בס״ד. ש״פ בשלח, י״ז שבט ה׳תשל״ג
הנחה בלתי מוגה
ובני1 ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם2, ואיתא במכילתא3 מימינם בזכות התורה שהן עתידין לקבל, ומשמאלם זו תפילה, דבר אחר מימינם ומשמאלם, מימינם זו מזוזה שעתידין ישראל לעשות, ומשמאלם אלו תפילין. והם שני הקוין דימין ושמאל, דמזוזה מימין ותפילין הם על יד שמאל. ויובן זה ע״פ מה שנת״ל4 בביאור פרק ג׳ דמאמר ההילולא5, שבכל דבר ישנם שני קוין6, מתחיל מראשית ההשתלשלות, דהתחלת התהוות סדר השתלשלות הי׳ ע״י העשרה מאמרות, ומאמר הראשון שבעשרה מאמרות הוא ויאמר אלקים יהי אור7, וביאר בזה הבעש״ט בכתר שם טוב8, ויאמר ה׳ ית׳ מכח מדת אלקים שהוא מדת הגבורה המצמצם האור, מחמת זה יהי אור המתקיים שיוכל העולם לסובלו. וביאר בזה המגיד באור תורה9, איתא ברעיא מהימנא יהי אור דא חסד ויהי אור דא גבורה10, ולכן נאמר ויהי אור ולא נאמר ויהי כן. ונת״ל שהם שני הקוין דחמימות וקרירות, ימין ושמאל. ועד״ז נמשך ב׳ קוין אלו גם בנשמות ישראל ובתורה ומצוות, ובעולם, ולמטה מהעולם. ויש לומר, שכן הי׳ גם כאן בקריעת ים סוף, שהי׳ ענין כללי, והי׳ בזה פלא גדול במאוד, כמובן מזה שכאשר אדמו״ר הזקן (בשער היחוד והאמונה11) צריך להביא דוגמא לענין הנס הרי הוא מביא ראי׳ מנס זה דקריעת ים סוף דוקא. וע״פ הידוע שכל ענין שבחסידות יש לו מקור (עכ״פ ברמז) גם בנגלה, יש לומר שגם ענין זה נמצא בגלוי גם בנגלה, והמקור לזה הוא מהמפורש בש״ס בכמה מקומות שכאשר רוצים להביא דוגמא לדבר מסויים שהוא קשה מאוד, מביאים דוגמא מקריעת ים סוף, קשה כקריעת ים סוף12. וכיון שנס זה הי׳ נס כללי, לכן הי׳ צריך להיות גם בזה שני הקוין ימין ושמאל, וכמבואר במכילתא שם, דנתמלא הים חימה עליהם שנאמר והמים להם חומה, אל תקרי חומה אלא חימה, מי גרם להם לישראל להינצל, מימינם ומשמאלם, דהיינו כיון שהם מסובבים בתורה ותפילה, ובתפילין ומזוזה, שהם שני הקוין ימין ושמאל, דגם תורה ותפילה הם ימין ושמאל, דתורה הרי היא מלמעלה למטה, ימין, ותפילה הרי היא מלמטה למעלה (שהרי התפילה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה13), שמאל, וזה גרם להם להינצל.
אמנם עדיין צריך ביאור, איך יהי׳ ענין שני הקוין לעתיד לבוא, דמכיון שלעתיד לבוא יהי׳ ענין האחדות בגילוי, א״כ מה יהי׳ ענינם של שני הקוים, דהיינו האם גם אז יהיו שני הקוין, או אפשר שאז יהי׳ הכל באופן של התאחדות. גם צריך להבין בגוף הענין דשני הקוין שבכל סדר ההשתלשלות, דהנה כל סדר ההשתלשלות נמשך מלמעלה, ושם הרי הוא למעלה מהתחלקות שני קוין, וכמבואר בעץ חיים14 דבתחילה הי׳ אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא הי׳ שום מקום פנוי, הרי שהוא למעלה מהתחלקות ב׳ קוין15. ועד״ז מוכח בפסוק הנ״ל גופא שנאמר ויאמר אלקים יהי אור, שהדיוק בזה הוא, דאע״פ שבחי׳ אלקים ובחי׳ ויהי אור הרי הם ב׳ קוין כנ״ל, הרי לפני זה כתיב ויאמר דזה קאי על השי״ת (כפירוש הבעש״ט), שהוא למעלה מהב׳ קוין, שהו״ע האחדות שבאוא״ס. והנה מכיון שכל סדר ההשתלשלות נמשך מבחינה זו, לכן צריך לומר שגם בשני הענינים שבעולם צריך להיות מורגש האחדות שבהם בגילוי. וצריך להבין איך אפשר להיות ענין האחדות בשני הענינים דקרירות וחמימות שהם הפכים ממש זה מזה. שהרי במאמר דההילולא (פ״ג) מודגש שיש שני ענינים נפרדים דקרירות וחמימות, ובשניהם צ״ל ענין העבודה כמבואר שם. וזהו ההסברה שכאשר הי׳ צריך להביא ראי׳16 שיש למעלה הנתינת מקום לשני הקוין, לא הובא מהמשך ההילולא עצמו, שבו הובא17 ענין אוא״ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית18 (ולכאורה למה צריך לחפש ולהביא ממקום אחר, מתורת הבעש״ט בכתר שם טוב ומתורת הרב המגיד באור תורה, כשאפשר להביא מהמאמר דההילולא עצמו), כי בענין אוא״ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, הרי הן שתי תנועות באוא״ס עצמו, שבזה מודגש בעיקר ענין האחדות, שהכל הוא אוא״ס, והוא ענין אחד – אוא״ס (אלא שהוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית), ולא ענין ההתחלקות דשני הקוין, משא״כ במאמר זה הרי היסוד הוא במ״ש בפ״ג דהמשך ההילולא שישנם ב׳ הענינים דקרירות לענינים רוחניים וחמימות לעניני עולם הזה, שהם שני הפכים, ואשר בזה צ״ל העבודה. [וטעם