בס״ד. ליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר) ה׳תשט״ו

הנחה בלתי מוגה

להבין ענין מתן תורה¹, שהסדר דמתן תורה הוא שבתחילה היתה יציאת מצרים שהיא ההכנה למתן תורה כמ״ש² בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ואף שמצרים הי׳ כור הברזל³ שבירר וזיכך את הגשם והחומר, מ״מ הנה גם אחרי יציאת מצרים הרי נשארה מציאות הגשמיות, דמתן תורה הי׳ לנשמות בגופים דוקא, וגם היתה ההקדמה דכפה עליהם הר כגיגית⁴ שאז הי׳ מתן תורה לנשמות בגופים, ולא שהעלו את הנשמות למעלה כי אם אשר וירד הוי׳ על הר סיני⁵, למטה בעולם הזה דוקא. וגם בעצם ענין התורה הנה התורה נתלבשה בענינים גשמיים, ולא כמו שהמלאכים ביקשו תנה הודך על השמים⁶ שהוא נתינת הרוחניות שבתורה כי אם שהתורה נתלבשה בענינים גשמיים, וגם המצוות הרי הן בגשמיות דוקא. דכללות ענין מתן תורה הוא שניתנה לנשמות בגופים דוקא כמו שהם למטה, וגם התורה עצמה נתלבשה בגשמיות.

וכמו״כ מובן ממה דאיתא במדרש⁷ בענין נשמות ותורה דשניהם נמשלו לנר, דנשמות ישראל נמשלו לנר כמ״ש⁸ נר הוי׳ נשמת אדם ובתורה כתיב⁹ כי נר מצוה ותורה אור, אמר הקב״ה נרי בידך ונרך בידי, אם אתה משמר את שלי אני משמר את שלך. דבנר הרי ישנם כל הד׳ בחינות דפתילה ושמן ותרי גווני אור, וא״כ מובן מזה גם בהנמשל שהכוונה הוא לנשמות כמו שהם בגופים דוקא (שמן ופתילה), וכמו שהוא בענין השמירה שהתורה משמרת את ישראל, כמו״כ הוא גם בגוף התהוותם של ישראל, שהם תלויים ובשביל התורה, כדאיתא במדרש¹⁰ עה״פ¹¹ ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, דאלה הוא אלה תולדות השמים והארץ¹², ובזכות מי, בזכות אלה שמות בני ישראל¹³, ואלה בזכות מי, בזכות אלה העדות החוקים והמשפטים¹⁴, הרי שישראל תלויים בתורה, לא רק בענין השמירה כי אם בעצם מציאותם. וכמו״כ הוא גם אשר התורה תלוי׳ בישראל, כמ״ש¹⁵ אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי׳ בראתי, דזה מה שאנכי מי שאנכי עשיתי ארץ הוא בשביל האדם, ובריאת האדם היא בשביל בראתי בגימטריא תרי״ג¹⁶, אשר ישראל יקיימו את התרי״ג מצוות, וא״כ מובן שקיום התרי״ג תלוי בהאדם, שהרי בשביל זה נברא בכדי שיהי׳ קיום להתרי״ג מצוות. והיינו אשר שניהם, ישראל ותורה, תלויים זה בזה לא רק בענין השמירה כי אם בעצם קיום מציאותם. וזה מה שישראל צריכים לתורה והתורה צריכה לישראל הוא בגשמיות דוקא, הנשמות כמו שהם בגופים דוקא והתורה כמו שנתלבשה בגשמיות דוקא.

