״א ו, רע״א. תקו״ז ת״ה (יט, א). תכ״ח (עב, ב). אגה״ק ס״ה (קז, א). ועוד.
27) ראה סה״מ תר״ן ע׳ שס ואילך. המשך תרס״ו ע׳ פ ואילך. סה״מ אעת״ר ע׳ קנח. ובכ״מ.
28) ראה פרש״י ר״פ שופטים (טז, יח).
29) איכ״ר פ״ה, א (הובא באוה״ת שם ע׳ תתקיד).
30) שמואל-א יז, מב.
31) חוקת כא, ח-ט.
32) ראה אוה״ת שם ס״ע תתקו ואילך.
33) ראה לקו״ד ח״א נו, א-ב. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ תנח (״התמים״ ח״ג ע׳ סו [298]) ואילך.
34) ראה סה״ש תש״א ס״ע 34. וראה גם שיחת ש״פ עקב תשכ״ג (שיחות קודש תשכ״ג ריש ע׳ 375).
35) תניא פי״ב (יז, רע״א). ובכ״מ – מזח״ג רכד, סע״א (ברע״מ).
36) ראה סה״מ קונטרסים ח״ב שכא, ב. וראה גם אגה״ק סי״ג (קיט, ב). סט״ו (קכא, סע״א ואילך). לקו״ש ח״ב ע׳ 378.
37) וירא כב, יב.
38) ואתחנן ו, ה.
39) עה, ב.
40) ראה תניא פ״ד (ח, א).
41) ראה ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.
42) תניא פל״ז (מח, ב).
43) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
44) תהלים עג, כח.
45) ראה ספר הליקוטים להאריז״ל ר״פ חיי שרה. סה״מ בראשית ח״ב ס״ע נח-ט. וש״נ.
46) תו״א ר״פ לך לך (יא, א).
47) ר״פ לך לך (עו, א ואילך). נדפס (בשינויים) גם באוה״ת לך לך (כרך ד) תרפה, א.
48) וירא כא, יב.
49) ראה פרש״י ושפ״ח לך לך יז, ה.
50) לך לך שם.
51) ל׳ הכתוב – ויצא כח, יב.
52) בהבא לקמן – ראה (נוסף לאוה״ת וביאוה״ז להצ״צ שבהערה 4) מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ס״ע רסט ואילך. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בלק קג, סע״א ואילך. וראה גם ד״ה כי מראש צורים תשל״ח (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רנא ואילך).
53) ח״ג רג, ב.
54) ס״ה (קח, רע״א).
55) תהלים לג, ו.
56) שם ב, ז.
57) ראה ב״ר פ״א, ד. פדר״א פ״ג. תנחומא נשא יא. מדרש משלי פ״ח. וראה פסחים נד, א. ועוד.
58) משלי לא, טו.
59) שם ל, ח.
60) נוסח קידוש לבנה (סנהדרין מב, א).
61) ראה מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ סז. וש״נ.
62) שמו״ר פט״ו, ז.
63) ראה ד״ה כי מראש צורים תש״כ (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ קנו) הערה 3.
64) שמואל-א ב, ח.
65) ד״ה והי׳ באכלכם מלחם הארץ (סה״מ במדבר ח״א ע׳ רנ ואילך).
66) ישעי׳ מ, ה.
67) ראה סוטה לח, א. וראה ד״ה כי מראש צורים תשל״ב (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רלב), ובהנסמן שם הערה 19.
68) ע׳ חצר ואילך. וראה סה״מ במדבר שם, ובהנסמן שם הערה 17.
69) ישעי׳ ס, כא. וראה סנהדרין ר״פ חלק.
70) לקו״ת נשא כג, ד. שם ר״פ בלק. ובכ״מ.
71) ראה תניא רפל״ז.
72) נוסח תפלת מוסף דשבת. ראה שער הכוונות ענין טבילת ערב שבת. פע״ח שער (יח) השבת רפ״ג. של״ה מס׳ שבת קלב, ב. מג״א או״ח סר״נ סוסק״א. שו״ע אדה״ז שם ס״ח. ועוד. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 282. וש״נ. ח״כ ע׳ 173. וש״נ.
73) ל׳ חז״ל – שבת לא, ב.
74) פג, יט. – להעיר שבי״ב תמוז שנה זו (תשכ״ב) החלה שנת הפ״ג להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. ד״ה ברוך הגומל (הא׳) תשמ״ה (לקמן ע׳ שיא). וש״נ. המו״ל.
75) ע״פ ל׳ אדה״ז – אגרות-קודש שלו ח״א (קה״ת, תש״מ. תשמ״ז) ע׳ צח.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' צד ואילך]
מאמר זה נדפס כאן לראשונה (מסרט הקלטה), ובתוספת מ״מ וכו׳.
חלק ממאמר זה (בשילוב שיחת התוועדות זו) הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ונדפסה בלקו״ש ח״ד ע׳ 1067 ואילך.