ב״ה.
בזה הננו מו״ל המאמר ד״ה הנני ממטיר לכם גו׳ מכ״ק אדמו״ר שליט״א שאמרו בהתועדות דט״ו בשבט השתא.
כ״ק אדמו״ר שליט״א הואיל להוסיף הערות ומ״מ – הבאים בשוה״ג.
מערכת ״אוצר החסידים״
ער״ח אדר, ה׳תשל״ז, ברוקלין נ.י.
בס״ד. יום ה׳ פ׳ בשלח, ט״ו בשבט ה׳תשל״ז.
הנחה
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים גו׳ (ומבאר שזהו) למען אנסנו הילך בתורתי אם לא1. וידועים דיוקי רבותינו נשיאינו בכתוב זה2, מהו הקשר דענין המן (לחם מן השמים) עם ענין התורה. ובפרט שאומר למען אנסנו אם יוכל להיות קבלת התורה, היינו שמנסיון זה ידעו אם ילך בתורתי אם לא, שבנסיון זה תלוי ענין קבלת התורה. וגם מהו לשון הילך בתורתי, הול״ל כבכ״מ לשון של לימוד, המתאים לתורה להיותה ענין של שכל, או הישמור תורתי וכיו״ב. עוד צלה״ב, דהנה מכיון שאומרים בחמשה עשר באייר3 הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הרי מובן מזה שזהו דבר חידוש לגבי הלחם מן הארץ שהיו אוכלים עד חמשה עשר באייר, ולכאו׳ אי״מ שהרי ישנה מעלה גדולה בהלחם מן הארץ שאכלו אז שהי׳ מהעוגות מצות שאכלו בארץ מצרים שע״ז נצטוו על מצות ומרורים יאכלוהו4, דענין המצה ה״ה קשור עם הגאולה, וכמבואר בדרושי פסח5 דענין המצה (הנה אע״פ שהו״ע של קטנות, מ״מ) הוא קטנות אבא וכמאמר6 אין התינוק יודע לקרות אבא כו׳ עד שיטעום טעם דגן, דעי״ז הי׳ הגילוי דנגלה עליהם ממה״מ הקב״ה בכבודו ובעצמו וגאלם7, שמכ״ז מובן גודל העילוי דלחם מן הארץ, ואעפ״כ אומרים ש(אי״ז מספיק ו)ישנו חידוש שנתוסף דוקא ע״י הלחם מן השמים. עוד צלה״ב, דהרי החידוש דלחם מן השמים הי׳ בזה שבא שלא ע״י עבודת ויגיעת האדם כלחם מן הארץ, אלא כמ״ש הנני ממטיר לכם, היינו שבא מלמעלה, וא״כ אי״מ מהו הלשון ממטיר, הלא ענין המטר הוא לא כענין הטל שטל לא מיעצר8, אלא הוא תלוי בעבודת האדם, וכמבואר בדרושי האזינו9 החילוק בין יערוף כמטר לקחי ותזל כטל אמרתי.
ב) והנה במשנה תורה10 כתיב ויאכילך את המן גו׳ למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם, והיינו דנוסף לזה שענין המן הוא למען אנסנו הילך בתורתי גו׳, ישנו עוד ענין בהמן, שהוא למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם. וצ״ל שייכות ב׳ הענינים זל״ז. עוד צלה״ב, דלכאו׳ יש בזה תמיהה גדולה ונפלאה, למה צריכים (אָנקומען) להמן כדי לידע שכל המציאות כולה תלוי׳ במוצא פי הוי׳, והרי לכאו׳ הוא דבר פשוט שלעולם ה׳ דברך נצב בשמים11, היינו שהמוצא פי הוי׳ שבכל דבר הוא המהווה ומחי׳ ומקיים אותו12, שענין זה הוא באמונה פשוטה אצל כאו״א מישראל שנקראו מאמינים בני מאמינים עוד בהיותם בארץ מצרים13, עאכו״כ לאחרי היציאה ממצרים, שנגלה עליהם ממה״מ הקב״ה בכבודו ובעצמו כו׳, ובפרט לאחרי קריעת י״ס בשביעי של פסח שאז אמרו זה א-לי ואנוהו14, וא״כ ה״ז לכאו׳ בפשטות שעל כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם, ומהו החידוש דהנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויאכילך את המן גו׳ שעי״ז דוקא באה הידיעה שלא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם.
