בס״ד.
פתח דבר
לקראת מלאות עשר שנה ליום הבהיר ראש חודש כסלו (תשל״ח – תשמ״ח) – הננו מוציאים לאור את המאמר ד״ה ושבתי בשלום אל בית אבי גו׳, שנאמר במוצאי ש״פ ויצא, ט׳ כסלו, אור ליו״ד כסלו, ה׳תשל״ח.
מערכת ״אוצר החסידים״
עש״ק מברכים כסלו, שנת הקהל,
שנת תשמ״ח (תהא שנת חירות משיח)
ברוקלין, נ. י.
בס״ד. מוצאי ש״פ ויצא, ט׳ כסלו, אור ליו״ד כסלו
– בחדרו – ה׳תשל״ח
ושבתי בשלום אל בית אבי גו׳1 [שפסוק זה הוא התחלת דרוש הראשון דפרשתנו בתו״א מאדה״ז ובתו״ח מאדמו״ר האמצעי בעל הגאולה (דיו״ד כסלו)2 וההילולא (דט׳ כסלו). אלא שבתו״ח מקדים (בתחילת הדרוש) הפסוק3 וידר יעקב נדר גו׳ שלפני הפסוק ושבתי בשלום גו׳], וידועים הדיוקים בזה, מהו אומרו ושבתי בשלום אל בית אבי, בשלום דוקא4. ובפרט שלפנ״ז3 אומר אם יהי׳ אלקים עמדי גו׳ ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, שהכוונה בזה היא גם ללחם ובגד ברוחניות5, בכל הפירושים שבזה, ואעפ״כ אינו מסתפק בזה ומדגיש שחזרתו אל בית אביו תהי׳ בשלום דוקא. וגם צ״ל מה שלאחרי ושבתי בשלום אל בית אבי מוסיף והי׳ הוי׳ לי לאלקים, הרי ענין זה דהוי׳ הוא האלקים הוא ענין אמיתי ותמידי (כמבואר בכ״מ6), ומהו החידוש בהנ״ל (והעילוי) בוהי׳ הוי׳ לי לאלקים7, ובפרט לאחרי ושבתי בשלום אל בית אבי. וגם צ״ל מ״ש לאח״ז8 והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי׳ בית אלקים, איך שייך שאבן שהיא דומם [דגם לאחרי כל העילויים שבה (ע״י אשר שמתי מצבה) נקראת היא בשם אבן, בחי׳ דומם] תהי׳ במדריגה נעלית כ״כ שתהי׳ בית אלקים9. והנה מבואר בהדרושים10 דפירוש והי׳ הוי׳ לי לאלקים הוא שיומשך אור נעלה יותר, שלגבי אור זה, הוי׳ (דעכשיו) יהי׳ (רק) בחי׳ אלקים. ופירוש והאבן הזאת גו׳ יהי׳ בית אלקים (שבא לאחרי ובהמשך לוהי׳ הוי׳ לי לאלקים) הוא שהאבן יהי׳ בית לאלקים שיהי׳ אז, להוי׳ שיהי׳ לאלקים. ועפ״ז צריך ביאור יותר איך שייך שהאבן, דומם, יהי׳ בית לאלקים זה.
ב) והנה מכיון שהתורה היא נצחית11, הרי מובן, שענין וידר יעקב נדר גו׳ הוא הוראה לכאו״א מישראל בכל המקומות ובכל הזמנים. ויתירה מזו, מכיון שמעשה אבות סימן לבנים12, הרי ההוראה מענין וידר יעקב נדר גו׳ היא (ככל הענינים דמעשה אבות) ביתר שאת וביתר עוז. [ומזה מובן, שגם הנתינת כח שבהוראה זו היא לא רק נתינת כח סתם, ככל הוראות התורה (שהן גם נתינת כח13), אלא נתינת כח מיוחדת, מכיון שהוראה זו היא ממעשה אבות, ומעשה אבות הוא (לא רק סימן, אלא גם) נתינת כח14 לבנים]. ומכיון שוידר יעקב נדר גו׳ בא בהמשך לויצא15 יעקב מבאר שבע גו׳ [כמובן גם בפשטות, שהבקשה ושבתי בשלום אל בית אבי שייכת לויצא גו׳. דלהיות שיצא מבאר שבע (ובית אביו) לכן ביקש שישוב ויחזור לשם, ושחזרתו תהי׳ בשלום], מובן מזה, שכ״ה גם בנוגע לההוראה לכאו״א מישראל מוידר יעקב נדר גו׳ [ומהבקשה ושבתי בשלום אל בית אבי גו׳], שזה שייך לענין ויצא גו׳ מבאר שבע כמו שהוא בכאו״א מישראל.
ג) ויובן זה בהקדים מ״ש בדרושי רבותינו נשיאינו16 (מיוסד על מ״ש בזהר17) עה״פ ויצא יעקב מבאר שבע גו׳, שיש בזה ב׳ פירושים, פירוש א׳, שבאר שבע הוא באר שבע דאברהם (שקרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם18), ופירוש ב׳, שבאר שבע הוא באר שבע דיצחק (שקרא אותה שבעה, ע״ש הבאר השביעית19). וכ״ה גם בפשטות, שהרי ויצא יעקב מבאר שבע הי׳ בזמנו של יצחק (כו״כ שנים לאחרי הסתלקות אברהם). וההפרש בין ב׳ הענינים הוא, דבאר שבע דאברהם הוא בינה (יסוד אימא). שהרי אברהם הוא חכמה [אלא שמתחילה נקרא אברם, אב רם, שהחכמה (אב) שבו היתה בבחי׳ שכל הנעלם מכל רעיון20, ואח״כ נקרא אברהם שנעשה אב המון גוים21, שהחכמה (אב) שבו נמשכה בגילוי גם למטה עד לבחי׳ המון גוים22], ובאר שבע דאברהם [המקום דאברהם, המקבל שלו, בחי׳ שרה23] הוא בינה, ונקראת באר שבע לפי שהיא המקור המשפיע לשבע מדות. ולפי זה, פירוש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה הוא שיצא ונמשך מבחי׳ בינה למלכות. ובאר שבע דיצחק הוא מלכות. כי יצחק הוא בינה24, והמקבל דבינה היא מלכות25, ונקראת באר שבע על שם שהיא מקבלת משבע מדות [וכידוע שהמלכות נקראת כנסת ישראל, לפי שהיא כונסת לתוכה בחי׳ המדות26]. ולפי זה, פירוש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה קאי על היציאה וההמשכה לעולמות בי״ע, ומשם יפרד27. וכ״ה גם בפשטות ענין היציאה, שהרי ויצא יעקב הי׳ בכדי לברר הניצוצות שהיו אצל לבן (כמסופר בפרשת ויצא) [ולאח״ז גם הניצוצות שהיו אצל עשו (כמסופר בפרשת וישלח)], ובירור הניצוצות הוא בעולמות בי״ע.
ד) וזהו גם ששם הסדרה [המורה על ענינה ותוכנה28] הוא ויצא, כי כל ענין הבירורים שבירר יעקב אצל לבן המבואר בהסדרה [וגם מה שבירר אצל עשו המבואר בפרשת וישלח, שבא לאחרי ובהמשך להבירורים שבירר אצל לבן29] הותחל מיציאתו מבאר שבע – ענין ויצא. וזה שיציאתו היתה באופן כזה שיברר הניצוצות שבחרן, ותהי׳ מטתו שלימה, לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ולא כיצחק שיצא ממנו עשו30, הענין הוא, דהנה כתיב31 וידו אוחזת בעקב עשו (ולכן) ויקרא שמו יעקב. שבשם יעקב יש ב׳ חלקים. יו״ד (ידו אותיות יו״ד32) ועקב. וכמבואר בתו״א ריש פרשתנו, שיעקב הוא בחי׳ יו״ד עקב33, היינו המשכת בחי׳ חכמה עילאה [היו״ד דשם הוי׳34] בבחי׳ עקביים. וע״י המשכת היו״ד בהעקב דיעקב [ועד אשר היו״ד היא ההתחלה והראש דתיבת יעקב, היינו שהיו״ד היא מנהיגה את העקב35], הנה עי״ז הי׳ אפ״ל ויצא יעקב גו׳ וילך חרנה, להמשיך היו״ד גם בבחי׳ העקב דעולמות, עד בעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שיהי׳ דירה לו ית׳. [כי מכיון שהיו״ד דיעקב היא (כנ״ל) היו״ד דשם הוי׳ שהוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד36 (היינו שהכל הוא בשוה לגבי׳), לכן גם כמו שהיו״ד נמשכת בבחי׳ העקב דעולמות, היא בתקפה. ונוסף לזה, מכיון שהוי׳ הוא מלשון מהווה37, והיו״ד שבו מורה על תמידות ההתהוות38, הרי היו״ד היא המושלת ושולטת בכל העולמות עד בהעקב שבהם, מכיון שכל מציאותם הוא הדבר הוי׳ המהווה אותם תמיד מאין ליש]. וזהו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, שיעקב ממשיך היו״ד דשם הוי׳ גם בבחי׳ חרן, שקאי [כנ״ל (סעיף ג) בפירוש הב׳] על עולמות בי״ע, ובבי״ע גופא חרון אף של עולם39, עוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שיהי׳ דירה לו ית׳ בתחתונים.
ה) והנה ירידה זו (ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה) היא צורך עלי׳. ונוסף להעלי׳ שנעשה בו לאחרי וע״י עבודתו בחרן [שע״י שבירר הניצוצות דלבן ועשו הגיע למדריגה נעלית יותר מכמו שהי׳ לפנ״ז, ושבתי בשלום אל בית אבי וגו׳, כמשי״ת לקמן], הנה גם לפנ״ז, בכדי שיוכל להמשיך (היו״ד) בבחי׳ חרן ולברר הניצוצות, נמשך בו כח נעלה יותר, שלא הי׳ לו תחילה (בגילוי). [וע״ד הידוע40 גבי אברהם (שהי׳ גדול בענקים41 וראש לאבות42), שבכדי שיהי׳ אב המון גוים להעלות הניצוצות שבגוים (הגרים), נתוסף לו ה׳ שלא הי׳ לו תחילה].
וי״ל שזהו מה שמובא בתו״א ותו״ח תיכף ובהמשך לויצא יעקב מבאר שבע מש״נ43 צוה ישועות יעקב, שהוא המשכת בחי׳ שע״ה נהורין דאריך44, כי כמו שענין הישועה בפשטות הוא סיוע ונתינת כח מיוחד שלא ע״ד הרגיל, ונתינת כח זה הוא דוקא בשביל האדם שמושיעים אותו שהוא במעמד ומצב שפל ביותר שצריך לישועה, עד״ז הוא גם בפירוש הפנימי דישועות, שענינם הוא שע״ה נהורין דאריך, שהמשכתן (ליעקב) היא דוקא בשביל המצב דיציאתו מבאר שבע והליכתו חרנה. שבכדי שיוכל להמשיך היו״ד גם בחרן, צריך להיות צוה ישועות יעקב, להמשיך ליעקב שע״ה נהורין דאריך שלמעלה מהשתלשלות, למעלה גם מהיו״ד דשם הוי׳, היו״ד דיעקב.
ויש להוסיף בדיוק לשון הכתוב צוה ישועות יעקב (צוה דוקא), שהמשכת הישועות (שע״ה נהורין) ליעקב תהי׳ באופן דצוה, לשון צותא וחיבור45. דהגם שהשע״ה נהורין הם למעלה מיעקב, למעלה גם מהיו״ד שבו, מ״מ, יהיו מחוברים ומיוחדים עמו, אַז זיי ווערן אָפּגעגעבן צו אים בפנימיות. וע״י שנמשך ליעקב בחי׳ ישועות הנ״ל (לצורך הליכתו לחרן), הי׳ בטוח (עוד לפני הליכתו לחרן46) שתתקיים תפלתו, שיהי׳ ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ויתירה מזו – ושבתי בשלום אל בית אבי, ויתירה מזו – והי׳ הוי׳ לי לאלקים, ויתירה מזו – והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי׳ בית אלקים.
