בס״ד. ש״פ ויקרא, ה׳ ניסן ה׳תשמ״ז
הנחה בלתי מוגה
ויקרא אל משה גו׳1, וידועים הדיוקים בזה בלקו״ת2 (ובדרושים שלאחרי זה3), מהו שנאמר ויקרא אל משה ולא נזכר כלל בפסוק מי הי׳ הקורא, וגם מהו שנאמר כאן ויקרא בא׳ זעירא, ובדברי הימים4 כתיב אדם בא׳ רבתי. וממשיך בכתוב5 אדם כי יקריב מכם קרבן להוי׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. וידועים הדיוקים בזה, מהו שנאמר אדם כי יקריב מכם והוה לי׳ לומר אדם מכם כי יקריב6, וגם מהו שמתחיל בלשון יחיד, כי יקריב, ומסיים בלשון רבים, תקריבו את קרבנכם.
והנה בענין מה שנאמר ויקרא בא׳ זעירא, מובן מהמבואר בהדרושים7, דהגם שיש אתוון זעירין ואתוון בינונין ואתוון רברבן, הנה בהא׳ זעירא דויקרא נמשך בחי׳ א׳ רבתי דאדם שלמעלה מכל מדידה והגבלה (גם למעלה מבחי׳ א׳ בינונית, דיש לומר8 שזהו א׳ דאנכי ה׳ אלקיך, ובפרט ע״פ המבואר במדרש9 הטעם שעשרת הדברות פותחים באות א׳ דוקא). וביאור הענין הוא, דהנה מובא ע״ז בהמאמר10, דאמרו רז״ל במדרש ויקרא רבה11 דבאברהם כתיב12 ויקרא אליו מלאך ה׳ ואילו במשה כתיב ויקרא אל משה, שלא נזכר מי הקורא, אני הוא הקורא אני הוא המדבר. ומבאר שם, דבאברהם היתה המשכת שם הוי׳ ע״י שם אלקים, ולכן היתה המשכה זו ע״י מלאך, דאף שמלאך הוא שליח ושלוחו של אדם העליון כמותו, ועד שהמלאך עצמו אומר אני הוי׳ כמדבר בעדו (וכמבואר בתניא13), מ״מ ה״ה מציאות נברא בפ״ע. משא״כ במשה היתה המשכת שם הוי׳, שהמשכה זו היא בלי ממוצעים, אני הוא הקורא אני הוא המדבר. וע״פ המבואר במ״א14, דבחי׳ אני הוא הקורא קאי על עצמותו ומהותו ית׳ שלמעלה מגדר שמות בכלל, מובן, שהמשכה זו למשה היא לא רק משם הוי׳, אלא המשכת העצמות שלמעלה מכל השמות. והמשכה זו היא למטה כפי שמשה הוא בעולם הזה הגשמי. דזהו מה שהמשכה זו היא באופן של קריאה, ויקרא אל משה גו׳, דענין הקריאה מורה גם על קבלת ההמשכה בשלימות, וכמובא בלקו״ת15 התרגום על מ״ש16 וקרא זה אל זה ומקבלין דין מן דין. וזהו הקשר דא׳ זעירא עם בחי׳ א׳ רבתי דוקא, היינו שבמשה בהיותו למטה בבחי׳ זעירא נמשך בחי׳ א׳ רבתי שלמעלה מכל הענינים, עד לעצמותו ומהותו ית׳.
והנה כשם שהי׳ ענין זה במשה, עד״ז הוא בכל ישראל, וכמבואר בכמה מקומות17 ההפרש בין נשמות למלאכים, דמלאכים הם מציאות נברא משא״כ בנשמות ישראל כתיב18 בנים אתם לה׳ אלקיכם, עד למעלה מזה, שהם חלק אלוקה ממעל ממש19, ולכן הרי הם יכולים לקבל מכל המדרגות עד למעלה מעלה, ולפיכך לא נאמר מי הקורא כי ההמשכה לישראל היא מבחינה שלמעלה מכל השמות. והגם שענין זה נאמר בפשטות גבי משה, הרי ממשיך ומסיים בהמאמר שם20, דהתורה היא נצחית ושייך בחינות אלו גם עכשיו, והיינו שכל ענינים אלו ישנם בכל דור ודור באתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא21, ובזה גופא בבחי׳ משה שבכאו״א22. ונמצא, שבכל אחד מישראל ישנה המשכת בחי׳ ויקרא שלא נאמר מי הקורא, למעלה מכל השמות, עצמותו ומהותו ית׳.