ג) אך כללות נקודת הביאור בזה היא, דהחידוש דלחם מן השמים בא לאחרי שהי׳ הענין דלחם מן הארץ בתכלית העילוי שלו, ואעפ״כ אומרים שישנו עילוי גדול יותר בלחם מן השמים (כדלקמן). ועד״ז הוא בנוגע להחידוש דלמען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם, דאין הכוונה בזה להודיע שאין העולם ח״ו באופן שאין בעה״ב לבירה זו והלחם הוא מציאות בפ״ע, אלא שזה הי׳ ידוע בפשטות שהלחם מתהווה מפי הוי׳ שבו, ממכ״ע, אבל עדיין אי״ז הידיעה דאמיתית הענינים, שממוצא פי ה׳ יחי׳ האדם.
ד) ויובן כ״ז בהקדם הביאור בהחילוק שבין לחם מן השמים ללחם מן הארץ כפי שהוא ברוחניות הענין. שזהו בדוגמת החילוק בעבודה בין תורה למצוות. דהעבודה דתורה היא באופן דהמשכה מלמעלמ״ט, הלא כה דברי גו׳15 ואשים דברי בפיך גו׳16, היינו שזהו דבר ה׳ שנמשך למטה (לחם מן השמים). ולכן אין שייך בזה שינויים דהתורה היא נצחית17. משא״כ מעשה המצוות, הנה אע״פ שגם זה בא ע״י לימוד התורה וכמאמר18 גדול לימוד שמביא לידי מעשה, מ״מ הרי זה קשור בפעולת האדם שצריך לעשות מהקלף גשמי שיהי׳ הענין דתפילין, ומהצמר גשמי שיהי׳ הענין דציצית וכו׳ (שזהו״ע מן הארץ). ובתוספת ביאור יובן זה מב׳ הענינים כפי שהם בתורה עצמה (שהרי כל הענינים שבעולם תחלתם היא כפי שהם בתורה), שזהו תושב״כ ותושבע״פ19. דבתושב״כ הרי כל אות וכל תג הוא מנוי וספור בדיוק, ואין שייך לומר בזה לא הוספה ולא גרעון ח״ו (מן השמים), משא״כ בתושבע״פ כתיב20 ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ועד באופן דועלמות אין מספר21, בל״ג, שזה בא22 ע״י יגיעת האדם (מן הארץ) דיגעת ולא מצאת אל תאמין23, דמכיון שהוא יגע כדבעי (כפי תביעת התורה) הרי דבר ברור שעי״ז יש לו לפי אופן היגיעה, ועד לאופן של מציאה, ומצאת. והנה כמו שהוא בקו התורה, כן הוא גם בשאר הב׳ קוין דגמ״ח (מצות) ועבודה. דישנו חילוק זה (בקו הגמ״ח) בין עבודתו הרוחנית (מצוות) לעבודתו עם העולם באופן שצריך ליגיעת נפש ויגיעת בשר כדי להפוך את העולם שיהי׳ דירה לו ית׳ בתחתונים. ועד״ז ישנם ב׳ ענינים אלו בעבודה גופא (שהיא הממוצע בין תורה לגמ״ח), דישנה העבודה דאהבה בתענוגים, ועד״ז העבודה דיום השבת, וקראת לשבת עונג24, שענין העונג (דאהבה בתענוגים ודשבת) קשור עם ענין המנוחה, היינו שאין אז כל ענין היגיעה, וכמבואר בתניא25 דאהבה בתענוגים ענינה הוא דוגמת מתן שכר כו׳, משא״כ העבודה, מלשון עבוד עורות26 והעבודה דימות החול, שכללות ענין עבודות אלו הוא ע״י יגיעה ועבודה גדולה.
