בס״ד. ש״פ קרח, ג׳ תמוז ה׳תשמ״ח
הנחה בלתי מוגה
ויקח קרח גו׳1, וידועים הדיוקים בזה בלקו״ת ריש פרשתנו2 (החסידישע פרשה), דצריך להבין כללות ענין מחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרן, וגם השייכות אל המחלוקת שחלק ג״כ על כהונת אהרן כמו שפרש״י שקרח שאל וטען אם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית וכו׳3 [ויש להוסיף בזה, דבמדרש3 הובא ג״כ ששאל אם בית מלא ספרים חייב במזוזה וכו׳], וכשענה לו שחייבת בציצית [וכן שהבית חייב במזוזה], התחילו לשחק וכו׳.
ומבואר בזה בהדרושים, דקרח פיקח הי׳4, שראה אז איך שלעתיד לבוא יהיו הלויים כהנים, כי לע״ל תתגלה מעלת הגבורה5. דענינם של כהנים הוא לשרת את ה׳6, ובזמן הזה שבגילוי היא מעלת החסדים לכן השירות הוא ע״י הכהנים שהם מבחי׳ החסדים7, משא״כ לע״ל שאז תתגלה מעלת הגבורות, יהיו אז הלויים כהנים ומשרתים. ומכיון שכן יהי׳ לעתיד לבוא, טען קרח שכבר אז בזמן המדבר היו הלויים צריכים להיות כהנים. ויש להוסיף ביאור בזה ע״פ מ״ש הרמב״ם8 דמה שעולם הבא נקרא בשם זה (עולם הבא) אינו משום שיהי׳ בעתיד, בזמן אחר, אלא משום שהוא בא כתוצאה וע״י העבודה שבעולם הזה, ומזה מובן, שענין הגילויים דלעתיד ישנו כבר עתה בזמן העבודה, ולכן חשב קרח שכבר אז בהיותם במדבר הי׳ צ״ל בגילוי מעלת הלויים. ובפרט ע״פ הפתגם הידוע של כ״ק אדמו״ר מהר״ש9 (בעל הפתגם דלכתחילה אַריבער10) על מאמר המשנה11 שכר מצוה מצוה, שמיד בעת קיום המצוה כבר ישנם אצל האדם כל עניני השכר שיתגלו לעתיד על ידה, והשכר הוא כמונח בקופסא וגם ניתן לאדם המפתח לקופסא זו וכו׳. וזהו מה שרצה קרח לגלות מעלת הגבורות דלעתיד, שהלויים יהיו כהנים.
ובזה יובן מה שטען קרח שטלית שכולה תכלת תהא פטורה מציצית. דענין הטלית הו״ע המקיפים, וכפשטות הענין שהטלית מקיף את כל האדם, דהיינו ראשו ורובו. ואפילו מיעוטו של האדם שאינו מכוסה ע״י הטלית, הרי מכיון שע״פ תורה והלכה12 נקרא מוקף בהטלית הרי התורה היא קובעת את מציאות העולם13, ולכן ע״פ תורה, וכן הוא באמת, הרי כל האדם הוא מוקף ע״י הטלית. ובפרט כפי שהוא ברוחניות הענין, דטלית ענינו הוא פריסו דמלכא14, קבלת עול מלכות שמים, שקבלת עול זה היא בכל גופו של האדם. וענין התכלת הרי אמרו רז״ל15 שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, שהוא כסא ומושב לעצומ״ה ית׳ כביכול. ונמצא, שטלית שכולה תכלת ענינה הוא המקיף הכי עליון. ולכן טען קרח שטלית שכולה תכלת תהא פטורה מציצית, כי כיון שישנו גילוי המקיפים עצמם, הרי אין צורך בציצית שהם בחי׳ חוטים ושערות הרומזים על המשכת הקו וחוט הנמשך ע״י הצמצום, שהרי ישנה המשכת אוא״ס שלפני הצמצום. דכיון שקרח רצה להמשיך הגילוי דלעתיד, שאז יהיו הלויים כהנים ותתגלה מעלת הגבורות, הרי אז נעשה גילוי המקיפים הכי נעלים, ואין צורך בצמצומים וכו׳. אמנם באמת טעה קרח, כי אז עדיין לא הגיע הזמן לגילוי זה, כמבואר בהדרושים.