הדבר שבתחילת ההמשך מביא את ענין ההתחלקות שבקוין, ורק לאחרי זה מביא ענין אוא״ס למעלה כו׳, יש לומר, דזהו החידוש שבהמשך ההילולא, הילולא לשון עלי׳, שענינו הוא ביאור עבודת האדם שעל ידה באה העלי׳, ועבודה זו היא בדרך שבתחילה הויאמר בא בשני קוים מחולקים, וצריך להיות בזה עבודתו שיורגש בגילוי האחדות שבשני הקוין, משא״כ בענין למעלה מעלה עד אין קץ שהוא ענין של אחדות מעיקרא (אוא״ס) לא שייך עבודה, ורק לאחרי המשך העבודה באים לענין האחדות דאוא״ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית]. ולכאורה צריך להבין, דמכיון דקרירות וחמימות הרי הם שני קוין הפכיים, והרי בענין הקרירות שבענינים רוחניים לא נרגש ענין הרוחניות, ובהחמימות בעניני העולם לא נרגש ענין הרוחניות, א״כ איך יכול להיות ניכר ומורגש בהם ששרשם מענין האחדות. וע״פ הדגשה זו שעיקר העבודה הוא בהקוין דחמימות וקרירות כפי שהם מחולקים זה מזה, צריך ביאור עוד יותר בנוגע לאופן הגילוי דלעתיד לבוא הבא לאחרי העבודה בשני קוין אלו. דכיון שירידה זו הרי היא צורך עלי׳, הרי צריך לומר שהעלי׳ שתהי׳ לעתיד לבוא תהי׳ למעלה יותר גם מכפי שהי׳ לפני הירידה בתחילת הבריאה, דעולם על מילואו נברא19, דהיינו שאז יהי׳ בגילוי ענין אוא״ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, אלא שזה גופא דורש ביאור באיזה אופן יהי׳, אם שיורגש בו בעיקר ענין האוא״ס, אלא שהוא למעלה מעלה עד אין קץ וכו׳, או שיהי׳ אז בעיקר ענין ב׳ הקוין דלמעלה מעלה עד אין קץ וכו׳, דהיינו שישארו ב׳ קוין הפכיים, אלא שבזה יורגש ענין האוא״ס.
והנה לכאורה אפשר להביא ראי׳ מענין לית שמאלא בהאי עתיקא20, שענין זה יהי׳ בגילוי לעתיד לבוא, שהרי לית שמאלא בהאי עתיקא קאי על פנימיות עתיק, וזה יהי׳ בגילוי רק לעתיד לבוא, וכמבואר בפרי עץ חיים21 דעתה בזמן הזה הרי פנימיות הכתר לא ידעתי22, וכל הגילויים הם רק בחיצוניות עתיק, ודוקא לעתיד לבוא יהיו בגילוי, וכיון שאז יהי׳ בגילוי בחי׳ פנימיות עתיק, ושם הרי לית שמאלא בהאי עתיקא, הרי מוכח מזה שאז יהי׳ רק קו אחד, שהוא קו הימין. אמנם באמת מזה גופא מוכח לאידך גיסא, שהרי ענין זה דלית שמאלא בהאי עתיקא לומדים23 מהא דכתיב24 ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב, והרי שם גופא נאמר שתי פעמים ימין, וטעם הדבר הוא, כי הגם שבעתיק לא נמצא שני קוין דימין ושמאל, הרי מ״מ יש שני קוין, אלא ששניהם בימין דלית שמאלא בהאי עתיקא. ולפי זה צריך לומר שגם לעתיד לבוא יהיו שני קוין, אלא ששניהם יהיו בבחי׳ ימין. וכן נראה גם מהמבואר באגה״ק25 דעתה בזמן הגלות הרי ישנם שני מיני עבודה, המשכת האור ע״י מצוות עשה, ודחיית הרע ע״י מצוות ל״ת, משא״כ לעתיד לבוא דאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ26, יהי׳ הכל בשביל העלי׳. הרי מזה נראה שעכ״פ גם אז תהי׳ העבודה בשני קוין, היינו שיהי׳ אז הכל, היינו ב׳ העבודות, אלא שההתעסקות לא תהי׳ אז בבירור הרע כי אם בתנועה של עלי׳ (והכל בשביל העלי׳) ממדריגה למדריגה. והביאור בזה יובן ע״פ מה שנת״ל16 דבתורה ומצוות ישנם שני ענינים, דעל התורה אמרו רז״ל27 בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, הרי שלכאורה התורה היא בשביל לברר את היצר הרע, וכן במצוות אמרו רז״ל28 שלא ניתנו אלא כדי לצרף בהם את הבריות, ויחד עם זה מבואר שעל התורה נאמר29 ואהי׳ אצלו אמון ואהי׳ שעשועים יום יום, שעשועי המלך בעצמותו30. הרי שבתורה ישנם שני ענינים וכן במצוות ישנם שני הענינים31. ולעתיד לבוא יהיו שני הענינים בהעליות בקדושה גופא, אלא שאז יהי׳ הכל באופן של אחדות, דהיינו שלא רק מצד הרצון שלמעלה מהתחלקות יהי׳ ההתאחדות, כי אם גם כשבא בציור ובהתחלקות, הנה גם אז יורגש ההתאחדות שבהם. וכמבואר במ״א32 בענין המחלוקת דר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא בענין מתן תורה, אם בנ״י ענו על הן הן ועל לאו לאו או שענו על הן הן ועל לאו הן33, דלהשיטה שענו על הן הן ועל לאו הן הרי זה משום שאף שיש כאן שני ענינים דהן ולאו, מ״מ הרי שניהם הם מצד רצון העליון, ומצד רצון העליון הן ולאו שוין, ובמקום שרצונו של אדם העליון נמצא – שם הוא נמצא34, הרי בשניהם נמצא בחי׳ אוא״ס, ולעתיד לבוא יורגש בגילוי ההתאחדות שבהם.
