בס״ד. ליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר) ה׳תשט״ז

הנחה בלתי מוגה

להבין ענין נתינת התורה לנשמות ישראל דוקא¹, ולנשמות גופא כמו שהם מלובשים בגופים דוקא, ולנשמות בגופים גופא כמו שהם למטה דוקא, שהרי לא ניתנה התורה למלאכי השרת² כי אם לנשמות דוקא, ולנשמות גופא לא בהאופן כמו שהם קודם התלבשותם בגוף כי אם כמו שהם מלובשים בגוף דוקא, ולנשמות בגופים גופא הנה וירד הוי׳ על הר סיני³ ונתן להם את התורה למטה דוקא, שלא העלה אותן למעלה כי אם שירד ונתן להם התורה למטה דוקא, צריך לבאר תחילה מעלת הנשמות על המלאכים.

דהנה כתיב⁴ ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שהמלאכים נקראים בשם עומדים⁵, דענין העמידה הוא שעומד על עמדו, במעמדו ומצבו (אַז ער שטייט אויף זיין שטאַנד, אויף זיין מעמד ומצב), דבכללות הו״ע המדידה וההגבלה, וזהו מה שהמלאכים נקראים עומדים לפי שהם בהגבלה. דהגם שיש להם העבודה דמחנה מיכאל באהבה וגבריאל ביראה⁶, וגם יש שהם שכלים, מ״מ הרי כל זה הוא במדידה והגבלה, דלכן נקראים עומדים. ויובן זה במכל שכן מהגלגלים ששרשם מהמלאכים, הנה הגלגלים הם בעלי חומר וצורה גוף ונפש⁷, הרי הם מוגבלים בגופם, שיש שיעור ומדה לגופו של הגלגל, דמזה יובן שגם נפשם הם בהגבלה, שהרי הגוף הוא בקירוב הערך וקירוב הענין אל הנפש, דלכן הרי מצד אמירת השירה דנפש הגלגל זה פועל השתחוואת וסיבוב של גוף הגלגל, כידוע⁸ בענין שמש בגבעון דום⁹ שזה הי׳ ע״י שהפסיק מלומר שירה¹⁰ שעי״ז הי׳ הפסק גם בסיבוב גוף הגלגל, דכל זה הוא מצד שהגוף הוא בקירוב הערך וקירוב הענין להנפש, דמזה יובן שגם נפש הגלגל הוא בהגבלה מאחר שהוא בקירוב לגוף הגלגל. דכמו״כ יובן גם בהמלאכים שהם מוגבלים בגופם ובנפשם, שהרי גופם הוא בהגבלה, דלכן הרי לאחר שמבאר ההגבלה שבעולמות הוא מסיים אח״כ ורגלי החיות כנגד כולן, קרסולי החיות כנגד כולן עד אשר וקרני החיות כנגד כולן¹¹, שזהו ההגבלה בגוף המלאכים, וכמו״כ גם מצד נפשם הם בהגבלה, שהרי אמירת השירה של המלאכים שהיא מצד נפשם הנה השירה שלהם נשמעת באוזן הנביא¹², לפי שהוא מציאות של דיבור. דהגם שהוא דיבור רוחני עד אשר לגבינו הוא כענין המחשבה, מ״מ הו״ע של דיבור ולכן נשמע באוזן, הרי שגם מצד נפשם הם בהגבלה. וטעם הדבר הוא לפי שהגוף ונפש המלאכים הם בקירוב זה לזה, וכמ״ש הרמב״ן¹³ עה״פ¹⁴ עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט אשר גוף המלאכים נברא מב׳ יסודות הדקים והרוחניים, בכדי שיהי׳ מתאים לנשמת המלאך, ומאחר שהגוף מתאים לנפש המלאך לזאת הנה גם הנפש הוא בהגבלה. ואף שהוא הגבלה גדולה ביותר, מ״מ הרי זה הגבלה. דכל זה הוא במלאכים שנקראים עומדים, משא״כ נשמות הם מהלכים שהם בלי גבול.