ולהבין זה צריך להקדים תחילה ענין ירידת הנשמה בגוף, דידוע שהירידה הוא צורך עלי׳, ולזאת הנה כל מה שהירידה היא ביותר העלי׳ היא ביותר, שהרי הירידה היא צורך וגורמת העלי׳. ולזאת הנה בכדי להבין גודל עליית הנשמה שנעשה ע״י הירידה, צריך לבאר תחילה מצב הנשמה כמו שהיא קודם ירידתה, דעי״ז יובן גודל הירידה, ובמילא גודל העלי׳. הנה הנשמה קודם ירידתה כתיב בה¹⁷ חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, שעומדת שם באהבה ויראה, וכמו המלאכים דכתיב בהו¹⁸ ויעמידם לעד לעולם, שעומדים תמיד באהבה ויראה. אמנם יש מקום לומר שאינה דומה עבודת הנשמות לעבודת המלאכים, שהרי האהבה ויראה של המלאכים היא עבודה תמידית ונמשכת, עד אשר ישנם מלאכים שנבראו בששת ימי בראשית ואמרו קדוש ומצד זה עומדים בביטול אלפיים שנה ועכשיו הם בהביטול דאמירת קדוש הג׳, שהוא אלפיים השלישים¹⁹. דכל זה הוא בהמלאכים שהם תמיד באהבה ויראה, אמנם הנשמות הרי יש בהם גם העבודה דהשגה, שהרי חלוק מקום עמידת הנשמות ממקום עמידת המלאכים, דעמידת המלאכים היא בהיכלות ומדורים, דלכן נקראים עצי היער²⁰, שהם תמיד באהבה ויראה. אמנם מקום הנשמות הוא בגן עדן, דבגן עדן הוא לימוד התורה ברוחניות שהוא ענין ההשגה, ולא העבודה דאהבה ויראה. אמנם באמת יש בהנשמות גם העבודה דאהבה ויראה. דכמו בירידת הנשמה למטה הרי זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד²¹, כמו״כ הוא בהנשמה למעלה שיש בה ב׳ הענינים, העבודה דהשגה שהוא לימוד התורה ברוחניות, וגם עבודת התפילה שהיא אהבה ויראה, כדאיתא בגמרא²² בענין אוקימנא לאברהם ומשינא ידי׳ ומצלי ומגינא לי׳ וכן ליצחק וכן ליעקב, אמנם עכ״פ מובן אשר עבודת הנשמה למטה אינה בערך כלל לעבודת הנשמה למעלה, בין באהבה ויראה בין בהשגה. דהנה כתב רבינו בתניא²³ אשר תכלית השתלשלות העולמות אינו בשביל עולמות העליונים אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון, ותכלית שלימות זו הוא ימות המשיח, ומעין זה הי׳ גם בשעת מתן תורה אך התכלית יהי׳ בימות המשיח, וזה תלוי במעשינו ועבודתינו עכשיו. ומבאר שם ענין העבודה, דאי אפשר לומר אשר תכלית העבודה היא אהבה ויראה, שהרי גם כשיהי׳ צדיק גמור עובד הוי׳ ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלת האהבה ויראה בהיות הנשמה למעלה. וכמו״כ הוא גם בהשגה, שאינה בערך כלל להשגת הנשמות למעלה, שהרי למעלה השגתה היא השגת המהות ולמטה רק השגת המציאות. ועוד יותר אשר למעלה ההשגה היא בג׳ ראשונות ולמטה ההשגה היא בז׳ תחתונות. דמכל זה מובן גודל הירידה שירדה הנשמה למטה, ומזה יובן גודל עליית הנשמה, אשר בשביל זה היתה הירידה.

והנה בכדי להבין מקום עליית הנשמה שע״י הירידה, צריך לברר תחילה מקום הנשמה כמו שהיא מצד עצמה, שבדרך ממילא יובן אשר מקום עלייתה הוא למעלה מבחינה זו. שהרי אי אפשר לומר שעלייתה היא שעולה כמו שהיתה קודם, דא״כ הרי לא צריך כל ענין הירידה. הנה הנשמה כמו שהיא מצד עצמה, אנו אומרים²⁴ נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה, וצריך להבין²⁵ איך אפשר לומר טהורה היא, שהוא תואר שמתארים את הנשמה, קודם שנבראת במציאות, שהרי טהורה היא הוא קודם לאתה בראתה ואיך אפשר לתאר את הנשמה קודם שנמצאת. אך הענין הוא, דטהורה קאי על הנשמה כמו שהיא באצילות ואתה בראתה קאי על הנשמה כמו שהיא בבריאה, ולזאת לא יוקשה איך אפשר לומר תואר על הנשמה קודם שנבראת, לפי שתואר זה הוא על מציאותה כמו שהיא באצילות. והגם שכל הנבראים יש להם שורש באצילות, דלכן הנה מלכות דאצילות נקראת בכל השמות דדצח״מ, מ״מ הנה כל הנבראים הרי מה שכלול באצילות אין זה מציאות הנברא, שהרי אצילות כולה אלקות ואינו שייך שיהי׳ כלול שם מציאות נברא, ומה שכלול באצילות הוא רק שורש הנשמות בלבד, אמנם הנשמות שגם לאחר התהוותם הוא רק מה שאלקות נעשה נברא²⁶, ולא נברא ממש, לזאת הרי ישנה מציאותה גם באצילות, והוא האלקות שבהנשמה. ואדרבה, בהיותה באצילות שם הוא עיקר מציאותה, שהרי מציאותה היא אלקות, וזהו באצילות דוקא, ששם אלקות בגילוי. ולזאת שייך לומר תואר על הנשמה קודם שבאה בבריאה, להיות שישנה מציאותה באצילות. והתואר שמתארים אותה כמו שהיא באצילות הוא התואר דטהורה, דלהיות אשר מציאותה היא המציאות דאלקות, הרי באצילות דוקא מציאותה היא בטוהר, שהרי בבי״ע הישות מעלמת על אלקות, כי אם באצילות דוקא שם הוא אלקות בגילוי.