והנה בלקו״ת שם מביא ממדרש רבה16 עוד טעם על מחלוקת קרח, שנתקנא באהרן, לפי שבלויים נאמר17 והעבירו תער כו׳ ואהרן אחיו קשטו כו׳ דהיינו מ״ש18 כשמן הטוב גו׳ יורד על הזקן זקן אהרן. ומשמעות הענין, דקרח נתקנא בזה שאהרן יש לו זקן, ואילו לו (לקרח) שנצטוה והעבירו תער, לא הי׳ זקן, היינו שגם קרח רצה שיהי׳ לו זקן. ולכאורה ע״פ הביאור הנ״ל שקרח חשב שאין צורך בציצית ושערות וצמצומים, צריך ביאור מדוע נתקנא בזקן אהרן. [דבלקו״ת שם19 מבאר הפירוש בזה שנתקנא על זקן אהרן, שנתקנא בזה שדוקא אצל אהרן ישנה המשכת הקדושה בישראל ע״י השערות, כי לדעתו אין צריך לזה שערות כמו שטלית שכולה תכלת אינה צריכה ציצית, ולכן חשב שגם הוא יכול להמשיך הקדושה גם בלי שערות. אמנם לכאורה הפירוש הפשוט במדרש הוא שנתקנא על זקן אהרן, היינו שרצה שיהי׳ גם לו זקן, ולפי זה אינו מובן איך מתאים זה עם שיטתו שאין צורך לשערות20]. ולהעיר, שחיוב זה דוהעבירו תער על כל בשרם הי׳ רק פעם אחת במדבר ואינו נוהג לדורות21, ונמצא, שלאחרי זה ישנו ענין הזקן וכו׳ גם בלויים, ואדרבה, הרי אסורים לגלח את ה׳ פאות הזקן וכו׳22 [חוץ מאופנים מסויימים (כגון מצורע) שחייבים לגלח גם את הזקן וכו׳23].
והנה התורה היא נצחית24, היינו שהיא הוראה נצחית בעבודת כאו״א, ומזה מובן, שגם בענין זה יש הוראה נצחית בעבודת כאו״א, שצריך להיות טלית עם ציצית דוקא ובית מלא ספרים עם מזוזה דוקא, היינו שאינו מספיק ענין המקיפים, אלא צ״ל העבודה גם בפנימיות. ובפרט בזמן הזה שאין תכלת בזמן הזה [וכמבואר במכתב הידוע דכ״ק אדמו״ר (מוהרש״ב) נ״ע25, שזה שאין תכלת בזמן הזה מבואר בכתבי האריז״ל ע״פ הקבלה], וא״כ גם קרח מודה שבזמן הזה לא יתכן ענין הטלית בלא ציצית.
ויהי רצון שנזכה בקרוב ממש לגילוי התכלת, ולקיום מצות ציצית בשלימותה, שזה מביא גם לקיום כל המצוות בשלימותן, שהרי ציצית שקולה כנגד כל המצוות26, וכמובן גם למי שלא ידע מאי קאמר, שגם הוא יכול לחשב את הגימטריא דציצית בצירוף הקשרים והחוטים שהוא בגימטריא תרי״ג27 מצוות דאורייתא, הכוללים את ז׳ מצוות דרבנן שנמשכו מהם (כמבואר באגה״ק סימן כט), שכל זה יהי׳ לע״ל כשנוכל לקיים את כל המצוות כמצות רצונך28.