וצריך להבין, והרי גם הנשמות הם בבריאה כמו שאומרים¹⁵ אתה בראתה¹⁶, וא״כ הרי הם ג״כ מוגבלים. אך הענין הוא, דהנה סיבת ההגבלה בהמלאכים היא לפי שהם בכלל הבריאה וההשתלשלות שנמשך מהדיבור, דגם המלאכים התהוותם היא מהדיבור כמ״ש¹⁷ וברוח פיו כל צבאם, שהוא בחי׳ מלכות דאצילות המתלבשת בבריאה¹⁸, ולזאת הוא בהגבלה. ולא רק כמו שהיא באה בבריאה, כי אם שגם באצילות היא בהגבלה, שהרי באצילות הוא עשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר¹⁹. וגם בכל ספירה גופא היא בהגבלה, שהרי בהספירות הוא אורות וכלים שהם (האורות והכלים) בקירוב, שהאורות יוכלו להתלבש בהכלים והכלים יוכלו לקבל את האורות, דהאורות דאצילות אי אפשר שיתלבשו בבריאה והכלים דבריאה אי אפשר שיקבלו האורות דאצילות, ולהיות שהאורות וכלים הם בקירוב זה לזה (שהו״ע דהתלבשות פנימי) הרי זה בהגבלה, וגם בזה גופא הרי יש הגבלה דעד פה תבוא²⁰ ותו לא, וכמו בספירת החכמה הרי יש גבול להתפשטותה, ואח״כ נמשך ספירת הבינה או החסד, וגם מצד עצם ענין האצלת הספירות הוא בהגבלה שנאצל בהאופן שיהי׳ ספירת החכמה דוקא, דכל זה הוא באצילות, וגם למעלה מאצילות הוא בהגבלה, והוא מצד קו המדה שנמדד ונגבל איך תהי׳ ההשתלשלות, דכללות אור הקו הוא האור שנמשך אחרי הצמצום. וגם למעלה מקו המדה הרי יש ג״כ הגבלה כמאמר²¹ גליף גליפו בטהירו עילאה, והוא האותיות וכח הגבול שבא״ס, והוא שורש כל ההגבלות. וזהו הטעם מה שבמלאכים הוא הגבלה גדולה ביותר כנ״ל לפי ששורש ההגבלה הוא מלמעלה מאצילות, ולמעלה יותר כח הגבול שבא״ס קודם הצמצום, אבל מ״מ הרי זה הגבלה. דהגם שעבודתם באהבה ויראה ויש להם עליות, מ״מ הרי כל זה הוא בהגבלה שאינם יכולים לצאת מענינם (אַז זיי קענען ניט אַרויס פון זייער ענין), דכאשר נמשך להם תוספות אור מתבטלים ממציאותם לגמרי, כמאמר²² הושיט הקב״ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם, דלהיות אשר שרשם הוא מכח הגבול שבא״ס, לזאת הרי כל מציאותם הוא בהגבלה, וכאשר נמשך להם אור שלא לפי אופן הגבלתם יוצאים מהענין (ווערן זיי אויס ענין) לגמרי, לפי שכל ענין מציאותם הוא בהגבלה מה שהם. דכל זה הוא במלאכים שהם בכלל הבריאה ושרשם הוא מהדיבור, משא״כ נשמות ישראל שעלו במחשבה²³, הם בלי גבול, דזהו מה שנקראים מהלכים.