ו) והנה תפלתו של יעקב (באופן דנדר47) אם יהי׳ אלקים עמדי גו׳ והאבן הזאת גו׳ יהי׳ בית אלקים היתה לאחרי העבודה דויקח48 מאבני המקום וישם מראשותיו. והענין הוא, מקום הוא הגדר דעולם, כדאיתא בתניא49 שגדר העולם הוא מקום (וזמן). [והגם שמקום הוא שמו של הקב״ה שנקרא מקום, לפי שהוא מקומו של עולם50, הרי ענין זה הוא בהעלם, ומה שנרגש בגילוי בהמקום הוא העולם. דזהו מה שהוי׳ ברבוע בגימטריא מקום51, היינו שענין הוי׳ שנמשך במקום הוא רק באופן דגימטריא שהוא חשבון האותיות, שהחשבון מורה52 על מיעוט האור כו׳ מיעוט אחר מיעוט]. ואבני המקום (בחי׳ דומם) הם סוג היותר תחתון שבעולם. ובזה גופא אבני לשון רבים, כמו שהם בבחי׳ ריבוי ההתחלקות. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, שיעקב עשה53 מאבני המקום (אבני לשון רבים) אבן אחת [שלכן כתיב וישם ולא וישימם54], ולא עוד, אלא שוישם מראשותיו, שהגבי׳ והעלה את האבן עד שיגבי׳ את ראשו, וי״ל עוד יתירה מזה שהאבן למעלה מראשו55 של יעקב, היינו למעלה מבחי׳ היו״ד דיעקב56 (שהוא הראש שלו, כנ״ל). ועל זה התפלל והאבן הזאת גו׳ יהי׳ בית אלקים, שהאבן הזאת (אבן אחת, שעשה מריבוי אבנים) תהי׳ לא רק למעלה מבחי׳ הראש (היו״ד) דיעקב, אלא שתהי׳ למעלה יותר – בית אלקים, בית (ודירה) לעצמותו ית׳.
ז) והנה ג׳ ענינים הנ״ל שהיו ביעקב – (א) יציאתו מבאר שבע לחרן, (ב) עבודתו (לאחרי היציאה מבאר שבע) ויקח מאבני המקום גו׳, (ג) (שע״י התפלה שלו) נעשתה האבן הזאת (שלקח מאבני המקום) בית אלקים – ישנם גם בכאו״א מישראל. דמעשה אבות סימן ונתינת כח לבנים (כנ״ל סעיף ב), ובפרט הענינים דיעקב. דמכיון ששופרי׳ דיעקב מעין שופרי׳ דאדה״ר57, ונשמתו כלולה מכל הנשמות שבישראל (כנשמת אדה״ר58)59, הרי עבודתו של יעקב (ויקח מאבני המקום גו׳) היא נתינת כח לבנים ביתר שאת וביתר עוז.
והענין הוא, דויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה קאי60 על ירידת הנשמה בגוף, שירדה מאיגרא61 רמה (באר שבע) לבירא עמיקתא (חרנה). וכמו שיעקב, בכדי שיוכל ללכת לחרן נמשך לו כח נעלה יותר – ענין צוה ישועות יעקב (כנ״ל סעיף ה), עד״ז הוא גם בוילך חרנה שבכאו״א מישראל, שלפני ירידת הנשמה למטה לבירא עמיקתא, שזהו״ע וילך חרנה, נותנים לה כח במיוחד שתוכל לעבוד עבודתה בבירור הגוף ונפש הבהמית וחלקה בעולם. וכידוע62 בענין משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע63. וזהו מ״ש ויצא יעקב מבאר שבע גו׳, שפירוש מבאר שבע הוא64 מה שמשביעין אותו תהי צדיק כו׳ [שיש בזה ג׳ פירושים, שבועה, שובע ושבע, כמבואר בכ״מ65] שהוא נתינת כח במיוחד על עבודת הנשמה בירידתה למטה.
ח) והנה עבודת הנשמה בירידתה למטה היא (בכללות) בשני ענינים. א׳, לימוד התורה וקיום המצוות, דע״י לימוד התורה וקיום המצוות למטה דוקא מתעלית הנשמה למעלה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. וכידוע66 דהתורה והמצוות שלמטה דוקא נעשים לבוש להנשמה בג״ע שעל ידם היא משגת ונהנית מאוא״ס. וב׳, הבירור דגוף ודנה״ב וחלקו בעולם. שזה נעשה ע״י קיום המצוות67, וי״ל עוד יותר – ע״י העבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים68, ובפרט ע״י בכל דרכיך דעהו69, דלא רק שעשייתו דברי הרשות תהי׳ לשם שמים, אלא שגם בהם גופא (בכל דרכיך) יהי׳ דעהו70 [דעת באלקות, שדעת הוא למעלה גם מחכמה, כמבואר בארוכה בהמשך עת״ר71 ובכ״מ]. וזהו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי, לחם לאכול ובגד ללבוש הוא לימוד התורה וקיום המצוות72 כידוע73 שתורה היא לחם ומזון הנשמה והמצוות הם לבושים דהנשמה, ושבתי בשלום הו״ע עבודת הבירורים.
ט) וזהו שהעבודה שלאחרי ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (ירידת הנשמה בגוף) היא ויקח מאבני המקום גו׳. דהנה ידוע74 שהכוונה בירידת הנשמה למטה היא לא בשביל הנשמה אלא בכדי לברר ולזכך הגוף ונה״ב וחלקו בעולם, שעי״ז דוקא נתגלה הכוונה דנתאוה75 הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו76. וזהו שעיקר עבודת הנשמה בירידתה למטה (ויצא יעקב גו׳ חרנה) הוא ויקח מאבני המקום גו׳, ״מקום״ הוא מציאות כזו שהאור האלקי שבו הוא בהעלם והסתר [וכנ״ל (סעיף ו) דזה ששם הוי׳ (ברבוע) בגימטריא מקום – הכוונה בזה היא, ששם הוי׳ הוא בהעלם והסתר בהמקום (באופן דגימטריא). דהגם שכל מציאות המקום (עולם) הוא ששם הוי׳ מהווה אותו תמיד מאין ליש, מ״מ אופן מציאותו של שם הוי׳ בהעולם הוא רק באופן של גימטריא, בחי׳ העלם והסתר], ובזה גופא – אבני המקום, אבני לשון רבים (כנ״ל), והתכלית דירידת הנשמה למטה (ויצא יעקב גו׳ חרנה) הוא (לא בשביל האור שנמשך לה ע״י תורה ומצוות, כי אם) בשביל העבודה דויקח מאבני המקום, לקחת את הדברים התחתונים (הגוף ונה״ב וחלקו בעולם), ובאופן דויקח שנעשה בעה״ב ומושל ושולט עליהם, ולעשות מהם דירה לו ית׳.
ויש להוסיף, דבענין הבירורים גופא יש יתרון בהבירור דדברי הרשות ע״י שעושה אותם לשם שמים על הבירור דדברים הגשמיים שע״י קיום המצוות, כי ע״י הבירור דדברי הרשות (שגם כשעושה אותם לשם שמים הם נשארים דברי הרשות, מעשיך) נשלמת יותר הכוונה דדירה בתחתונים, תחתון שאין תחתון למטה ממנו. ועפ״ז יובן יותר זה שהעבודה (שבשבילה ירדה הנשמה למטה) היא ״ויקח מאבני המקום״, ד״מקום״ הוא מציאות כזו שהאור האלקי שבו הוא בהעלם והסתר כנ״ל, דיש לומר, שקאי (בעיקר) על דברי הרשות, שגם לאחרי העבודה הם ״מעשיך״ דהאדם.
יו״ד) ועפ״ז יובן גם גודל העלי׳ דאבני המקום [לאחרי שנעשים אבן אחת, ע״י עבודת הבירורים], שהם מתעלים למעלה מבחי׳ הראש דיעקב (וישם מראשותיו), ועד אשר (לאחרי גמר הבירורים) והאבן הזאת גו׳ יהי׳ בית אלקים, שהכוונה בזה היא (כנ״ל סעיף א) לא לאלקים סתם כ״א לבחי׳ והי׳ הוי׳ לי לאלקים. דהנה ידוע77 שתכלית הכוונה האמיתית בבריאת והתהוות העולמות הוא מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, בעוה״ז הגשמי שאין תחתון למטה ממנו. דהגם שיש כמה טעמים לברה״ע78 [בגין דישתמודעון לי׳79 ובכדי שיתגלו שלימות כוחותיו כו׳80], הנה טעמים אלו הם בנשמות דאצילות (הטעם בגין דישתמודעון) ובבחי׳ האצילות (הטעם בכדי שיתגלו), ומקום ושרש טעמים אלו הוא בבחי׳ הגילויים. משא״כ ענין נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים [שמצד זה הוצרך להיות התהוות עוה״ז התחתון דוקא שאין תחתון למטה ממנו] הוא בעצמותו ית׳. וכמאמר רבינו הזקן81 (בענין נתאוה כו׳ דירה בתחתונים) ״אויף אַ תאוה איז קיין קשיא״, שהענין דנתאוה הוא בעצמותו ית׳ שאין שייך שם ענין הקושיות. וזהו והאבן הזאת גו׳ יהי׳ בית אלקים, שהכוונה באלקים כאן היא לבחי׳ העלם העצמי, שהדברים הגשמיים דוקא (בחי׳ אבן, דומם) יהיו בית ודירה לעצמותו ית׳.
יא) והנה ענין ויקח מאבני המקום גו׳ ישנו גם בהאדם עצמו. והענין הוא, דהנה ידוע82 שאבנים הן אותיות83, כי כמו שאבנים הן דומם כן האותיות הם בחי׳ הדומם שבכחות האדם. אבל אעפ״כ, ומטעם זה גופא, ממשיכים הם (אותיות מלשון אתא84 בוקר85, ענין המשכה) בחינת אור נעלה ביותר. וע״ד הידוע86 בפירוש הכתוב87 כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם, דזה שהלחם מחי׳ את האדם הוא לפי שהמוצא פי הוי׳ שבלחם (צומח) הוא נעלה יותר (בשרשו) מהמוצא פי הוי׳ שבאדם, דזה גופא שירד למטה יותר מורה שבשרשו הוא נעלה יותר, דכל הגבוה יותר יורד למטה יותר, עד״ז הוא גם בענין האותיות, דומם (שבאדם), ששרשם הוא למעלה יותר גם מבחי׳ צומח88, דכל הגבוה גבוה89 יותר יורד למטה מטה יותר. וזהו״ע ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (כמו שהוא בעבודת כאו״א מישראל), שהעבודה דבחי׳ אותיות, דומם שבאדם, מגעת למעלה יותר מהעבודה דבחי׳ השכל (מראשותיו).
יב) ושני פירושים הנ״ל בויקח מאבני המקום גו׳ [העבודה בבחי׳ הדומם שבאדם (דלעיל סעיף יא) והעבודה דבירור דברים הגשמיים שבעולם (דלעיל סעיף ט)] שייכים זה לזה. כי הבירור דעניני עוה״ז הגשמי (אבני המקום דעולם) הוא ע״י הדומם שבאדם, כח הדיבור, ובעיקר – כח המעשה90, שהמעשה הוא העיקר91. ויש להוסיף, שהשייכות דשני ענינים אלו היא לא רק מצד ענין ה״תחתון״ (אבן, דומם) שבהם [שהפעולה בגשמיות העולם היא ע״י כחות התחתונים שבאדם], כי אם, גם בנוגע לענין העילוי שבהם (וישם מראשותיו). והיינו, דזה שבכחו של כאו״א מישראל לעשות מחלקו בעולם דירה לו ית׳, לו לעצמותו92, הוא לפי שע״י עבודתו בכחות התחתונים שלו מתגלה עצם הנשמה המיוחד בעצמותו ית׳93.