ובזה יובן גם מה שממשיך אדם כי יקריב גו׳, דפסוק זה קאי בהמשך למ״ש לפני זה ויקרא אל משה ולא נאמר מי הקורא, והיינו שבכל ישראל ישנה המשכת עצמותו ומהותו ית׳, ולכן נאמר עליהם אדם כי יקריב מכם. דאדם על שם אדמה לעליון23, וכנודע גם24 שהתואר אדם הוא התואר הכי נעלה מד׳ התוארים (אדם איש גבר אנוש), דקאי על הבחינה הכי נעלית שבישראל, בחי׳ יחידה שבנפש, ועל בחינה זו נאמר בלשון יחיד אדם כי יקריב מכם קרבן להוי׳, שהיא בחי׳ יחידה שלמעלה משמות וכו׳ (כמו למעלה שלא נאמר מי הקורא), שמקריב עצמו להוי׳. אמנם לאחרי זה מבאר דרגא נמוכה יותר, דהנשמה ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא25, כמאמר26 נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה בי, ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית, ושם צ״ל העבודה בבירור הגוף ונפש הבהמית. וזהו מה שממשיך אח״כ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, דמה שנאמר כאן תקריבו לשון רבים הוא משום דקאי על העבודה עם הנפש הבהמית, ובזה יש כמה דרגות, בקר צאן עוף ומנחה וכו׳ (כמבואר פרטי הענינים בכמה מקומות)27.
והנה בלקו״ת הביאור בב׳ פסוקים הנ״ל (ויקרא אל משה גו׳, אדם כי יקריב גו׳) הוא בב׳ דרושים נפרדים. אמנם בדרושי אדמו״ר האמצעי והצמח צדק (ועד״ז בדרושים שלאחרי זה) באים ב׳ הענינים בהמשך אחד, דבתחילת הדרושים באים הדיוקים בב׳ הפסוקים, ואח״כ מבארים שם ב׳ הפסוקים בהמשך אחד. ויש לומר הביאור בזה, דבתחילה הענין הוא באופן כזה שב׳ הענינים אינם קשורים זה עם זה, דישנו ענין הגילוי מלמעלה דבחי׳ ויקרא שלא נאמר מי הקורא, וישנה עבודה נמוכה יותר, שזה כולל העבודה דנפש האלקית (אדם כי יקריב מכם) והעבודה עם הנפש הבהמית (תקריבו את קרבנכם). אמנם אח״כ נמשך זה באופן שבאים שניהם בדרוש אחד, והיינו שהעבודה בעליית הנפש האלקית ובירור הנפש הבהמית באה בהמשך להגילוי דבחי׳ ויקרא אל משה, דע״י שמעלה את העבודות למעלה יותר, הרי אז העבודה עם הנפש האלקית והנפש הבהמית היא באופן נעלה יותר עד שמתאחדים, וכמאמר28 עושה שלום במרומיו, דיש לומר הפירוש בזה, שע״י שמעלה אותם למעלה, למרומיו, הרי עי״ז גופא נעשה שלום ביניהם. ומכל זה מובן, דזה שבכל ישראל ישנה ההמשכה דויקרא אל משה, הרי זה פועל בעבודתם בנפש האלקית ובנפש הבהמית. ויש לומר עוד, דזהו גם מ״ש29 שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, ומבואר במ״א*29 דמ״ש אשר אנכי בקרבו הוא משום שיש בחי׳ משה בכאו״א מישראל. דיש לומר הדיוק בזה, דמכיון שנמצא בקרבו, הרי זה פועל על אופן עבודתם30.