אמנם עדיין צריך להבין, והרי גם הנשמות הם בבריאה כמאמר¹⁵ טהורה היא אתה בראתה, ומאחר שהם ג״כ בכלל הבריאה הרי הם בהגבלה, ולאו דוקא כמו שהם מצד הבריאה אלא גם בבחי׳ טהורה היא שהוא בחי׳ הנשמה כמו שהיא באצילות¹⁶ הרי זה ג״כ בהגבלה, וכנ״ל דגם באצילות הוא בהגבלה, ואף אשר הנשמות הם אלקות, מ״מ הרי זה אלקות כפי שהעמיד עצמו (ווי עס האָט זיך אויסגעשטעלט) בחלק נבדל, וא״כ הרי גם הנשמות הם בהגבלה וכמ״ש²⁴ חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, שגם הנשמות נקראים בשם עומדים. אך הענין הוא, דהנה מה שהנשמה היא בבחי׳ עמידה הוא מצד עצמה דוקא, אך ע״י ירידתה והתלבשותה בגוף היא נעשית בבחי׳ מהלך. וטעם הדבר הוא לפי שבירידת הנשמה בגוף נעשה חיבור ב׳ הפכים, ומצד חיבור ב׳ הפכים נמשך כח הא״ס.

ויובן זה ע״ד מה שאנו רואים למטה ביחוד דכר ונוקבא, שכל אחד מהם כשהוא לעצמו הוא מוגבל ומוגבלים בהשפעתם, אך ע״י היחוד דדכר ונוקבא שהוא יחוד וחיבור ב׳ הפכיים, הנה אז נמשך כח הא״ס בענין התולדות שהוא מצד כח הא״ס²⁵, שהרי התולדות הו״ע של דורי דורות בלי גבול, הנה זהו מצד כח הא״ס דוקא, הנמשך ע״י יחוד דב׳ הפכיים. וזהו מה שאנו רואים דאפשר אשר כח המוליד יהי׳ בשלימות ומ״מ לא יהיו תולדות, והוא לפי שמצד איזה סיבה שתהי׳ לא נמשך כח הא״ס, ולזאת הנה אף אשר כח המוליד הוא בשלימות מ״מ לא יש תולדות, לפי שהתולדות הוא מצד כח הא״ס דוקא לזאת כאשר מצד איזה סיבה שתהי׳ לא נמשך כח הא״ס, או כדאיתא²⁶ בענין הגלגולים אשר נפש דנוקבא נתגלגל בגוף דדכר שאז הרי אין זה יחוד ב׳ הפכיים, לזאת לא נמשך אז כח הא״ס, וכאשר יש זכות גדולה אזי נתעבר בו נפש דדכר, ונעשה יחוד ב׳ הפכים ונמשך כח הא״ס, ועוד צריך לשמור (און מען דאַרף נאָך באַוואָרענען) שלא יהי׳ העדר האחדות דהעדר האחדות אינו כלי להמשכת אוא״ס²⁷, אבל כאשר נתעבר בו נפש דדכר שאז ישנו ליחוד ב׳ ההפכים, וגם יש ענין האחדות שהוא כלי לא״ס, אזי נמשך בו כח הא״ס בדור ישרים יבורך²⁸. וכמו שהוא בענין יחוד דכר ונוקבא, שע״י היחוד דוקא נמשך כח הא״ס, כמו״כ יובן עד״ז בירידת הנשמה בגוף, דאשתו כגופו דמיא²⁹, דאף אשר הנשמה מצד עצמה היא בבחי׳ עמידה, אבל ע״י ירידתה והתלבשותה בגוף, שהוא יחוד וחיבור ב׳ הפכיים, הנה עי״ז היא נעשית בבחי׳ מהלך, מצד המשכת כח הא״ס.