וכל זה הוא מקום הנשמה כמו שהיא מצד עצמה, אבל ע״י ירידתה בגוף, נעשה בה העלי׳ למעלה מבחי׳ טהורה היא. דהנה התואר דטהורה, אף שתואר זה הוא לפי שאלקות הוא בגילוי ולא ישנה מציאות ישות כלל, מ״מ מאחר שאומרים טהורה, הרי ישנה נתינת מקום לההיפך ולזאת אומרים שטהורה היא, כמ״ש²⁷ מי יתן טהור מטמא דייקא, כמבואר בלקו״ת²⁸ דבחי׳ טהורה הוא בהכלים דוקא, שההפרש בין אורות לכלים הוא דאורות הוא אין בעצם, ולא שייך לומר טהורה כי אם בבחי׳ הכלים ששם שייך ענין הישות, הנה בהכלים הו״ע הטהרה. אך ע״י ירידתה בגוף הנה ירידה זו היא צורך עלי׳, שנעשה בה העלי׳ דלאשתאבא בגופא דמלכא²⁹, והיא העלי׳ וההתכללות בהאור. דאור הוא מעין העצם, ויתירה מזו הנה האור הוא דבוק בהעצם, דלזאת הנה העלי׳ וההתכללות בהאור היא ההתכללות בהעצם, שהאור נקרא גופא דמלכא. והגם ששורש הנשמות הוא מפנימיות הכלים³⁰, דפנימיות הכלים מיוחדים ובשביל מה צורך הירידה למטה, אמנם זה שפנימיות הכלים מיוחדים עם האור מצד עצמם הוא כמו ב׳ דברים המתאחדים, אמנם ע״י הירידה למטה, נעשה בהנשמה הביטול וההתכללות בהאור, שנעשה דבר אחד. והיינו שירידת הנשמה בגוף פועלת המעבר (דעם איבערגאַנג) מהיחוד דאיהו וגרמוהי להיחוד דאיהו וחיוהי³¹.

אמנם עדיין צריך להבין, שהרי הכלים שרשם מהרשימו³², ורשימו מגלה את הקו, והוא לפי שיש מעלה ברשימו שאינה בהקו. דאור הקו נגע בו הצמצום, דלכן הוא קו אחד קצר³³, ועוד יותר אשר גם שורש הקו שהוא עיגול הגדול נגע בו הצמצום, שהרי סילק אורו הגדול על הצד וא״כ הרי ניכרת בו פעולת הצמצום, אמנם רשימו לא נגע בו הצמצום, דזהו ענין רשימו שהוא רושם ממה שהי׳ קודם, מכל הענינים שהיו קודם הצמצום, גם מאותם הענינים שלא נגע בהם הצמצום כלל. והגם אשר ע״י הצמצום נעשה העלם ברשימו, אין זה שאותיות הרשימו עצמם נשתנו ע״י הצמצום, כי אם אשר החילוק הוא אל הזולת, דקודם הצמצום האיר האור על ידן אל הזולת ואחרי הצמצום אינו מאיר על ידן אל הזולת, אבל בהן עצמן לא יש שום שינוי כלל, שגם עכשיו ישנו בהן האור, כדאיתא הלשון³⁴ שאותיות הרשימו לא זזו ממקומם. ולזאת הרשימו מגלה את הקו, דידוע שכל מגלה הוא למעלה מהמתגלה על ידו, דכמו״כ הוא בקו ורשימו שהרשימו הוא למעלה מהקו, לפי שהקו נגע בו הצמצום ואותיות הרשימו לא נגע בהם הצמצום. ולזאת יוקשה, דמאחר שהנשמות שרשם מהכלים והכלים שרשם מהרשימו, שלא נגע בהם הצמצום, למה הוצרכה הירידה בכדי שתהי׳ עלי׳ בהאורות, והרי הרשימו הוא למעלה מהקו (מאורות הקו). אך הענין הוא, דאמיתית העלי׳ הנעשה ע״י הירידה היא בהעצם, שלמעלה מהאורות ולמעלה מהכלים, ולמעלה גם משורש הכלים, והיא העלי׳ בהעצמות ממש, שזהו לאשתאבא בגופא דמלכא. ועלי׳ זו נעשית ע״י התורה, דע״י מתן תורה שניתנה למטה בגשמיות דוקא לנשמות בגופים, הנה התורה מגלה העצמות שישנו בהנשמות.