ויובן זה בהקדים המבואר בכ״מ94 בענין היו״ד דשם הוי׳ שבנפש האדם שהוא בחי׳ חי׳. ומכיון שבחי׳ הראש דיעקב [שהוא היו״ד דיעקב, שהוא היו״ד דשם הוי׳ (כנ״ל סעיף ד)] הוא בחי׳ חי׳, מובן מזה, דזה שהעבודה דבחי׳ דומם שבאדם מגעת למעלה מבחי׳ ראש דיעקב (כנ״ל (סו״ס יא) בפירוש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו), הכוונה בזה היא – שע״י העבודה דבחי׳ דומם שבאדם, מתגלית בחינת היחידה שבו (שלמעלה מבחי׳ חי׳). כי ענין העבודה דבחי׳ דומם שבאדם, היינו דהגם שאין לו שום חיות (לא מצד הרגש המדות שבלב, ולא מצד השכל שבמוח, וגם לא מצד הרצון שלמעלה מהשכל (בחי׳ חי׳)) ומ״מ הוא עובד את עבודתו, הוא מצד העצם שלו, מה שכל אחד מישראל בעצם מהותו הוא רוצה לעשות כל מה שהוא רצון ה׳, כפס״ד הרמב״ם95 הידוע. וזהו שכאו״א מישראל, גם קל שבקלים, יכול למסור נפשו על קדה״ש96, כי כח המס״נ הוא מצד העצם שלו בחי׳ יחידה97, שלגבי בחינה זו אין שייך שום מנגד, בבואה דבבואה לית להו98. [וזהו גם מה שהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה כו׳ ומיד הן נגאלין99, שהכוונה ב״סוף ישראל לעשות תשובה״ היא (גם) לכאו״א מישראל100 – כי על בחינת היחידה שבכ״א מישראל אין שייך שום מנגד ח״ו אלא שהיא בהעלם, ותורת אמת מבטיחה שסו״ס תהי׳ בגילוי].
וזוהי השייכות דשני הפירושים בויקח מאבני המקום גו׳ [העבודה בבחי׳ הדומם שבאדם, והעבודה דבירור דברים הגשמיים שבעולם שיהיו דירה לו ית׳], כי הכח שיש בישראל לעשות מהעולם דירה לו ית׳, ליחידו של עולם [ע״י שעושה מאבני המקום דעולם (אבני לשון רבים) שיהיו אבן אחת. שהו״ע המשכת הוי׳ אחד, שגם בשמים ובארץ ובד׳ רוחות העולם (ח׳ וד׳101), עם היותם בחי׳ התחלקות ופירוד, מ״מ ע״י גילוי אלופו של עולם (א׳101) מתייחדים באחד ממש102, שאחד זה (דהוי׳ אחד) הוא כמו יחיד103], הוא מצד בחי׳ היחידה שבו, שמקבלת104 מיחיד.
יג) והנה הגם שהתעוררות היחידה וכח המס״נ הוא (בדרך כלל) ע״י העבודה דבחי׳ דומם, היינו כשהאדם הוא במצב דעניות (בדעת105), שכחות הפנימיים דנה״א הם בהעלם ואין לו השגה והרגש באלקות (כנ״ל סעיף יב), מ״מ, לאחרי שמעורר את כח המס״נ בהיותו במצב דעניות, הנה זה פועל גם גילוי כחות הפנימיים דנה״א106. וע״ד הבטחת חז״ל107 כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, עשירות בדעת, וגם עשירות (והרחבה) בענינים הגשמיים, בבני חיי ומזוני (ובכולם) רויחי [ועד שהעשירות וההרחבה בעניניו הגשמיים היא בריבוי ושופי למעלה ממדידה והגבלה, שאז עשירות זו גופא מביאה לעשירות בדעת, כי גם השכל דנה״ב משיג שעשירות גדולה כזו (למעלה ממדידה והגבלה) יכולה לבוא רק מה׳ מקור כל הברכות], וגם אז אופן עבודתו היא במס״נ למעלה מהשכל. דזהו פירוש כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, שמקיימה מעושר באותו העילוי (מס״נ שלמעלה מהגבלה) כמו שקיימה מעוני. דזהו״ע בכל מאדך108 שלאחרי בכל לבבך ובכל נפשך108, היינו, שענין המס״נ (למעלה מהשכל) בבכל מאדך הוא לא מצד שחסר ח״ו בהשגת השכל שלו, כי אם, שהגם שעבודתו היא בכל כחות נפשו (בכל נפשך) שראשיתם הוא כח השכל, ועד שזה מושג גם בהשכל דנה״ב שלו (בכל לבבך בשני יצריך109), מ״מ עבודתו היא במס״נ שלמעלה מהגבלת השכל, בכל מאדך.
וזהו ג״כ מ״ש ביעקב [שמזה מובן, שכ״ה גם בכ״א מישראל], לאחרי עבודתו בהבירור דצאן לבן (שעיקר הבירור הוא בהצאן110), ויפרוץ האיש מאד מאד גו׳111 [מאד סתם, שלמעלה מבחי׳ מאד שלך112], כי ע״י העבודה דבחי׳ בכל מאדך (מאד שלך) מגיעים לבחי׳ מאד האמיתי113. ונאמר מאד מאד (ב׳ פעמים)114, דע״י שהעבודה דבכל מאדך היא נוסף על מצד המקיף דחי׳ גם מצד המקיף דיחידה, עי״ז גם ההמשכה שלמעלה היא מאד מאד ב׳ פעמים, בחי׳ אריך וגם בחי׳ עתיק. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו115, שויפרוץ האיש מאד מאד (ויהי לו צאן רבות וגו׳) הוא (גם) בגשמיות, כי ע״י העבודה דבכל מאדך, הוא עושה רצונו של מקום116, היינו שהוא (למעלה מבחי׳ רצונו של מקום) עושה את הרצון117, כולל גם הפירוש דעושה מלשון מעשין על הצדקה118, שהוא מכריח כביכול את הרצון119, צדיק גוזר והקב״ה מקיים כמ״ש120 ותגזר אומר ויקם לך121 [ויתירה מזו הקב״ה גוזר וצדיק מבטל122], שנעשה בעה״ב על כל חלקו בעולם, שיהי׳ לו הרחבה בכל עניניו, הן בענינים הרוחניים והן בענינים הגשמיים, טוב בריבוי ברכה בריבוי ושלום בריבוי123, עשירות ברוחניות ועשירות בגשמיות, ובגשמיות וברוחניות גם יחד.
יד) וביאור הענין (דעיקר העבודה שבשבילה ירדה הנשמה למטה היא ויקח מאבני המקום גו׳) בעומק יותר, יובן בהקדים שהיתרון בהעבודה דכל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו על העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות הוא לא רק בנוגע להפעולה בעולם, שע״י העבודה בכל מעשיך לשם שמים מתברר גם התחתון דעולם (כנ״ל סעיף ט), אלא גם בנוגע להאדם. והענין הוא124, דהנה ידוע שירידת הנשמה למטה היא ירידה צורך עלי׳, דע״י ירידתה למטה היא מתעלית יותר גם מכפי שהיתה קודם הירידה. וענין העלי׳ הוא, שבאה לענין התשובה. שקודם ירידתה למטה היתה בבחי׳ צדיק (גמור), וע״י עבודתה בירידתה למטה נעשית בבחי׳ בעל תשובה125. והגם שיש יתרון בעבודת הצדיקים על עבודת הבעלי תשובה [שלכן התמידים היו מכבשים ולא מעזים, אימרא יאי126], וכמרז״ל127 במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, הנה היתרון דעבודת הצדיקים הוא מצד הרצון שבו שייך ענין ההמלכה (במי נמלך), משא״כ מצד עצמותו ית׳ (בחי׳ בעל הרצון), עיקר הכוונה הוא בענין התשובה דוקא. וזהו מה שארז״ל128 מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו [לא רק שאינם עומדין שם129, אלא יתירה מזו שאין יכולין לעמוד שם, כהגירסא המובאת בהדרושים עה״פ ושבתי בשלום130], והיינו שמעלת הבע״ת היא למעלה גם מיכולת הצד״ג, שענין היכולת הוא131 למעלה מבחי׳ כח גם מכחות המקיפים, לפי שענין התשובה מגיע בעצמותו ית׳, שכל הגילויים (שרש עבודת הצדיקים) הם באין ערוך אליו כלל.
טו) וע״פ הנ״ל יובן מ״ש ושבתי בשלום אל בית אבי, דצריך להבין, הרי ענין ושבתי הוא (לכאורה) שיחזור להמקום שהי׳ בתחילה, וא״כ, מכיון שביציאת יעקב נאמר ויצא יעקב מבאר שבע, הול״ל ושבתי בשלום אל באר שבע ולמה אומר אל בית אבי. וי״ל הענין בזה, כי מכיון שע״י עבודת התשובה מתעלית הנשמה לבחינה נעלית יותר מכמו שהיתה לפני ירידתה (כנ״ל), לכן ענין ושבתי הוא (לא לבאר שבע, הדרגא של הנשמה כמו שהיתה קודם ירידתה132, כי אם) אל בית אבי, שלמעלה מבחי׳ באר שבע133. ויש להוסיף, דענין זה שייך גם לבית אבי כפשוטו שקאי על יצחק. דיצחק הוא מלשון שמחה ותענוג134, וידוע135 שתענוג זה (התענוג שבצחוק) הוא מדבר חידוש136 דוקא. ומכיון שענין התשובה הוא דבר חידוש137 [וע״ד מ״ש הרמב״ם138 בענין התשובה כפשוטה (על עבירות), שמעלת התשובה היא מצד זה שאמש הי׳ זה מובדל כו׳ והיום הוא מודבק בשכינה], לכן, ע״י עבודת התשובה נעשה תענוג וצחוק למעלה. שתענוג זה הוא נעלה יותר מהתענוג דעבודת הצדיקים, דזהו מה שבע״ת הוא אהוב וחביב יותר מצדיק139, לפי שעיקר התענוג שלמעלה הוא בעבודת התשובה. וזהו ג״כ מה שבע״ת צועק ונענה מיד140, ועד141 אשר והי׳142 טרם יקראו ואני אענה140 (הגם שע״פ סדר מענה בא לאחרי קריאה), כי התענוג שלמעלה הבא מהחידוש דעבודת התשובה פועל חידוש (היפך הסדר) גם למעלה – טרם יקראו ואני אענה143.
טז) והנה עיקר החידוש הגורם התענוג והצחוק שלמעלה הוא החידוש שנעשה בגוף ונפה״ב144 גופא. והיינו, שהתשובה דנפש האלקית [מה שגם בירידתה למטה (גם בזמן הגלות) היא עוסקת בתומ״צ, ואפילו זה שגם עשייתה עניני הרשות הוא לש״ש ועד באופן דדעהו145] אינו חידוש כ״כ146, מכיון שהיא אלקות בעצם מהותה. ובמילא אין בזה תענוג כ״כ. ועיקר התענוג שלמעלה הוא בהחידוש שנעשה בהגוף ונפה״ב גופא147, הן באופן דאתהפכא (ע״י עבודת הצדיקים) והן באופן דאתכפיא (ע״י עבודת הבינונים), שהם שני מיני נחת רוח, מטעמים לשון רבים148. ותענוג זה הוא נעלה יותר מהתענוג שבעבודת הנשמה (גם מעבודת התשובה של הנשמה), וכמאמר הזהר149 כד אתכפיא (ואתהפכא150) סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, שהאור הנמשך ע״י אתכפיא ואתהפכא הוא אור שלמעלה מכלים, שלכן נקרא בשם אסתלק151. וזהו מה שמבואר בתו״א152 ובתו״ח153 בפירוש ושבתי בשלום אל בית אבי שהוא (לא ענין התשובה דנה״א, כ״א) התשובה דאתכפיא ואתהפכא סט״א מחשוכא לנהורא, כי הצחוק והתענוג שלמעלה (אל בית אבי יצחק מלשון צחוק ותענוג) נעשה בעיקר ע״י אתכפיא ואתהפכא.