והנה ע״פ המבואר לעיל יש כאן תוספת הבנה ונתינת כח בעבודת בני ישראל. דהנה לכאורה יש מקום לחשוש שכל ענין העבודה בשני הקוין בזמן הזה הוא רק כמו אחיזת עיניים (ח״ו), כיון שלעתיד לבוא הרי לא יהי׳ שייך כל ענין זה. ואף באם נאמר שבשעת העבודה הרי היא מציאות קיימת35, הרי כיון שהוא רק בהוה ולפי שעה, א״כ אין לזה קיום אמיתי36, וכידוע37 בענין נהרות המכזבין אחת לשבע שנים38, שזהו ההוכחה שמלכתחילה הרי הם נהרות המכזבין שאין להם קיום אמיתי, וא״כ קשה איך אפשר לומר כן בענין המצוות, הרי כיון שהמצוות הרי הן רצון העליון, הרי מוכרח שיהי׳ להם מציאות אמיתי, דכיון שעצמות אוא״ס הרי הוא אמיתית המציאות, א״כ גם רצונו הרי הוא אמיתית המציאות, ומצוותיו הרי הן אמיתית המציאות. אך ע״פ הנ״ל מובן, כי גם לעתיד לבוא יהיו ב׳ קוין כמו עתה, אלא שאז יורגש בהם ענין האחדות. ובזה יובן גם לענין תחיית המתים, דידועה פלוגתת הרמב״ם39 והרמב״ן40 לענין תכלית השלימות דהגילוי דלעתיד, אם יהיו אז הנשמות בגופים, דלדעת הרמב״ם עיקר העילוי יהי׳ לאחר תחיית המתים, כי דוקא בזמן תחיית המתים יהיו נשמות בגופים, שזה יהי׳ רק לזמן קצר ומוגבל, ואח״כ יהיו רק נשמות לבד, שהם רק ענין אחד, ולכאורה היא מעלה גדולה יותר, תכלית האחדות. אך המסקנא בקבלה ובחסידות41 היא כדעת הרמב״ן, שתכלית העלי׳ תהי׳ בנשמות בגופים (אלא שהנשמות יזונו מהגופים42), וטעם הדבר מובן ע״פ הנ״ל, כי עיקר ותכלית העלי׳ הרי זה כשיהיו שני הענינים דנשמות וגופים, דהיינו שני הקוין, והם יהיו בהתאחדות.
והנה ע״פ הנ״ל מובן שתכלית ועיקר העבודה הוא שבשני הקוין יומשך ענין האחדות וההתכללות. וענין זה נראה בגלוי בלימוד התורה, שתורה ענינה גילוי כמ״ש43 ותורה אור, דגם ע״י לימוד איזה ענין של מצות ל״ת הרי מקיים בזה מצות עשה דלימוד התורה. ומזה נמשך גם בקיום המצוות עצמן, דע״י ותורה אור נמשך לנר מצוה43, דאע״פ שבגילוי הרי מצוות עשה ומצוות ל״ת הם ב׳ קוין, שהרי המצוות מלובשים בגשמיות העולם, מ״מ הרי הם בהתאחדות, כיון ששניהם הרי הם רצון העליון. דגם כאשר עוסק בדחיית הרע, הרי עי״ז הוא ממשיך אור שהוא בבחי׳ לא יגורך רע44, ועוד זאת, דענין לא יגורך רע הוא באצילות45, וכל שכן וקל וחומר שכן הוא במעשה המצוות שהו״ע הרצון שלמעלה מאצילות. דכשם שלימוד התורה מביא לידי ידיעת המצוות, שעל ידו יודע את המעשה אשר יעשון46, כך התורה ממשיכה בהמצוות את ענין האחדות, שע״י התורה דתורה אור מורגש גם בנר מצוה איך שהוא למעלה מהתחלקות של שני קוין, דהיינו שהתורה אור מגלה שגם במצוות הנה שני הקוין הרי הם בהתאחדות. דבתורה הרי זה בגילוי יותר כנ״ל, כי הגם שבתורה ישנו ענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל עד״מ, דבית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא47, שהם שני הקוין בתורה, דאלו ואלו דברי אלקים חיים48, הרי מ״מ, מכיון שבתורה ההתכללות הרי היא בגילוי יותר, לכן יש מקומות (שנמנו במסכת עדויות49) שבית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא.