ה) וזהו ויאכילך את המן גו׳ למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם, דבזה יובן דהחידוש דלחם מן השמים על לחם מן הארץ ה״ה אפי׳ כפי שהלחם מן הארץ הוא בדרגא הכי נעלית שבו (וכנ״ל דגם לחם מן הארץ ברוחניות הענינים הו״ע נעלה כו׳). דהנה הקס״ד דעל הלחם לבדו יחי׳ האדם היא בדוגמת מה שאומרים דכללות הבריאה כולה היא באופן דעולם מלשון העלם והסתר27 אע״פ שעולם על מילואו נברא28. שזהו מפני ששם מתגלה רק הענין דממכ״ע (בלשון הזהר והקבלה). וע״ז אומרים דתכלית השלימות דבנ״י היא לידע שלא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם, דמוצא הוא לשון מקור ושרש כמבואר בכ״מ29, דבערך הענין דממכ״ע זהו״ע סוכ״ע, ובכללות יותר הו״ע שלמעלה מממלא וסובב, שלמעלה מכל סדר ההשתל׳, שזהו ע״ד ענין הטל דטל לא מיעצר30. וכדי שתהי׳ ידיעה זו, לכן ויאכילך את המן גו׳, דענין זה (דלחם מן השמים, מוצא פי ה׳) נעשה דם ובשר כבשרו, היינו אַז דאָס האָט דורכגענומען גם את הדם ובשר כו׳.
ו) וזהו החידוש דלחם מן השמים, דאע״פ שכבר הי׳ לפנ״ז הענין דלחם מן הארץ, וע״י היו גילויים נעלים ונפלאים, וכנ״ל דאין התינוק יודע לקרות אבא כו׳ עד שיטעום טעם דגן, ועד שהענין דלחם מן הארץ פעל (את הענין דיודע לקרות אבא) שכבר אמרו זה א-לי ואנוהו14, מ״מ יכול להיות כ״ז (אך) בבחי׳ ממכ״ע. דאע״פ שלפי שעה הי׳ הענין דנגלה עליהם ממה״מ הקב״ה בכבודו ובעצמו וגאלם7, ועד״ז בקרי״ס הי׳ גילוי נעלה יותר מגילוי הנבואה לגדול שבנביאים, מ״מ הרי הי׳ זה רק לפי שעה, אבל אח״כ היתה העבודה (מסודרת) מיום ליום ודרגא אחר דרגא, שמזה מוכח שזה שייך לממכ״ע, שבא בסדר והשתל׳. ולכן כשהיו צריכים לקבל את התורה ובאופן כזה שנתחדש ע״י מ״ת (היינו למעלה יותר מענין התורה שהי׳ לפנ״ז, דקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה31), שזהו ענין התורה כפי שהיא בבחי׳ הליכה דוקא, דאמיתית ענין ההליכה הוא בל״ג32 עד באופן דאי״ע, ועד באופן כזה שאפילו כשהגיע כבר להבל״ג שבתורה הרי״ז גבול לגבי ענין התורה שצריך לבא אליו ע״י קיום הציווי (שהוא גם נתינת כח) דמעלין בקודש33, הנה כהקדמה לזה הי׳ צ״ל הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, שלמעלה מממכ״ע וכו׳. ולכן הנה אף שכבר נמצאו אז בדרגא נעלית כנ״ל, והי׳ במצב שנק׳ לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה34, מ״מ נק׳ זה לכתך אחרי דוקא, שאי״ז ענין הפנימיות וכמבואר בארוכה במאמרים שלפנ״ז35, ועד שכללות העבודה במשך זמן הגלות, ויתרה מזה כללות העבודה בעולמות בי״ע הנה הכל הוא בחיצוניות עתיק, ודוקא לע״ל יתגלה בחי׳ פנימיות עתיק36. ומכיון שזהו חיצוניות עתיק (נק׳ לכתך אחרי, כי) אי״ז אמיתית ענין הפנים, ואמיתית ענין הפנים שבתורה הוא באופן שאין שם כלל המציאות דאחור, וכמו הלוחות שלא הי׳ בהם פנים ואחור (אלא כולו פנים37) כמבואר לעיל35 בארוכה, שזהו בחי׳ השיר שבתורה.