וביאור הענין מה שישנו בכח התורה כמו שהיא בגשמיות דוקא לגלות את העצמות שבנשמות, צריך להקדים תחילה דבכללות התורה ישנם ב׳ ענינים. כמו שאמרו רז״ל³⁵ שר׳ יוחנן בן זכאי לא הניח דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא. וצריך להבין מה שאומר על הוויות דאביי ורבא שהוא דבר קטן, שהרי אין זה על הוויות דאביי ורבא דוקא, שהרי זה קאי על ר׳ יוחנן בן זכאי, אלא הכוונה היא על כללות הפלפול דתורה שבע״פ, וצריך להבין איך אומר על זה שהוא דבר קטן. ובכדי להבין מה שהוויות דאביי ורבא נקראות דבר קטן, צריך להקדים תחילה מה שמעשה מרכבה נקרא דבר גדול. דהנה במרכבה יש כמה מדריגות, כדאיתא בכתבי האריז״ל³⁶ דבמרכבה ישנם כרובים חיות ואופנים, שהכרובים הם בבריאה והחיות והאופנים ביצירה ועשי׳, והחילוק בין מרכבה דבריאה למרכבה דיצירה ועשי׳ הוא כמארז״ל³⁷ מה בין ישעי׳ ליחזקאל, דישעי׳ ראה את המרכבה דבריאה ויחזקאל ראה את המרכבה דיצירה ועשי׳, אינו דומה בן כפר שרואה את המלך לבן כרך שראה את המלך, דבן כרך הוא מורגל בעניני והנהגות המלוכה, ובמילא הנה על מה מביט ומה רואה (אויף וואָס קוקט ער און וואָס זעהט ער), את הענינים הפנימיים, ובמילא זה פועל עליו ביטול פנימי, ביטול במציאות, משא״כ בן כפר שרואה את המלך מאחר שאינו מורגל בעניני המלוכה מביט (קוקט ער) על החיצוניות, ובמילא הפעולה עליו היא ג״כ ביטול חיצוני בלבד. וכמו״כ הוא גם למעלה, שהכרובים ושרפים שהם בהמרכבה דבריאה הם בביטול במציאות, משא״כ החיות ואופנים הנה הביטול שלהם הוא באין ערוך לגבי עבודת השרפים, ובפרט האופנים שהם ברעש גדול³⁸, שהרעש הוא מצד העדר ההשגה. ועד״מ באדם למטה כאשר הוא מבין ומשיג את הדבר אז הוא מתעמק בהדבר והוא בנחת (רואיק), וכאשר אינו מבין את הדבר אך הוא מרגיש אשר זהו שכל נפלא ביותר שאינו יכול להשיגו, הוא ברעש גדול, הרי מובן שעבודתם אינה בערך כלל לעבודת השרפים שבבריאה. וכמו״כ יש מרכבה למעלה יותר, והוא המרכבה דאצילות. דהנה האבות הן הן המרכבה³⁹, וכדאיתא בספר הבהיר⁴⁰ אמרה מדת החסד לפני הקב״ה מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, שעבודתו בהכנסת אורחים ופרסום אלקות בעולם, שעבד עבודתו זו במסירות נפש, הנה עי״ז הי׳ מרכבה למדת החסד דאצילות. וכמו״כ ביצחק שעבודתו בחפירת בארות, ובפרט מה שמסר נפשו בפועל ממש בהעקידה, הנה עי״ז הי׳ מרכבה למדת הגבורה דאצילות, ויעקב בחיר האבות⁴¹ הי׳ מרכבה למדת התפארת דאצילות, שתפארת עולה עד הכתר⁴². הנה המרכבה דבי״ע היא באין ערוך כלל לגבי המרכבה דאצילות, דהנה ענין המרכבה הוא כמ״ש⁴³ והחיות נושאות, נושאות ומנושאות, שמגביהים ומעלים בחי׳ אדם שבהם לבחי׳ לא אדם⁴⁴. דבחי׳ לא אדם דבריאה הוא אצילות, דאצילות הוא סובב לגבי בי״ע, וזהו המרכבה דבריאה שהיא ההעלאה באצילות, אמנם המרכבה דאצילות ענינה הוא ההעלאה של בחי׳ אדם דאצילות לבחי׳ לא אדם דאריך, שהאבות בעבודתם בבחי׳ המרכבה פעלו עליית המוחין דאצילות לבחי׳ אריך, דאצילות שהוא ציור אדם נקרא זעיר, לפי שהוא בציור, ועבודת המרכבה היא להעלותו לבחי׳ לא אדם, למעלה ממדידה והגבלה, שהוא בחי׳ אריך. דזהו מה דאיתא משתה גדול⁴⁵, גדול עולמים הי׳ שם⁴⁶, להיות שאברהם ע״י עבודתו המשיך בחי׳ אריך, דזהו גדול העולמים, עד אשר גם אברהם עצמו נקרא בשם גדול, להיות שע״י עבודתו בבחי׳ המרכבה פעל גם בעצמו שיהי׳ בבחי׳ אריך. וזהו מה שמעשה מרכבה נקרא דבר גדול, להיות דענין המרכבה הוא לצאת מהמדידות והגבלות, שהוא הגדלות דאריך.