ואז יקויים גם מ״ש בסיום הסדרה29 אני חלקך ונחלתך גו׳, שהקב״ה יהי׳ חלקם ונחלתם של שבט לוי, וזה כולל כל בנ״י כמ״ש הרמב״ם30 שכל איש ואיש אשר נדבה רוחו אותו כו׳ הרי הוא שייך לשבט לוי בענין זה. ועוד זאת, שלע״ל יהי׳ לשבט לוי גם חלק ונחלה בארץ ישראל, וכמ״ש בפירוש בנבואת יחזקאל31 שער לוי אחד. וע״פ הידוע32 שטועמי׳ חיים זכו, שגם לפני הגאולה דלעתיד צ״ל טעימה מעין זה, יש לומר שמעין זה ישנו ג״כ בזמן הזה, דאף שלא הי׳ ללוי חלק ונחלה בארץ, מ״מ הרי כתב הרמב״ם33 יראה לי [היינו שזהו בחי׳ תושבע״פ אפילו לגבי ספר הרמב״ם גופא] שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עלי׳ ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל. וכבר שקו״ט במ״א34 מה דינה של ארץ קיני קניזי וקדמוני לענין זה. אמנם לע״ל הרי מפורש בכתוב שיהי׳ שער לוי אחד וכן שער כל שבט אחד, ויהי רצון שיהי׳ זה בקרוב ממש ויקויים מ״ש35 והיתה לה׳ המלוכה, ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד36, וכל זה יהי׳ תיכף ומיד ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (קרח טז, א).
2) נב, א ואילך.
3) ראה במדב״ר פי״ח, ג. תנחומא פרשתנו ב. יל״ש ריש פרשתנו. ירושלמי סנהדרין פ״י ה״א.
4) במדב״ר שם, ח. תנחומא שם, ה. פרש״י פרשתנו שם, ז.
5) ראה לקו״ת שם נד, סע״ב ואילך. ברכה צו, ג. וראה תניא פ״נ (ע, ב), ובהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ב״שיעורים בספר התניא״ שם (ע׳ 690-1).
6) עקב י, ח.
7) זח״ג קמה, ב. תניא רפ״ז. ועוד.
8) הל׳ תשובה ספ״ח.
9) בד״ה פזר נתן תרמ״ב (צויין בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ ז). וראה גם סה״מ תרכ״ז ס״ע תלג ואילך. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע רכח-ט (וש״נ). תרל״ג ח״א ס״ע רמד (וש״נ).
10) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ תריז. לקו״ש ח״א ע׳ 124. חכ״ז ע׳ 166. ועוד.
11) אבות פ״ד מ״ב.
12) ראה שו״ע אדה״ז או״ח ס״ח ס״ח.
13) ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 127-8. וש״נ.
14) ראה זח״ב צז, ב. ח״ג קכ, ב. תקו״ז ת״ו (כב, סע״א). תכ״א (נה, ב). תו״א שמות נג, ד. הנסמן במאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תרמא.
15) חולין פט, א.
16) במדב״ר שם, ד.
17) בהעלותך ח, ז.
18) תהלים קלג, ב.
19) נד, ב.
20) קטע זה אינו ברור. המו״ל.
21) פיה״מ לרמב״ם נגעים פי״ד מ״ד. וראה גם סהמ״צ להצ״צ מצות תגלחת מצורע בתחלתה (קד, ריש ע״ב).
22) רמב״ם הל׳ ע״ז פי״ב ה״א ואילך. טושו״ע יו״ד סקפ״א.
23) רמב״ם הל׳ טומאת צרעת פי״א ה״א ואילך.
24) ראה תניא רפי״ז.
25) אגרות-קודש אדמו״ר מהורש״ב ח״א ע׳ שנא ואילך.
26) מנחות מג, ב. פרש״י שלח טו, מא.
27) פרש״י שם, לט.
28) ראה תו״ח ר״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד.
29) יח, כ.
30) הל׳ שמיטה ויובל פי״ג הי״ג.
31) מח, לא.
32) של״ה מס׳ שבת קלב, ב. שו״ע אדה״ז או״ח סו״ס רנ.
33) הל׳ שמיטה ויובל שם ה״י-יא.
34) ראה לקו״ש חכ״ג ע׳ 211 הערה 58.
35) עובדי׳ א, כא.
36) זכרי׳ יד, ט.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' נו ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ח ע׳ קעו ואילך. התוועדויות תשמ״ח ח״ג ע׳ 532 ואילך.