ובני1 ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם2, ואיתא במכילתא3 מימינם בזכות התורה שהן עתידין לקבל, ומשמאלם זו תפילה, דבר אחר מימינם ומשמאלם, מימינם זו מזוזה שעתידין ישראל לעשות, ומשמאלם אלו תפילין. והם שני הקוין דימין ושמאל, דמזוזה מימין ותפילין הם על יד שמאל. ויובן זה ע״פ מה שנת״ל4 בביאור פרק ג׳ דמאמר ההילולא5, שבכל דבר ישנם שני קוין6, מתחיל מראשית ההשתלשלות, דהתחלת התהוות סדר השתלשלות הי׳ ע״י העשרה מאמרות, ומאמר הראשון שבעשרה מאמרות הוא ויאמר אלקים יהי אור7, וביאר בזה הבעש״ט בכתר שם טוב8, ויאמר ה׳ ית׳ מכח מדת אלקים שהוא מדת הגבורה המצמצם האור, מחמת זה יהי אור המתקיים שיוכל העולם לסובלו. וביאר בזה המגיד באור תורה9, איתא ברעיא מהימנא יהי אור דא חסד ויהי אור דא גבורה10, ולכן נאמר ויהי אור ולא נאמר ויהי כן. ונת״ל שהם שני הקוין דחמימות וקרירות, ימין ושמאל. ועד״ז נמשך ב׳ קוין אלו גם בנשמות ישראל ובתורה ומצוות, ובעולם, ולמטה מהעולם. ויש לומר, שכן הי׳ גם כאן בקריעת ים סוף, שהי׳ ענין כללי, והי׳ בזה פלא גדול במאוד, כמובן מזה שכאשר אדמו״ר הזקן (בשער היחוד והאמונה11) צריך להביא דוגמא לענין הנס הרי הוא מביא ראי׳ מנס זה דקריעת ים סוף דוקא. וע״פ הידוע שכל ענין שבחסידות יש לו מקור (עכ״פ ברמז) גם בנגלה, יש לומר שגם ענין זה נמצא בגלוי גם בנגלה, והמקור לזה הוא מהמפורש בש״ס בכמה מקומות שכאשר רוצים להביא דוגמא לדבר מסויים שהוא קשה מאוד, מביאים דוגמא מקריעת ים סוף, קשה כקריעת ים סוף12. וכיון שנס זה הי׳ נס כללי, לכן הי׳ צריך להיות גם בזה שני הקוין ימין ושמאל, וכמבואר במכילתא שם, דנתמלא הים חימה עליהם שנאמר והמים להם חומה, אל תקרי חומה אלא חימה, מי גרם להם לישראל להינצל, מימינם ומשמאלם, דהיינו כיון שהם מסובבים בתורה ותפילה, ובתפילין ומזוזה, שהם שני הקוין ימין ושמאל, דגם תורה ותפילה הם ימין ושמאל, דתורה הרי היא מלמעלה למטה, ימין, ותפילה הרי היא מלמטה למעלה (שהרי התפילה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה13), שמאל, וזה גרם להם להינצל.
אמנם עדיין צריך ביאור, איך יהי׳ ענין שני הקוין לעתיד לבוא, דמכיון שלעתיד לבוא יהי׳ ענין האחדות בגילוי, א״כ מה יהי׳ ענינם של שני הקוים, דהיינו האם גם אז יהיו שני הקוין, או אפשר שאז יהי׳ הכל באופן של התאחדות. גם צריך להבין בגוף הענין דשני הקוין שבכל סדר ההשתלשלות, דהנה כל סדר ההשתלשלות נמשך מלמעלה, ושם הרי הוא למעלה מהתחלקות שני קוין, וכמבואר בעץ חיים14 דבתחילה הי׳ אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא הי׳ שום מקום פנוי, הרי שהוא למעלה מהתחלקות ב׳ קוין15. ועד״ז מוכח בפסוק הנ״ל גופא שנאמר ויאמר אלקים יהי אור, שהדיוק בזה הוא, דאע״פ שבחי׳ אלקים ובחי׳ ויהי אור הרי הם ב׳ קוין כנ״ל, הרי לפני זה כתיב ויאמר דזה קאי על השי״ת (כפירוש הבעש״ט), שהוא למעלה מהב׳ קוין, שהו״ע האחדות שבאוא״ס. והנה מכיון שכל סדר ההשתלשלות נמשך מבחינה זו, לכן צריך לומר שגם בשני הענינים שבעולם צריך להיות מורגש האחדות שבהם בגילוי. וצריך להבין איך אפשר להיות ענין האחדות בשני הענינים דקרירות וחמימות שהם הפכים ממש זה מזה. שהרי במאמר דההילולא (פ״ג) מודגש שיש שני ענינים נפרדים דקרירות וחמימות, ובשניהם צ״ל ענין העבודה כמבואר שם. וזהו ההסברה שכאשר הי׳ צריך להביא ראי׳16 שיש למעלה הנתינת מקום לשני הקוין, לא הובא מהמשך ההילולא עצמו, שבו הובא17 ענין אוא״ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית18 (ולכאורה למה צריך לחפש ולהביא ממקום אחר, מתורת הבעש״ט בכתר שם טוב ומתורת הרב המגיד באור תורה, כשאפשר להביא מהמאמר דההילולא עצמו), כי בענין אוא״ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, הרי הן שתי תנועות באוא״ס עצמו, שבזה מודגש בעיקר ענין האחדות, שהכל הוא אוא״ס, והוא ענין אחד – אוא״ס (אלא שהוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית), ולא ענין ההתחלקות דשני הקוין, משא״כ במאמר זה הרי היסוד הוא במ״ש בפ״ג דהמשך ההילולא שישנם ב׳ הענינים דקרירות לענינים רוחניים וחמימות לעניני עולם הזה, שהם שני הפכים, ואשר בזה צ״ל העבודה. [וטעם הדבר שבתחילת ההמשך מביא את ענין ההתחלקות שבקוין, ורק לאחרי זה מביא ענין אוא״ס למעלה כו׳, יש לומר, דזהו החידוש שבהמשך ההילולא, הילולא לשון עלי׳, שענינו הוא ביאור עבודת האדם שעל ידה באה העלי׳, ועבודה זו היא בדרך שבתחילה הויאמר בא בשני קוים מחולקים, וצריך להיות בזה עבודתו שיורגש בגילוי האחדות שבשני הקוין, משא״כ בענין למעלה מעלה עד אין קץ שהוא ענין של אחדות מעיקרא (אוא״ס) לא שייך עבודה, ורק לאחרי המשך העבודה באים לענין האחדות דאוא״ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית]. ולכאורה צריך להבין, דמכיון דקרירות וחמימות הרי הם שני קוין הפכיים, והרי בענין הקרירות שבענינים רוחניים לא נרגש ענין הרוחניות, ובהחמימות בעניני העולם לא נרגש ענין הרוחניות, א״כ איך יכול להיות ניכר ומורגש בהם ששרשם מענין האחדות. וע״פ הדגשה זו שעיקר העבודה הוא בהקוין דחמימות וקרירות כפי שהם מחולקים זה מזה, צריך ביאור עוד יותר בנוגע לאופן הגילוי דלעתיד לבוא הבא לאחרי העבודה בשני קוין אלו. דכיון שירידה זו הרי היא צורך עלי׳, הרי צריך לומר שהעלי׳ שתהי׳ לעתיד לבוא תהי׳ למעלה יותר גם מכפי שהי׳ לפני הירידה בתחילת הבריאה, דעולם על מילואו נברא19, דהיינו שאז יהי׳ בגילוי ענין אוא״ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, אלא שזה גופא דורש ביאור באיזה אופן יהי׳, אם שיורגש בו בעיקר ענין האוא״ס, אלא שהוא למעלה מעלה עד אין קץ וכו׳, או שיהי׳ אז בעיקר ענין ב׳ הקוין דלמעלה מעלה עד אין קץ וכו׳, דהיינו שישארו ב׳ קוין הפכיים, אלא שבזה יורגש ענין האוא״ס.