אמנם עדיין צריך להבין, דע״פ משל הנ״ל מובן שכן היא המציאות (אַז די מעשה איז אַזוי), אבל צריך להבין טעם הדבר מפני מה הוא כן. ולהבין זה צריך לבאר תחילה ענין ההפכיות דנשמה וגוף. דהנה הנשמות עלו במחשבה, דזהו מעלת הנשמות על כל הנבראים והמלאכים בכללם אשר כולם נתהוו מהדיבור והנשמות עלו במחשבה. דההפרש בין דיבור למחשבה הוא אשר הדיבור הוא לזולתו, דלעצמו אינו צריך לענין הדיבור כי אם לזולתו דוקא, ולזאת הנה מה שמתלבש ומתגלה בהדיבור הוא חלק קטן ביותר. וכמו בהשפעת השכל מרב לתלמיד הנה מה שנשפע ע״י אותיות הדיבור הוא חלק קטן בהשכל, והבחינה דפנימיות השכל אינו נשפע לגמרי, דלזאת הנה בנביעת השכל כאשר שכלו של הרב נובע ביותר אזי אינו יכול לדבר כלל, שמתבלבלים אצלו כלי הדיבור, והוא לפי שפנימיות השכל אינו מתלבש בהדיבור כלל, דכל זה הוא בדיבור שהוא לזולתו, אמנם במחשבה שהוא לעצמו, הנה גם בפנימיות השכל יש אצלו אותיות המחשבה, שהרי כל גילוי הוא ע״י אותיות, ולזאת מוכרח דבגילוי היותר נעלה, מאחר שהוא בכלל הגילוי, הרי מוכרח שיש בזה אותיות, ואף שהאותיות שבפנימיות השכל הוא באופן נעלה יותר, מ״מ הרי הוא בכלל אותיות המחשבה, שהרי אותיות המחשבה הוא לעצמו אלא שהוא נעלה יותר. וכמו״כ הוא גם בלבושי הדיבור והמחשבה כמו שנעשים לבוש להמדות, הנה בהדיבור מתלבשת רק חיצוניות המדה, ולכן הנה כאשר המדה היא בתקפה, כמו כאשר הוא בתוקף האהבה או בתוקף הכעס, אינו יכול לדבר³⁰, משא״כ במחשבה הרי גם בתוקף ופנימיות המדות הנה בהכרח שיש שם אותיות המחשבה, וכנ״ל דכל גילוי הוא ע״י אותיות, לזאת הנה מאחר שהמדה היא במורגש ובגילוי הרי בהכרח שיש שם אותיות. דכללות ההפרש בין דיבור למחשבה הוא שהדיבור שהוא לזולתו הרי כל ענין הדיבור הו״ע ההמשכה, ומאחר שהו״ע ההמשכה הרי הוא מוגבל כפי אופן ההמשכה, משא״כ במחשבה שהוא לעצמו הרי הוא שייך וקשור (און פאַרבונדן) עם העצם, לזאת הרי הוא בלי גבול כמו העצם. ועפ״ז יובן ההפרש בין כל הנבראים ומלאכים לנשמות, דהנבראים והמלאכים בכללם נתהוו מהדיבור כמ״ש וברוח פיו כל צבאם, ומאחר שהתהוותם היא מהדיבור, דכל ענין הדיבור הו״ע ההמשכה, הרי הם מוגבלים כפי אופן ענין ההמשכה, אמנם נשמות שעלו במחשבה, שהמחשבה היא לעצמו, הרי הן בלי גבול. ובפרט אשר במחשבה גופא הן עלו במחשבה, דבמחשבה גופא יש ג״כ כמה מדריגות כדאיתא בזהר³¹ דכמה מחשבתא אינון, וזהו עלו במחשבה דקאי על הכתר, או למעלה יותר על מחשבה הקדומה דא״ק שהוא שורש הנשמות³², דבמילא הרי הנשמות הם בלי גבול. וזהו גודל ענין ההפכיות דנשמה וגוף, שהנשמות הן בלי גבול למעלה מכל הנבראים, והגוף הוא למטה מכל הנבראים, שהרי המלאכים נתהוו מב׳ יסודות הדקים והרוחניים, וגוף האדם הוא מד׳ יסודות, ועוד יותר אשר עיקרו הוא מיסוד העפר כמ״ש³³ עפר מן האדמה, דבהד׳ יסודות הרי יסוד העפר הוא יסוד התחתון ביותר, ועוד יותר אשר הוא משכא דחויא³⁴ שהוא חומר עב וגס ביותר, וא״כ מובן גודל ענין ההפכיות דנשמה וגוף שהנשמה היא למעלה מכל הנבראים והגוף הוא למטה מכל הנבראים, כדאיתא בתו״א ד״ה להבין ענין יצירת גוף האדם³⁵, אשר נשתנה יצירת גוף האדם מגופות שאר הנבראים, דגופות שארי הנבראים הם בקירוב לנפשם ולכן הם בבחי׳ חי, משא״כ גוף האדם שאינו בקירוב להנפש הרי הוא בבחי׳ דומם ועוד יותר אשר הוא משכא דחויא. ואף אשר הנשמה והגוף הם ב׳ הפכיים לגמרי, מ״מ הרי הם מתייחדים ביחוד גמור שהרי הנשמה מרגשת את הגוף, וכמו שאנו רואים אשר הנשמה מרגשת את חום וקור הגוף כדאיתא בתניא³⁶, ואיך אפשר להיות יחוד ב׳ הפכיים, הנה זהו ע״י כח המפליא לעשות דוקא המחבר ב׳ הפכיים³⁷, ולזאת מובן שבירידת הנשמה בגוף דוקא נמשך כח הא״ס, ולזאת היא נעשית בבחי׳ מהלך.