יז) ועפ״ז יובן היתרון שבהעבודה בכל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו (לא רק בנוגע להפעולה בעולם, אלא) גם בנוגע להאדם (הנשמה), כי זה שהנשמה ע״י עבודתה בירידתה למטה נעשית בחי׳ בעל תשובה הוא בעיקר ע״י העבודה בעשיית דברי הרשות לשם שמים154. והענין הוא, הנה כתיב155 ועמך כולם צדיקים, והטעם לזה הוא לפי שאמיתית מהותו של כ״א מישראל הוא (כנ״ל סעיף יב) נפשו האלקית. וכפס״ד הרמב״ם (הובא לעיל שם) שרצונו האמיתי של כאו״א מישראל הוא לעשות כל מה שהוא רצון ה׳, וכאשר כופין אותו (ומכ״ש כאשר הוא עצמו כופה את עצמו) לעשות איזו מצוה, תשש יצרו הרע ומתגלה בו רצונו האמיתי שלו. ומכיון שבשעה זו שהוא עוסק בתומ״צ מתגלה בו רצונו האמיתי דנפשו האלקית, הרי בשעה זו הוא בבחי׳ צדיק. דהגם שגם בשעה זו גופא אפשר שיהי׳ בו ענינים דהיפך הקדושה, מ״מ, מכיון שהטעם האמיתי לזה שמקיים המצוה הוא לפי שנתגלה בו רצונו הפנימי, הרי בנוגע להמצוה שעושה הוא בבחי׳ צדיק. [וזהו מה שבהבקשה דונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש לא נזכר שזה יהי׳ באופן של שלום, כי ענין השלום שייך כשיש מנגד [וכענין פדה בשלום נפשי156 (השייך להגאולה דיו״ד כסלו157) שזהו מצד (כמו שממשיך בכתוב156) מקרב לי], ולכן כמו שבצדיק אין שייך לומר שעבודתו היא בשלום, מכיון שאין158 לו יצה״ר כלל, עד״ז הוא גם בהתומ״צ (לחם ובגד) דכ״א מישראל, מכיון שבשעה זו עומד בגילוי הרצון דנפה״א, והתומ״צ שעושה הוא מצד רצון הנשמה, בחי׳ צדיק שבו]. משא״כ כשעוסק בעניני הרשות, מכיון שעשייתו ענינים אלו היא מצד שהם צורך הגוף וקיומו וחיותו159 או גם מצד נפשו הבהמית (שמתאוה בטבעה לעניני עוה״ז160) המעלמת ומסתרת על נפשו האלקית, לכן, זה שעסקו בעניני הרשות הוא לש״ש ובאופן דדעהו, הוא דוגמת עבודת התשובה.
חי) והנה בכללות יותר, גם העבודה דתומ״צ כאשר היא באופן כזה שהאדם צריך לכבוש את יצרו, ובפרט בזמן הגלות שישנם כמה מניעות ועיכובים על עסק התומ״צ וצריך להתגבר עליהם, הוא בכלל עבודת התשובה. ובזה יובן מ״ש בזהר161 שכשראה יעקב העניות והצער שיהי׳ בזמן גלות אדום, (ובפרט) בסוף זמן הגלות, אמר ושבתי בשלום אל בית אבי ואמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ואינו מובן, הרי בפסוק נאמר ונתן לי לחם גו׳ ואח״כ ושבתי בשלום גו׳ ומדוע מקדים בזהר ושבתי בשלום לפני ונתן לי לחם גו׳162. וי״ל הביאור בזה, דמכיון שבזהר שם מדבר בענין העניות והצער דזמן הגלות [שהוא פירוש שלישי בענין ויצא גו׳ וילך חרנה, שיציאה והליכה זו היא [לא מבחי׳ בינה למלכות וגם לא מבחי׳ מלכות לבי״ע (כב׳ הפירושים שהובאו לעיל סעיף ג), כי אם] לזמן הגלות163. דזהו ג״כ משארז״ל39 שחרן הו״ע חרון אף של מקום בעולם, דענין זה הוא (בעיקר) בזמן הגלות], לכן מקדים ושבתי בשלום גו׳ לפני ונתן לי לחם גו׳ ובגד גו׳, כי מצד ההעלמות וההסתרים דזמן הגלות, גם העבודה דתומ״צ (לחם ובגד) היא ע״י הקדמת ענין התשובה (ושבתי בשלום) שכולל (כנ״ל) ההתגברות על המניעות ועיכובים. ובכתוב נאמר ונתן לי לחם גו׳ ובגד גו׳ לפני ושבתי בשלום גו׳, כי הענין דויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה כמו שהוא בכל דור ודור (גם לפני הגלות) הוא ירידת הנשמה למטה (בכלל, ולא הירידה דגלות), ומכיון שבזמן הבית העבודה דתשובה היא הבירור דעניני הרשות משא״כ העבודה דתומ״צ היא (בכללות) עבודת הצדיקים, לכן אומר מיד ״ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש״, ואינו מקדים תחילה ״ושבתי בשלום״. ואדרבה, ונתן לי לחם גו׳ הוא לפני ושבתי בשלום, שלאחרי העבודה דתומ״צ השייכת לנפש האלקית אז דוקא אפשר להיות הבירור דעניני הרשות (״ושבתי בשלום״). וע״ד מארז״ל164 קשוט עצמך ואח״כ קשוט אחרים.
יט) ויש לומר, דהתשובה דהעבודה דכל מעשיך לשם שמים היא נעלית יותר מהתשובה דקיום התומ״צ בזמן הגלות, וגם מתשובה כפשוטה על עבירות. כי ענין התשובה דקיום התומ״צ שבזמן הגלות הוא (כנ״ל סעיף חי) מה שמתגבר על המניעות והעיכובים דהגלות ואינו מתחשב עמהם. ועד״ז הוא בתשובה כפשוטה, דענין התשובה הוא שהוא יוצא ממצבו הקודם. ובלשון הרמב״ם (שהובא לעיל סעיף טו) אמש הי׳ זה מובדל מה׳ אלקי ישראל כו׳ והיום הוא מודבק בשכינה. משא״כ התשובה דכל מעשיך לשם שמים, מכיון דזה שהוא עוסק בדברי הרשות (מעשיך) הוא מצד גופו ונפשו הבהמית (כנ״ל), וזה שהוא עושה אותם לשם שמים, עם היות שזהו מצד הנשמה, הרי אין זה שהנשמה מתגברת על הגוף ונה״ב (ויוצאת מהם), כי אם, שבעשי׳ זו גופא שמצד הגוף ונפש הבהמית ישנה הכוונה דלשם שמים שמצד הנשמה. וענין זה (הגילוי דנפש האלקית בעניני הגוף ונה״ב גופא) הוא חידוש גדול יותר מזה שהנשמה מתגברת על ההעלמות וההסתרים ויוצאת מהם. ומכיון שהעילוי שבתשובה על עבודת הצדיקים הוא מצד החידוש שבה (כנ״ל סעיף טו), נמצא שעיקר העילוי דתשובה הוא בהתשובה דכל מעשיך לשם שמים.
כ) אלא שאעפ״כ, הכוונה בירידת הנשמה למטה היא לא בשביל העלי׳ דהנשמה, שע״י ירידתה למטה נעשית בחי׳ בעל תשובה, כי אם, בשביל הבירור והזיכוך דהגוף ודנה״ב וחלקו בעולם. ויש לבאר זה, דהחידוש שבהתשובה דהנשמה, מכיון שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש165, הרי זה שהנשמה מתגברת על הדברים המעלימים, וגם זה שהיא מתגלית ופועלת בעניני הגוף ונה״ב גופא, אין זה חידוש אמיתי. משא״כ הבירור והזיכוך דהגוף ונה״ב וחלקו בעולם, הרי זה שנעשים כלים לאלקות הוא חידוש אמיתי. ולכן התענוג שלמעלה (שהוא מדבר חידוש, כנ״ל) מבירור הגוף וכו׳ הוא תענוג גדול יותר מהתענוג הבא בתשובה דהנשמה. [ויתירה מזו, שגם כשהפעולה דנה״ב היא באופן של דחי׳, אתכפיא סט״א, יש בזה נח״ר גדול למעלה, כמבואר בתניא148]. ובזה גופא, עיקר החידוש (והנח״ר דלמעלה) הוא בהבירור דחלקו בעולם, שהבירור דגוף ונה״ב, מכיון שזה נפש וגוף של ישראל [שגם נפש הבהמית והגוף דישראל הוא לא כבאוה״ע], אין זה חידוש כ״כ, ועיקר העילוי הוא בהבירור דחלקו בעולם ובפרט בבירור הניצוצות שבגקה״ט (ע״י תשובה כפשוטה שזדונות נעשים כזכיות166, וכן ע״י נסיונות167 וכיו״ב). [ועפ״ז יובן גם מה שמבואר בכ״מ168 שבכדי לבוא לבחי׳ בכל מאדך הוא ע״י אתהפכא חשוכא לנהורא [החושך של הענינים הגשמיים שעוסק בהם במשך היום], הגם שגם בהעבודה דבכל לבבך בשני יצריך מהפך היצה״ר לקדושה, כי עיקר העילוי הוא בהבירור דחלקו בעולם (שמחוצה לו)]. וזהו גם ושבתי בשלום אל בית אבי, שהעבודה דאתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא העושה את הצחוק והתענוג שלמעלה (ענין״אבי״ – יצחק) היא באופן דבית, היינו שעבודתו זו היא בקביעות169 בכל עניניו, לא רק בגופו ובנפשו הבהמית כ״א גם בחלקו בעולם.
כא) וע״פ כל הנ״ל יובן בעומק יותר זה שעיקר העבודה שבשביל זה ירדה הנשמה למטה (ויצא יעקב גו׳ חרנה) הוא ויקח מאבני המקום גו׳, שקאי (כנ״ל סעיף ט) על הבירור דעניני העולם, דנוסף על היתרון שבהעבודה דכל מעשיך לשם שמים על העבודה דתומ״צ (כנ״ל שם), הנה גם בהעבודה דכל מעשיך לשם שמים גופא שני ענינים, עליית האדם שנעשית עי״ז (תשובה דהנשמה), וההעלאה של הדברים הגשמיים. ובשני ענינים אלו, עיקר העבודה היא ויקח מאבני המקום, הבירור דדברים הגשמיים, אבני המקום. וזהו ג״כ מ״ש והי׳ הוי׳ לי לאלקים והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי׳ בית אלקים, והי׳ הוי׳ לי לאלקים הוא העילוי שנעשה בהאדם ע״י עבודת הבירורים, ולאח״ז מוסיף והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי׳ בית אלקים, שגם האבן הזאת, הדברים הגשמיים עצמם שהיו בתחילה אבני המקום לשון רבים וע״י עבודת האדם נעשו אבן אחת [ובאופן דשמתי מצבה מלשון נצב170 מלך, שנעשה בעה״ב (מלך) על כל עניניו דחלקו בעולם. וגם פירוש מצבה מלשון נצב מלך, שממשיך בהם גילוי מלכותו ית׳, בחינת מלכותו ברצון קבלו עליהם (שלמעלה מבחי׳ ממשלה שבהכרח)171], יהיו בית אלקים, שיהיו בית ודירה לאלקים שלמעלה מהוי׳ (גם מוהי׳ הוי׳ לי לאלקים172 שמצד התשובה דנה״א173), להעלם העצמי דעצמותו ית׳.
כב) ובכדי שהאבן הזאת יהי׳ בית אלקים הוא ע״י העבודה דויקח את האבן גו׳ וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה174. ויקח את האבן לשון יחיד, היינו, דגם לאחרי שעשה מאבני המקום (לשון רבים) אבן אחת, בדוגמת יו״ד דשם הוי׳ בחי׳ חכמה, הגבי׳ אותה למעלה יותר (וישם אותה מצבה, כענין קמה175 אלומתי וגם נצבה176) לבחי׳ י״ג מדות רחמים העליונים שהן בחי׳ יודי״ן ווי״ן177. דיש וא״ו שלמטה מהיו״ד ויש וא״ו שלמעלה מהיו״ד [שלכן מובא בתו״א (בתחילת הענין177) שהשערה עצמה הוא בחי׳ ו׳ ומקום יניקתה הוא בחי׳ יו״ד – הגם שבסיום הענין178 מסיק שם שהו׳ הוא למעלה מיו״ד – כי יש ב׳ ענינים בזה179]. ואח״כ ויצוק שמן על ראשה, שהמשיך בה מבחינה שלמעלה מי״ג ת״ד178. ועי״ז והאבן הזאת גו׳ יהי׳ בית אלקים, יהי׳ לשון זכר (הגם שאמר והאבן הזאת לשון נקבה180), כי קאי על הגילוי דגאולה העתידה שאז יהי׳ שיר חדש לשון זכר (גאולה שאין אחרי׳ גלות)181.