והנה לכאורה אפשר להביא ראי׳ מענין לית שמאלא בהאי עתיקא20, שענין זה יהי׳ בגילוי לעתיד לבוא, שהרי לית שמאלא בהאי עתיקא קאי על פנימיות עתיק, וזה יהי׳ בגילוי רק לעתיד לבוא, וכמבואר בפרי עץ חיים21 דעתה בזמן הזה הרי פנימיות הכתר לא ידעתי22, וכל הגילויים הם רק בחיצוניות עתיק, ודוקא לעתיד לבוא יהיו בגילוי, וכיון שאז יהי׳ בגילוי בחי׳ פנימיות עתיק, ושם הרי לית שמאלא בהאי עתיקא, הרי מוכח מזה שאז יהי׳ רק קו אחד, שהוא קו הימין. אמנם באמת מזה גופא מוכח לאידך גיסא, שהרי ענין זה דלית שמאלא בהאי עתיקא לומדים23 מהא דכתיב24 ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב, והרי שם גופא נאמר שתי פעמים ימין, וטעם הדבר הוא, כי הגם שבעתיק לא נמצא שני קוין דימין ושמאל, הרי מ״מ יש שני קוין, אלא ששניהם בימין דלית שמאלא בהאי עתיקא. ולפי זה צריך לומר שגם לעתיד לבוא יהיו שני קוין, אלא ששניהם יהיו בבחי׳ ימין. וכן נראה גם מהמבואר באגה״ק25 דעתה בזמן הגלות הרי ישנם שני מיני עבודה, המשכת האור ע״י מצוות עשה, ודחיית הרע ע״י מצוות ל״ת, משא״כ לעתיד לבוא דאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ26, יהי׳ הכל בשביל העלי׳. הרי מזה נראה שעכ״פ גם אז תהי׳ העבודה בשני קוין, היינו שיהי׳ אז הכל, היינו ב׳ העבודות, אלא שההתעסקות לא תהי׳ אז בבירור הרע כי אם בתנועה של עלי׳ (והכל בשביל העלי׳) ממדריגה למדריגה. והביאור בזה יובן ע״פ מה שנת״ל16 דבתורה ומצוות ישנם שני ענינים, דעל התורה אמרו רז״ל27 בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, הרי שלכאורה התורה היא בשביל לברר את היצר הרע, וכן במצוות אמרו רז״ל28 שלא ניתנו אלא כדי לצרף בהם את הבריות, ויחד עם זה מבואר שעל התורה נאמר29 ואהי׳ אצלו אמון ואהי׳ שעשועים יום יום, שעשועי המלך בעצמותו30. הרי שבתורה ישנם שני ענינים וכן במצוות ישנם שני הענינים31. ולעתיד לבוא יהיו שני הענינים בהעליות בקדושה גופא, אלא שאז יהי׳ הכל באופן של אחדות, דהיינו שלא רק מצד הרצון שלמעלה מהתחלקות יהי׳ ההתאחדות, כי אם גם כשבא בציור ובהתחלקות, הנה גם אז יורגש ההתאחדות שבהם. וכמבואר במ״א32 בענין המחלוקת דר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא בענין מתן תורה, אם בנ״י ענו על הן הן ועל לאו לאו או שענו על הן הן ועל לאו הן33, דלהשיטה שענו על הן הן ועל לאו הן הרי זה משום שאף שיש כאן שני ענינים דהן ולאו, מ״מ הרי שניהם הם מצד רצון העליון, ומצד רצון העליון הן ולאו שוין, ובמקום שרצונו של אדם העליון נמצא – שם הוא נמצא34, הרי בשניהם נמצא בחי׳ אוא״ס, ולעתיד לבוא יורגש בגילוי ההתאחדות שבהם.
והנה ע״פ המבואר לעיל יש כאן תוספת הבנה ונתינת כח בעבודת בני ישראל. דהנה לכאורה יש מקום לחשוש שכל ענין העבודה בשני הקוין בזמן הזה הוא רק כמו אחיזת עיניים (ח״ו), כיון שלעתיד לבוא הרי לא יהי׳ שייך כל ענין זה. ואף באם נאמר שבשעת העבודה הרי היא מציאות קיימת35, הרי כיון שהוא רק בהוה ולפי שעה, א״כ אין לזה קיום אמיתי36, וכידוע37 בענין נהרות המכזבין אחת לשבע שנים38, שזהו ההוכחה שמלכתחילה הרי הם נהרות המכזבין שאין להם קיום אמיתי, וא״כ קשה איך אפשר לומר כן בענין המצוות, הרי כיון שהמצוות הרי הן רצון העליון, הרי מוכרח שיהי׳ להם מציאות אמיתי, דכיון שעצמות אוא״ס הרי הוא אמיתית המציאות, א״כ גם רצונו הרי הוא אמיתית המציאות, ומצוותיו הרי הן אמיתית המציאות. אך ע״פ הנ״ל מובן, כי גם לעתיד לבוא יהיו ב׳ קוין כמו עתה, אלא שאז יורגש בהם ענין האחדות. ובזה יובן גם לענין תחיית המתים, דידועה פלוגתת הרמב״ם39 והרמב״ן40 לענין תכלית השלימות דהגילוי דלעתיד, אם יהיו אז הנשמות בגופים, דלדעת הרמב״ם עיקר העילוי יהי׳ לאחר תחיית המתים, כי דוקא בזמן תחיית המתים יהיו נשמות בגופים, שזה יהי׳ רק לזמן קצר ומוגבל, ואח״כ יהיו רק נשמות לבד, שהם רק ענין אחד, ולכאורה היא מעלה גדולה יותר, תכלית האחדות. אך המסקנא בקבלה ובחסידות41 היא כדעת הרמב״ן, שתכלית העלי׳ תהי׳ בנשמות בגופים (אלא שהנשמות יזונו מהגופים42), וטעם הדבר מובן ע״פ הנ״ל, כי עיקר ותכלית העלי׳ הרי זה כשיהיו שני הענינים דנשמות וגופים, דהיינו שני הקוין, והם יהיו בהתאחדות.