אמנם הוויות דאביי ורבא נקרא דבר קטן, שהוא תנועה הפכית ממעשה מרכבה, והוא מה שרצון העליון שלמעלה מהגבלות השפיל את עצמו בענין המצוות שכולם ניתנו בשיעור והגבלה דוקא, אם בזמן אם במקום אם בשניהם. וזהו מה שהוויות דאביי ורבא נקראות דבר קטן שהוא תנועה הפכית ממעשה מרכבה, דכל המצוות נתלבשו בדברים גשמיים דוקא, עד אשר גם המצוות דחובת הלבבות מבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר בכמה וכמה מאמרים⁴⁷ שענינם הוא שיורגש בבשר לב הגשמי, וכמו באהבת הוי׳ צריך שיורגש בלבבו ממש, וכן גם ביראה הנה שיעור המצוה הוא שלבו יתכווץ מיראת הוי׳, וכמו״כ הוא באהבת ישראל הנה האהבה מה שאוהב את זולתו צריך להיות נרגש בבשר הגשמי, דכמו בעצמו הנה כאשר שומע שמועה טובה בנוגע לעצמו הרי שמועה טובה תדשן עצם⁴⁸, כמו״כ הנה גם כאשר שומע איזה טובה בנוגע לזולתו צ״ל תדשן עצם, וכמו״כ הוא גם בענין ההשגה שההשגה צריך להיות ניכר במוח הגשמי, שנעשה בהמוח ריבוי חריצים ומתעמקים⁴⁹. שזהו ענין דבר קטן הוויות דאביי ורבא, שהוא התורה כמו שירדה למטה ונתלבשה בדברים גשמיים דוקא, הנה עי״ז הנה התורה מגלה את העצמות שבנשמות.

והענין הוא, דהנה כללות ענין ההשפעה הוא הארה בלבד, שהרב משפיע רק הארה והתלמיד מקבל רק הארה, ולזאת הנה השפעת השכל תועיל רק למי שהוא בר שכל בעצמו אבל מי שאינו בר שכל בעצמו לא תועיל לו ההשפעה כלל כמאמר העולם אַ קאָפּ קאָן מען ניט אַרויף שטעלן⁵⁰, והוא לפי שכללות ההשפעה היא הארה בלבד. אמנם בהשפעה עצמית להוליד בדומה לו הרי ההשפעה היא מה שמשפיע לו את העצם, דלכן אפשר להיות שיהי׳ יפה כח הבן מכח האב⁵¹, לפי שהיא השפעת העצם, ולזאת אין זה שהוא מציאות לעצמו והוא מנצל (און ער נוצט אויס) את ההשפעה כי אם שההשפעה עושה את המציאות, לפי שהוא השפעת העצם מה שהעצם נשפע ונמשך, הנה השפעה עצמית הלזו היא באה בגשמיות דוקא, דהשפעת השכל באה בדיבור והשפעה עצמית נשפעת בגשמיות דוקא. וכמו״כ יובן בענין התורה, דבהתלבשות התורה בענינים גשמיים דוקא הנה בזה דוקא ישנה ההשפעה עצמית, דביום חתונתו⁵² זה מתן תורה⁵³, הנה ע״י נתינת התורה למטה בגשמיות, עי״ז נעשה בהנשמות בחי׳ בן שבהם, כמ״ש⁵⁴ בנים אתם, שזה נעשה ביום חתונתו דמתן תורה. ואף שההשפעה הוא מבחינה אחרונה בלבד, שההשפעה היא מאות ת׳ וכאילו נאמר מלכות דמלכות דעתיק, הרי ידוע מאמר הבעש״ט⁵⁵ העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, דלהיות אשר כל עצם בלתי מתחלק⁵⁶, לזאת הנה כשאתה תופס בחלק ממנו אתה תופס בכולו, וכמו״כ הוא בענין ביום חתונתו זה מתן תורה, דמאחר שהיא השפעה עצמית, הנה בכל בחינה ובחינה יש בזה כל העצם. והשפעה עצמית זו נשפעת בהתורה כמו שנתלבשה בדברים גשמיים דוקא.