אך עדיין צריך להבין, דאיך אפשר להיות שהנשמה מצד עצמה היא בבחי׳ עמידה, דגם מצד שרשה היא מוגבלת, וכנ״ל דגם באצילות ולמעלה מאצילות עד קודם הצמצום היא בבחי׳ גבול, ואיך אפשר שתתלבש בגוף הגשמי ותהי׳ בבחי׳ מהלך, לצאת מההגבלות שלה. דהנה זה מובן הטעם אשר נשמה דוקא צריכה להתלבש בגוף גשמי, דמצד הכוונה דדירה בתחתונים³⁸ הרי צריך לברר את הגוף הגשמי וזהו בכח הנשמות דוקא, דהמלאכים שהם מהדיבור אי אפשר שיבררו את הגוף גשמי, דמצד זה שהוא חומר עב וגס ביותר הנה אין בכח המלאכים לברר אותו, ואדרבה שהם נופלים ממדריגתם ע״י התלבשותם בגוף כמ״ש³⁹ הנפילים היו בארץ, וכח זה הוא בנשמות דוקא. אך עדיין צריך להבין איך אפשר באמת שע״י ההתלבשות בגוף תהי׳ בבחי׳ מהלך, והרי גם מצד שרשה היא בבחי׳ גבול.

אך הענין הוא, דאמיתית הטעם מה שהנשמה היא בבחי׳ מהלך הוא לפי שהיא נמצאת בגוף הגשמי למטה דוקא ומשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, הנה מצד הכוונה מתבטלות (גייט אַראָפּ) כל ההגבלות. דהנה כל ההגבלות הן מצד הבריאה עצמה, אך להבריאה הרי יש תכלית כמאמר⁴⁰ בראשית בשביל ישראל שנקראים ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית, היינו שהבריאה עצמה אין זה התכלית, ויש איזה תכלית להבריאה, דהבריאה עצמה היא חיצוניות הרצון, והתכלית היא פנימיות הרצון, הנה מצד פנימיות הרצון אין שום הגבלות כלל. דהנה ההפרש בין חיצוניות הרצון לפנימיות הרצון הוא ע״ד ההפרש בין מחשבה ודיבור הנ״ל, דחיצוניות הרצון היא ע״ד ענין הדיבור שכל ענינו הוא המשכה ולזאת הוא בהגבלה, הנה כמו״כ הוא גם בחיצוניות הרצון שכל ענינה הוא בהמשכה, שהרי חיצוניות הרצון אינה קשורה (איז ניט פאַרבונדן) עם העצם וכל ענינו הוא רק מצד ההמשכה, ולזאת הוא בהגבלה כפי אופן ענין ההמשכה. אמנם פנימיות הרצון הוא ע״ד ענין המחשבה שהוא לעצמו והוא בלי גבול, דזוהי מעלת נשמות ישראל שעלו במחשבה כנ״ל, אמנם מצד ענין המחשבה הרי הוא מ״מ בכלל ענין הבריאה, דלכן הנה גם הנשמות שעלו במחשבה הם בבחי׳ עמידה, אמנם מצד פנימיות הרצון שזה קשור (וואָס דאָס איז פאַרבונדן) עם העצם ממש, הנה בזה אין שום הגבלות כלל, מאחר שזהו רצון וכוונת העצמות. ולזאת הנה ע״י ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף למטה דוקא ומשלמת כוונת הבריאה דבראשית בשביל ישראל ובשביל התורה והמצות, דמצוה היא מלשון צוותא וחיבור⁴¹, שהיא נעשית קשורה (אַז זי ווערט פאַרבונדן) עם עצמות, הנה מצד השלמת פנימיות הרצון וכוונת העצמות, עי״ז יוצאת מהגבלתה (גייט זי אַרויס פון איר הגבלה), דמאי פירי מצוות⁴², שנעשה ענין התולדות, והוא העלי׳ שנעשית בבחי׳ מהלך. וזהו ענין ירידת הנשמה בגוף, אשר הנשמה מבררת את הגוף, שהגוף יוצא מהגבלותיו (אַז דער גוף גייט אַרויס פון זיינע הגבלות), והנשמה נעשית בבחי׳ מהלך, שהנשמה יוצאת מהגבלותי׳ (אַז די נשמה גייט אַרויס פון אירע הגבלות), שזהו מצד העצמות דוקא, והוא לפי שמצד פנימיות הרצון אין שום הגבלות כלל. דכל ההגבלות הוא מצד הבריאה עצמה, אבל מצד פנימיות הרצון אין הגבלות כלל, שזהו ג״כ הטעם שהנשמות פועלות עלי׳ בכל העולם, וגם בהמלאכים שנעשים בבחי׳ מהלכים כמ״ש⁴³ ובשתים יעופף, והוא לפי שמצד פנימיות הרצון אין הגבלות כלל.

ועפ״ז יובן ג״כ הטעם מה שבהתלבשות הנשמה בהגוף הנה אף שמה שמתלבש הוא רק בחינה אחרונה שבנשמה והוא בחי׳ רגל שבנשמה, מ״מ זה קשור (איז דאָס פאַרבונדן) גם עם עצם הנשמה, דהגם אשר עצם הנשמה מאיר רק בבחי׳ מקיף ובבחי׳ מזל, מ״מ הרי גם עצם הנשמה קשורה עם גוף זה דוקא. דזהו הטעם מה שד׳ אמות של אדם קונות לו⁴⁴, וזהו ג״כ טעם כח המסירות נפש שיש בכאו״א מישראל, דכח המסירות נפש הוא מצד חבוקה ודבוקה בך יחידה לייחדך⁴⁵, ולאו דוקא בכח המסירות נפש כי אם גם בהעבודה דאהבה דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא⁴⁶ הרי ענין האהבה הוא דביקות האוהב להנאהב, וענין האהבה ישנה בכאו״א מישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו⁴⁷, דכל זה הוא לפי שהנשמה שבגוף קשורה גם עם עצם הנשמה, וגם בנשמות נמוכות דנפש דנפש דעשי׳ מ״מ הרי שרשה הוא באצילות, וגם בפשוט שבפשוטים וקל שבקלים יש כח המסירות נפש⁴⁸ שהוא מצד עצם הנשמה שלמעלה מאצילות, דזהו שאמרו⁴⁹ מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, וכמו״כ גם משה רבינו⁵⁰ שהוא נשמה דאצילות⁵¹, והוא לפי ששורש הנשמה מאיר ג״כ בהנשמה שבגוף. וטעם הדבר הוא דלהיות שבהגוף למטה היא משלמת הכוונה ופנימיות הרצון, הנה מצד זה מתבטלות (גייט אַראָפּ) כל ההגבלות ומגיע עד העצם.