והנה ע״פ הנ״ל מובן שתכלית ועיקר העבודה הוא שבשני הקוין יומשך ענין האחדות וההתכללות. וענין זה נראה בגלוי בלימוד התורה, שתורה ענינה גילוי כמ״ש43 ותורה אור, דגם ע״י לימוד איזה ענין של מצות ל״ת הרי מקיים בזה מצות עשה דלימוד התורה. ומזה נמשך גם בקיום המצוות עצמן, דע״י ותורה אור נמשך לנר מצוה43, דאע״פ שבגילוי הרי מצוות עשה ומצוות ל״ת הם ב׳ קוין, שהרי המצוות מלובשים בגשמיות העולם, מ״מ הרי הם בהתאחדות, כיון ששניהם הרי הם רצון העליון. דגם כאשר עוסק בדחיית הרע, הרי עי״ז הוא ממשיך אור שהוא בבחי׳ לא יגורך רע44, ועוד זאת, דענין לא יגורך רע הוא באצילות45, וכל שכן וקל וחומר שכן הוא במעשה המצוות שהו״ע הרצון שלמעלה מאצילות. דכשם שלימוד התורה מביא לידי ידיעת המצוות, שעל ידו יודע את המעשה אשר יעשון46, כך התורה ממשיכה בהמצוות את ענין האחדות, שע״י התורה דתורה אור מורגש גם בנר מצוה איך שהוא למעלה מהתחלקות של שני קוין, דהיינו שהתורה אור מגלה שגם במצוות הנה שני הקוין הרי הם בהתאחדות. דבתורה הרי זה בגילוי יותר כנ״ל, כי הגם שבתורה ישנו ענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל עד״מ, דבית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא47, שהם שני הקוין בתורה, דאלו ואלו דברי אלקים חיים48, הרי מ״מ, מכיון שבתורה ההתכללות הרי היא בגילוי יותר, לכן יש מקומות (שנמנו במסכת עדויות49) שבית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא.
וזהו ההכנה להגילוי דלעתיד לבוא, דאף שגם אז יהיו שני קוין כנ״ל, עכ״ז הרי אז יהיו שניהם בימין, דואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים50, דהיינו שיבטל הרע שבחיות הטורפות, וגם אויביו ישלים אתו51, דאויביו זה הנחש52, ולעתיד לבוא יתבטל ממנו מציאות האויב שבו, ויתגלה בו מציאותו האמיתי כמו שהוא למעלה, שהוא לטובה. וכמבואר בתניא53 במשל הזונה ובן המלך שבזהר הקדוש54, דהיינו שכל כוונתה היא שבן המלך לא ישמע בקולה, כי אם יקיים רצון הבורא, והרי בתניא לא מיירי בשרשה למעלה, כי אם כפי שהוא למטה בנוגע לישראל שצריך להיות עבודתו בזה, שזה יתן לו תוספת כח בעבודתו, ומה שמפתה את בן המלך הוא רק החיצוניות שבזה (הציור שלה). ולעתיד לבוא יתגלה אמיתית ענינה איך שכל כוונת היצר הרע הוא רק לקיים רצון הבורא, ולא יהי׳ בזה הפיתוי לבן מלך, דגם אויביו ישלים אתו. וזהו ענין שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו55, דהיינו שבשרשו הנה כל כוונתו הוא לשם שמים, ולעתיד לבוא יהי׳ בגילוי. וכמבואר בתניא56 בענין שמעי, שה׳ אמר לו קלל57, דהיינו שהחיות שבדיבורו בשעה שדיבר דברים אלו לדוד נמשך מלמעלה. וכן הוא גם בענין החמימות בעניני העולם, דכל ענין החמימות שייך דוקא באלקות, דהוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא58, והטעם לכל ענין החמימות בעניני העולם ולמטה יותר, הוא כדי שעי״ז יהי׳ תוספת חיות בעבודתו, כיון שמתבונן שכל ענין החמימות נמשך מקדושה דוקא. וזהו מה שמבואר בקונטרס התפלה59 בענין צאן בקר ועז, שמעלת העז הוא שמתנגד (וואָס ער שטעלט זיך קעגן), דבאם אינו אומר להיפך (פאַרקערט), הרי אין עם מי להתווכח (איז דאָך ניטאָ מיט וועמען צו דינגען זיך), שהרי אין עם מי לדבר, כיון שאינו בסוג זה כלל, דדוקא העז כיון שהוא אומר להיפך (פאַרקערט), שהו״ע החמימות, הנה זה מראה שיש לו חיות, ולכן הרי הוא יכול לפעול עליו ולכפותו ולהפכו. וזהו רצון העליון, שהאדם ע״י עבודתו יפעול עליו, עד שזה יתן לו תוספת כח בעבודתו כנ״ל. וכן הוא בענין הקרירות בעניני קדושה, שכל ענין הקרירות נתהוה כיון שצריך להיות שכל ומדות, דאין מספיק העבודה דמדות, כי אם צריך להיות שני הקוין דחכמה ובינה ושכל ומדות, הנה אז הרי הוא בתכלית שלימות העבודה.