ויובן זה ע״פ כמה דוגמאות. דהנה כאשר חותמים חותם על אבן טוב ובהיר, הנה מצד בהירות האבן טוב לא נראות האותיות, וצריך לחותמן בשעוה, אבל כאשר הן בקירוב אל האור הנה מצד האור אין ניכרות האותיות, דכל זה הוא באבן בהיר שהאותיות צ״ל בריחוק ממנו דוקא, אבל באבן שאינו בהיר אפשר להיות האותיות גם בקירוב אליו. וכמו״כ יובן למעלה, דחותמו של הקב״ה אמת⁵⁷ והוא מה שאני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים⁵⁸, שאין שום שינויים כלל, הנה גילוי זה הוא ע״י התורה דוקא, דאין אמת אלא תורה⁵⁹, והוא התורה כמו שנתלבשה בדברים גשמיים דוקא. ויש עוד דוגמא לזה מהחושים דראי׳ ושמיעה, שאינו דומה שמיעה לראי׳⁶⁰, דלכן⁶¹ הנה כאשר שומע איזה דבר ומצייר בזה כל הפרטים הנה כאשר אח״כ יראה את הדבר יתפעל על זה בהתפעלות גדולה במאוד. וטעם הדבר הוא לפי שבשמיעה הוא שומע רק את המציאות בלבד, אבל בראי׳ הוא רואה את המהות, ולזאת הנה בראייתו את הדבר הוא מתפעל באופן אחר לגמרי. הנה הכלי לראי׳ שהוא ראיית המהות, הכלי לזה היא גשמיות, והכלי לשמיעה שהיא במציאות, הכלי לזה היא רוחניות. וכמו״כ יובן למעלה בענין הראי׳, שהוא ראי׳ דחכמה, כמ״ש⁶² משכיל לאיתן האזרחי ופירש רבינו הזקן⁶³ דאיתן הוא מלשון יושן, שהוא שם ע״ב שאינו מחודש, שלמעלה משם מ״ה המחודש, והוא בחי׳ עתיק, הנה המשכה זו היא בגשמיות דוקא. ויש עוד דוגמא לזה, והיא מהשפעת השכל במשל דוקא, דכאשר רוצים להשפיע שכל נעלה ביותר צריכים להשפיע ע״י משל, דשכל שאינו נעלה כל כך משפיע בדיבור שלא ע״י משל, ושכל עמוק ביותר משפיעים ע״י משל דוקא. ומפרטי המשל מבינים יותר מאשר מכללות המשל, שזהו בשכל נעלה ביותר דוקא שהשפעתו היא ע״י משל דוקא. וכמו״כ הוא בהתורה שנקראת משל הקדמוני⁶⁴, קדמונו של עולם⁶⁵, הנה ע״י ירידתה למטה דוקא שמתלבשת בענינים גשמיים, עי״ז היא מגלה את העצמות שבנשמות.

ועפ״ז יובן הסדר דמתן תורה שהתורה ניתנה בגשמיות דוקא ולנשמות בגופים דוקא, ומה שהתורה צריכה לנשמות ונשמות לתורה ושניהם כמו שהם מלובשים בגשמיות דוקא. דהנה נשמות ותורה שניהם הם עצם, אך להיות שבנשמות הוא בהעלם, שהנשמה נעשית בחי׳ נברא, לזאת הנשמות צריכות להתורה, שהתורה היא גילוי מלמעלה, לזאת הנה התורה מגלה את העצמות שישנו בנשמות. אך בכדי שהתורה תגלה את העצמות הוא ע״י התלבשותה בגשמיות דוקא, שאז שייך שתגלה את העצמות כנ״ל. וכמו שנשמות צריכות לתורה, כמו״כ התורה צריכה לנשמות לפי שיש מעלה בנשמות על תורה, שהנשמות בשרשן הן למעלה מהתורה כמארז״ל⁶⁶ מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר גם למחשבתה של תורה שנאמר דבר אל בני ישראל, ולזאת הנה בכדי לחבר תורה שלמעלה בהקב״ה, והיינו לגלות את העצמות בתורה, הוא ע״י הנשמות דוקא, והנשמות כמו שהן מלובשות בגופים דוקא מטעם הנ״ל.

אמנם להיות אשר שניהם הם עצמות ושניהם הם בהעלם, הנה בכדי לגלות צריכים לסיוע מלמעלה, והכלי להסיוע מלמעלה היא העבודה שלמעלה מטעם ודעת שהיא אהבה רבה, דהאהבה רבה ממשיכה את הרצון שלמעלה מהשתלשלות, כידוע מ״ש הרב המגיד⁶⁷ בפירוש מארז״ל⁶⁸ פרשה ראשונה עושים רצונו של מקום ופרשה שני׳ אין עושים רצונו של מקום, וקשה על זה, והרי בפרשה שני׳ דקריאת שמע כתיב⁶⁹ והי׳ אם שמוע תשמעו ומהו שאומר אין עושים רצונו של מקום, ופירש הרב המגיד דבפרשה ראשונה דקריאת שמע כתיב⁷⁰ ובכל מאדך שהוא אהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת ובפרשה שני׳ דקריאת שמע לא כתיב בכל מאדך, ועושים רצונו של מקום הוא ע״י אהבה רבה דוקא, דע״י אהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת ממשיכים את הרצון שלמעלה מהשתלשלות במקום שהוא מדידה והגבלה. ולזאת הנה במתן תורה כפה עליהם הר כגיגית שהוא גילוי האהבה רבה⁷¹, שעי״ז יומשך הסיוע שלמעלה מהשתלשלות. וזהו כללות הסדר דמתן תורה, דמצרים הי׳ כור הברזל שבירר וזיכך את הגשם אבל מ״מ הי׳ צריך להשאיר מציאות הגשמי דוקא, והעם (עם דייקא) שיצא ממצרים הנה העם הלזה קיבל את התורה, ויתייצבו בתחתית ההר⁷², שע״י האהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת עי״ז נמשך הסיוע מלמעלה שהתורה תגלה את העצמות בנשמות והנשמות בתורה, ושניהם כמו שהם בגשמיות דוקא, שעי״ז נשלם הכוונה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים⁷³.