כג) וזוהי ג״כ השייכות דענין ושבתי בשלום אל בית אבי כמו שהוא בעבודת האדם בהיותו בחרן (בזמן הגלות) לענין ושבתי בשלום אל בית אבי (כמו שהוא בפשטות) שקאי על ההשבה והחזרה מחרן לבית אביו שתהי׳ בהגאולה לע״ל [וכמובן גם מזה שיצחק (אבי) הוא לשון עתיד, כי ענין הצחוק והתענוג יהי׳ לע״ל, כמ״ש182 אז (דוקא) ימלא שחוק פינו. דזהו ג״כ מה שלעתיד דוקא יאמרו183 ליצחק כי אתה אבינו184], כי ע״י העבודה דושבתי בשלום, אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא [ענין השלום, שגם המנגד נהפך לקדושה], ולא רק בגופו ונפשו הבהמית אלא גם בחלקו בעולם, עי״ז יהי׳ הגילוי דלעתיד, שאז יהי׳ אמיתית ענין השלום, לא ירעו ולא ישחיתו גו׳ כי מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים185.
כד) והנה הגם שיצחק הוא לשון עתיד לפי שהצחוק והתענוג שלמעלה יהי׳ לע״ל (כנ״ל), מ״מ, מזה שנקרא עכשיו בשם יצחק, מובן, שגם עכשיו יש תענוג וצחוק זה [וכמ״ש186 צחוק עשה לי אלקים, עשה כבר], שהרי הצחוק והתענוג נעשה מהעבודה דאתכפיא ואתהפכא עכשיו, ורק שגילוי התענוג יהי׳ לע״ל (כשיושלמו כל הבירורים). [וכ״ה גם בנוגע לזה שלע״ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו מצד זה שיציל את ישראל מהגלות183, שמעין ענין זה יש גם עכשיו. שגם בזמן הגלות הוא מגין על ישראל, שהגנה זו תהי׳ אח״כ באופן דהצלה מהגלות187].
ועד״ז הוא גם בענין השלום, דהגם שאמיתית ענין השלום (באופן דלא ירעו ולא ישחיתו גו׳) יהי׳ לע״ל (כנ״ל סו״ס כג), הנה מעין זה אפשר להיות גם עכשיו בזמן הגלות, שהדברים המונעים ומעכבים וכו׳ לא רק שלא ינגדו, אלא אדרבה יסייעו לעבודת ה׳. ועפ״ז מובן (נוסף להביאור דלעיל שם) השייכות דענין ושבתי בשלום אל בית אבי כמו שהוא בזמן הגלות לענין ושבתי בשלום אל בית אבי שיהי׳ בגאולה העתידה, כי גם בזמן הגלות כשישנם מונעים ומעכבים [ועד שצריך לבקשה שיהי׳ ושבתי בשלום גו׳ שלום ושלילת שפיכות דמים188], הנה גם אז, ע״י התוקף דמס״נ שמצד בחי׳ יחידה, מתבטלים כל המונעים ומעכבים, ולא עוד אלא שהם גופא מסייעים בעבודת ה׳, בדוגמת ומעין השלום שיהי׳ לע״ל.
כה) ועפ״ז יובן גם התיווך דב׳ הפירושים בפדה בשלום נפשי מקרב לי גו׳189. פירוש הפשוט הוא שפדה והוציא אותו מקרב (מלחמה). היינו שיש מציאות דלעו״ז שצריך ללחום כנגדו. דזוהי השייכות דענין פדה בשלום נפשי לדוד (שבפשטות קאי זה על פדיית דוד190) שהי׳ לו מנגדים, אלא שנצח אותם. וכמו שידוע191 החילוק בין הבירורים דדוד להבירורים דשלמה, שהבירורים דדוד היו בדרך מלחמה והבירורים דשלמה היו בדרך מנוחה וכמ״ש192 דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי גו׳ הנה בן נולד לך הוא יהי׳ איש מנוחה גו׳ הוא יבנה בית לשמי גו׳. והיינו דהגם שגם הנצחון דדוד (מה שנצח את כל המנגדים) הי׳ נצחון בתכלית [שלכן הי׳ קס״ד שיבנה את ביהמ״ק], מ״מ, מכיון שהבירורים שלו היו בדרך מלחמה, הי׳ בנין ביהמ״ק ע״י שלמה דוקא. שמזה מובן, שענין פדה בשלום שנאמר גבי דוד הוא שיש מציאות דלעו״ז המנגד ורק שמנצחים אותם. וכ״ה גם בענין פדה בשלום נפשי שהי׳ בהגאולה די״ט כסלו193 והגאולה דיו״ד כסלו194, שהי׳ מציאות דלעו״ז המנגד, אלא שנצחו אותם. ועד שגם לאחרי הגאולה הוצרכו לרשיון מהמלכות דמדינה ההיא [אבל כל המלכיות נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירות לישראל195] על הפצת תורת החסידות. ופירוש הב׳ הוא כמבואר בד״ה פדה בשלום נפשי דבעל הגאולה196 וכמה דרושים ד״ה זה (די״ט כסלו)197, שהפדי׳ היא בדרך שלום, ועד שאין צריך למלחמה כלל, כמו שהי׳ בימי שלמה שכל הגוים נתבטלו לפניו שלא ע״י מלחמה כלל. והתיווך דב׳ פירושים אלו שהם לכאורה מן הקצה אל הקצה, וביותר ע״פ המבואר בכ״מ198 שענין פדה בשלום נפשי הוא הפדי׳ בתכלית השלום כמו שיהי׳ לע״ל דאז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו׳ לעבדו שכם אחד199, שלמעלה גם מענין השלום שהי׳ בימי שלמה [אלא שהשלום שבימי שלמה הי׳ הכנה להשלום דלעתיד, שלכן משיח יהי׳ (מבית דוד ו)מזרע שלמה בלבד200], שפירוש זה, העילוי [והשלימות] דלעתיד, הוא למעלה מענין הקצוות. אך הענין הוא, דלהיות דכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות201, לכן, גם בהענין דפדה בשלום נפשי בזמן הגלות יש מעין ענין הפדי׳ בשלום שיהי׳ לע״ל.
כו) וביאור שייכות ענין זה (שגם עכשיו יש מעין הפדי׳ בשלום דלע״ל) להגאולה די״ט כסלו ודיו״ד כסלו [שלכן בהדרושים שנאמרו בזמנים אלו מבואר הפירוש (הב׳ דלעיל) שפדה בשלום נפשי הו״ע הפדי׳ בדרך שלום, ועד כמו שיהי׳ לע״ל], הנה נת״ל (סעיף חי) שהטעם לזה שמקדים בזהר ושבתי בשלום (ענין התשובה) לונתן לי לחם גו׳ הוא, לפי שבזהר שם מדבר בענין סוף זמן הגלות, שאז עיקר העבודה (גם העבודה דתומ״צ) היא עבודת התשובה. שעי״ז נעשה הפדי׳ בדרך שלום (מעין השלום דלע״ל), מכיון שענין התשובה היא הפיכת הלעו״ז לקדושה. וזוהי גם השייכות דפדה בשלום נפשי לגאולת אדמו״ר הזקן (י״ט כסלו) ואדמו״ר האמצעי (יו״ד כסלו), כי מהענינים שנתחדשו ע״י אדמו״ר הזקן (גם לגבי הרב המגיד) הוא שעשה [הרבה] בעלי תשובה202. וענין זה הי׳ גם עבודתם של רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו, ובפרט של בנו אדמו״ר האמצעי, שעל ידו נתגלה202 ענין זה.
זך) והי׳ הוי׳ לי לאלקים, שע״י העבודה דושבתי בשלום, שהו״ע בירור חלקו בעולם (כנ״ל סעיף ח), יהי׳ הגילוי דלע״ל, שאז יוציא הקב״ה חמה מנרתיקה203, ויהי׳ מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים185, ועד שיהי׳ גילוי העצמות, ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך204. וזהו והי׳ הוי׳ לי לאלקים, שלגבי גילוי זה הוי׳ דעכשיו כאלקים יחשב205.
כח) וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי, שקאי (כנ״ל) על עבודת הבירורים, שעי״ז נעשה (טוט זיך אויף) ענין ושבתי בשלום גו׳ שיהי׳ לעתיד עד והאבן הזאת גו׳ יהי׳ בית אלקים. וזה גופא מורה על גודל העילוי שבהעבודה דסוף זמן הגלות, שעיקר העבודה אז היא עבודת התשובה (ועד שגם העבודה דתורה ומצוות (לחם ובגד) שבסוף זמן הגלות היא לאחרי קדימת עבודת התשובה (ושבתי בשלום)206), שהרי ע״י העבודה דתשובה ומעשים טובים (היינו שגם המעשים טובים הם לאחרי קדימת התשובה207) נעשה (טוט זיך אויף) ענין ושבתי בשלום גו׳ שיהי׳ לע״ל. [ועד שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי העוה״ב208, לפי שגורם הדבר חזק יותר מהנעשה על ידו. וגם לפי שהתענוג דעוה״ב הוא תענוג האדם שהוא נברא, והתענוג דתשובה ומע״ט (בעוה״ז) הוא תענוג הבורא209]. ובפרט, שזה שע״י העבודה דעכשיו טוט זיך אויף הגילוי דלעתיד הוא באופן שמעין הגילוי דלעתיד יש גם עכשיו (כנ״ל סעיף כד-כה). דמכיון שהעבודה שבסוף זמן הגלות היא עבודת התשובה, ובבע״ת נאמר142 והי׳ טרם יקראו ואני אענה140, לכן, גם בסוף זמן הגלות [ובפרט כשיש גם התפלה (״יקראו״) ושבתי בשלום] נעשה כבר ואני אענה, המשכת וגילוי מעין הענינים דלעתיד. ובדוגמת יעקב, שבהיותו עדיין בחרן הי׳ ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות (שזהו העיקר110) ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים210, עד״ז הוא בכאו״א מישראל, שבסוף זמן הגלות (כשנמצאים בחרן) יהי׳ ויפרוץ מאד מאד, ובאופן דפדה בשלום, בכל הפירושים ובכל הפרטים, הן בעבודה הרוחנית [ובפרט בלימוד והפצת תורת החסידות, שיהי׳ בלי שום בלבולים ובתכלית ההרחבה] והן בענינים הגשמיים, ובאופן דופרצת211 (ויפרוץ), שזה ימהר ויזרז הגאולה העתידה – אחישנה (באחישנה גופא212), שבקרוב ממש יהי׳ קץ שם לחושך213, ויקבלו פני משיח צדקנו, שיוליכנו לארצנו הקדושה, ארץ אשר גו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה214, ארץ ישראל לגבולותי׳, ואח״כ – וגם זה באופן דאחישנה – ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך215, ובקרוב ממש ובעגלא דידן216.
__________
1) פרשתנו כח, כא.
2) וראה לקו״ש חכ״ה שיחה ליו״ד כסלו (ע׳ 159 ואילך), שי״ל שגאולתו מרומזת בפסוק ״ושבתי בשלום״, שי״ל שרומז על ענין ״פדה בשלום נפשי״ (ראה להלן הערה 157).
3) שם, כ.
4) ראה תו״ח ריש פרשתנו (דקדוק הג׳ – כב, א-ב).
5) ראה לקמן סעיף ח. וש״נ.