וזהו והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, שהם השני קוין הנ״ל, ולאחר זה אומר בסוף השירה60 ה׳ ימלוך לעולם ועד, ולאחר זה אומרים זה בתרגום, דהיינו שממשיכים זה לעולמות שהם במדריגה של שאר הלשונות, דתרגום יש לו שייכות לעולמות, עד כהסיום ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה61, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
שגם במצוות הנה שני הקוין הרי הם בהתאחדות. דבתורה הרי זה בגילוי יותר כנ״ל, כי הגם שבתורה ישנו ענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל עד״מ, דבית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא47, שהם שני הקוין בתורה, דאלו ואלו דברי אלקים חיים48, הרי מ״מ, מכיון שבתורה ההתכללות הרי היא בגילוי יותר, לכן יש מקומות (שנמנו במסכת עדויות49) שבית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא.
וזהו ההכנה להגילוי דלעתיד לבוא, דאף שגם אז יהיו שני קוין כנ״ל, עכ״ז הרי אז יהיו שניהם בימין, דואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים50, דהיינו שיבטל הרע שבחיות הטורפות, וגם אויביו ישלים אתו51, דאויביו זה הנחש52, ולעתיד לבוא יתבטל ממנו מציאות האויב שבו, ויתגלה בו מציאותו האמיתי כמו שהוא למעלה, שהוא לטובה. וכמבואר בתניא53 במשל הזונה ובן המלך שבזהר הקדוש54, דהיינו שכל כוונתה היא שבן המלך לא ישמע בקולה, כי אם יקיים רצון הבורא, והרי בתניא לא מיירי בשרשה למעלה, כי אם כפי שהוא למטה בנוגע לישראל שצריך להיות עבודתו בזה, שזה יתן לו תוספת כח בעבודתו, ומה שמפתה את בן המלך הוא רק החיצוניות שבזה (הציור שלה). ולעתיד לבוא יתגלה אמיתית ענינה איך שכל כוונת היצר הרע הוא רק לקיים רצון הבורא, ולא יהי׳ בזה הפיתוי לבן מלך, דגם אויביו ישלים אתו. וזהו ענין שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו55, דהיינו שבשרשו הנה כל כוונתו הוא לשם שמים, ולעתיד לבוא יהי׳ בגילוי. וכמבואר בתניא56 בענין שמעי, שה׳ אמר לו קלל57, דהיינו שהחיות שבדיבורו בשעה שדיבר דברים אלו לדוד נמשך מלמעלה. וכן הוא גם בענין החמימות בעניני העולם, דכל ענין החמימות שייך דוקא באלקות, דהוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא58, והטעם לכל ענין החמימות בעניני העולם ולמטה יותר, הוא כדי שעי״ז יהי׳ תוספת חיות בעבודתו, כיון שמתבונן שכל ענין החמימות נמשך מקדושה דוקא. וזהו מה שמבואר בקונטרס התפלה59 בענין צאן בקר ועז, שמעלת העז הוא שמתנגד (וואָס ער שטעלט זיך קעגן), דבאם אינו אומר להיפך (פאַרקערט), הרי אין עם מי להתווכח (איז דאָך ניטאָ מיט וועמען צו דינגען זיך), שהרי אין עם מי לדבר, כיון שאינו בסוג זה כלל, דדוקא העז כיון שהוא אומר להיפך (פאַרקערט), שהו״ע החמימות, הנה זה מראה שיש לו חיות, ולכן הרי הוא יכול לפעול עליו ולכפותו ולהפכו. וזהו רצון העליון, שהאדם ע״י עבודתו יפעול עליו, עד שזה יתן לו תוספת כח בעבודתו כנ״ל. וכן הוא בענין הקרירות בעניני קדושה, שכל ענין הקרירות נתהוה כיון שצריך להיות שכל ומדות, דאין מספיק העבודה דמדות, כי אם צריך להיות שני הקוין דחכמה ובינה ושכל ומדות, הנה אז הרי הוא בתכלית שלימות העבודה.
וזהו והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, שהם השני קוין הנ״ל, ולאחר זה אומר בסוף השירה60 ה׳ ימלוך לעולם ועד, ולאחר זה אומרים זה בתרגום, דהיינו שממשיכים זה לעולמות שהם במדריגה של שאר הלשונות, דתרגום יש לו שייכות לעולמות, עד כהסיום ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה61, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
1) מאמר זה הוא המשך לב׳ המאמרים שלפניו – ד״ה באתי לגני דש״פ בא ודמוצש״ק בא (סה״מ באתי לגני ח״ב ע׳ נט ואילך. שם ע׳ סז ואילך). וראה גם ד״ה בחודש השלישי דש״פ יתרו (לקמן ע׳ צב ואילך).
2) פרשתנו (בשלח) יד, כט.
3) עה״פ.
4) בד״ה באתי לגני שבהערה 1 (סה״מ באתי לגני שם ע׳ סא ואילך. שם ע׳ סח ואילך).
5) ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״ג (סה״מ תש״י ע׳ 115).
6) ראה בארוכה ד״ה וידבר אלקים העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקצט ואילך). ד״ה וידבר אלקים וד״ה וירא העם תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 223 ואילך. שם ע׳ 228 ואילך). וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ד – השלמה לכרך ג) ערך אוא״ס (ד) ע׳ תד ואילך, ובהנסמן שם.
7) בראשית א, ג.
8) הוצאת קה״ת – סימן רמז (לב, א).
9) ב, ב (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן ד).