ועפ״ז יובן מה שלא ניתנה התורה למלאכי השרת כי אם לנשמות, ולא להנשמות כמו שהן קודם התלבשותן בהגוף כי אם לאחר התלבשותן בגוף, ובזה גופא הנה וירד הוי׳ על הר סיני, שניתנה התורה למטה, הנה הטעם לזה לפי שבזה נשלמת פנימיות רצון וכוונת העצמות, שהיא ע״י לימוד התורה וקיום המצוות למטה דוקא, שבענין מתן תורה יש בזה ג״כ חיבור ב׳ הפכיים דחיבור בני רומי ובני סוריא⁵², שזהו חיבור ענין ב׳ הפכיים, אך העיקר בזה הוא שבזה דוקא נשלמת הכוונה ופנימיות הרצון שמצד זה הוא אמיתית ענין הבלי גבול, דישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב״ה⁵³, שמצד השלמת פנימיות הכוונה הנה ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד⁵⁴.

__________

1) לכללות המאמר – ראה ד״ה להבין ענין הילולא דרשב״י תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ רסא ואילך). וראה ד״ה הנ״ל תקס״ד (סה״מ תקס״ד ע׳ קא ואילך). במאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תרסו ואילך. באוה״ת על ענינים ע׳ ריח ואילך.
2) ל׳ חז״ל – ברכות כה, ב. יומא ל, א. קידושין נד, א. מעילה יד, ב.
3) יתרו יט, כ.
4) זכרי׳ ג, ז.
5) ראה תו״א וישב ל, סע״א ואילך. לקו״ת ר״פ בחוקותי. ובכ״מ.
6) ראה תקו״ז ת״ע (קכו, א). וראה לקו״ת במדבר י, א. יא, ב. שלח לח, ד. מב, א. בהר מד, רע״א. שבת שובה סה, ד. שה״ש ז, ב. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ רסב. סהמ״צ להצ״צ לו, א. אוה״ת דברים (כרך ד) ע׳ א׳תתקלה. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע קו. תרל״ה ח״ב ס״ע שלח (בשם ארז״ל). שם ריש ע׳ שעו. תרס״ג ח״א ס״ע נו. תרע״ח ע׳ לג. תרפ״ט ס״ע 37. תרצ״ו ע׳ 121-2. ה׳ש״ת ע׳ סו. תש״ג ס״ע 84. תש״ח ריש ע׳ 211. קונטרסים ח״ב שעא, א. ועוד.
7) ראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ג ה״ט.
8) ראה סידור (עם דא״ח) קמב, ב. סהמ״צ להצ״צ ה, א. אוה״ת שבועות ע׳ קי ואילך. נ״ך (כרך ב) ע׳ תשלח ואילך.
9) יהושע י, יב.
10) תנחומא אחרי ט. יל״ש יהושע רמז כא. מדרש תהלים יט, ה. פרש״י עה״פ.
11) חגיגה יג, א.
12) ראה גם ד״ה בשעה שהקדימו תשי״ד (לעיל ע׳ נב). וש״נ.
13) בסוף שער הגמול. הובא בתו״א בראשית ד, ב. לקו״ת ברכה צח, א. סידור (עם דא״ח) ערה, סע״ד. וראה ״קובץ י״א ניסן – שנת הק״ד״ (קה״ת, תשס״ה) עה״פ (ע׳ 169 ואילך). וש״נ. וראה בהנסמן בלקו״ש ח״ט ע׳ 405.
14) תהלים קד, ד.
15) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
16) ראה סידור האריז״ל במקומו. פע״ח שער (ב) הברכות רפ״ז. לקו״ת פ׳ ראה כז, א. ובכ״מ.
17) תהלים לג, ו.
18) ראה אגה״ק ס״כ (קל, ב). ובכ״מ.
19) ספר יצירה פ״א מ״ד.
20) ל׳ הכתוב – איוב לח, יא.
21) זח״א טו, א.