ז) וזהו הנני ממטיר גו׳ למען אנסנו הילך בתורתי גו׳. דבכדי לבא לבחי׳ הליכה בתורה, הנה לפנ״ז צ״ל הענין דמן, וכמאמר המכילתא38 לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, והדיוק בזה הוא לאוכלי המן (וכנ״ל בפי׳ ויאכילך את המן), שהמן צ״ל באופן שנעשה דם ובשר כבשרו. דענין המן הוא שלא הי׳ בו פסולת, שהוא למעלה לגמרי מסדר ההשתל׳39, מכיון שהוא למעלה מממכ״ע ומסוכ״ע וגם למעלה מדרגא הג׳ (שלמעלה מממלא וסוכ״ע). וע״י שענין זה בא באופן דאכילה ונעשה דם ובשר כבשרו, הנה עי״ז נהי׳ הענין דאנסנו, ד[כמבואר בכמה דרושים40 וגם בספרי השרשים הרי] אנסנו הו״ע של הרמה והגבהה כמו ארים נסי41, כי ע״י אכילת המן מגביהים אותו למעלה מכל סדר ההשתל׳ שעי״ז באים לבחי׳ ההליכה בתורה. וזהו42 מ״ש43 עומר לגולגולת דוקא, דענין הגולגולת הוא למעלה אפי׳ מהראש, וכמ״ש44 שאו את ראש כל עדת בני ישראל גו׳ לגלגלתם, היינו45 שהרמת הראש (שאו את ראש) היא לגלגלתם שלמעלה מהראש, וזה הי׳ גם ענין המן שהי׳ עומר לגלגלת דייקא, כי ענינו הוא לפעול בישראל הידיעה דלא על הלחם לבדו (ממכ״ע) יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם, וכמשנת״ל.
ח) ולהבין לשון ממטיר דוקא, הנני ממטיר לכם גו׳, הנה יובן זה מהמבואר בלקו״ת בדרושי פ׳ עקב46, דאף שבכללות הנה המן הוא בחי׳ טל (כנ״ל), אעפ״כ נתגשם עד שדכו במדוכה ובשלו בפרור47, ועד שאפי׳ בצדיקים שאצלם הי׳ אכילת המן בלי טרחא, מ״מ הי׳ צ״ל ולקטו מעל פתח האוהל48, ואח״כ הי׳ צ״ל האכילה כפשוטה, ועד שמבואר בראשונים49 שהי׳ גם ענין הברכה המוציא לחם מן השמים או בנוסח אחר וכו׳49. אבל מ״מ, ע״י שראו ואכלו המן ששרשו הוא מטלא דבדולחא, ונמשך למטה עד שנתגשם [כמבואר בדרושי כ״ק אדה״ז משנת תקס״ח ועוד50], עי״ז יוודע להם שלא על הלחם לבדו יחי׳ האדם*50, היינו (לא שאי״צ להיות ענין אכילת הלחם, אלא שצריך להיות אכילה (שלכן נתגשם המן), אמנם) השלילה היא שאין זה על הלחם לבדו, היינו בחי׳ ממכ״ע שבזה (כמשנת״ל), אלא על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם, ע״י שהמוצא פי ה׳ מתלבש בהלחם, כמו שהמן נתגשם כו׳. וכמש״נ בתורה שהיא נעלמה מעיני כל חי51, ואהי׳ שעשועים לפניו גו׳52, ומשם נסעה וירדה בסתר המדרי׳ ממדרגה למדרגה כו׳ עד שנתלבשה כו׳ בדיו על הספר*52, באותיות התורה53.
ט) וזהו כללות הענין דהנני ממטיר לכם לחם מן השמים, דאע״פ שישראל היו לפנ״ז ברום המעלות, הנה אעפ״כ, כשהנני ממטיר לכם לחם מן השמים הרי אין דרגתם שלפנ״ז מגיעה להמעלה שצריכה להיות אצלם ע״י ענין זה. הן בנוגע ללימוד התורה, שצ״ל באופן של הליכה, הילך בתורתי (שלי דוקא ע״ד החילוק דמצות הוי׳ ומצותי54), ובפרט ע״פ המבואר בתו״א55 דבההליכה שבפסוק זה (הילך בתורתי) ישנם ב׳ הענינים דמלמעלמ״ט ומלמטלמ״ע, והן בנוגע להעבודה דכל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו, שכללות צרכי האדם נק׳ בשם אכילה56, הנה ע״י המן נפעל דאע״פ שיודע שלחם זה יש קס״ד לומר שעליו לבדו יחי׳ האדם, כי הכוונה היא ללחם זה כמו שהוא בתכלית השלימות (כמשנת״ל), אעפ״כ הרי זהו רק לחם מן הארץ, ולא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם. ובזה גופא למען הודיעך דייקא, היינו שאין זה רק באופן של אמונה, כ״א ידיעה ובתכלית השלימות דידיעה, שיודע בעת אכלו את הלחם שאז מקבל חיות ממוצא פי ה׳ שע״י יחי׳ האדם.