__________

1) לכללות המאמר – ראה ד״ה בהעלותך תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ רלד ואילך). תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ שלו ואילך). תרפ״ו (סה״מ תרפ״ו ע׳ שכא ואילך). תשכ״ט (סה״מ במדבר ח״א ע׳ קנט ואילך. שם ע׳ שנח ואילך). ד״ה והאר עינינו תרצ״ב (סה״מ קונטרסים ח״א רלו, ב ואילך).
2) שמות ג, יב.
3) ואתחנן ד, כ. מלכים-א ח, נא. ירמי׳ יא, ד. וראה תו״א יתרו עד, סע״א-ב.
4) שבת פח, א.
5) יתרו יט, כ.
6) תהלים ח, ב. שבת שם סע״ב ואילך. מדרש תהלים עה״פ.
7) דב״ר פ״ד, ד.
8) משלי כ, כז.
9) שם ו, כג. שמו״ר פל״ו, ג. תנחומא תשא כח.
10) שמו״ר פמ״ח, א.
11) ישעי׳ מ, כה-כו.
12) בראשית ב, ד.
13) ר״פ שמות (א, א).
14) ואתחנן שם, מה.
15) ישעי׳ מה, יב.
16) מק״מ לזח״א רה, ב. וראה סה״מ בראשית ח״א ע׳ קיז. וש״נ.
17) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
18) תהלים קמח, ו.
19) ראה סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ תעח. תרח״ץ ע׳ רלא.
20) דברי הימים-א טז, לג. ראה תו״ח בראשית יט, א. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ריש ע׳ א׳קיד. וש״נ.
21) שבת י, א.
22) ב״מ פה, ב.
23) פל״ו-ז.
24) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
25) ראה לקו״ת שה״ש טז, ד.
26) ראה ביאוה״ז לאדהאמ״צ פינחס קיד, ד ואילך. להצ״צ ח״א ע׳ תקמו ואילך. המשך תרס״ו ע׳ תנט. לקו״ש ח״ט ע׳ 210-11.
27) איוב יד, ד.
28) ראה לקו״ת פ׳ ראה כז, א.
29) ראה זח״א ריז, ב.
30) תו״א בראשית ד, ב. לקו״ת שם כו, סע״ג-ד. המשך תרס״ו ס״ע תע-תעא. המשך תער״ב ח״א ריש ע׳ תקעו. ובכ״מ.
31) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
32) לקו״ת ויקרא (הוספות) נד, רע״א. סהמ״צ להצ״צ נא, א. ובכ״מ.
33) ראה ע״ח שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב.
34) סה״מ תרע״ח שם ע׳ שלח. וראה גם המשך מצה זו תר״מ פ״ו (ס״ע ט-י). המשך יונתי תר״מ פ״ט (ס״ע יא). סה״מ תרמ״ג ע׳ פ. המשך תרס״ו ע׳ רד.
35) סוכה כח, א. ב״ב קלד, א.
36) מק״מ לזח״א יח, א. הובא גם בסה״מ תרכ״ט ע׳ קז. תרצ״ו ע׳ 121. ועוד.
37) חגיגה יג, ב. וראה לקו״ת ברכה צז, א-ב. ובכ״מ.
38) יחזקאל ג, יב-יג.
39) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו. זח״ג רנז, ב. תניא פכ״ג (כח, ב). רפל״ד.
40) סימן קצא. הובא בפרדס שער (כב) הכינויים פ״ד.
41) שער הפסוקים להאריז״ל תולדות כז, כה. וראה ב״ר פע״ו, א. זח״א קיט, ב. קמז, ב.
42) ראה לקו״ת מסעי צו, ריש ע״ב. תו״ח נח סה, ב. המשך תער״ב ח״א פקי״ד (ס״ע רכ ואילך). סה״מ תש״ז ע׳ 152 ואילך. ועוד.
43) ראה בחיי עה״פ תרומה כה, י בשם פדר״א [ספ״ד. וראה ברד״ל שם]. שמו״ר פכ״ג, יד. במדב״ר פי״ד, כב. פיוט ״והחיות״ במוסף לר״ה (בנוסח הקדושה) נוסח אשכנז. תו״א יתרו עא, סע״א ואילך. שם עב, ד ואילך.
44) שמואל-א טו, כט.