22) סנהדרין לח, ב.
23) ב״ר פ״א, ד.
24) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
25) ראה לקו״ת שה״ש לט, ד ואילך. סה״מ תרנ״ב ס״ע קל. תרנ״ז ע׳ קעה ואילך. תרפ״ו ס״ע רכו ואילך. ובכ״מ.
26) שער הגלגולים הקדמה ט. וראה סה״מ תרנ״ד שם ע׳ רסד.
27) ראה גם זח״א רטז, א. תניא פל״ב. ובכ״מ.
28) ל׳ הכתוב – תהלים קיב, ב.
29) מנחות צג, ב. בכורות לה, ב. ברכות כד, א.
30) ראה גם לקו״ת קדושים כט, סע״ג-ד. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ יב. וש״נ.
31) תקו״ז סוף תי״ט. תס״ט (קטו, א).
32) ראה לקו״ת שה״ש יז, ד ואילך. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17. תש״ג ע׳ 74. ועוד.
33) בראשית ב, ז.
34) תקו״ז בהקדמה (י, ב). תכ״א (מח, ב). תניא פל״א (מ, ריש ע״ב). רפמ״ז. ובכ״מ.
35) בראשית ג, ד ואילך.
36) פמ״ב (ס, א).
37) ראה רמ״א או״ח ס״ו סוס״א.
38) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
39) בראשית ו, ד. ראה מדרש – הובא בתורה שלמה עה״פ אות מח. זח״א לז, א. וראה מאמרי אדהאמ״צ דרושי חתונה ח״ב ע׳ תעא. אוה״ת עה״פ (כרך ג תקצה, א. וש״נ). פינחס ע׳ א׳רט.
40) בראשית א, א. תנחומא (באָבער) עה״פ פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), רש״י ורמב״ן עה״פ. וראה ב״ר שבהערה 23. ויק״ר פל״ו, ד.
41) לקו״ת בחוקותי מה, ג. ובכ״מ.
42) סוטה מו, סע״א.
43) ישעי׳ ו, ב. ראה תו״א וישב ל, ריש ע״ב.
44) ב״מ י, א. וראה קונטרס ענינה של תורת החסידות ס״כ.
45) נוסח הושענות ליום ג׳.
46) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א.
47) תניא פי״ח.
48) ראה שם פכ״ד.
49) תדא״ר פכ״ה.
50) ראה סה״מ תרמ״ג ע׳ ע. תרנ״ד ע׳ רסו. תרס״ב ע׳ רלב. תער״ב-תרע״ו ע׳ קלז. המשך תער״ב ח״א ע׳ שלד. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ תט. וראה גם סה״מ תרס״ח ריש ע׳ צד.
51) ראה זח״ג (אד״ר) קלח, א. קפז, ב. תו״א משפטים עו, ג. לקו״ת נצבים מט, ב. אוה״ת שמות ע׳ נט ואילך.
52) ראה תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
53) ראה זח״ג עג, א.
54) ראה זח״ב צ, ב. וראה גם זהר ח״א כד, א. ח״ב ס, סע״א. תניא בהקדמה (ג, ב). שם פ״ד (ח, ב). ריש פכ״ג. קיצורים והערות לתניא ע׳ קד-ה. וש״נ.

[סה"מ שבועות ע' פו ואילך]

״בסביבות השעה 3:00 יצא כ״ק אדמו״ר שליט״א מחדרו הק׳ ונכנס לבית המדרש הגדול והתיישב בראש השולחן על הבימה שהוכנה מראש. כעבור רגעים אחדים של דממה מוחלטת, פתח כ״ק אדמו״ר שליט״א בהמאמר: להבין למה ניתנה תורה לנשמות בגופים דוקא וכו׳, שארך בערך חצי שעה״ (קובץ ליובאַוויטש – מבית רבינו).
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשט״ז ע׳ 494 ואילך.