י) והנה התורה היא נצחית17, ולכאו׳ צלה״ב במה הנצחיות של כל הפרטים ושל כללות הענין דהנני ממטיר לכם לחם מן השמים. עוד צלה״ב, דהנה איתא בברכות57 משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן (שלכן אומרים הזן לשון נסתר58) יהושע תקן להם ברכת הארץ (על הארץ ועל המזון, ארץ דמפקא מזון59), ומחוייבים גם עתה, שהברכה הראשונה דברכת המזון היא ברכת הזן שהיא על המן. והענין הוא כמשנת״ל60 בארוכה, דאפילו כשהעבודה היא (מאיזה טעם שיהי׳) רק ביחו״ת, מ״מ צריכים עכ״פ מזמן לזמן גם להארה מיחו״ע*60 ועד שזה יפעול בגלוי. ועד״ז כשהעבודה היא רק באופן דאתכפיא, מ״מ צ״ל ההתבוננות עכ״פ בהשגה גם בהענין דאתהפכא. ועד״ז הוא בלימוד התורה, דאף שעיקר הלימוד הוא לכאו׳ בנגלה דתורה, ששם הוא ענין היגיעה, אעפ״כ מוכרח להיות גם הענין דפנימיות התורה61, וכמבואר בארוכה בקונטרס עץ החיים62 ובכמה דרושים. ואדרבה, הענין דפנימיות התורה הו״ע דמלח שע״י הוא קיום כל הלימוד. וכדאיתא בשבת63 משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חטים לעלי׳ [היינו ענין החטים כפי שהוא באופן נעלה] כו׳ עירבת בהם קב חומטין א״ל לאו כו׳, היינו שבלי ענין המלח64, אין קיום אפי׳ לכור של חטים ושבעלי׳. ועד״ז הוא בכללות העבודה דעולמות בי״ע, הרי אמרז״ל שצ״ל כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד65, היינו שצריכים לזכור מה שאין בלבך (של יעקב, אצילות) אלא אחד, וזה פועל שאין בלבנו (השבטים, בי״ע) אלא אחד כשם שאין בלבך כו׳. והיינו דנוסף לזה שישנו הענין דועד, יש לו גם הענין דאחד. דאף שהענין דועד הוא המשכת מלכותו של הקב״ה בכל העולמות כולם, מ״מ אין זה מגיע להענין דאחד, כי אף שועד בחילופי אתוון אחד66, הרי אין זה מגיע להאתוון כפי שהם קודם החילוף, וכמובן מהמבואר בשער היחוה״א67 ענין החילופים כו׳.
יא) ובזה יובן הנצחיות שבענין המן (דהתורה היא נצחית), דהיינו שבכל מקום ובכל זמן ובכל מעמד ומצב שיהודי נמצא, צריך לדעת שזה שיש לו הלחם מן הארץ, היינו כל הענינים שמקבל ע״י שעושה כלי בדרך הטבע, בכל מלאכתך אשר תעשה, הנה לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם. כי בהענין שמקבל בדרך הטבע ישנו שם המוצא פי ה׳ שהוא השרש ומקור דכל הענינים כפי שהוא באלקות, עד למקור כל המקורות ושרש כל השרשים, שזה בא בהעשי׳ דכל מלאכתך אשר תעשה בעולם הזה התחתון בזמן הגלות ובחושך כפול ומכופל. ועד״ז הוא גם בעבודתו, דאע״פ שעבודתו היא באופן דאחרי ה״א תלכו68, באופן דיחו״ת ובאופן דאתכפיא, מ״מ יש לו הנתינת כח מענין המן, ועד שזה בא בגלוי. וכמובן מהמבואר69 בענין דלגבי משה מילתא זוטרתא היא70, שלכן היא מילתא זוטרתא גם אצל כאו״א מישראל, הנה עד״ז הוא בעניננו דהנני ממטיר לכם לחם מן השמים שהוא בזכות משה71, ומשה תקן ברכת הזן, שלכן ישנו זה אצל כאו״א מישראל בכל מקום ובכל זמן ובכל מעמד ומצב שיהי׳. וכמו שהוא בעבודה בכלל, כן הוא גם בלימוד התורה, דבאיזו דרגא בלימוד התורה שיהי׳, אפי׳ כשהתינוק שמתחיל לדבר שמלמדים אותו תורה, הנה אומרים תורה צוה לנו משה72, שבלימוד ודיבור זה יש לו כבר הענין דמשה, וכמבואר לעיל שענין המן שייך להכרה וידיעה שזהו״ע התורה, וממשיך ענין זה למטה עד שנעשה דם ובשר כבשרו ברוחניות, ועד שנעשה דם ובשר כבשרו גם בגשמיות כפשוטו73.