ומכל זה מובן הנתינת כח שישנה לכאו״א מישראל מהגילוי למשה שבקרבו, גילוי עצומ״ה ית׳, שלא נאמר בו מי הקורא, שזה נותן הכח לכל עבודתו. ובפרט ביום השבת שקורין בו פרשה זו, ויקרא אל משה, ובפרט שיום השבת מצ״ע יש בו ענין מיוחד השייך למשה, כמבואר בכתבי האריז״ל31 בביאור הלשון32 ישמח משה במתנת חלקו, שיש תוספת שמחה מיוחדת במשה ביום השבת. ובפרט שעומדים בחודש ניסן, דענינו של ניסן קשור ג״כ עם משה, שהרי ניסן הוא מלשון ניסי ניסים33, וזהו גם ענינו של משה, כדאיתא במדרש34 שמשה הוא ניסן של ישראל והקב״ה הוא ניסו של משה (כמ״ש35 ויקרא שמו ה׳ נסי). ועוד זאת, שבניסן היתה הגאולה ממצרים ע״י משה. וענין זה שבחודש ניסן שייך ג״כ לכל ישראל, כדאיתא במדרש36 דמשבחר הקב״ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים ומשבחר ביעקב ובניו קבע להם חודש של גאולה דכתיב37 החודש הזה לכם גו׳, ומזה מוכח דהחידוש דחודש ניסן (חודש של גאולה) שייך לכל ישראל (יעקב ובניו), ועד שזה שייך לענין הכי נעלה שבהם, ענין הבחירה בישראל, שלמעלה מהבחירה בעולמו (ויש לומר שזהו למעלה מענין הבחירה הנזכר בתניא38 שהוא בגוף הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם). וכשם שבניסן נגאלו כך בניסן עתידין להגאל39, שגם זה שייך למעלת ישראל, שהרי הגאולה העתידה תהי׳ לכל ישראל ואף אחד מישראל לא ישאר בגלות (כמבואר בכמה מקומות40). ויהי רצון שכן תהי׳ לנו, דבנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו41 נזכה בקרוב ממש ממש אל הגאולה האמיתית והשלימה, בניסן זה ממש, שהרי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, ודבר ברור הוא שאין דוחים זה לניסן אחר אלא בניסן זה, ולא עוד אלא שבניסן עצמו לא עיכבן המקום אפילו כהרף עין42, דבמשך היום והחודש יש כמה וכמה חלקי זמן דכהרף עין, ובכולם אומרים דלא עיכבן אפילו כהרף עין, למטה מעשרה טפחים, ומתוך שמחה וטוב לבב.
__________
1) ריש פרשתנו (ויקרא א, א).
2) ריש פרשתנו (א, א).
3) ראה מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א בתחלתו. אוה״ת פרשתנו ע׳ ריח ואילך. רד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקיח ואילך). ובכ״מ.
4) א א, א.
5) פרשתנו שם, ב.
6) לקו״ת שם ב, ב. וראה גם מאמרי אדהאמ״צ שם. ד״ה זה העת״ר שם. ועוד.
7) ראה לקו״ת שם א, ד (סוף פ״ג). מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ יז.
8) ראה גם מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ טו.
9) ב״ר פ״א, י. ובכ״מ.
10) לקו״ת שם. ועוד.
11) פ״א, ט.
12) וירא כב, יא.
13) אגה״ק סכ״ה (קנה, א). קו״א ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנט, א). וראה סה״מ תרנ״ו ע׳ נו. המשך תרס״ו ע׳ תס.
14) ד״ה זה העת״ר שם.
15) שם (א, ב).
16) ישעי׳ ו, ג.
17) ראה המשך תרס״ו שם ואילך. ובכ״מ.
18) פ׳ ראה יד, א.
19) תניא רפ״ב.
20) לקו״ת שם א, ד (רפ״ד). ועוד.
21) תקו״ז תס״ט (קיב, רע״א. קיד, רע״א). וראה ב״ר פנ״ו, ז.
22) ראה תניא פמ״ב.
23) ע״פ ישעי׳ יד, יד. ראה עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
24) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אדם ס״ח-ט (ע׳ קמח ואילך). וש״נ.
25) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
26) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
27) ראה לקו״ת שם ב, ד. ובכ״מ.
28) איוב כה, ב. ראה תנחומא ויגש ו. דב״ר פ״ד, י. ספר הבהיר אות יא. וראה אגה״ק סי״ב.
29) בהעלותך יא, כא. וראה גם ד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ס״ע רלז). תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 134).
*29) ראה גם סד״ה זה תש״מ (לעיל ע׳ כג). ד״ה כי תשא תשמ״א (סה״מ ד׳ פרשיות ח״א ע׳ קנב). סה״ש תשמ״ח ח״ב ע׳ 375.
30) הנ״ל אינו ברור. המו״ל.
31) סידור האריז״ל במקומו. פע״ח שער (יח) השבת פ״ח. תו״א בראשית א, ב.
32) נוסח שחרית דשבת.
33) ראה לקח טוב (פס״ז) בא יב, ב. וראה נז, רע״א (ובפרש״י שם).
34) ב״ר פנ״ט, ה.
35) בשלח יז, טו.
36) שמו״ר פט״ו, יא.
37) בא שם.
38) פמ״ט (ע, רע״א).
39) שמו״ר שם. ועוד.
40) ראה לקו״ש חי״א בתחלתו. וש״נ.
41) בא י, ט.
42) מכילתא ופרש״י בא יא, מא.
[סה"מ ויקרא ע' לו ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ז ע׳ קה ואילך. התוועדויות תשמ״ז ח״ב ע׳ 735 ואילך.