6) ראה זהר ח״ב כה, א. שם קסא, א. ח״ג רסד, א. סהמ״צ להצ״צ מצות אחדות ה׳ (דרמ״צ נט, ב ואילך). ד״ה וידעת תרנ״ז (סה״מ תרנ״ז ס״ע מה ואילך). ועוד.
7) תו״ח שם (דקדוק הב׳).
8) פרשתנו שם, כב.
9) תו״א פרשתנו (בהביאור על ד״ה ושבתי בשלום – כא, סע״ד). תו״ח שם (כב, סע״ב).
10) תו״א שם סד״ה ושבתי בשלום (כא, ד). תו״ח שם סי״א (כז, א).
11) תניא רפי״ז. וראה בארוכה לקו״ש ח״ה ע׳ 240 ואילך.
12) ראה רמב״ן עה״פ לך לך יב, ו: כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. וראה תנחומא לך לך ט. ב״ר פ״מ, ו. אוה״ת ר״פ לך לך (עב, סע״ב).
13) מכיון ש״איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן״ (במדב״ר פי״ב, ג).
14) כמובן מהדוגמא דנביאים שברמב״ן שם. וראה אוה״ת שם (עג, א): מעשה כו׳ סימן לבנים שיוכלו אח״כ כו׳. וראה גם ב״ר שם (הובא ברמב״ן עה״פ שם, י): צא וכבוש את הדרך לפני בניך. וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 110 ובהנסמן שם בהערה 21.
15) ריש פרשתנו (כח, י).
16) ביאוה״ז לאדהאמ״צ פרשתנו יז, ד (וראה גם ביאוה״ז להצ״צ ריש פרשתנו – ע׳ צז). אוה״ת ריש פרשתנו (קעב, א-ב). שם (כרך ה) תתלה, א-ב.
17) ח״א ריש פרשתנו (קמז, א).
18) וירא כא, לא.
19) תולדות כו, לג. ספורנו שם (הובא באוה״ת שם קעב, א).
20) תו״א ותו״ח ר״פ לך לך. ועוד. וראה מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תרכב. וש״נ.
21) לך לך יז, ה.
22) תו״א שם (יב, ב). תו״ח שם (פ, ד).
23) ראה ס׳ הליקוטים להאריז״ל פ׳ חיי שרה.
24) ראה לקו״ת לג״פ לך לך פ, סע״ב ואילך (וראה גם סידור עם דא״ח יב, א. אוה״ת לך לך (כרך ד) תרצב, א), שהאבות הם (לא רק בחג״ת אלא גם) בחב״ד: אברהם חכמה (וכנ״ל בפנים), יצחק בינה וכו׳.
25) ראה לקו״ת פינחס עט, ריש ע״ב (מפרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) ערך גד) ״גימל הוא בינה משקה לדלת שהיא מלכות״.
26) ראה תו״א תצוה פד, ב. אוה״ת דברים (כרך ה) ע׳ א׳תתקצג. ועוד. וראה זח״ג קצז, א.
27) בראשית ב, יו״ד. ובתו״א ריש פרשתנו (כא, א), ש״נעשים בחי׳ נפרדים בתכלית״.
28) ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 57 ואילך. שם ע׳ 354 ואילך. ח״כ ע׳ 285. ועוד.
29) שלכן צוה יעקב לומר לעשו ״עם לבן גרתי גו׳״ (ר״פ וישלח – לב, ה) – ראה תו״א וישלח כד, ג. תו״ח וישלח מא, ג.
30) ויק״ר פל״ו, ה. וראה פסחים נו, א.
31) תולדות כה, כו.
32) תו״א וישב כט, א.
33) ע״ח שער ג (שער סדר אצי׳ למהרח״ו) פ״ב. פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) בערכו.
34) הגהות הצ״צ לתו״א ריש פרשתנו – אוה״ת פרשתנו קצב, א (בשוה״ג (ב)).
35) בדוגמת הראש המנהיג את אברי הגוף. וראה בארוכה שיחת מוצאי ש״פ בראשית שנה זו (ה׳תשל״ח) סעיף ה, ובהערות שם (לקו״ש ח״כ ע׳ 270). וש״נ.
36) שעהיוה״א פ״ז (פב, א), מזח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ). פרדס שער א (שער עשר ולא תשע) פ״ט. וראה גינת אגוז (הובא בהקדמת השל״ה ה, א).
37) שעהיוה״א רפ״ד. וראה גם זהר ופרדס שם.
38) שעהיוה״א שם. וראה לקו״ש שם הערה 45.
39) פרש״י ס״פ נח. וראה לקו״ש חט״ו שיחה ה׳ לפ׳ נח (ע׳ 63 ואילך).
40) תו״א לך לך (יא, סע״ב ואילך. שם יג, ב). תו״ח שם (פא, סע״א ואילך). תו״ח חיי שרה קכד, ד.
41) יהושע יד, טו. ובב״ר פי״ד, ו (ובפרש״י עה״פ מ״מדרש אגדה״): זה אברהם.
42) ב״ר פנ״ט, ו.
43) תהלים מד, ה.
44) כ״ה בתו״ח שם (והוא הנק׳ שע״ה נהורין כמ״ש בזוהר). ובתו״א שם: ישועות הם ש״ע נהורין עילאין (וראה בארוכה בהגהות לתו״א שם – באוה״ת פרשתנו קצב, סע״א ואילך). ובאגה״ק ס״ג (קד, סע״ב): ישועה הוא מלשון וישע . . דש״ע נהורין שבזוה״ק (ראה זהר ח״א ד, ב. ח״ג קלג, סע״ב. ע״ח שער טו (שער הזווגים) פ״ב ואילך. ועוד).
45) ראה פע״ח שער כט (שער הלולב וד׳ מיניו) פ״ג: יצוה, כשאמרז״ל (ברכות ו, סע״ב) כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה שהוא לשון חיבור.
46) ראה פרש״י עה״פ פרשתנו כט, א (מב״ר פ״ע, ח).
47) וראה הביאור בזה באוה״ת פרשתנו ד״ה וידר יעקב נדר וד״ה טוב אשר לא תדור (כרך ה תתנא, סע״ב ואילך. שם תתנב, ב ואילך).
48) פרשתנו כח, יא.
49) שעהיוה״א פ״ז (פב, רע״א).
50) ב״ר פרשתנו פס״ח, ט. תקו״ז תכ״ו (עא, ב).
51) פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) ע׳ מקום (מהתקו״ז שם) – הובא בספר החקירה להצ״צ עה, ב. ובכ״מ. ובפרדס שם: והכוונה כי הוא מקומו של עולם. ועד״ז בתקו״ז שם.
52) שעהיוה״א שם (פד, ב).
53) בפרש״י עה״פ: עשאן הקב״ה אבן אחת [ובתנחומא ריש פרשתנו (וכ״ה בפרש״י חולין צא, ב ד״ה נבלעו): ונעשו]. אבל בתו״א ובתו״ח פרשתנו (דלהלן הערה 56) שיעקב עשה מהן אבן אחת (ובתו״ח שם: ואמרז״ל).
54) בחולין שם ובתנחומא מדייק כן (שנעשו אבן אחת) מהא דכתיב לאח״ז (כח, יח) ויקח את האבן (בלשון יחיד). אבל מזה שרש״י מפרש ״עשאן . . אבן אחת״ עה״פ וישם מראשותיו, מוכח, שההכרח לזה הוא גם מפסוק זה גופא [ומה שמסיים ״וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו״ הוא לתוספת ראי׳]. וראה גם משכיל לדוד עה״פ: ״דק״ל (לרש״י) דהול״ל וישימם כיון דרבים היו״.
55) ראה גו״א עה״פ: ״לשון מראשותיו משמע . . למעלה מראשו״. ושם, שמזה מוכיח רש״י ״עשאן כמין מרזב סביב לראשו״.
56) תו״ח פרשתנו (ס״ג – כג, ג-ד). וראה גם תו״א ריש פרשתנו.
57) ב״מ פד, א.
58) שער הגלגולים להאריז״ל הקדמה וא״ו ואילך. ובכ״מ. וראה שמו״ר פ״מ, ג.
59) אגה״ק ס״ז (קיא, ב).
60) אור החיים פרשתנו כח, יד. הובא ונתבאר בקיצורים והערות לתניא ע׳ נז. ד״ה ויצא תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ כט ואילך).
61) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
62) קיצורים והערות לתניא ע׳ מח ואילך. ד״ה ויצא תר״ל (סה״מ תר״ל ס״ע לא ואילך).
63) נדה ל, ב.
64) אור החיים דלעיל הערה 60 – הובא בקיצורים והערות לתניא ובד״ה ויצא תר״ל שבהערה הנ״ל. ובאוה״ת פרשתנו קעב, ב.
65) קיצורים והערות לתניא ע׳ נח. ד״ה ועשית חג שבועות חצר״ת. ובכ״מ.
66) תו״א מג״א צח, ב (בנוגע לתורה). מקץ לב, ד ואילך (בנוגע למצוות). ולהעיר, דמהמבואר בתו״א מקץ שם (לג, סע״ב ואילך) החילוק בין לבושי המצוות לבירור נה״ב, מובן, דזה שהמצוות נעשים לבושים להנשמה הוא (לא (כ״כ) מצד הבירור שנעשה ע״י קיום המצוות אלא) מצד המצוות גופא.
67) בתניא פל״ז (מז, א) שגם ע״י לימוד התורה נעשה הבירור דהגוף ודנה״ב. אבל עיקר הבירור הוא ע״י קיום המצוות דוקא – ראה תניא פל״ה (מה, א).
68) אבות פ״ב מי״ב. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 646 בהערה ד״ה כל מעשיך לשם שמים.
69) משלי ג, ו. רמב״ם וטושו״ע שם. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
70) ראה בארוכה לקו״ש ח״ג ע׳ 907. שם ע׳ 932. ח״י ע׳ 104.
71) ד״ה ואני נתתי ושלאחריו (סה״מ עת״ר ע׳ קיז ואילך).
72) ראה תו״ח פרשתנו כו, א.
73) ראה תניא פ״ה. ובכ״מ.
74) ראה תניא פל״ז (מח, ב). וזה בא בהמשך למ״ש שם רפל״ו, שתכלית הבריאה הוא שיהי׳ דירה לו ית׳ בתחתונים (בעוה״ז הגשמי) שאין תחתון למטה ממנו.
75) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
76) תניא שם.
77) ראה המשך תרס״ו ע׳ ז (וראה שם ע׳ ה). שם ע׳ תמו.
78) וראה שיחת מוצאי ש״פ נח ה׳תשל״ח ס״ד ובהערות שם (לקו״ש ח״כ ע׳ 283-4).
79) זח״ב מב, ב.
80) ע״ח בתחלתו. שער ההקדמות להאריז״ל הקדמה ג. וראה לקו״ש שם הערה 24.
81) הובא באוה״ת בלק ע׳ תתקצז. המשך תרס״ו ס״ע ז. ובכ״מ.
82) תו״א פרשתנו (כא, א). תו״ח שם (כב, סע״ד ואילך). ובכ״מ.
בתו״א ותו״ח שם, שאבני המקום הם האותיות דדבר הוי׳ שבהם נבראו שמים וארץ. אבל ראה הגהות הצ״צ לתו״א שם (אוה״ת פרשתנו קצה, א ואילך בשוה״ג (ד)) שקאי גם על אותיות התפלה וכו׳ – אותיות שבאדם.
83) ראה ספר יצירה פ״ד מי״ב (ובמפרשים שם).
84) ישעי׳ כא, יב.
85) תו״א מקץ מב, ב. סה״מ תקס״ג ח״א ע׳ שיא. אוה״ת פרשתנו שם קצה, ב בשוה״ג (ד). אוה״ת בשלח ס״ע שצא. ובכ״מ. וראה של״ה ג, ב.