יב) והנה גילוי ענין זה הוא ע״י הפצת המעיינות דפנימיות התורה חוצה, שבא בגלוי עכ״פ בידיעה, עכ״פ באופן של עומר, במדידה והגבלה, שלכן כתיב לשון ממטיר (ולא טל כבכל המקומות). וזה פועל שכמו שהי׳ בענין המן בפעם הראשונה, שהי׳ עומר לגלגלת (כמשנת״ל) ואח״כ אכלו אותו ונהי׳ דם ובשר כבשרו גם בעקב שברגלים, הנה כן גם עתה מתגלה ענין הגלגלת הנ״ל. וכמשנת״ל דבכל מקום ובכל זמן ובכל מעמד ומצב שיהי׳, הרי החל מהענין בעבודה, הנה אף שבגלוי ישנו אצלו הענין דועד, מ״מ יודע שכשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, כי בלבבו פנימה ישנו הענין דאחד ממש, דלא כבחיצוניות שיש אצלו הענין דחילופי אתוון אחד, ועד״ז הוא גם בתורה, דמשהתינוק מתחיל לדבר כו׳ מלמדו תורה צוה לנו משה, ועאכו״כ כשכבר גדל בלימוד התורה ויש לו הענין דפנימיות התורה, הנה זה מגלה אח״כ הפנימיות דעולם. וזה נעשה ההכנה קרובה ומביא אח״כ את הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, שאז יהיו הענינים דפנימיות עתיק בגלוי, ועד שיהי׳ אז ולא יכנף עוד מוריך74, ויהי׳ הגילוי פנים בפנים כמבואר בתניא פל״ו. וכבר הי׳ מעין זה בעת מ״ת, שאז הי׳ בפעם הא׳ הענין דלמען אנסנו, הגבהה באופן שיהי׳ הליכה בתורה, ילך בתורתי, וכמו שהי׳ מעין זה בשעת מ״ת יהי׳ זה בגלוי ממש ובקרוב ממש בימות המשיח [אע״פ שעיקר קבלת השכר הוא באלף השביעי, כמבואר בתניא שם בהגה״ה], בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
__________
1) בשלח טז, ד.
2) תו״א סה, סע״א ואילך. אוה״ת בשלח ע׳ תקצו. ועוד.
3) בשלח שם א. וראה פרש״י שם (משבת פז, ב).
4) בא יב, ח.
5) לקו״ת צו יג, ג ואילך. וראה אוה״ת בשלח ע׳ תקפט.
6) ברכות מ, א.
7) נוסח ההגדה.
8) תענית ג, א.
9) לקו״ת האזינו עג, ב ואילך. ובכ״מ.
10) עקב ח, ג.
11) תהלים קיט, פט.
12) שעהיוה״א בתחלתו.
13) ראה שבת צז, רע״א.
14) בשלח טו, ב. וראה פרש״י שם.
15) ירמי׳ כג, כט.
16) ישעי׳ נא, טז.
17) תניא רפי״ז.
18) קידושין מ, ב.
19) ראה אוה״ת בשלח ע׳ תקצ.
20) איוב יא, ט. וראה עירובין כא, א.
21) שה״ש ו, ח ובשהש״ר עה״כ.
22) ראה גם המשך תרס״ו ע׳ תה ואילך.
23) מגילה ו, ב.
24) ישעי׳ נח, יג.
25) פי״ד.
26) תו״א משפטים עו, א. וראה לקו״ת ויקרא ב, ד.
27) לקו״ת שלח לז, ד.
28) ראה ב״ר פי״ב, ו. פי״ד, ז.
29) ראה לקו״ת צו יג, רע״ג (בעניננו). מסעי צו, א. ובכ״מ.
30) ראה לקו״ת עקב יד, ב.
31) יומא כח, ב.
32) ראה ד״ה צאינה וראינה תר״ס. ובכ״מ.
33) ברכות כח, א. וש״נ.
34) ירמי׳ ב, ב. וראה גם המשך תרס״ו ס״ע רמא ואילך.
35) ד״ה באתי לגני ש. ז. פ״ז ואילך. פ״י (קה״ת. ברוקלין תשל״ז) [סה״מ מלוקט ח״א ע׳ רכד ואילך].