10) ראה זח״ב קסז, א. תקו״ז תיקון ל (עד, א).
11) פ״ב.
12) פסחים קיח, א. סוטה ב, א. סנהדרין כב, א. נת׳ בד״ה באתי לגני דש״פ ומוצש״ק פ׳ בשלח תשל״ד (סה״מ באתי לגני שם ע׳ פח ואילך. שם ע׳ צו ואילך).
13) ויצא כח, יב. וראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תיקון מה (פג, א).
14) שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב. וראה ד״ה בחודש השלישי שבהערה 1 (לקמן ע׳ צד), ובהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א שם.
15) ראה גם סה״מ תרנ״ד ס״ע שא ואילך.
16) בד״ה באתי לגני שבהערה 1.
17) פרק יב ואילך (סה״מ תש״י ע׳ 132 ואילך).
18) ראה תקו״ז סוף תיקון נז (וראה שם תיקון יט – מ, ב). ז״ח יתרו לד, סע״ג. וראה ספר הערכים שם ע׳ תיט ואילך. ע׳ תכא ואילך. וש״נ.
19) ראה ב״ר פי״ד, ז. וראה שם פי״ב, ו. פי״ג, ג (וביפ״ת שם).
20) זהר ח״ג קכט, א. ועד״ז שם רפט, א. – הובא בהמשך באתי לגני הנ״ל ספי״ח (סה״מ תש״י ע׳ 154).
21) שער (ז) הק״ש פט״ו.
22) ראה קונטרס לימוד החסידות פרק כא (ע׳ 28. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שסה). סה״מ תרצ״ו ע׳ 9.
23) ראה שהש״ר פ״א, ט. ועוד. וראה אוה״ת פרשתנו עה״פ (ע׳ תקמא-ב. שם ע׳ תקמה-ו).
24) פרשתנו טו, ו.
25) סימן כו (קמה, א).
26) זכרי׳ יג, ב.
27) קידושין ל, ב.
28) ב״ר פמ״ד, א. וש״נ.
29) משלי ח, ל.
30) נתבאר בעמק המלך שער (א) שעשועי המלך בעצמותו. וראה לקו״ת שה״ש כז, סע״א. סה״מ תרנ״ט ע׳ פ.
31) ראה גם הדרן על הרמב״ם תשל״ה ס״ה (תורת מנחם – הדרנים על הרמב״ם וש״ס ע׳ מח) ואילך.
32) ראה לקו״ש ח״ו ע׳ 125. חכ״ט ע׳ 343. ח״ל ס״ע 208. הדרן על מס׳ פסחים תשל״ב (הגש״פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים (קה״ת, תנש״א) ח״ב ע׳ תסה-ו. הדרנים על הש״ס ח״א ע׳ נט-ס).
33) מכילתא יתרו כ, א.
34) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סל״ח (עט, ב). וש״נ. וראה גם סה״מ תרל״ה ח״א ע׳ ו. ח״ב ע׳ שב (וש״נ). סה״מ ויקרא ע׳ רפד (וש״נ).
35) ראה סה״מ תרמ״ג ע׳ צה ואילך. המשך תרס״ו ע׳ תלב. ובכ״מ. ד״ה באתי לגני שבהערה 1. וש״נ.
36) ראה סה״מ תרמ״ג שם. המשך ר״ה תרצ״ד ספ״ב (סה״מ תשי״א ע׳ 8). שם פ״ו (ע׳ 15 ואילך). וראה גם לקו״ש ח״ו ע׳ 86 ואילך, ובהערה 38 שם.
37) ראה מקומות שבהערות 35-6. הדרן הנ״ל הערה 32 סי״ב (תו״מ שם ע׳ נו-ז) ובהערות שם.
38) פרה פ״ח מ״ט. רמב״ם הל׳ פרה אדומה פ״ו הי״ב.
39) הל׳ תשובה פ״ח ה״א-ב. פיה״מ לסנהדרין הקדמה לפ׳ חלק ד״ה ועתה אחל.
40) שער הגמול בסופו (בהוצאת שאוועל – ע׳ שט). וראה גם אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ב ע׳ עו ובהערה 23 שם. וש״נ.
41) ראה תו״א יתרו עג, ריש ע״ב. לקו״ת צו טו, ג. שבת שובה סה, סע״ד. סהמ״צ להצ״צ יד, ב. וראה אוה״ת חוקת ע׳ תתט. (כרך ה) ע׳ א׳תרלז.
42) ראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״א (ע׳ קח) ואילך. סה״מ תרנ״ט ע׳ קה ואילך. המשך תרס״ו ע׳ תקכח. סה״ש תורת שלום ס״ע 127 ואילך. ועוד.
43) משלי ו, כג.
44) תהלים ה, ה.
45) ראה זח״א כז, רע״א ובמק״מ שם. לקו״ת במדבר ג, סע״ג. וש״נ.
46) ל׳ הכתוב – יתרו יח, כ.
47) ל׳ חז״ל – ביצה ט, ב.
48) עירובין יג, ב.
49) פרק ד-ה.
50) ישעי׳ יא, ט.
51) משלי טז, ז.
52) ב״ר פנ״ד, א.
53) ספ״ט וספכ״ט.
54) ח״ב קסג, א.
55) ב״ב טז, א.
56) אגה״ק סכ״ה (קלח, ב).
57) שמואל-ב טז, י.
58) ואתחנן ד, כד.
59) פרק ח (ע׳ 20). וראה גם ד״ה באתי לגני הנ״ל פ״ב (סה״מ תש״י ע׳ 113).
60) פרשתנו טו, יח.
61) עובדי׳ א, כא.
[סה"מ שמות ח"ב ע' לו ואילך]
כעין שיחה. מאמר שלישי מהמשך. נדפס בסה״מ באתי לגני ח״ב ע׳ עה ואילך. סה״מ תשל״ג ע׳ 335 ואילך.