86) תו״א בשלח סה, ד ואילך. לקו״ת צו יג, ב ואילך. מטות פב, א. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ב ע׳ תקעה. וש״נ. אוה״ת שלח כרך ו ע׳ א׳תשע ואילך. וש״נ. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ כו. ה׳תש״ח ע׳ 98-99. ד״ה נתת ליראיך ה׳תשל״ו ס״ז (סה״מ – מלוקט [ח״א] – ע׳ קצא [סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' קצג]). וש״נ.
87) עקב ח, ג. ל״ת וס׳ הליקוטים להאריז״ל עה״פ.
88) ראה תו״א בראשית ד, ג-ד.
89) כ״ה הלשון (גבוה גבוה – ב׳ פעמים) בלקו״ת שה״ש כג, א. תו״ח פרשתנו כג, ד. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ריש ע׳ תתצז. סה״מ ה׳ש״ת וה׳תש״ח שם. ובכ״מ.
90) ראה תניא פל״ה, ש״כדי להמשיך . . גם על גופו כו׳״ אינו מספיק דיבור (דתורה) כ״א ״צריך לקיים מצוות מעשיות הנעשים ע״י הגוף ממש״ – אף שבכללות נעשה זה גם ע״י הדיבור לפי דעקימת שפתיו הוי מעשה (תניא פל״ז – מז, א).
91) אבות פ״א מי״ז. תקו״ז תנ״ב (פז, סע״א). ת״ס (צג, ב). ת״ע (קלג, ב. קלד, א).
92) ד״ה מי יתנך תקס״ה (סה״מ תקס״ה ח״א ע׳ תפט. ועם הגהות – באוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תרעט ואילך). אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. סה״מ תרס״ב ע׳ שלח. תרע״ח ע׳ קצג. המשך תרס״ו ס״ע ג. שם ע׳ תמה. סה״מ תרצ״ט ע׳ 84. ובכ״מ.
93) להעיר מהמבואר בכ״מ (סה״מ תרצ״ט שם. ובכ״מ) דזה שנש״י בכחם לעשות דירה לו ית׳ לו לעצמותו הוא מצד זה שנש״י מושרשים בעצמות.
94) ע״ח שער מ״ב (שער דרושי אבי״ע) פ״ה. לקו״ת ראה כז, א.
95) הל׳ גירושין ספ״ב.
96) תניא פי״ח.
97) בתניא שם, שכח המס״נ הוא מבחי׳ חכמה שבנפש. ובקיצורים והערות לתניא שם (ע׳ צט) ובלקו״ת שה״ש (מט, סע״ב ואילך) שהוא בחי׳ חי׳ (אבל יחידה היא למעלה מחכמה). אבל בלקו״ת תצא (לח, ג ואילך) ובמאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ב ע׳ תרמד ואילך (נדפס גם באוה״ת תצא ע׳ תתקפב ואילך) שכח המס״נ הוא מבחי׳ (קוצו של יו״ד – ) יחידה שלמעלה מחכמה*. וראה גם קונטרס העבודה פ״ה (ע׳ 30).
וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1202 בהערה, שכח המס״נ הוא מבחי׳ יחידה, אלא שהארת היחידה (שממנה בא כח המס״נ) היא בבחינת חכמה (ראש) שבנפש – דוגמת בחי׳ יחידה הכללית המאירה (שע״ת לאדהאמ״צ ח״א (שער התפלה) ד״ה פדה בשלום סי״ב) בראשי ישראל.
98) יבמות קכב, א. וש״נ. לקו״ת תצא לז, ג. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ב ס״ע תקמב ואילך.
99) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
100) ראה בארוכה לקו״ש חי״א ע׳ 2. וראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ס״ג. תניא ספל״ט.
101) ראה סמ״ק, הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב סמ״ק).
102) לקו״ת תזריע כג, ג. תו״א וארא נה, סע״ב.
103) ראה סה״מ קונטרסים ח״א קב, ב: ״(הוי׳) אחד פירושו הוא איינער כמו יחיד דפירושו איינציג״. ורק ״שהאחדות (דאחד) ניכרת מפרטי הנבראים וההתהוות״. וראה גם ד״ה הוי׳ לי בעוזרי ה׳תשי״ז (נדפס בקונטרס י״ב-י״ג תמוז תשמ״ז) סי״א [סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' מז] (מסה״מ תרפ״ז ע׳ יא. קונטרסים ח״א קעט, א).
104) לקו״ת ראה כה, א. הנסמן בברכת ערב יוהכ״פ אחרי תפלת מנחה ה׳תשמ״ז הערה 6.
105) ראה נדרים מא, א: אין עני אלא בדעה. כתובות סח, א: עני – עני בדעת, עשיר – עשיר בדעת. זח״ג רעג, ב. וראה להלן הערה 107.
106) להעיר מקונטרס העבודה פ״ה (ע׳ 32-3). ולהעיר גם מהמשך תרס״ו ע׳ כז.
107) אבות פ״ד מ״ט. ובמדרש שמואל שם (הובא בלקו״ת ויקרא ו, ריש ע״ד) דר״ל עוני ועושר בדעת. ובלקו״ת שם, שהעניות הו״ע האמונה.
108) ואתחנן ו, ה.
109) ברכות נד, א במשנה. ספרי (הובא בפרש״י) עה״פ שם.
110) תו״ח ד״ה וישלח פ״א-ד (לט, ג ואילך. מב, א ואילך). וראה גם תו״א פרשתנו כג, ג.
111) פרשתנו ל, מג.
112) תו״א שם.
113) תו״א מקץ לט, ד. דרמ״צ קכג, ב. קמ, ב. ועוד.
114) וע״ד המבואר בלקו״ת שלח (לז, א. שם לח, ג) בפירוש טובה הארץ מאד מאד – הובא בתו״א פרשתנו שם לענין ויפרוץ האיש מאד מאד.
115) שבת סג, א. וש״נ.
116) חדא״ג מהרש״א לברכות לה, ב. או״ת להה״מ (הוצאת קה״ת) עקב נג, ד (בהוצאת קה״ת ה׳תש״מ ואילך – סי׳ קסו). אוה״ת פרשתנו קצה, ב בשוה״ג (ד).
117) לקו״ת אמור לב, סע״ד ואילך. ברכה צט, ג. אמ״ב שער הק״ש פפ״ו. הנסמן להלן בהערה 119. ועוד.
118) ב״י לטור יו״ד סרמ״ח.
119) ראה חינוך לאדהאמ״צ (נדפס בספרו שערי תשובה ח״ב) פמ״ט; אוה״ת עקב ס״ע תפד, שהמשכה זו הו״ע ביטול רצון כביכול.
120) איוב כב, כח.
121) תנחומא וירא יט. וראה שבת נט, ב.
122) מו״ק טז, ב. וש״נ.
123) ראה אסת״ר בסופו.
124) ראה בארוכה ד״ה מים רבים דמוצאי ש״פ נח שנה זו (ה׳תשל״ח) ס״ד-ה (סה״מ – מלוקט [ח״א] – ע׳ ערה [לעיל ח״א ע׳ קלט] ואילך).
125) לקו״ת בלק עג, סע״א. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה ח״ב ע׳ תשכז. ובכ״מ. ובלקו״ת שם, שזהו ״התירוץ האמיתי״ למה ירדה הנשמה לעוה״ז.
126) פסחים נז, סע״א ואילך. כריתות בסופה. וראה אוה״ת וישלח תכו, א. ד״ה מלכא ומלכתא תרצ״ז.
127) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, א (ג). וראה ד״ה מי יתנך תקס״ה (סה״מ תקס״ה ח״א ע׳ תפז. ועם הגהות – באוה״ת שה״ש כרך ב ס״ע תרלד. שם ריש ע׳ תרעה); אוה״ת נ״ך כרך א ע׳ קכז; ספר השיחות תורת שלום ע׳ 152, שמדייק צדיקים ולא בע״ת.
128) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד.
129) ברכות לד, ב.
130) תו״א פרשתנו כא, ג. תו״ח פרשתנו כה, ב. וכ״ה גם בלקו״ת שבהערה 125; סה״מ תקס״ה ואוה״ת שה״ש שבהערה 127.
131) המשך ר״ה תש״ג פי״ג (סה״מ ה׳תש״ג ע׳ 32-33). ובכ״מ.
132) וע״פ המבואר לעיל (סעיף ז) שבאר שבע הו״ע משביעין אותו – הנתינת כח להנשמה שתוכל לעבוד עבודתה בירידתה למטה (שלמעלה מדרגת הנשמה כמו שהיא מצד עצמה) – צריך לומר, שהעלי׳ הנעשית בה ע״י עבודתו בירידתה למטה (ושבתי גו׳ אל בית אבי) הוא למעלה גם מבחי׳ משביעין אותו.
133) וכמו שהוא בפשטות, שביתו של יצחק (בית אבי) הוא מקום מיוחד (ונעלה) בהעיר באר שבע.
134) כמו שאמרה שרה בלידת יצחק (וירא כא, ו) ״צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי״ (ובפרש״י: יצחק לי – ישמח עלי). וראה במפרשים שם. וראה פרש״י עה״פ (לך לך יז, יט) וקראת את שמו יצחק: על שם הצחוק.
135) תו״א פרשתנו כא, ג. שם כב, ג. תולדות יז, ד ואילך. תו״ח פרשתנו כד, סע״ד ואילך. תולדות ה, ג. וראה גם שם יא, א.
136) כהשמחה (צחוק) דלידת יצחק שהי׳ דבר פלא – ראה רמב״ן עה״פ וירא שם, ז: כל השומע יצחק לי למלאות פיו ברנה ושחוק בפלא הנעשה לי. וברשב״ם עה״פ שם, ו: צחוק – שמחה של תמהון.
137) ראה גם ד״ה ביוהשמע״צ גו׳ ה׳תש״מ ס״ה (סה״מ – מלוקט [ח״א] – ס״ע שסז ואילך [סה"מ סוכות-שמח"ת ע' תי-תיא]). ד״ה ביום השמיני שלח את העם גו׳ ה׳תשמ״א (נדפס בקונטרס שמע״צ-שמח״ת תשמ״ח [סה״מ שם ע׳ תיח ואילך]).
138) הל׳ תשובה פ״ז ה״ז. וראה גם שם ה״ו.
139) ראה רמב״ם שם ה״ד.
140) רמב״ם שם ה״ז.
141) ומ״ש ברמב״ם שם ״שנאמר״ (שמזה משמע שהוא ענין אחד עם ״צועק ונענה מיד״) – ראה לקו״ש חי״ב ע׳ 61 הערה 28.
142) ישעי׳ סה, כד.
143) ראה גם ד״ה ביוהשמע״צ ה׳תש״מ שם.
144) ראה תניא פכ״ד (ובכ״מ) שבשעת החטא וכו׳ הם בתכלית הפירוד כו׳ (שזהו פי׳ סט״א – ראה לקמן בפנים).
145) ראה לקמן סעיף יז.
146) ראה ד״ה לריח שמניך תש״ו ס״ו (סה״מ ה׳תש״ו ע׳ 105), שתוקף הרצון דנה״א הבא ע״י הסתר והעלם הנה״ב ״אין זה התחדשות״, לפי שרצון זה יש בנה״א בעצם, ורק שמתעורר ע״י הסתר נה״ב [ולכן ״לא הגיע בזה לבחי׳ העצמות כ״א בבחי׳ הגילויים לבד״], ואמיתית העילוי הוא ״כאשר הנה״א בעבודתו עושה ופועל שהנה״ב עצמו יתעורר כו׳״ [ש״בזה הוא מגיע בעצמות א״ס״].
וראה גם תו״ח נח ס, סע״ב ואילך, שעיקר הענין דיתרון האור מן החושך הוא (לא שהחושך גורם ליתרון האור כי אם) כשהחושך עצמו נהפך לאור.
147) דנוסף לזה שהוא חידוש גדול יותר (כבהערה הקודמת), הרי מכיון שבזה דוקא נשלם מה שנתאוה כו׳ דירה בתחתונים [ראה תניא פל״ו, שענין נתאוה כו׳ דירה בתחתונים הוא ״שכך עלה ברצונו ית׳ להיות נח״ר לפניו ית׳ כד אתכפיא סט״א ואתהפך חשוכא לנהורא״] – הרי תענוג זה* הוא כביכול בעצמותו ית׳ (ראה לעיל סעיף יו״ד שענין נתאוה הוא בעצמותו ית׳).