36) פע״ח ש׳ הק״ש פט״ו.
37) שבת קד, א. וראה ירושלמי שקלים פ״ו ה״א.
38) עה״פ בשלח טז, ד.
39) ראה תו״א סה, סע״ב ואילך. פט, א. אוה״ת שם ע׳ תקצט ואילך. תרלה. ובכ״מ.
40) ראה גם תו״א ע, סע״ד.
41) ישעי׳ מט, כב.
42) ראה אוה״ת שם ע׳ תקצד. ס״ע תרא ואילך.
43) בשלח טז, טז.
44) במדבר א, ב.
45) ראה לקו״ת ר״פ במדבר.
46) יד, א.
47) בהעלותך יא, ח.
48) ראה יומא עה, א.
49) הרמ״ע מפאנו בס׳ מאמר שבתות ה׳ ח״ב בתחלתו בהמשך דבריו ע״ד הסעודה דלעת״ל כותב שכן יברכו אז על המן (השמור בצנצנת). ובס׳ חסידים (הוצאת מק״ן) סי׳ תתתת״מ: על המן היו מברכים הנותן לחם מן השמים. וראה זח״ב (סב, ב): נפקי ולקטי ומברכאן שמא קדישא עלי׳ (ובאוה״ח – מהרמ״ק – היינו ברכת המוציא) כו׳ ומברך למלכא קדישא (שם – היינו ברכת המזון). – וכנראה (כיון שלא הזכירו את הרמ״ק) שלא הי׳ זה לעיני כמה דשקו״ט בכ״ז (הובאו בשד״ח כללים כ׳ כלל ק. נפש חי׳ – מרגלית – לאו״ח סר״ד סי״ג. תו״ש חי״ד בסופו).
50) ראה סה״מ תקס״ח ע׳ לו. וראה סה״מ תקס״ב ע׳ סג (בנוגע לטל). הנחות הר״פ ע׳ עח. וראה תו״ח פרשתנו שג, סע״א.
*50) ראה תו״א (פט, א), שגם לאחר שנתגשם ונעשה מזון גשמי ״מלובש בו אורות העליונים ממש. ולכן הוא ג״כ למטה . . אין בו פסולת״. ובד״ה והריחו (בסה״מ אתהלך-ליאזנא) נראה דהמן למטה הי׳ מהות השפע דלמעלה.
51) איוב כח, כא.
52) משלי ח, ל.
*52) תניא פ״ד.
53) לקו״ת שם (עקב יד, א) – דמה שנתגשם המן הוא דוגמא להתלבשות התורה באותיות גשמיות.
54) לקו״ת במדבר ט, ג. ובכ״מ.
55) סה, ג.
56) ראה סנהדרין לח, א: כדי שיכנס לסעודה מיד כו׳, ובפרש״י שם.
57) מח, ב.
58) תו״א סו, ב. לקו״ת עקב יד, ג.
59) ברכות מט, א.
60) ד״ה הנ״ל פ״ז. פי״א ואילך.
*60) ראה אוה״ת שבהערה 5 שענין המן הוא ד״ע, שהו״ע יחו״ע כמבואר באוה״ת שם ע׳ תקצא. ושם, די״ל ששרש המן הוא למע׳ מב׳ הדעות דיחו״ת ויחו״ע.
61) ראה אוה״ת בשלח (ס״ע תרו ואילך. תריז ואילך. תרמח) שענין המן בתורה הוא פנימיות התורה. וראה זח״ב קפג, ב: ומגו ההוא נהמא (מן) הוו ידעין ומסתכלין ברזי דאורייתא.
62) פי״ג ואילך.
63) לא, סע״א. וראה לקו״ת ויקרא ו, א.
64) ראה פרש״י שבת שם. לקו״ת שם.
65) פסחים נו, א.
66) זח״ב קלד, א. שעהיוה״א פ״ז.
67) פ״א. פי״ב.
68) ראה יג, ה.
69) תניא פמ״ב.
70) ברכות לג, ב.
71) תענית ט, א.
72) סוכה מב, א.
73 ראה תניא פ״ה.
74) ישעי׳ ל, כ.
[סה"מ שמות ח"ב ע' מח ואילך]
הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס בפ״ע (קה״ת, תשל״ז), ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ רלה ואילך. הפתח דבר נדפס לקמן בהוספות.