45) וירא כא, ח.
46) ב״ר פנ״ג, י. וראה מתנות כהונה שם.
47) ראה סה״מ קונטרסים ח״א רסז, ב. ח״ב רצ, ב ואילך. תרצ״ז ע׳ 215. שם ע׳ 282 (תש״י ע׳ 224). ה׳ש״ת ס״ע 112 ואילך. תש״ד ע׳ 214.
48) משלי טו, ל. ראה גיטין נו, ב.
49) ראה סה״מ קונטרסים ח״א צז, א. תרצ״ז ע׳ 254. תש״ד ע׳ 243.
50) הובא בסהמ״צ להצ״צ ג, א. ביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תריג. סה״מ תרל״ד ע׳ שיד. ועוד – נסמן לעיל ע׳ נד הערה 29.
51) שבועות מח, סע״א. חולין מט, סע״ב. סג, רע״א. ירושלמי כתובות פ״ט ה״ז.
52) שה״ש ג, יא.
53) תענית כו, ב.
54) פ׳ ראה יד, א.
55) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן קטז (צט, ריש ע״ב). וש״נ.
56) סה״מ תרע״ח שם ע׳ שלט. מאמרי אדה״ז כתובים ח״א ע׳ עה. אמרי בינה שער הק״ש פ״ח (כ, א ואילך). פי״ד (כד, ד). פל״ג (לח, א). פט״ז (כו, ד). תו״ח וישב סה [רו], א. מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ שיג. וש״נ. סה״מ תרמ״ג ע׳ טו-ז. שם ע׳ פא. תרמ״ו ע׳ ב. שם ריש ע׳ ת. תרמ״ז ע׳ לו. שם ע׳ קב. תרמ״ח ע׳ קפט. תר״ן ס״ע רפה-ו. שם ע׳ רצ. ע׳ ש. תרנ״א ע׳ מב. תרנ״ד ריש ע׳ שמח. תרנ״ה ע׳ רא. תרנ״ז ע׳ רסא. תרס״ג ח״ב ע׳ רפה. תרס״ה ע׳ שטו. תרס״ח ע׳ רנג. אעת״ר ריש ע׳ סג. תרפ״ד ע׳ שח. תרפ״ה ע׳ קנט. תרצ״ז ע׳ 194. תרח״ץ ע׳ רסה. תש״ח ס״ע 220. תש״ט ע׳ 134. סה״מ קונטרסים ח״ב שעט, א. ועוד.
57) שבת נה, א.
58) ישעי׳ מד, ו. וראה ב״ר פפ״א, ב.
59) ירושלמי ר״ה פ״ג ה״ח. איכ״ר פתיחתא ב. תקו״ז תיקון כא (נ, א). וראה ברכות ה, ריש ע״ב.
60) ראה מכילתא יתרו יט, ט. לקח טוב שלח יג, יח.
61) בכ״ז – ראה תו״א משפטים עה, א. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פל״ג (ע׳ לד-ה) ופנ״ז (ע׳ סה-ו). לקו״ש ח״ו ע׳ 121. וש״נ.
62) תהלים פט, א.
63) קונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 5-6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו). ובכ״מ – נסמן בסה״מ בראשית ח״א ע׳ נה הערה 60.
64) שמואל-א כד, יד. וראה פרש״י עה״פ. מכות י, ב ובפרש״י שם. פרש״י משפטים כא, יג. תו״א מג״א צח, ב.
65) ראה ב״ר פל״ח, ז. ועוד. וראה תו״א שם.
66) ראה ב״ר פ״א, ד. תדא״ר פי״ד ופל״א.
67) או״ת נג, סע״ג ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קסו). וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״ב ע׳ תרעט. שם ע׳ תרפב. תקס״ט ע׳ קלה. לקו״ש חי״ב ע׳ 98 ואילך. וש״נ.
68) ברכות לה, ב.
69) עקב יא, יג.
70) ואתחנן ו, ה.
71) ראה תו״א מג״א צח, ד.
72) יתרו יט, יז.
73) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.

[סה"מ שבועות ע' סט ואילך]

״כ״ק אדמו״ר שליט״א נכנס לביהכ״נ בשעה 3:10 ואמר מאמר ד״ה להבין ענין מתן תורה. ארך 40 דקות״ (מיומן א׳ התמימים).
נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 294 ואילך.