148) תניא פכ״ז.
149) ראה תניא שם ולקו״ת ר״פ פקודי (מזח״ב קכח, ב. וראה גם שם סז, ב. קפד, א). תו״א ויקהל פט, ד. לקו״ת חוקת סה, ג. ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״א. ועוד.
150) בתו״א שם מובא מאמר זה בהמשך להמבואר שם המעלה דאתכפיא על אתהפכא. אבל בד״ה באתי לגני שם: ע״י העבודה דבחינת אתכפיא ואתהפכא.
151) תו״א שם.
152) פרשתנו כב, ג.
153) פרשתנו כה, א-ב.
154) להעיר מהמבואר בכ״מ (ד״ה מלכא ומלכתא תרצ״ז בסופו. וראה גם תו״א נח ט, ג. לקו״ת שה״ש מד, סע״ד) שיושבי אוהל ובעלי עסקים הם דוגמת צדיקים ובעלי תשובה.
155) ישעי׳ ס, כא. סנהדרין ר״פ חלק.
156) תהלים נה, יט.
157) ראה ״בית רבי״ ח״ב ספ״ה בהערה א שגאולת אדהאמ״צ היתה בשעה שאמר בתהלים הפסוק ״פדה בשלום נפשי״. וראה רד״ה פדה בשלום שנה זו (ה'תשל"ח), נדפס בקונטרס י״ט כסלו תשמ״ז [סה״מ יו"ד-י"ט כסלו ע' שעו ואילך]; בשיחה שלפני המאמר.
158) תניא פ״א. פ״י. ועוד.
159) ראה תניא רפ״ז.
160) ראה בארוכה שיחת מוצאי ש״פ חיי שרה שנה זו (ה׳תשל״ח) סכ״ו (לקו״ש ח״כ ע׳ 334-5), שאמיתית הענין ד״וכל מעשיך יהיו לשם שמים״ ו״בכל דרכיך דעהו״ הוא כאשר עשייתו עניני הרשות הוא מצד זה שמתאווה להם בטבעו, ואעפ״כ הוא באופן ד״לשם שמים״ ו״דעהו״.
161) ח״א כג, ב – הובא באוה״ת פרשתנו כרך ה תתנד, א.
162) ולהעיר, שבאוה״ת שם: ונתן לי לחם גו׳ (ואח״כ) ושבתי בשלום (כהסדר בכתוב).
163) ראה – נוסף לזהר שם – זח״א ריש פרשתנו (קמז, א): אוקי האי קרא בגלותא. ב״ר פרשתנו פס״ח, יג. ובשל״ה פרשתנו (רצב, ב): ענין ויצא יעקב רומז ג״כ לגלות. ע״ש.
164) ב״מ קז, סע״ב. וש״נ. וראה גם איכ״ר פ״ג, נ. פרש״י עה״פ בראשית ד, כה. ולהעיר מלקו״ת צו ח, רע״א.
165) תניא רפ״ב.
166) יומא פו, ב.
167) ראה דרמ״צ קצא, ריש ע״ב.
168) ראה תו״א נח ט, א.
169) דבית ענינו התיישבות וקביעות – ראה שמואל-ב ז, ה-ז (בית לגבי אהל). מפרשים (חדא״ג מהרש״א, עיון יעקב לע״י, ועוד) לפסחים פח, א (בית לגבי הר ושדה).
170) מלכים-א כב, מח.
171) לקו״ת דברים א, ריש ע״ב. דרושים לר״ה נו, סע״ב ואילך. אוה״ת ר״ה ע׳ א׳שמא. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ע׳ א׳מה. וש״נ. הנסמן בלקו״ש חט״ו ע׳ 237 הערה 60. ובכ״מ.
172) ראה תו״ח שם כז, א-ב שבחי׳ אלקים דוהאבן הזאת גו׳ בית אלקים היא למעלה מבחי׳ אלקים דוהי׳ הוי׳ לי לאלקים.
173) בתו״ח שם (כז, א), דזה שוהאבן הזאת גו׳ בית אלקים הוא למעלה מוהי׳ הוי׳ לי לאלקים הוא לפי שוהי׳ גו׳ לאלקים הוא ע״י התומ״צ דצדיקים (לחם ובגד), וענין והאבן הזאת גו׳ בית אלקים הוא ע״י הבירורים דתשובה (ושבתי בשלום). אבל ע״פ המבואר לעיל סעיף טז (ובהערה 147 ובשוה״ג שם) שגם העילוי שבעבודת התשובה (דנפש האלקית) הוא רק בבחי׳ הגילויים – יש לומר, שגם בעבודת הבירורים (״ושבתי בשלום גו׳״) גופא ב׳ ענינים: העילוי שנעשה באדם עי״ז, התשובה דנה״א, ועי״ז – ״והי׳ הוי׳ לי לאלקים״; הבירור דדברים הגשמיים גופא, ועי״ז ״והאבן גו׳ בית אלקים״.
174) פרשתנו כח, יח.
175) וישב לז, ז.
176) תו״א פרשתנו כב, סע״א. תו״ח שם כד, א.
177) תו״א שם.
178) שם כב, ב.
179) ראה אוה״ת פרשתנו קצד, ב.
180) וכמו שמדייק בתו״א ריש פרשתנו (כא, א). תו״ח שם (כב, ב).
181) ראה מכילתא עה״פ בשלח טו, א. שמו״ר פכ״ג, יא. תוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
182) תהלים קכו, ב. וראה ברכות לא, א. טושו״ע או״ח סו״ס תקס. וראה ד״ה ויהיו חיי שרה ה׳תשמ״א (נדפס בקונטרס כ"ף מרחשון תשמ״ח [לעיל ח״א ע׳ שנז ואילך]) ס״ה.
183) שבת פט, ב.
184) תו״א פרשתנו כא, ג. תו״ח פרשתנו כד, ד. ועוד.
185) ישעי׳ יא, ט.
186) וירא כא, ו.
187) ראה בארוכה שיחת מוצאי ש״פ חיי שרה שנה זו (ה׳תשל״ח) סעיף מא (לקו״ש ח״כ ע׳ 343).
188) ב״ר פ״ע, ד. וראה אוה״ת פרשתנו קצז, סע״ב. שם כרך ה תתנג, סע״ב ואילך.
189) תהלים נה, יט.
190) ראה פרש״י עה״פ. ירושלמי סוטה פ״א ה״ח.
191) המשך פדה בשלום תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ קסד) ותש״ד (סכ״א – סה״מ ה׳תש״ד ע׳
110-11). ועוד.
192) דברי הימים-א כב, ח-י.
193) כמ״ש אדה״ז בנוגע לגאולתו בי״ט כסלו (אגרות-קודש שלו סי׳ לח. וש״נ) ״כשקריתי בס׳ תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי כו׳ יצאתי בשלום כו׳״. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מוהריי״צ ח״ג ע׳ תעג ואילך.
194) ראה לעיל הערה 157. וראה לקו״ש חכ״ה שיחה ליו״ד כסלו (ע׳ 160 ואילך), די״ל שהשייכות דהפסוק ״פדה בשלום״ ליו״ד כסלו היא יותר משייכותו לי״ט כסלו.
195) ב״ר פט״ז, ה.
196) נדפס בספרו שערי תשובה ח״א (שער התפלה) מט, א ואילך. – סעיף יא ואילך (נה, ג ואילך).
197) דשנת תרנ״ט (ראה סה״מ תרנ״ט שם), תרע״ה (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשסט. שם ע׳ תשעה), תש״ד (ראה סה״מ ה׳תש״ד שם). ועוד. וראה גם אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע רח).
198) ד״ה פדה בשלום תרע״ה (המשך תער״ב ח״ב פשע״ד – ע׳ תשסט). וראה גם שערי תשובה שם (נה, ד ואילך).
199) צפני׳ ג, ט.
200) פירוש המשניות להרמב״ם סנהדרין פ׳ חלק יסוד הי״ב. וראה לקו״ש ח״ח ע׳ 215 הערה 53. וש״נ.
201) תניא רפל״ז.
202) ספר השיחות תורת שלום ע׳ 86. לקוטי דבורים כרך ד תשנו, ב ואילך.
203) נדרים ח, ב. ע״ז ג, סע״ב. זח״ג יז, רע״א. וראה תו״א ותו״ח שבהערה 205.
204) ישעי׳ ל, כ. וראה תניא פל״ו (מו, א).
205) בתו״ח פרשתנו (כו, ד), שהוי׳ יהי׳ בגילוי כמו שם אלקים. אבל בתו״א שם (כא, ד): שם הוי׳ יהי׳ אז בחי׳ אלקים לגבי בחי׳ עונג העליון. ושם כב, ג: נחשב בחי׳ אלקים דהיינו בחי׳ צמצום.
206) ראה לעיל סעיף חי. כה.
207) ראה לקו״ת שמע״צ פה, א. שה״ש יז, ג. ובכ״מ.
208) אבות פ״ד מי״ז.
209) המשך וככה תרל״ז פי״ב.
210) פרשתנו ל, מג.
211) פרשתנו שם, יד.
212) מכיון ש״אחישנה״ תלוי ב״זכו״ (סנהדרין צח, א).
213) איוב כח, ג.
214) עקב יא, יב.
215) ראה יב, כ. שופטים יט, ח. וראה ספרי עה״פ ראה שם. פרש״י עה״פ שופטים שם.
216) ראה לקו״ש ח״ט ע׳ 23 הערה 61.
__________
*) בסה״ש ה׳תש״ב ע׳ 80, שה׳ הלשונות שבתניא פי״ט (כד, ב) ״טעם ודעת ושכל מושג ומובן״ הם כנגד ה׳ הבחינות יחידה חי׳ נשמה רוח ונפש. ומזה משמע שכח המס״נ הוא מעצם הנשמה שלמעלה גם מבחי׳ יחידה, שהרי כח זה, ״אינו בבחי׳ טעם כו׳״.
*) משא״כ ענין התשובה דנה״א (שגם בירידתה למטה, וגם כשעוסקת בעניני הרשות, היא דבוקה באלקות) הוא דוגמת ענין ״יתגלו שלימות כחותיו כו׳״ (ראה שיחת מוצאי ש״פ נח שנה זו (ה׳תשל״ח) הערה 30 – לקו״ש ח״כ ע׳ 284), שהיא רק בבחי׳ הגילויים (כנ״ל סעיף יו״ד).
[סה"מ בראשית ח"ב ע' נז ואילך]
״מחר, ראש חודש כסלו, אחרי מנחה – ינתן, ״יתן״, לכל שליח, הן האנשים והן הנשים ובנות – קונטרס, מאמר חסידות ד״ה ושבתי בשלום, מלוקט ומיוסד על מאמרי רבותינו נשיאינו, המבאר את הפסוקים הראשונים של פ׳ ויצא יעקב וילך חרנה בשליחותו של יצחק, כולל ביאור בהברכות שקיבל אז והתפלות שביקש בכדי להצליח בשליחותו. ובצירוף עם זה – ״יחזור ויתן״ – שטר דולר לתת לצדקה״ (תרגום מסה״ש תשמ״ח ח״א ע׳ 102. וראה גם שם ע׳ 115 ואילך).
כעין שיחה. הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס ר״ח כסלו תשמ״ח, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״ב ע׳ קנז ואילך. הפתח דבר, וכן הנחה בלתי מוגה ממאמר זה, נדפס לקמן בהוספות.
ביום ראשון, ר״ח כסלו תשמ״ח – חילק כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א קונטרס הנ״ל בצירוף שטר של דולר לצדקה לכאו״א מהשלוחים והשלוחות שיחיו שהגיעו ל״בית משיח – 770״ לרגל כינוס השלוחים העולמי.
חלק מתוכן המאמר (בשילוב שיחות חורף תשכ״ד) הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ונדפס בלקו״ש חט״ו ע׳ 243 ואילך.